translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
“על מה כל הרעש?” שאג סיורקידסוק. “איבלו רק בוכה כל הזמן משבאה, והיא לא עונה לשאלות.” מאחר שהאיש הלבן עבר על פניו מבלי לשית אליו לבו ולא ביקשו לבוא לראותו, הוא גמל לו באותו מין התנהגות מקוממת ולא בא להטפה, ושום אדם גם לא הסביר לו בשל מה כל המהומה.
“טטררטי, המטיף החדש, לא ירשה לנו לבא לבית הספר ולבית התפלה אם נתרועע איתה”, צעקה נגהה באזנו. “הוא לא יתן לנו חתונה נוצרית כשיחזרו האנשים, והוא גם לא יטביל התינוקות שלנו, וגם לא יתן לנו תה ועוגיות.”
“הוא לא יתן לנו תה ועוגיות?” צווח סיורקידסוק, צרוב עלבון.
נגהה הושיטה אצבעה לעבר איבלו: “הבחורה המרשעת הזאת חטאה חטאה נוראה – היא שיקרה בקשר לעיברון שלה! הים יתרוקן, היבשה תינטש, הנשים תהיינה עקרות אם נחזיק אותה בקרבנו. האלהים יכול להיות נורא בזעמו!”
“אז טוב”, אמרה איבלו בלאות בהישמטה מעל הדרגש. “מישהי תתנדף מפה גם כן.”
“לאן את הולכת?” צעק סיורקידסוק, כאילו היא החרשת ולא הוא.
“לבנות בית ולשמור מרחק מאלה שחוששים לנזק גדול מנוכחות של בחורה טפשית אחת.”
“זה רעיון טוב”, אמר סיורקידסוק, אחרי שהיא חזרה על דבריה שנית. “אבל מי יאכיל וילביש אותך והתינוק שלך?”
איבלו לא יכלה לכבוש חיוך על קהות דעתו של האיש הזקן.
“האלהים, כמובן. הילד הוא שלו, והוא לא יניח לו לסבול ברעב או בקור.”
“מה?” שאל סיורקידסוק.
“האלהים ידאג לפופולילוק”, היא צעקה לתוך אזנו, בשעה שנגהה צעקה לתוך אזנו האחרת: “היא מלאה חטאים, וכולנו ניענש אם לא נגרש אותה מקרבנו. טטררטי אמר ככה. איך היא מעזה עדיין לשאת שם אלהים?”
“שקט, נגהה! אם חטאת, איבלו, הִתְוַדִּי!”
“מישהי פשעה ככל הנראה, שאם לא כן, האלהים לא היה מעניש אותה. ובחורה אחת היתה מתודה בשמחה על כל חטא שבעולם – אבל קודם היא צריכה לדעת, איפה ומתי ואיך היא חטאה.”
“אנגקוק אחד מוכן להאמין שבבורותך הבלתי מוגבלת עברת על איזה איסור שאין את מודעת לו. לכל סביבה ואקלים האיסורים שלו; אולי אינך מכירה כל האיסורים של האזור הזה, וגם לא כל האיסורים של האיש הלבן?”
“אז איך תוכל מישהי לגלות במה חטאה?”
“אין זה בלתי אפשרי שאנגקוק יצא למסע נוסף אל הירח”, הוא אמר בנימה של קבלת הדין. “זאת הדרך היחידה להשיג ידיעה ברורה על חטאך.”
“המסעות שלך לירח הסתיימו!” התפרצה נגהה. “טטררטי כבר רמז שאין לנו לשמוע לאנגקוק אם רצוננו להשתתף בעבודת האלהים, ואף אחד לא יתן לך שום מתנות בשביל רוח הירח. ואשה אחת חושבת שזה טוב מאד, כי רוח הירח אכל קצת יותר מדי מאוצרות המזון שלנו בזמן האחרון.”
“צאי החוצה, נגהה, את, מלוא השק כינים!” קצף סיורקידסוק. “מישהו רוצה לשוחח ביחידות עם איבלו.”
נגהה יצאה באי רצון, וסיורקידסוק רכן קדימה והמתיק סודו עם איבלו:
“אם אנגקוק אחד לא יכול ללכת לירח, איך יוכל לגלות במה חטאת ולסדר את הענין? אבל אולי את יכולה לגייס עזרה לשגר מישהו למסע בחשאי.”
“הלא שמעת? אף אחד לא רוצה עוד להתרועע עם בחורה טפשית אחת”, צעקה איבלו.
“למה את ממלמלת בלחש, טיפשונת? אין בבית אף אחד שיכול לצותת לנו.”
“אף אחד לא ישמע למישהי עכשיו”, היא שאגה בתוך אזנו. “אפילו לא ויוי. חוץ מזה, לא נכון לפעול נגד טטררטי, שהוא נציג האלהים על הארץ.”
“אם ככה, מוטב שתמהרי לעזוב את הכפר. אנגקוק אחד אינו חושב לחטא מה שהוא חטא בעיני מטיף לבן, אלא מכיר רק סוג אחד של חטא – מה שמזיק לציבור. לכן כעת רואה מישהו שלשה פושעים ראשיים: טטררטי, את והבן שלך. את וטטררטי, כי אתם מפיצים אי נחת; ובנך, מפני שהוא הסיבה לסיכסוך. וכיון שטטררטי, חוץ ממה שהוא שולט בחלוקת התה והעוגיות ושאר ממתקים, הוא גם מקורב עם אלהי האיש הלבן, שהוא כנראה באמת רוח מסוכן מאד, זה רק הוגן שאת והתינוק שלך תסתלקו למען בטחון הכלל ורווחתו.”
איבלו הרכינה ראשה. “נלך.”
“לא יעזור לך להתנגד, עקשנית! אנחנו נסלק אותך! אבל קודם את צריכה למצוא לך מפרנס.”
“אין צורך, כפי שכבר אמרה לך מישהי. האלהים יפרנס.”
“הנה מה שתעשי, איבלו. חוץ ממך ומויוי יש בכפר שלנו רק מכשפות זקנות ומכוערות שאף אחד לא יגע בהם, חוץ מכדי להשכיב אותן בקבר. לכן כדאי שתגשי אל הגברים ותבדקי אם מישהו רוצה אותך.”
“יש להם נשים כולם, ולפי הכללים האחרונים אסור שתהיה להם יותר מאחת באותו זמן. או אולי כבר שכחת?”
“אנשים תמיד מוכנים לזרוק אשה ישנה כדי לקחת חדשה. לא שאל אותך אף אחד?”
“מובן מאליו שלא. הם מכבדים בחורה אחת בגלל הדרך שבה היא קיבלה את פופולילוק.”
“אבל אם את תציעי להם, תראי שמישהו יקח אותך אליו, אפילו שאת עוד לא שמנה וחזקה מאד. אפילו אנגקוק אחד היה לוקח אותך, אם היה רק בשנה אחת או שתים צעיר יותר.”
איבלו גיחגכה. “תודה, סיורקידסוק.”
“לצייד הטוב ביותר תגידי: ‘ארוז חפציך ונצא צפונה, איש: כנדוניה בחורה אחת מביאה לך ילד זכר, והיא תעשה לך בגדים ותפשיט העורות מהחיות שתצוד, ותצחק אתך בלילות הארוכים עד שיעלו לך דמעות בעיניים.’”
“מישהי היתה שומעת לעצתך המצויינת, סיורקידסוק, אם לא היה הענין של בנה. אבל כיון שהוא הבן של אלהים ויהיה הגואל החדש, מישהי רוצה להקדיש את חייה ללמד אותו את האמת, כדי שישא אותה לתוך לבות בני האדם, כולל לבך שלך, סיורקידסוק. מה חבל שאזניך קהות מכדי לתת לה להיכנס.”
“גשי הלום, בחורה שוטה. מישהו רוצה להרביץ לך סטירה.”
איבלו התקרבה ביראת כבוד, וסיורקידסוק הנחית על פניה פאץ'. “כל האנגקוקים נחונו באור פנימי גדול המגלה להם את האמת האמיתית!”
“מדוע איפוא אינך מאמין באלהים לפי תורת הבשורה הטובה?” שאלה איבלו, בעודה משפשפת לחיה.
“מאמין ומאמין אנגקוק אחד, איבלו! הוא מאמין בכל רוח ורוח. העולם גדול, רבים השבטים הצדים ודגים וחוטאים בו, ויש צורך ברוחות רבים מאד.”
“ברור עכשיו לגמרי שישנת בשיעורים, סיורקידסוק! קיים רק רוח אחד: זה שג'יזוס גילה.”
“אל תאמיני את זה, איבלו. האנשים הלבנים הם צרי מוח וגסי רוח באופן יוצא מן הכלל ביותר, וזה למה הם מעזים להגיד שלכל היותר קיים רק רוח אחד – שלהם, כמובן! – ושרק לו יש לציית ולסלק את כל האחרים. האמת איננה כך, אבל לסתור דבריהם בפניהם יהיה חסר-נימוס, אולי אפילו מסוכן. אם מישהו עושה או חושב שלא כמוהם, הם חושבים את זה לחטא. את יודעת למה הם לא מרשים לשאת יותר מאשה אחת, או להינשא ליותר מבעל אחד? כי אף אחד מהם לא היה מסוגל להתיחשׂ בשויון והגינות לכמה. אם הם שואלים נשים של אחרים, הם עושים את זה בהיחבא, מבלי לבקש אפילו רשות מהבעל – כאלה נבזים הם! עכשיו, איבלו, אם האלהים של האנשים האלה לא עושה אותך מאושרת, וזה היה מפתיע אילו היה עושה כן, אלא ממלא אותך בסבל במקום זה, זאת אומרת שאינו האל שאת צריכה. את מבינה?”
איבלו קימטה את אפה, כאומרת לא.
“אז הקשיבי, פתיה. לכל שבט יש האל הראוי לו, כי אלים נעשים בצלמם של אלה שמאמינים בהם. בגלל זה יש לטיפשים אלהים טיפש, לפיקחים אלהים פיקח, לטובים אלהים טוב, לרשעים אלהים רשע. האלהים של האיש הלבן הוא קנאי, אנוכי ורודף בצע, מפני שהם עצמם קנאיים, אנוכיים ורודפי בצע. הם מרוקנים את מימינו מלויתנים, הם מרוקנים את הים שלנו מכלבי ים. מישהו מכיר אותם היטב. לפני שנים רבות רבות, כשהיה חי הרבה יותר בדרום, במקום שהלויתנים היו בו בשפע לפי שאנשים לבנים היו נדירים שם, כמה לווייתננים לבנים החליטו לקחת אתם ששה אדמים כדי להציג אותם בפני אנשי ארצם שלא ראו אדמים מימיהם. מישהו היה בין אלה שנבחרו.”
“באמת היית?” שאלה איבלו, כולה חרדת התפעלות.
“אבל אנגקוק אחד היה חכם דיו לסרב להזמנה, זה למה הוא עדיין חי היום! כבר הספקתי אז לשמוע על שדות הציד המרושעים של האנשים הלבנים, שהנשים יושבות אצלם בטלות ומכריחות את בעליהן לעשות כל העבודה, במיוחד העבודה הקשה.”
“איזו בושה!”
“הנשים מכות את בניהן הזכרים אם הם מסרבים לעבוד, עד שהם גדלים כולם בהרגל של עבודה קשה ובפחד נורא מפני נשותיהם שמהלכות כל היום וראשן מלא רק בתעלולים.”
איבלו נשענה לאחור בעיניים פעורות ובפנים מוכי הלם. “אף אחד מעולם לא שמע דבר כל כך איום!”
“לא, איבלו, אף אחד מהאדמים האלה לא חזר מעולם. ששה יצאו על הסירה המעשנת ושוב לא נשמע על אודותם דבר. במשך שנים רבות בכל פעם שראינו איש לבן חקרנו על דבר האדמים שהלכו לשדות הציד שלו. כמה שמעו על הגעת האדמים, אבל אז אף אחד לא רצה לספר, או ידע, מה היה עליהם: הם כולם נעלמו בלי כל זכר ועקבות.”
שתיקה. סיורקידסוק התענג על האימה שהפיח בה.
“מה אמרת?” שאל, מפני שאיבלו לא אמרה מאומה. “רק תקשיבי. הדת של האיש הלבן נועדה לרסן רשעותו של עם מרושע מאד – ושל עם שמפחד מאד למות. אהבתם לאלהיהם בנויה על גבי יראתם מפני המוות. האמיני לי, צריך נשמה של איש לבן כדי לשאת משא האמונות של האיש הלבן, לא נשמה כמו שלך. הבנת משהו ממה שאמר אנגקוק אחד?”
“אפילו מלה אחת לא”, היא אמרה בהערצה.
“האזיני, בחורה. אם האלהים הנוצרי ההוא באמת מעצמה מסוכנת ועצבנית כמו שנגהה וטטררטי מציגים אותו, אז מוטב שתתחבאי מפניו. אבל אם הוא טוב, כמו שקוהרטוק נהג לומר, אז אין לך מה לפחד ממנו. למה שהדרך למישהו הטוען שהוא אוהב אותך תהיה משעול זרוע אבנים המחתך את רגלייך, במקום דרך חלקה ופתוחה כמו הים? האם הוא רוצה שילדיו יהיו מאושרים, או שיסבלו? מה את חושבת?”
“בחורה פותה אחת לא יודעת התשובה.”
“למה יבקש עינויים עצמיים והתכחשות לעצמך, דברים שיקשיחו את לבך בהכרח? למה שתהיה "זכות" בסלחנות ופרישות? את יכולה לענות על זה?”
“לא. מישהי אפילו לא יודעת על מה אתה מדבר.”
“אנגקוק אחד לא פגש, וגם לא רוצה לפגוש, את האלהים של האנשים הלבנים. תמיד הסתדרנו יפה מאד בלעדיו. אבל האור הפנימי של אנגקוק אחד מגלה לו שהרוח שעשה אותנו האדמים רוצה שילדיו יהיו מאושרים, לא אומללים. הוא לא רוצה לראות פרצופים ארוכים, אלא פנים שמחות. הוא לא רוצה לשמוע תלונות, אלא צחוק, כדי שגם הוא יוכל לצחוק מעט. והוא רוצה שבריותיו יהיו מאושרות, מפני שבני אדם מאושרים הם טובים, אבל האומללים רשעים. את מבינה את זה?”
איבלו קימטה שוב את אפה.
“בני אדם שופעי אושר רוצים להשפיע חסדים על הכול. רק אלה שאינם מרוצים גונבים ונלחמים והורגים.” סיורקידסוק הניף ידו במעגל גדול. “הביטי סביבך! פה אנחנו חיים חיי מותרות, נוחות ועידון. זהו הפינוק של הדרום. אבל אין זה אורח החיים שלך. את לעולם לא תהי מאושרת בין ריחות הבישול, הטבק והנפט, כי לא הורגלת בהם; וגם השכל שלך לא בנוי בשביל התורות של המטיפים הלבנים. גופך מלומד בדרך חיים אחרת כשם שנפשך מורגלת למחשבות ממין אחר. פה את כלב ים בלי מים, אלקה בלי שמים. וכנגד זה, תעזבי את טטררטי על הקרח לבדו ותראי אותו מת בתוך סיבוב אחד של השמש עם כל המזמורים והתפלות שלו. כמובן את לא מבינה הכוונה של כל זה?”
“ברור שלא.”
“אם תנסי ללכת בדרכי האנשים הלבנים, את אבודה, איבלו, כמו שהם אבודים בארץ האדמים אם אין להם פחם ועצים. לאלהים של האנשים הלבנים אין כח להגן עליהם, וגם לא עליך, במדברות הקרח. הקור הגדול משתק אותו, כי הוא עשוי בצלם האנשים הלבנים. הרבה אנשים לבנים ניסו תמיד, בלי שום סיבה רצינית, לנסוע בתחום האדמים, עם הרים של ציוד, עם כמויות עצומות של פחמים ותנורים, עם מזחלות וכלבים וסירות מעשנות; אבל האלהים שלהם תמיד נטש אותם מיד כשנגמר להם הפחם, והנסיעות שלהם נקטעו בחצי הדרך, או שהן נגמרו באסון. במקום שהאנשים הלבנים מושלים, את בורה, איבלו, אבל בארץ שלך הם הם הבורים. לכן אומר לך אנגקוק אחד: שובי אל ארץ הצללים הארוכים, מקום שם את חכמה, כי אין פשע גדול כבערות, ושכחי את האלהים של האנשים הלבנים, אם הוא ברוא בצלם המכוער שלהם עצמם – בריון נקמן וקנאי שדורש מחיר בעד הצלה וכופת את ילדיו במקום לשחרר אותם. ברחי מפני אלהים שאומר: ‘אהבו אותי, ולא – תושלכו לתוך אש בוערת.’”
הוא התנשם, לפני שהמשיך:
“האלהים שלך הוא בחור חייכן, שמח, רחב לב, צייד עצום שמתחלק בשלל צידו ומצחק עם כל הנשים ומוליד ילדים בכל איגלו. הוא לא גר בבית עץ מחניק, אלא בחוץ על הקרח. לא איכפת לו הקור, כי בטנו מלאה שומן. אל תאמיני באחד שאומר שהוא יתנקם בבריותיו שלו, מפני שהוא עשה אותם מלאים חורים ומומים! הוא אלהי שקר, ואלה שמפיצים שמעו של אלהים כזה הם בערים או רמאים. את מבינה?”
היא היתה בוכיה, מקמטת אפה ומנענעת ראשה. “האזנים של בחורה מטומטמת אחת שומעות אמרי השפר שלך, סיורקידסוק, אבל לבה לא יכול לתפוש את כוונתם. יש מעט מאד הבנה בראש הזה ותשוקה כל כך גדולה להבין. אילו רק היתה איזו דרך להשיג משהו מחכמתך!”
“ישנה דרך, איבלו. אם תלקטי כמה כנים מעל ראשי ותשימי אותן בשערך, הן תעברנה מחכמתי אל ראשך. התכבדי, טיפשונת.”
“אתה טוב יותר מדי, סיורקידסוק”, צעקה איבלו, כולה אושר, הגם שהצטרדה מרוב הצעקות. “מישהי תקח רק מעטות, כי ראשה קטן, ויותר מדי חכמה עלול להכאיב נורא.” ועם רגשי תודה היא עשתה כעצתו.
היא העתיקה משכנה לביקתה זעירה שבנתה מאבן ואדמה למרגלות צוק, לא הרחק מהכפר, וגם לא קרוב מאד, והמתינה שם בהכנעה נוצרית למשהו שיקרה – היא לא ידעה בדיוק, למה. טורנגק גייסה עזרה לבניית הבית. אבל את ויוי, שאמה שמרתה בקנאות, לא אפשר היה להשיג.
בידי איבלו נותרו אך מעטים מכלי הבית שהיו לה לפנים. אמנם כלי תשמיש שאדם יצר בעצמו היו הדבר האחד שנחשב לרכושו הפרטי ויכלו לעבור מהורים לילדיהם, אבל חייבים היו להיות בשימוש כדי שיוכרו כרכושו של עושהם המשתמש בם, ולאיבלו לא היתה הזדמנות לקנות חזקה בכלים שהשאירה לה אסיאק, מאחר שגם בית המיסיון וגם ביתו של סיורקידסוק היו מצויידים בכל הכלים שמשק הבית צריך להם; לכן כליה שלה נחשבו מיותרים, ובכל עת שמישהו מבני הקהילה נזקק לאחד מהם הוא זכה בו.
טורנגק השיגה בשבילה מה שהיתה צריכה וגם נתנה לה כלב שיגן עליה – אותה כלבת מזחלת שנכחה בלידת בנה. היא היתה כלבה בעלת ערך, מפני שבהיותה גורה ניתנו לה חופן טפרי דב וקווצת שער חמוס לאכול, ובזה היא קנתה כחו של הדב ואומצו של החמוס.
מזון ומלבושים היו לאיבלו בשפע, מבלי שנאלצה לדוג או להציב מלכודות. לא שבני הכפר נתנו לה משהו. טטררטי, שהיה איש נמרץ ותכליתי, תפש אחיזה חזקה בנשמותיהם, ואף אחד, אפילו כבשה שחורה כטורנגק, לא היה מעז לעמוד עוד כנגד זעמו של האלהים, ועוד פחות מזה כנגד זעמו של המטיף, על ידי תמיכה שבגלוי בחוטאת עקשנית שהוצאה מתוך הכנסיה. אבל קרה הדבר, שכשעברו הציידים בדרכם הביתה על בית איבלו, התרופפו הרצועות שקשרו את שלל הצייד, ומשהו תמיד נפל מבלי שהנוהגים במזחלת ישימו לבם אליו. אצבע אלהים, חשבה איבלו. בשוב איש מהגבעות ועל גבו להקת אלקות שנהרגו זה עתה, היו תמיד אחדים מהציפורים נשמטים באורח קסם מקישוריהם. או שמישהו היה מאבד ברוב רשלנות מלוא הכיס ביצים קפואות. מישהו אחר, זוג כפפות, ובאותה פעם שאיבלו צפתה בהתרחשות וקראה אל העוברים נראה שאין הכפפות חסרות לאחד מהם. או עורות שועלים. או עורו הלבן של גור כלבי הים, בדיוק החומר הנכון לתפור ממנו מגפיים לתינוק. או הגיד הארוך והחלק ההולך לאורך שדרת לויתן חד הקרן, שסיפק חוט תפירה הרבה יותר טוב מגידי הכלבים וכלבי הים שהיא היתה תופרת בם.
ואיבלו נשאה מציאותיה פנימה, מחייכת לעצמה בידענות. איך יכול היה אנגקוק אחד חכם וכסיל להתירא אי פעם שהאלהים יעזוב אותה! אילו אך היה מחליף מעט מחכמתו במעט מאמונתה …
כל ימי הקיץ היו חייה נוחים. היא לא התגעגעה אל הכפר. מעודה לא התרגלה לחברת המונים. היו לה בן וכלבה לצוותא, והם העסיקו אותה די הצורך והותר. משרשים ופירות גרגריים היא בישלה צבעים לצבוע בם את חוטי הגידים שלה, כמו שעשו נשות הכפר; הבגדים נראו כל כך הרבה יותר נאים כשתפריהם צבעוניים. אחרי שגמרה מלאכות התפירה וההנקה, היא פיתחה על קתות סכיניה צורות קטנות ופרחים, מפני שרק באחרונה שמעה שהחיות מעדיפות להיהרג בכלים נאים, כי אז הן מתאמצות הרבה פחות להתנגד.
היתושים הרשעים הקטנים היו מכה שהכריחה אותה לפעמים להישאר בתוך בקתתה ולגרש אותם בעשן. ענני להקותיהם התעבו והלכו, עד שטיהרה סופת שלג חולפת את האויר מהם והניחתו נקי וצח כבדולח. אז היא יכלה לשבת בחוץ, לצפות בצאת הציידים, לצפות בקאיאקים המחליקים על פני הגלים, לצפות בנערות המלקטות פירות גרגריים ופטריות ובנערים המטפסים על צוקי העופות לאסוף גוזלים לאוכלם חיים או לכובשם עם כל נוצתם בתוך מעי כלבי ים הממולאים בשומן, שיירקבו להם שם שנה אחת או שתים.
השמים מלאו ציפורים. ראשונים הגיעו האלקות הקטנות למיניהן וזניהן הרבים, ואחריהם באו האלקות הגדולות, שחפי הים, האוריות והאדריות. כעת החשיכו להקותיהם את השמש, והאויר המה בערבוביית ציפצופיהם וצעקותיהם. איבלו פיזרה מטעמים לעופות סביב חור שניקבה בגג בקתתה, וכשנחתו הציפורים לנגוס בפתיון, היא משכה אותן פנימה ברגליהן ואחר כך מיעכה צואריהן, אם לא ביכרה לאכול אותן חיות.
בראותה אחד האומיאקים הכבדים מפליג עמוס לווייתננים למים הרחוקים, היא נשארה בתוך ביתה, לפי שלויתנים, שהם רגישים וביישנים ביותר, אינם סובלים שאשה תראה איך הם נהרגים. זאת למדה בימי מגוריה בדרום, ביחד עם דברים רבים אחרים.
איבלו חשה שהיא מבשילה בגופה ובדעתה והופכת לאשה רבת נסיון. עדיין היתה גדלה קצת, כפי שהעידו בגדיה, אבל היא כבר ידעה לדאוג לעצמה, כאשר הוכיחה כשאבדה לה כלבת הבית.
הכלבה נלחמה נגד שני זאבים שודדים, עד שהרגו אנשים מהכפר שנמשכו אחר קולות הקרב את האחד והבריחו את האחר. אבל הכלבה איבדה אחת מאזניה בתקרית ומתה כעבור שינות אחדות. כשחזר הזאב האחר, השחיזה איבלו את סכין השלג שלה, פיטמה את הלהב בחלב ונעצה את הקת בקרקע לפני מרפסת כניסתה.
היא ראתה את הזאב מרחרח בלהב המשומן ומלקק אותו. לא עברה שעה קלה עד שהיה מדמם מפיו, אך הוא הוסיף ללקק את הלהב עד שחתך את לשונו לרצועות. שינה אחת מאוחר יותר מצאה איבלו את השודד משוטח בקיפאון על הארץ. אבל היא ידעה שזאבים אינם מתים ברצון וכי עליה להיזהר, לכן היא קרבה בלאט עם הנאה שבגרזניה ופילחה בזריזות את גולגולת הזאב.
מאותו יום והלאה היא הקיפה ביתה בפתיונות הממולכדים בקפיצים ובפחתים המוסתרים בקפידה.
מאביה היא למדה לגבור בערמה על כל החיות, חוץ מהגרגרן לבדו, כמובן. לא רק דב או זאב היא ידעה להרוג בלהבים המשוחים בפתיון; היא ידעה אפילו לצוד את הכנים שעל גופה בעזרת פיסת פרווה מרוחה בשומן שהשחילה תחת בגדיה ואחרי כן משכה החוצה בחבל; והיא נפטרה מהפרעושים החמקמקים שצצו בקיץ מלא שום מקום: לשם כך היא החזיקה על רצפתה זוג צבים, כי החיות הללו מהפנטים ובולעים פרעושים באותה דרך שהנחשים עושים בעכברים וארנבונים.
אכן, היא היתה מסוגלת לגמרי ובהחלט לדאוג לעצמה, בעזרת האלהים.
לפעמים עצר אצלה איש או אשה כדי לפטפט מעט. לפעמים ביקרו בחשאי ויוי או טורנגק ונשאו אליה מתנות פעוטות: ארוחת בּוֹצִיוֹת, וֶנוּסוֹת או אוֹסְטְרֵאוֹת טריות מקיבת כלב ים, זוג עיני כלב ים, קרבי שכוי השלג או מעדני בשר אחרים, מחט תפירה, פסלון חיה מאבן טלק או צעצוע אחר לפופולילוק.
אף על פי שהעונה לא היתה יפה לנסיעות, עדיין הגיעו מדי פעם מבקרים אחדים מרחוק ששמעו על לידת הבתולים ורצו לראות את הילד, ואיבלו סיפרה להם מה שידעה, מחייכת. הם השיבו חיוכיה. כולם היו נחמדים אליה. אחדים היו נוצרים, אבל הללו באו בהיחבא פן ילמד טטררטי על דרכיהם.
אבל היא למדה הרבה על אודותיו.
הוא היה מסוכסך עם סיורקידסוק והזהיר קהילתו שוב ושוב שכל שיח או שיג עם אנגקוק אינו אלא עבודת אלילים מתועבת הגוררת דין גיהנום לאין קצה. סיורקידסוק, משניטל הסיוע הציבורי למסעותיו אל הירח, דאג מאד בשל מצב העניינים הזה, ובתוך ביתו שררה מתיחות בינו וטורנגק מצד אחד ובין נגהה וסיעתה מהצד האחר.
גם לא הביא עמו טטררטי כל מלאי מזון משלו, והוא גם לא ניסה לצוד או לדוג או לעשות חלקו ביתר העבודה בכפר. מה שהשאיר אחריו קוהרטוק נגמר עד מהרה, וטטררטי קיבל בשויון נפש את הבשר שהביאו לו הכפריים, מבלי להראות אי פעם אות של תחושת השפלה על כל המתנות שהוענקו לו.
בעבודה בלתי נלאית הוא נטע פחד מפני האלהים וכבוד לעבדו עמוק בתוך עצמות צאן מרעיתו, והם השגיחו והלשינו זה על זה ללא הרף, כאילו הם שומרי שערי השמים. אין ציד בימי ראשון. אין שירת פזמוני זימה. אין הסתובבות בעירום בבית. אין זלילה מעבר לרעבון. אין ציחוק מחוץ לנישואין. על כל פנים, לא בגלוי. אבל יש תפלות, מזמורים, תהילים, הטפות, הטבלות של תינוקות ושל מבוגרים, חתונות, טכסים – מופע יחיד מרהיב עין ושובה לב.
טכסי הפולחן לבשו צורה מכובדת. פני המאמינים היו מוקפאים בארשת רצינית, כי טטררטי נהג לעצור בדיבורו ולקמט מצחו אם ראה חיוכים בשעת עבודת הקודש. כלבים לא הורשו עוד להשתתף. ואם בימי איבלו, ואפילו תחת הנהגת קוהרטוק, הניקו הנשים תינוקותיהן בעת הדרשה או הושיבו אותם על הסיר שהביאו עמהן לצורך זה במיוחד, עכשיו היתה אמו של ילד שהתחיל לבכות או להתפרק אצה איתו החוצה, רדופת מבטו הנוזף של טטררטי.
אשה מבוגרת אחת מהכפר, מֶנֶאֶק שמה, התעברה מאחד הנוודים שנטו אהליהם במפרץ בראשית ימות החמה, איש שהתנצר באחרונה. טטררטי הניף לשונו כשוט על השנים בכנסיה ודרש מהם להתחתן כדת. מנאק לא אהבה את הרעיון, כי היא היתה אשתו של אחד בשם קוּקִיאַק שהלך עם המשלחת – ומה יקרה כשזה יחזור? אבל המטיף הבטיח שלא יקרה מאומה, כי נישואיה עם קוקיאק שהיו מיוסדים בחטא היו נטולי תוקף ולא הקנו לו כל זכויות מלבד מושב בגיהנום; ואילו כאשר יראה אותה נישאת בדרך הראויה יחייך האלהים.
טטררטי התעקש, עד שזה היה נראה גס רוח לסרב לו עוד; ומתוך נימוס כלפי האיש הלבן נעתרו השנים, אך בהרגשה בלתי נוחה.
