translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
מעולם היא לא חשבה שאדם יוכל להיות מאושר כפי שהיתה היא עתה. לנהל את עבודת האל, ולזכות להטביל בנה שלה! מה עשתה שכל זה נפל בחלקה?
אבל המשמעת היתה רופפת תחת הנהגת איבלו. שכחת האחראיות הזאת לא הוכיחה ברבים אפילו את מי שהתרוצצו בביתן ערומות או זללו מעבר לשיכוך הרעבון, וגם אינו מן הנמנע שהיא חטאה בקצת מאלה בעצמה.
אבל בינתים התאספו סביבה אנשים ונשים לראות ולעבוד את בנה — לא רק מהכפר, כי אם אפילו נוסעים ותועים מרחוק. התקבצות הנוודים לרגל ביקורה האחרון של הסירה המעשנת במפרץ הפיצה את בשורת הריון הבתולה. זה היה סיפור טוב לגלגלו כשהגיע תורו של מי שידע אותו בתוך חוג איגלו כרוי אזניים; וכך פשטה הבשורה, התקבלה בצחוק, בפליאה, באי אמון, או באמונה; ועם כל זאת היא פרצה לכל הכיוונים, ובעיקר דרומה, כקרני השמש. ומזחלות גיששו דרכן אל המפרץ בעלטת החורף, צוותי כלבים זרים ייללו יחדיו אל הירח, יללה שבאה מדם הזאבים שבעורקיהם, יחד עם כלבי המזחלת של הכפר, בשעה שאלה שבאו זה עתה ממרחק הקימו איגלואים בקרבה נוחה לתחנת המיסיון.
ומשבאו אל הבית, הם ראו את התינוק עם איבלו אמו, ונפלו על ברכיהם לסגוד לו; וכשפתחו חרצובות אוצרותיהם, הם ערמו לפניו מתנות: בובות גלופות בעץ ועצם או תפורות מבד ומפרווה, סכינים שקתותיהן קרן חרוטה, ניבי ניבתנים חתוכים לפסלונים, שלפוחיות כלבות ים דחוסות בתה וטבק, בדים דקיקים שנקנו בסחר חליפין מסוחרים זרים, מאכלים אקסוטיים בקופסות פח מבריקות, ומדי פעם בפעם בקבוקים של מי אש.
חלק מהמבקרים היו עובדי אלילים מהנוסח הישן, אחרים נוצרים שהוטבלו על ידי מטיפים במקומות אחרים, אבל כולם ביחד האזינו באותה יראת כבוד למלות הבשורה מפי איבלו והשתתפו עמה בתפלותיה ומזמוריה.
כמה ממאמיני הרוחות, אחרי שהביטו והקשיבו, ביקשו להתקבל כנוצרים חדשים, מים זולפו עליהם ומלח הוגע בהם, כפי שראתה איבלו מעשי קוהרטוק, ויצאו משם קורנים. אחרים נשארו במקום – אך לא כולם כדי לסגוד ולהתפלל. אחדים נשארו, מפני שהכפר צמח והיה לקהילה גדולה והם אהבו את העסק והרעש של המזחלות הבאות והמפליגות.
סוחרים אחדים באו גם כן. הם נכנסו לראות הבתולה ובנה, גיחכו, יצאו מהבקתה ופתחו במסחרם.
הכפר התפשט למרחב, כשצצו כפטריות עוד ועוד בתי שלג; איבלו נוכחה שקשה להושיב את כל המבקרים בתחנת המיסיון; צורך היה לבנות מעץ ספסלים חדשים ולפרוס עליהם עורות, וסביב הבמה שעליה שכב פופולילוק מוצג לעיני עובדיו נערמו התשורות המובאות לו.
איש אחד, גאבא שמו, ביקש להתקבל לנצרות ביחד עם שלשת נשיו. איבלו ראתה נשים שהיו להן שנים, שלשה, או ארבעה בעלים, במיוחד בצפון שנקבות היו נדירות בו, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיא הכירה איש בעל יותר מאשה אחת. היא לא הבינה מעולם מה רע בזוג שיש בו יותר משנים בבת אחת, אבל איסורים דתיים היו שם כדי לציית להם ולא כדי להבין אותם; לכן היא עמדה על כך שגאבא ישַלח לפחות שתים מנשיו אם הוא רצה להתנצר.
וגם גאבא מצדו לא נטה להתוכח על איסורים שמטעמים רוחניים והראה עצמו כאדם סביר ביותר.
“איש אחד ישמח לשלח שתים מנשיו”, אמר. “אבל הוא רכש אותן רק באחרונה כשהרג בעליהן, לכן הוא זקוק לזמן כדי להחליט באיזו מהן יחזיק.”
איבלו נזפה בו, אך נתנה לו הזמן שביקש כדי לגבש החלטתו, ובינתיים היא קיבלה כנוצרים אותו וכל משפחתו על אף הכל. גאבא הכיר בטובתה ונשאר במקום והתגלה כנכס גדול לקהילה, כפי שאפשר היה לצפות מאיש המסוגל לפרנס שלש נשים. חיות צייד לא היו מצויות בשפע כלל בעונה הזאת, ולא קל היה לאתר אותן בחשיכה, אבל גאבא היה צייד מאין כמוהו, ועד מהרה הוא היה למנהיג הקהילה. אין פירוש הדבר שהיתה לו סמכות, אבל היתה לו השפעה. הוא תיכנן את מסעי הצייד וכיוון את האנשים. גמולו בא לו כשראה אחרים אוכלים מה שהוא השיג. אפילו שהיה לו יותר מחלק רגיל בנשים, הוא כיפר על זאת בכך שהוא סיפק מזון בריוח לרבים אחרים, וגירושו מהקהילה לא היה עשוי להיות אלא הפסד לקהילה ולא עונש בשבילו: לא היה כל סיכוי שהוא ירגיש בודד בחברת שלש הנשים שלו.
שלל הצייד חולק תמיד במנות שוות, אבל אלה שתרמו פחות מכל היתר הרגישו מבויישים ואכלו בלא שמחה, בעוד אשר אלה שתרמו יותר מכולם קרנו באושר וצחקו, ועיני כל הנשים תלויות בהם בלבד.
אבל על אף נוכחותו של גאבא פער איום הרעב לועו מול הכפר אחרי שהפציח הבוקר. המחסנים והמטמונים רוקנו כולם, היישוב היה מאוכלס יותר מדי וחיות הציד התדללו יותר ויותר כל הזמן, כמו בכל מקום שבני אדם מופיעים בו, ולשום שיפור לא היה לצפות מהאביב העומד בפתח, שהיה מתמיד העונה הרזה ביותר: כשהציפורים עדיין בדרכן והצמחיה עדיין לא נבטה, כשההפשרה הגדולה מנעה דייג וציד כלבי ים מעל קליפת הים המתבקעת ונסוגו עם הקרח גם הדובים.
נוכח המחסור באוכל ותחזית העתיד הרעה עוד יותר הטעינו גברים רבים מזחלותיהם ועזבו את המקום, כל עוד הנסיעה אפשרית על פני הים הקפוא. גאבא גם הוא הפליג, ולאות שהוא מתכוין לקיים הבטחתו לצמצם מספר נשיו הוא השאיר מאחור את הזקנה שבשלישיה רעבה, שבורת לב וכמעט בלא כסות לעורה.
קומץ האנשים שנשארו במקום לא היו הטובים ביותר: בעיקר כאלה שלא היו להם אפילו כלבים ומזחלות משל עצמם. וגם הנשים לא היו עשויות להתפאר בהן. חוץ מויוי ואיבלו היו כולן זקנות או מכוערות, ואחדות היו מכוערות וגם זקנות, כי היותר יפות החליטו להפליג עם הבאים לרגל לשדות צייד עשירים יותר מבלי להמתין לשוב אנשיהן.
כל הזקנות היו מוטרדות בדאגה רצינית, וכדי לשתף את האחרים בפחדיהן הן דלו ממטמוני זכרונן את סיפורי הזועות מעתות מחסור שהיו בעבר — כשדגים וכלבי ים החליטו להיצמד לקרקע הים, כשהדובים הלכו למסעות ציד במרחקים, כשכבשי המושק והקריבו והחיות הקטנות נשארו עלומים באותה מיסתוריות שבה הם נוהגים להופיע, ואנשים ונשים אכלו כלביהם וסירותיהן העשויות עורות ומזחלותיהן הבנויות מבשר ושקי השינה, אחר כך מתיהם, ולבסוף מאלה שאינם מתים עדיין.
אבל היה זה סיורקידסוק שהטרידו המצב יותר מכל השאר. הוא היה אחראי לרווחת הקהילה, ואם הישגיו לא היו משביעי רצון עלולים היו להוקיעו כרמאי ומטפלים בו כבאיש זקן חסר תועלת, עתה שלא היה שם עוד קוהרטוק שיגן עליו.
כשקרני השמש הראשונות היכו במפרץ ופתחו את עונת המשבר החריף ביותר, והוא נוכח שיותר ויותר בני אדם מתלחשים בסביבתו, הוא כינס את כל הקהל לצורך הודעה דחופה.
“יש ביניכם פושע”, הוא הכריז בנימה מאיימת, ועיניו כיורי חצים לכל עבר, ונראה שלא היה שם אחד שלא רעד או הצטמק או התפחד בתוכו. “מסתבר ביותר שאיזו אשה ניסתה להרוג כלב ים, או בישלה דגים ובשר באותו סיר, או עשתה דבר עוד יותר רע מזה. תמיד זה הנשים העוברות על האיסורים, והאנשים צריכים לסבול בשבילן!”
שקט מוחלט ענה לו, וסיורקידסוק המשיך כמו תופש את השקט הזה כהתגרות:
“אתם יודעים היטב שבדיוק כשם שהפרת איסור עשויה בפני עצמה להביא צרות על הכלל, כך עוצר אותן הוידוי בפני הציבור. אם כן מדוע אתן תמיד ממאנות ומתמהמהות כל כך להתודות, כנופיית אחיות מכוערת?”
עדיין לא ענה אף אחד, וסיורקידסוק הניף ידיו כמיואש וגנח כמה אנחות עצומות, לפני שהמשיך:
“אנגקוק אחד יטול על עצמו פעם נוספת מסע אל הירח, כדי ללמוד את שם האשמה. אוי לה לכשיחזור מישהו! היא תגורש מהכפר ותמות ברעב בבדידותה היא לבדה, מבלי שתגרור את כל האחרים לחורבן שהיא הביאה במו מעשיה! לפיכך, התחילו מיד להכין את המתנות לרוח הירח, כולכם! הכינו את המאכלים באהבה ובתשומת לב, והכניסו בהם כל מעדני הבשר הנותרים במזוויכם. שעה זו אינה יפה לקמצנות!”
“חכו”, אמרה איבלו. “אם מותר לבחורה חצופה אחת לסתור דבריו של איש חכם כל כך, אין כל סיבה קלושה ביותר לדאגה. אף אחד לא ימות ברעב.”
“למה לא?”
“מפני שהאלהים יספק צרכי כולנו, אם רק נתפלל ונאמין. או שמא לא האזנת לבשורה הטובה? אולי בחורה עצלה אחת לא צעקה אותה בקול רם מספיק כדי שתיכנס באזניך הנבונות?”
סיורקידסוק לא השמיע מעולם דעה נחרצת על דבר הפלא. אבל עכשיו, כשאיבלו התערבה בתכניות הנסיעה שלו, שטף אותו גל גדול של כעס, והוא ביקש לשוחח עמה ביחידות.
“איש אחד אינו יודע אם האלהים ישלח אוכל או לא”, הוא אמר בקול מונמך ברגע שהם היו לבדם. “אבל הוא יודע בבטחון גמור, שרוח הירח רע-המזג, שהוא מצפה כבר למתנות שלכם, יתנקם נקמה מרה בך ובבן שלך, אם תפריעי לנסיעה של אנגקוק אחד.”
אפשרות זו לא עלתה מעולם על לב איבלו. המחשבה שפופולילוק נתון בסכנה בלמה מיד את התנגדותה, והיא עזרה בהכנת המתנות לרוח הירח ממעט המעדנים שנמצאו עדיין ברשות הקהילה — אבל רק מאכלים רכים מאד, שנלעסו היטב בפיות הנשים, כי רוח הירח הוא איש זקן מאד ואין לו שיניים.
בעיצומה של נסיעת סיורקידסוק הגיע שטפון של קריבו – מקרה בלתי רגיל באותו ישוב, ששכן מעבר לגבול הצפוני של תחום נדידת הקריבו, אך אמנם מקרה אפשרי בזמן האביב, לפני שהיום מאיר לגמרי, ועדיין מתחלפים בכל סיבוב של השמש שעות של אור עם שעות אחדות של חושך; אז קורה ששכבת השלג המכסה על חזזיות וטחב קופאת עם שוב הכפור, אחרי שכבר נמסה פעם אחת, וכשפתאום קפוא מאכל הקריבו בתוך שכבה של קרח חדש ואין דרך להגיע אליו, עשויים העדרים לשוטט מבוהלים לכל העברים בחיפוש אחר מספוא.
ועדר אחד כזה הציף את המפרץ שבו היתה המלכה איבלו ופופולילוק המלך.
קריבו, טובי לב ונוחי מזג, אוהבים מאד בני אדם. לכן הם מתים ברצון, באופנים רבים ושונים: הם מניחים להרוג אותם בחניתות וחצים, לשחוט אותם בסכינים, או ללכוד אותם בפחתים אשר בהן שלוליות של שתן, נמשכים אחר המלח שבו. וכשבמשך כמה סיבובי שמש טרפו, אכלו וזללו אנשים, נשים וטף עד שהם פרצו את תפריהם, נסק כבודה של איבלו בעיני הכל לגבהים שלא היה כמוהם. אבל היא נעצבה על שצאן מרעיתה היו אי פעם כמפקפקים בישועה.
כשחזר סיורקידסוק מנסיעתו, הוא הכריז שהיה זה הוא אשר שיכנע את רוח הירח למחול לבני הכפר באופן חד פעמי יוצא מהכלל את חטאיהם ולשגר להם קריבו מהדרום. לכן הכפר לעולם לא ידע בבירור, אם התודה ראויה לאלהים הנוצרי או לרוח הירח, והניח לשני הצדדים ליהנות מהספק.
מעט אחרי שהקהילה התמקמה במשכנות הקיץ שלה על החוף, חרשה לה סירה מעשנת אחרת נתיב בתוך הקרח המתבקע, עגנה בתוך המפרץ הקטן והורידה להקת מלחים, כרגיל, וגם מטיף חדש.
הוא היה זקן יותר מקוהרטוק ורזה מאד, דבר שהרתיע במקצת את הילידים, עד שהם למדו שכך הוא בגלל צום מרצון, שהוא בריא לגוף נוצרי ומקנה זכות לנשמה נוצרית; מאז והלאה הם כיבדו את רזונו. הוא היה איש גבוה, העצמות שבפניו הקודרים והארוכים חדודות, אפו צר ודומה למקור, ומצחו גבוה מעל עיניו הקטנות והיוקדות. שערו השחור המעורב במעט לבן היה מתדלל, אבל פיצה על כך זקנו הישר היורד עד חגורתו.
אף על פי שהוא לא ידע יותר מלים בשפת האסקימו משידע קוהרטוק, הוא השכיל כל כך להשתמש בהן ודיבר בסמכותיות כזאת, שאפילו היותר סתום במאזיניו לא נזקק לזמן רב כדי להבין מה הוא רצה ומה הוא לא רצה.
והדבר הראשון שהוא לא רצה היתה איבלו.
“מי אחראי לבית המיסיון?” שאל האיש הלבן ברגע שירד מהכבש.
איבלו פסעה קדימה.
“הראי לי הדרך”, אמר בנימה נמרצת.
היא הלכה לפניו. פופולילוק באוכפו–ברדסו סובב ראשו בסקרנות כלפי הזר. היא פתחה את דלת צריף המיסיון ונכנסה עם האיש הלבן. הוא ניפנף מעליו את המבקשים להידחק פנימה אחריו, בכללם גם את טיפו, וסגר את הדלת בפניהם.
איבלו הראתה לו את הצריף, הצביעה על הבמה עמוסת מתנות הבאים להשתחוות, על גומחת הציורים הצבעוניים מעל כוך מיטתה.
האיש הלבן התישב בכסא. שפתיו היו קו דק, כשנעץ בה עיניים מצטמצמות.
“האם את הבחורה הקרויה איבלו?”
“כן”, היא חייכה, נהנית ומופתעת שהוא יודע שמה.
הוא ליטף באלם את זקן לחייו והוסיף לשפד אותה בעיניים יוקדות.
“עליך למסור לי המפתח ולצאת מכאן”, אמר.
“מה זה בידך?” שאל.
“המטיף שלנו, קוהרטוק, נתן אותו למישהי לפני שהוא עזב אותנו.”
“אני המטיף עכשיו. בשביל מה הוא נתן אותו לך?”
“הוא אמר שזה יעזור לבחורה אחת להפיץ את הבשורה הטובה.”
“להפיץ … מה עשית?”
איבלו חייכה. “בחורה אחת חסרת ערך מלמדת על אלהים ועל ג'יזוס, מספרת את הבשורה הטובה ומראה את התמונות. אחר כך אנחנו כולנו מתפללים ושרים.”
המטיף הוסיף לבהות נטול אומר. היא הבינה זאת כעידוד להמשיך. “ישנם בני אדם רבים ששמעו את הבשורה הטובה בחדר הזה ועקב כך נעשו נוצריים.”
“וכנראה היית זאת את שקיבלה אותם?”
“זה לא נמנע”, אמרה איבלו, מחייכת. הוא פלט צחוק קצר, והיא מהרה להוסיף: “זה בכלל לא היה קשה. מה שפעל היו לא כל כך המלים של בחורה טפשית אחת, אלא הוא.” היא רמזה בבהנה אל הנער על גבה שהציץ מעל כתפה.
“שמעתי על התינוק הזה שלך”, אמר המטיף, ופניו השחירו, “ולכן באתי.”
“באמת?” היא קרנה באושר על החסד שנפל בחלקה. “הרבה בני אדם באו מרחוק להשתחוות לו, אבל אתה באת מהמרחק הגדול ביותר. זה כבוד גדול – כמו חכמי המזרח שבאו לראות את ג'יזוס התינוק”, אמרה בלהט והשפילה עיניה.
“הגיע הזמן שתפסיקי את הרמאות המרושעת הזאת!” שאג האיש הלבן, כמי שהתאפק עד כה בכל כחו ובבת אחת נשבר לו כל האיפוק. “את מנאצת שם שמיים!”
לבה נפל בקרבה. הסתבר שהאיש הזה לא בא להשתחוות לפופולילוק.
“סלח לבחורה טפשית אחת שאינה מבינה. למה אתה מתכוין?”
“הבדייה המתועבת הזאת על לידת הבתולים של התינוק שלך!”
היא נראתה מבולבלת לגמרי. “מדוע אתה לא שואל אנשים, איש לבן? כולם יודעים שזה ככה.”
“דעתי היא”, הוא אמר בנימה פייסנית, כשהוא חוזר לשלוט בעצמו, “שכל הענין התחיל כשמצאת עצמך מעוברת ולא רצית להודות שהתעסקת עם גבר.”
“למה שלא ארצה להודות בזה?”
“מתוך פחד שהוריך ישטפו אותך.”
“למישהי אין הורים שיוכלו לשטוף אותה, למרבה הצער. אבל אילו הם היו בחיים, הם לא היו שוטפים אותה אלא שמחים שיש לה ילד. ובודאי האימא של בחורה אחת לא היתה קופצת לים, אם היא היתה יודעת.”
“אז אימך שלחה יד בנפשה!” הוא קם על רגליו, ועיניו התרחבו כשל מי שגילה תגלית גדולה זה עתה. “ואביך היה מרצח, ככל הנראה?”
“הוא הרג רק איש אחד”, אמרה איבלו.
המטיף ספק כף אל כף. “אביך רוצח, אימך מתאבדת! איך לא יגדלו אלה שקרנית זדונית? ‘עץ נשחת לא יצמיח פרי טוב’, אומר הספר הטוב. בחורה מיסכנה! את לא לבדך אשמה ברשעתך.” כאן אכן היתה נשמה הראויה להצלה. “אם כן זהו שורש החטא שבך, צאצאה אומללה לזוג רע מעללים! למענם אין אנחנו יכולים לפעול מאומה. אבל למענך – עדיין לא מאוחר.” הוא פנה אליה במלא חזיתו. “אני יכול להראות לך את הנתיב הנכון, אבל את היא זו שחייבת להניע את רגלייך.”
“בחפץ לב! אבל אתה חושב באמת שההורים של בחורה אחת אבודים לנצח נצחים?” היא שאלה בדאגה. “קוהרטוק נראה שלא חשב כך.”
“הבי לא נדבר על מי שהיה פה לפני! מה את חושבת?” בוקרו של נצחון חדש החל מאיר מול עיניו. “היתכן שתוכלי להסתפק שמא אין הורייך נצלים באש לעולמי עד בעבור פשעיהם? ושמא יש בלבך ספק שמוטב לך להתחרט ולשוב מפשעייך שלך, אלא אם כן את רוצה להצטרף אליהם שם?”
“אבל מישהי רוצה להצטרף אליהם”, אמרה איבלו בנחישות. “בחורה אחת לא תסכים ללכת לשום מקום חוץ מזה שהם בו – יהיו באשר יהיו.”
המטיף היה נדהם, אך מהר להיערך מחדש. “אם תשלימי את עם האלהים, אפשר שהוא עוד יאזין לתפלותיך ויקבל את נשמותיהם, כפי שיקבל נשמתך שלך אם תספרי עכשיו את האמת. האם בדית את הסיפור מתוך חשש ששום איש לא ישא אותך כשידע שאת הרה? עני!”
איבלו קימטה את מצחה. היא לא יכלה להבין בשום אופן למה הוא חותר. “אנשים רבים היו שמחים לקחת אותי לאשה, כי נשים נדירות, ובמיוחד היו שמחים לקחת אשה שכבר יש לה בן זכר, כי זה חושך הרבה זמן ודאגה.”
“ראי נא, נערתי. בחיים כל אחד עושה שגיאות. הן נעשות חטאים של ממש רק כשמנסים לחפות עליהן במרמה. כל ילד בא לעולם ברצון האל. אבל את לא יכולה להסתובב ולטעון שזה היה הוא בעצם כבודו שעשה אותו בעצמו. זה לא יתכן! ילד נולד מהתמזגות איש עם אשה. אין דרך אחרת!”
“אתה מתכוין … אתה לא מאמין?” היא פערה עיניה נכחו, נבעתת. “אתה לא מאמין בבשורה הטובה?”
“הסיפור שלך אני לא מאמין!” הוא צרח. פניו האדימו. “את גילית ששקרים יכולים להיות נוחים מאד, כשראית המתנות נערמות ואנשים סוגדים לך. אבל את פשעת פשעים עצומים, וכמידתם יהיה העונש. בכל שיעור-אמונה שנתת נאצת שם שמיים, בכל הטבלה שערכת חיללת את הקודש!”
“אתה נשמע כאיש חכם מאד”, אמרה איבלו בדרך ארץ, אם כי מפוחדת, “כי מישהי אינה מבינה מלה אחת מכל מה שאתה אומר.”
“אני אומר שלא היתה לך זכות ללמד את הבשורה הטובה ולא שום זכות לנהל את עבודת הקודש!”
“אבל קוהרטוק אמר שבחורה אחת תוכל לעשות את זה.”
“ואני אומר שאינך יכולה! הקבלות לנצרות שערכת הן נטולות כל ערך! ההטבלות היו רק מעשה ליצנות!”
“זה מבלבל מאד. אז פופולילוק אינו מוטבל?” היא שאלה, שפלת רוח.
“ברור מאליו שלא! הקשיבי, איבלו”, הוא אמר בנימה אחרת, נאבק על שליטה עצמית. “אירגון גדול שלח אותי בדרך רחוקה כדי לשכנע אותך לספר את האמת. שום רע לא יאונה לך אם תעשי כן. אבל את חייבת להודיע שמו של אבי תינוקך, ואם נצליח ללכוד אותו נכריח אותו לשאת אותך לאשה, ובקרוב כל הפרשה האוילית תישכח.”
“איך תוכל מישהי לשכוח את זה?”
“את צעירה, את תתגברי על זה. ואם את חוששת שהנשים תלעגנה לחרפתך, אני אקח אותך למקום שבו לא יכיר אותך איש.”
“למה תלעגנה הנשים לבחורה אחת? ולמה תהיה זו חרפה שיש לי תינוק? אתה אמרת שזה תמיד רצון האל.”
“לא בדרך שאת התעברת בה!”
“כלום אין שם אלא דרך אחת להתעבר? זאת אומרת”, היא מהרה לתקן את עצמה, מחייכת, “אלא אם כן האלהים שם אצבעו עליך.”
“הוא לא שם אצבעו עליך!” רעם המטיף. הוא פסע כמה צעדים מהירים קדימה כמבקש לשים עליה ידו, והיא חמקה לאחור. “עכשיו תקשיבי היטב, איבלו. אולי את לא הבנת, באיוולת נערותך, את חומרת השקר שלך. אבל עכשיו אני רוצה תשובה ישירה, בלי התחכמות.” עיניו דקרו כסכינים וחצים וחרשו תלמים במצחה. “עם מי התמזגת בחטא?”
עיני איבלו מלאו וזלגו דמעות. היא פחדה מהאיש הזה שדיבר חידות ונראה כאחוז דיבוק. הוא היה משוגע כפי כל הנראה. מסתבר שגרגרן נשך את אמו כשהיה בבטנה. היא רצתה לשאת בנה שלה בזרועותיה. היא שיחררה הרצועות תחת חזה, הושיטה ידה לאחורי כתיפה, משכה מתוך ברדסה את הבלתי מוטבל הקטן ולחצה אותו אל חיקה. אבל היא לחצה חזק יותר מדי; הוא התחיל לבכות, והיא חלצה שד מלא ועסיסי שעל פניו נפגשו ורידים עדינים בפטמה השחורה.
חמת המטיף בערה בו. “אסור לך לעשות את זה!” הוא הטיח בה ורקע על הרצפה.
“הוא רעב …”
“אבל לא בפני אנשים אחרים!”
בתדהמת פליאה היא החזירה את השד לתוך חולצתה, לקול צווחותיו העולות ויורדות של פופולילוק התובע עלבונו.
“עכשיו לכי, איבלו, ואל תחזרי עד שתיכנס בך דעת — וזכרי שאם תסבלי לא יהיה לך להאשים אלא איוולתך שלך בלבד!”
שום בריה תחת מהלך השמש לא נפלה נפילה כל כך פתאומית וכל כך תהומית כאיבלו.
המטיף החדש צילצל בפעמון ואסף את הקהילה. הוא לא התעניין כפי הנראה באנשים הלבנים שהגיעו אתו בסירה המעשנת, וגם הם לא התעניינו בו. נאומו היה בשפת האסקימו בלבד, וכדי לוודא שכל אחד מהילידים יהיה נוכח הוא שיגר שליחים למשוך את הנוחרים מתוך שקיהם ולקרוא לסוחרים ולציידים וליוקשים ולדייגים בקאיאקים וללווייתננים; לכולם, מלבד איבלו, שחזרה אל בית האנגקוק, ומלבד האנגקוק עצמו.
הואיל והוא נראה מקשקש בתוך ספר לפני שפתח את דרשתו, וכיון ששמותיהם של אנשים לבנים אינם באזני האסקימו אלא גיהוקים גסים בלתי ניתנים לביטוי, הם מהרו להדביק לו את השם טֶטַרַרְטִי, או זה שכותב. ואלה הדברים ששמעו בצריף המיסיון מפי זה שכותב:
“רחוק נסעתי ורבים חוטאים ועובדי אלילים ראיתי, אך מעולם לא שמעתי עד הלום על מקרה שבו נואץ האלהים והועלב באופן חמור כל כך כמו שנעשה פה. אשה צעירה שאין לה בעל, שלא די היה לה שפשעה בדרך הרגילה, ביקשה מפלט בשקר היוצא דופן והמגדף קודש ביותר להצדיק את פרי תאוותה. ועתה היא מסרבת להודות בטעותה ולחזור בתשובה. אבל היא לא תגרור אחרים עמה לאבדון! הבחורה שמדובר בה פסולה מלבוא אל בית האלהים. תפלות הן בבחינת ביזבוז בעבור הסוג הזה. אתם, בני אדם פשוטי שכל, אינכם יכולים לעמוד בפני אשה ערמומית ותככנית, כשם שאין עיניכם מסוגלות להבחין בשטן כשהן רואות אותו, ועליכם לקבל מלתו של מי שבא להשכילכם. היא שארלטאנית, והמעזרים אותה ברמאותה, כמו אלה המטים אוזן לאנגקוקים שקרנים, אינם אלא עובדי אלילים המיועדים ללהבות הנצח! טהרו איפוא את עצמכם ממנה, כעצת הספר הטוב: ‘אם עין ימינך מציקה לך, עקור אותה והשליכה ממך: כי נוח לך שיאבד אחד מאבריך ולא יושלך כל גופך לגיהנום.’ אמן.”
“אמן”, מלמלה הקהילה הנדהמת.
“מישהי תמיד חשדה בה שהיא שקרנית”, הודתה פדלוק מיד בפני חוג המקורבות שבחברותיה, מבלי אפילו לברר לפני כן אם אין האירוע דורש הגשת כיבוד. “מהרגע הראשון היה משהו בהריון ההוא שהדיף ריח חטא!”
“היא פגשה כנראה איזה נווד מחוץ לכפר והסתירה אותו, או אולי אפילו הרגה אותו כדי לזכות בכבוד לעצמה בסיפור השטותי הזה על לידת בתולים”, אמרה נגהה, שלא שכחה לאיבלו שהיא ירשה את מעמדה כגבירה הראשונה של הכפר.
“אולי”, הציעה טיפו הזקנה בלחש, “היא הזדווגה עם דב. הצפוניים האלה עושים כל מיני דברים. אימא שלי סיפרה לי שהנשים הצפוניות רגילות להתרועע עם דובים וניבתנים.”
“אתן סתם שתי כלבות מקנאות זקנות!” אמר טורנגק.
“שמעת את המטיף!” החזירה לה אחותה בארסיות.
“אנחנו לא חייבים להאמין כל מה שאומר מטיף אחד”, אמרה טורנגק ברחבות דעתה.
“למה נאמין אם לא לזה? ידיעות של מטיף באות ישר מאלהים.”
“מישהי לא יודעת אם הידיעה שלו באה ישר מאלהים, אבל פופולילוק בטח.”
“זה קול השטן הבוקע מפיך, טורנגק”, צרחה טיפו והמשיכה לדבר בקול רם יותר. “את כל כך מלאה בפשע, את עם שני הבעלים שלך, שאין מקום לאלהים בתוכך, מרשעת אחת!”
בתגובה לזה תקעה טורנגק אגרוף בבטנה, וטיפו צנחה, מיללת ככלב ים שפגעה בו אלה.
“מה מתרחש פה?” שאל המטיף, שהתקרב בחפזון.
“השטן אחז באחות של מישהי!” צעקה נגהה. “הוא שם בפיה דברי חטא!”
“כן”, צרחה פדלוק. “בטורנגק נכנס השטן והיא מצדדת באיבלו.”
“כבר אתם יכולים לראות מה קורה כשאתם נותנים מקום לשטן ביניכם” הריע המטיף בנצחון. “דיבורים מופקרים, אלימות, אשה זקנה מוכה! מטרתי היא להקים כאן קהילה שלוה, אבל אם לא תבערו את הרע מקרבכם תביאו על ראשכם זעם האלהים — והאלהים יכול להיות נורא בזעמו!”
הוא עצמו נראה נורא בזעמו, כשאש בלתי הולמת בוערת בפניו הכהות והצרות.
