translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הסיבה האמיתית להתרחבות גופה של איבלו היתה הריון.
ושהריונה היה נס מן השמים, זה היה ברור בעליל, כשם שלא היה ספק בהימצאות ערימת החולד שצמחה במישורי בטנה הלבנים, וכל הנשים התאספו לחזות בה במו עיניהן ולגעת בה במו ידיהן.
הכוכבים כבר דהו, את האופק סבבה הארה ארגמנית — חצי שנה עברה משיצאה המשלחת ועמה כל זכר המסוגל למעשה כזה. הנער הבוגר ביותר בכל הכפר היה בן שמנה שנים בערך; אחריו בא סיורקידסוק, ושהוא יצא מהמרוץ, אושר על ידי הנשים לפני זמן רב יותר משהוא טרח לזכור. רק קוהרטוק היה בגיל הגברות, אך בהיותו מטיף הוא עמד כמובן מחוץ לפעילויות מהמין הזה.
ולבד מכל אלה היתה איבלו יודעת, אילו ציחקה עם איש, ושום בחורה לא היתה מעולם בטוחה יותר שהיא נשארה רצינית.
היא תהתה אם אולי הרהורים בלבד על גברים, או מבטי גברים מהמין שנעץ בה מילק, יכלו להביא בחורה למצב הזה שלה, אבל הנשים היותר מנוסות שללו את האפשרות הזאת.
“אבל”, אמרה טורנגק, “הירח המלא יכול לעבר בחורה.”
“לא, מעולם לא! אמא לא היתה מרשה. היא אמרה שזה מותר רק לנשים נשואות.”
“אם ככה, זה יכול להיות רק בן האלהים”, פסקה אמה של וִיוִי, פדלוק שמה; היא היתה אדוקה מאד ומיאנה ללוות את בעלה במסע המשלחת שלא להפסיד את אסיפות התפילה של יום ראשון.
“זה חייב להיות זה”, לחשה טורנגק, ספקה כפיה וחייכה חיוך חולמני.
איבלו לבשה ארשת של אושר שלא מן העולם הזה. “מישהי חושבת שהיא יודעת מתי זה קרה”, אמרה, ואף על פי שדיברה בקול דקיק כחוט, הנשים שעמדו במעגל כמכושפות לא איבדו מלה אחת.
“מי היה זה?” קראו הנשים במקהלה, כי איבלו עצרה בדיבורה, כשוקעת בזכרונוה.
“כבר זמן רב לפני כן מישהי התפללה לאלהים שיבקר אותה בעת מנוחתה. ובפעם ההיא הוא בא סוף סוף.”
“את ממש ראית אותו?”
“לא בעיני, כי היה חושך. אבל מישהי הרגישה אותו.”
“את נגעת בו?”
“לא; הוא נגע במישהי. פתאום ידים גדולות ורכות מוחקות דמעותיה ומחליקות על גופה, ובא לה לבכות עוד קצת, לא מפחד, אלא מפני שמשתפך עליה חום גדול ועדינות, כאילו כל הדברים והאנשים שהיא אהבה מעולם היו בידים האלה.”
“אבל זה היה באמת, או שחלמת?” שאלה נגהה.
“מישהי לא יודעת. באותו זמן היא חשבה שזה היה רק חלום, ושמחה שהאלהים התגלה בו סוף סוף. אבל עכשיו בחורה אחת חושבת שזה היה אמיתי ורק ההרגשה היתה כשל חלום, כי היא היתה מעורפלת מיותר מדי בכי, ורפויה מאד ממי האש. הראש של מישהי כאב קצת כשהיא התעוררה, וגם המפסעה.”
“הו איבלו קטנתי”, אמרה פדלוק ברוך, ועל פניה נסוכה התלהבות–קודש. “זוהי שעה גדולה באמת. הבה נספרה לקוהרטוק!”
והן רצו כולן ביחד אל צריף המיסיון.
אבל המטיף לא קיבל את הבשורה השמחה באותה התלהבות שהן ציפו לה. אכן נראה עליו שהידיעה עושה בו רושם עמוק, מזעזעת אותו ממש, כי הוא החויר ועיניו התכולות ריצדו כעיני שכוי שלג שהשיגתו אלת הצייד, אבל פניו לא הראו התלהבות קודש, קריאת–גיל לא התפרצה מגרונו באין יכולת לעצור בעדה, הודיה לא נסקה השמימה מתוך עומקי לבו, לא נאום, לא שיר תשבחות, לא שום תפילה נישאו כדי להלל את בשורת הנס. הוא רק עמד שם כהלום רעם, כמושרש בקרקע.
“היה הדבר כי צדקת”, אמרה לו איבלו, מרכינה ראשה בענוה. “אמונתה של בחורה אחת נשאה פרי.”
כך בא סוף לפלגי הסלעים השוצפים של ספקות וצער שגעשו קודם לכן בתוך איבלו, ונפשה השתפכה לבריכה עמוקה ורוגעת. עיניה הזריזות מלאות החיים נעשו איטיות ונינוחות, ותחושה של רכות וסיפוק שטפה אותה בחום עמוק ולוהט — חום שלא עוד החזיק אותה עירנית, כי אם הביא מרגוע והרפיה לנימי הווייתה החבויים ביותר.
היא החלה מבקשת בדידות, שעה שגופה ונפשה היו כמתכנסים אל תלולית החולד הצומחת מתוך האפלה ואשר היתה למרכזו, תחילתו וסופו של היקום. היא נטלה מכל יתר הדברים כל חשיבותם. מות הוריה איבד עוקצו. שובם של פפיק ומילק לא היה דחוף עוד. אם חורף היה או קיץ, אם היא היתה בצפון או בדרום, אם כלבי הים עלו על הקרח או כבשי המושק המליטו, מה בכך? הדבר היחיד שהיה חשוב היה היצור החדש המתעורר ובועט בקרבה במרץ כזה עד שלפעמים יכלו הנשים לראות את בטנה מתנועעת והיא הוכרחה להחזיקה בשתי ידיה לשמחת כל הנוכחים.
קוהרטוק לקח את טיפו, אשה הרבה יותר מבוגרת, לעזרת משק צריפו, בטענה שאיבלו היתה חייבת לחשוך כחותיה בהיותה הרה, אף על פי שהיא לא ראתה בתפקידיה מאמץ או טורח. טיפו היתה שמחה לבוא, ולאיבלו לא היה איכפת הרבה להתחלק עמה בקיטונה. שום דבר לא היה איכפת לה.
המצב החדש נתן אותותיו בקוהרטוק. הם הופיעו אט אט, אך לא היה מקום להסתפק בהם. קמטים הצטיירו והעמיקו על מצחו. הוא נראה עייף ועם זאת חסר מנוחה, ואיכשהו זקן יותר. הטפותיו נעשו יותר רציניות, תפילותיו ארוכות יותר, הסעד שסעד זקנים וחולים יותר מתמסר.
רצינות ולהט עמוקים פשטו בכל צאן הקדושים שלו. בהנהגת רועהם הם התפלשו בהאשמות עצמיוית. אפילו איבלו, פן תימצא מחוץ לכלל, הודתה בחדוה בהיותה פושעת מפלצתית. ואמנם הכל הביטו בה בקנאה וחרדת קןדש. קול שירתה לא היה רך, אך צלול וחזק, והוא התנשא והתרומם מעל המקהלה באותם מזמורים נוצריים נאים שתפשו את מקום שירי המעשיות הילידיים הבלתי מכובדים.
“צבוע אני ומלא חטאים”, הוביל הבאס העגמומי של קוהרטוק, והעדה הדהדה אחריו במבחר סולמות:
“צבוע אני ומלא חטאים …”.
הזמן הגדיל את תלולית החולד ועשאה הר. האביב בא, ובשל אור היום הבלתי פוסק הפשיר מעט השלג שהיה, והצמחיה הנננסית צמחה במהירות, ובתוך שבועות מעטים היתה האדמה החומה, המדושנת בזבל מיליון העופות, מכוסה בפרגים צהובים, בבקעצור ססגוני, בערבות קוטביות ושדרים דקיקים שגזעיהם זחלו על הקרקע, כאשר ניביארסיאק אדומים ווורדרדים הצטופפו על הסלעים ושרכים זעירים ציפו חריצים לחים. שוב נעו הרי הקרח העצומים, משוחררים מכבלי הקפאון, דרומה עם הזרם, הקאיאקים הזריזים השתובבו במים, בוהקים בשטף אור החמה בין גושי הקרח הצפים, הנשים כרו פחתים והציבו פחים, הנערים דגו, שדדו את קני האלקות על הצוקים והשכיבו ביציהם המצוירות בכתמי הסואה להירקב בשמש, או תפשו בלא כל כלי ציד את שכוי השלג המסורבל; הבנות לקטו באותה שעה את ענבי השיחים למיניהם הרבים, כולם טעימים מאד כשהם מעורבים בשמן ומשתמרים בקלות לחורף קפואים בתוך שומן.
כלב ים וניבתן, לויתן חד קרן ולויתן לבן שטו בים המופשר, ואילו היה שם מי שיאייש את האומיאקים, היו נחוגות אורגיות של דם טרי וצדפים מתוך קיבותיהם ומאטאק מעורותיהם, אך אסור היה ששום אשה תשליך צלצל בכלב ים או בלויתן, פן יחליטו כל עמי כלבי הים והלויתן, נפגעים בשורש הוייתם על ידי עלבון אשר כזה, לסגת לקרקעית הים ולא למסור עצמם לצייד עוד עד עולם. והנערים היו קטנים משיצודו דבר, לבד מדגים קטנים, ולעתים גור כלבי ים שעדיין לא למד לשחות, חסר דם, לבן עור, וקיבתו ריקה.
בשיא הקיץ פילחה ספינה מעשנת את מימי המפרץ הקטן.
זה היה יום גדול. פנים חדשות, קולות חדשים, מאכלים חדשים. מעבר לאלה הביאו הספנים הלבנים את הבשורה הטובה שהמשלחת הגיעה ליעדה, ופירוש הדבר היה שהגברים כבר בדרכם הביתה.
בין נוסעי הספינה הזאת לא היה מי שכל חייתו על המסחר, אבל כל אחד מאנשיה, למן רב החובל ועד המסיק, היה סוחר חובב עט אלי סחר. הם הביאו עמם מראות ומספריים ובקבוקים וסכינים וסרטים, ואותם החליפו בשמן ועורות. הם היו ברנשים מגודלים, בוטים ושעירים, קמצנים בחיוכים אך פזרנים בשאון. הם אירגנו ריקודים סוערים לצלילי הארגזים המנגנים שלהם, ואחרי שהם שתו מי אש הם התנהגו כסתורי דעת, הרעישו רעש בלתי נסבל, התפראו עד שהיו לטורח ורדפו במרץ אחר הנשים, אפילו הזקנות חסרות השיניים, כאילו לא שמעו מעולם על חטאים ועל מושבים חמים בגיהנום. כמה מהספנים התבהמו כל כך אחרי שהם שתו יותר מדי, עד שחבריהם היו צריכים לגרור אותם בחזרה אל הספינה, מבצע שלא נגמר בלי קשיים וחילופי מהלומות. הילידים לא ראו מעולם פראיות ואלימות כזאת.
ואף על פי כן מעטים מהם היו רוצים לותר על אחת מכל ההתרחשויות הללו, בשל עצם מוזרותן ובשל חוויית השינוי שבהן.
המטיף צפה במתרחש בקימוט מצח, אך מילא פיו מים. הוא הוסיף לשתוק גם כשראה בפעם הראשונה מקומות פנויים על ספסליו — והיו שם נשים שלא יכלו עוד להישיר מבט לתוך לעיניו אחרי שהם יצאו לטיול עם ספן.
הספינה המעשנת באה בכוונה תחילה להעמיס את הארגזים שהחוקרים השאירו מאחוריהם. רב החובל, אחד מאותם מעטים שבחרו לפעילותם במימיו העשירים אך מסוכנים של ים הצפון השורץ הרי קרח קטלניים, שעתו היתה דוחקת אותו להפליג מהמעגן הזה, כי הקיץ היה קצר כאן והמים פתוחים לספנות לא יותר מחודש אחד בשנה, ועונת הלוייתננות עמדה בשיאה. ספינתו היתה גדולה רק בעיניים ילידיות; בעצם היתה זו לוייתננית קטנה שביצעה בדרך אגב שליחויות, אשר מניין כל צוותה לא הגיע עד שנים עשר.
שינה אחת לפני שהאניה תרים עוגן ישב קוהרטוק שוב עם איבלו על אחד הספסלים הגסים והקטנים ולקח ידיה בין ידיו. הוא נראה חיוור ורזה, ותחת עיניו צללים כחולים גדולים.
“החלטתי ללכת מפה, קטנתי”, אמר.
“הכל עוזבים כל הזמן!” היא הגיבה בעצב. “למה? העייפת מהפצת הזרע בינינו?”
הוא התנדנד בעצבנות מצד אל צד. “קורה שבאות עתים אפילו למטיף כשהוא מתחיל לפקפק. לא באמת, אבל בעצמו. וכדי להמשיך, אני זקוק לעזרתך, איבלו.”
“עזרתה של בחורה טפשית אחת?”
“מה שתשמעי עכשיו עשוי להפתיע אותך, קטנתי: אבל רצוני שתינשאי לי. הבי נתקשר בברית נישאוין לפני האל, וביחד נשא את הלפיד בחשיכה!”
היה עליו לחזור פעמיים על דבריו, עד שהיא האמינה למשמע אזניה. אז היא הסמיקה אודם כהה והשפילה עיניה.
“אילו אך היו הוריה של בחורה טפשית אחת חיים עד היום הזה שאיש לבן, ועוד אחד חשוב כמוך, מבקש אותה להיות אשתו! אתה חושב שהם רואים את זה?”
“זה מתקבל על הדעת.”
“מישהי זכתה לכבוד גדול, קוהרטוק.”
הוא ליטף בהרהורים עמוקים את זקנו האדמדם ופלט אנחה אגב אומרו: “אין צורך להתעכב על זה, קטנתי.”
“ומישהי מצטערת צער גדול שהיא נאלצת לסרב להצעתך.”
“את מסרבת? אבל מדוע?” הוא קרא בהקלה רבה.
“אתה לא שוה הרבה בתור צייד, אין לך מושג איך לשלוט בצוות כלבים, ובכלל לא משום דבר שבחורה אחת אוהבת, חוץ מאלהים. זה למה. אבל עכשיו מישהי מוטרדת: מי יטביל את הילד שלה אם אתה לא תהיה פה? ומי ינהל את אספות התפלה ויראה לנו את הדרך לאלהים?”
“אני אינני יכול ללמד אתכם מאומה על דרכי האלהים, איבלו. אני רק עוד חוטא אחד. את תמשיכי ותמלאי את מקומי — בעזרת הספר הזה. התמונות שבו תעזורנה לך ללמד ולזכור את הסיפור הטוב.”
הוא פתח את ספרו, לקח מתוכו פרח שהתיבש בין הדפים – פרח בעל ארבעה עלי כותרת גדולים בצבע ארגמן – ומסרו לאיבלו:
“קחי זה. הפרח הזה צמח בארצי.”
“נהדר!” אמרה איבלו ואכלה אותו.
צאתו של קוהרטוק העציב את הכל. הוא היה איש נחמד וטוב. היו לו עיניים ידידותיות כל כך. הוא נהג לגהק בעדינות שכזאת. ועם כל זה הוא רמש באופן יציאתו את הנימוס והטעם הטוב. הוא הודיע הקול רם על הפלגתו מהמקום וניגש לכל אחד ואחד מבני קהילתו ללחוץ את ידיו. לכן הם ליוו אותו כולם לספינה ונופפו “לך לשלום” בעיניים דומעות, אפילו אלה שנכשלו כשלון מחפיר במבחנן בנוטשן את הלימודים והתפלות משהגיעו הספנים.
בעיני כולם כאחד נראה שלקראת הסוף הוא ויתר על הקשיחות שציינה אותו בתחילה. במקום לייסר את החוטאות בנאום פרידתו, הוא אמר רק “כפי שאומר הספר הטוב: 'שמרו והתפללו, פן תבואו לידי נסיון; הרוח חפצה, אך הבשר חלש.'”
להקת קאיאקים ליוותה את הספינה מרחק מה בתוך שביל המים הפתוחים שהיא חתכה בקרח הצף, ויתר העדה, ובכלל זה גם סיורקידסוק, עמדו על החוף עד שעשן הארובה התמזג באובך הקיצי.
הידיעה על בוא הסירה המעשנת פשטה איכשהו, כדרכן של חדשות, ובאפס זמן ממש בא חופן אנשי נצ'יליק לנטות אהליהם סביב הכפר, אף על פי ששיא הקיץ היה הגרועה שבעונות למסעות; אבל הם נסעו משם אחרי שהספינה הרימה עוגן, וכשחזר הלילה וסגר על אנשי המקום והם עברו לאיגלואים החורפיים על המים, כבר שבו חיי הקהילה למהלכם הרגיל.
טיפו הזקנה התגלתה כבת אדם קשת קליפה. איבלו השתדלה להימנע מקרבה איתה והניחה לה לישון בחדר הגדול אצל התנור. הקשישה הזללנית העבירה לילות ללא שינה בחרישת מזימות ותחבולות להשיג את הממתקים שאיבלו החזיקה מחוץ לטווח ידיה, כי קוהרטוק השאיר אחריו הוראות מפורשות בדבר ניהול רכוש המיסיון. אוי לאותם ילידים שידמו כדרך בני החושך שאותה שותפות בכל שהיו נוהגים בה תקפה לגבי מחסני המיסיון! איבלו נהגה בהם בחשכנות חמורה ביותר.
לשם שמירת מרחק בין טיפו ובין קערת הסוכר ביקשה איבלו את עזרת ויוי בחלוקת התה, ודבר זה עוד הגביר זעמה של הזללנית הזקנה. ויוי היתה חברה טובה ושותפה נעימה לפטפוטים מבודחים, וכיון שפפיק הביע עניין בה לפני צאתו לדרך, איבלו הירבתה לספר עליו, וויוי לא הראתה התנגדות לכך.
רק פעם אחת היא הרגישה כאב של ציר קודם לכן, אבל כשהתעוררה מתוך שינה עמוקה היא ידעה שזהו זה. היא מהרה להתלבש בין צירים וצמרמורות, בשקט, שלא לעורר את טיפו, וחשה לבית סיורקידסוק.
“ביקשתן להיות נוכחות כשזה יקרה”, היא אמרה לנשים אשר שם.
אחת הבנות הקטנות של טורנגק נשלחה להודיע לנשים האחרות, ועד מהרה הן הצטופפו פנימה.
“אל תקימו רעש, פן תערנה סיורקידסוק. בחורה אוילית אחת לא רוצה שהוא יצפה”, אמרה איבלו.
ויוי הגיעה מתנשמת ומרוגשת מאד והחלה מיד מושכת במכנסיים של איבלו; אבל הנשים צחקו.
“עזבי אותה, נערה טפשית”, אמרה טורנגק. “זה עוד לא התחיל.”
סיורקידסוק, שהיה מחונן בכישרון אל טבעי לשמוע כל מה שלא צריך היה לשומעו, התעורר מהרעש.
“בבקשה צא רגע מהבית”, אמרה לו איבלו. סיורקידסוק התקצף כשהבין סוף סוף. “מישהו ראה יותר ילדים נולדים משיהיו לך גברים בכל חייך!”
“כן, אבל בבקשה צא מהבית בכל זאת.”
פשרה הוטלה ביניהם בכך שהוא נלקח אל הפינה המרוחקת ביותר, פניו אל הקיר, רותח בזעם, והנשים הצטופפו סביב איבלו ששכבה על הדרגש, עיניה נעוצות בקיר ופניה מתוחות, מצפה לכאבים. כשהם הגיעו, התעוותו שפתיה והיא פלטה גניחה כבושה. היא הרגישה צמאה נורא, אך חולה מכדי לדבר, והיא התאמצה להימנע מרעש, פן יתעורר סיורקידסוק, שחזר לנחור בפינתו הרחוקה.
הצירים תכפו יותר ויותר, וכשהם באו כמעט ללא הפוגה כלל, היא אמרה “עכשיו!”, כאילו כבר ילדה מאה פעמים.
זרועות סייעו לה לגלוש מהדרגש לרצפה והרימו אותה על ברכיה. ידיים דחפו מעט כלפי מטה את מכנסיה ומגפיה הגבוהים. מישהי חפרה חור בשלג תחתיה, וטורנגק לפתה אותה מאחור ולחצה עליה.
“דחפי!”
איבלו חשה בזיעה בשרשי שערותיה, וטיפות ממנה דיגדגו את קצה אפה. החדר שט בפני עיניה. היא שמעה את קריאת הנשים “הנה הראש! דחפי יותר חזק. את חייבת לעזור, ילדה טיפשה. אחרי שהראש בחוץ הכי גרוע עבר.” היתה שם קריעה גדולה, ובתוך האפילה הכבדה של הכאב, כשעיניה חשכו, היא ראתה פתאום מבצבצת מתחתיתה את הקרקפת הלחה של הולד ועליה כעין כרבולת של שיער רטוב. טורנגק הוסיפה ללחוץ, מצירה את נשימתה, והנשים הריעו, וכלבת הבית, כנדבקת בהתלהבות הכללית, הושיטה אפה קדימה, מיללת ומרחרחת, עד שבעטוה משם. ולפני שאיבלו הספיקה לקלוט מה קורה, נפל ממנה הילד וירד מעל גבה משקלה של טורנגק.
פדלוק היתה זו שקלטה את הילוד בידיה, ומיד משנגהה חתכה אותו מכבליו הוא צרח בכל כחו. הנשים העבירו פרוות שועל בין רגלי איבלו, משכו מכנסיה עליה והושיטו לה משקה של שלג מופשר.
“אולי תרצי לנוח מעט לפני שתלכי הביתה?”
“כן, אם תסכימו לסלוח לבחורה טפשית אחת שהיא מטריחה אתכן כל כך”, אמרה איבלו והשתרעה על הדרגש. “איפה הקטן?”
נגהה, שניגבה את הילוד ומרחה אותו בשומן, עטפה אותו בעור נקי ומסרה אותו לאיבלו: “זה בן.”
“בבקשה הביאו הרבה אור.”
פדלוק וטורנגק הדליקו שני לפידי חלב וקרבו אותם, ואיבלו הסירה את מעטה העור מעל בנה והרימה אותו אל האור. בכיו שכך, ונותר רק רחשם של הלפידים ושל הכלבה שליקקה את הרצפה. ואז, קולו של סיורקידסוק המתעורר:
“העומדת איבלו להתחיל ללדת?”
אף אחד לא ענה. הנשים כרעו על ברכיהן בתפלה אילמת, ידיהן לפותות, והכלבה התקרבה, מרחרחת, הניחה רגליה הקדמיות על הדרגש, הושיטה אפה קדימה ויללה חרישית בפליאה – כי אף על פי שהיא היתה כלבה זקנה שראתה מסעות ארוכים והרבה תינוקות בני שעתם, מעולם היא לא ראתה אחד שהיה כמו זה בדיוק.
וזה היה אחד יפה באופן יוצא מהכלל, אשר צבע עיניו כשמים ושערו כצבע הגיהנום.
