translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הוא נשאר יחידי על החוף אחרי שהחושך והקיפאון סגרו על המפרץ. כל היתר בנו להם איגלואים על המים, כי היבשה נעשתה קרה יותר מדי ויותר דלק משעמד לרשותם היה נדרש כדי לחמם את בקתות האבנים והאדמה; אבל הם בנו משכניהם החדשים בקרבת החוף וצריף העץ שבו התגורר קוהרטוק.
אך הפליגו הסיירים לדרכם, והוא סימר אל הדלת שלט לאמור מיסיון , הגם שמלבדו לא ידעה שם כל בריה צורת אות. למשמרתו השאירו חבריו, נוסף על חלק מצידתם שנמצא כבד ומסורבל ממשא מזחלת, גם ארגזים שונים המלאים כלי מחקר וספרים שהכילו תצפיותיהם ואשר צריך היה לשגרם בחזרה על גבי ספינת הקיטור. הסיירים לא היו עתידים לחזור אל הכפר, אלא לשחרר את מדריכיהם אחרי חצותם את כיפת הקרח הגדולה שמעברה היו אנשים לבנים אחרים ואניות שיחזירו אותם לאנשיהם.
כיון שידע שכדי להפוך אדמים לנוצרים היה צורך קודם כל לשכנע אותם שהם חוטאים, הוא ניצל את תחילת החורף כדי לטעת בלב שומעיו תודעה של חטא ושל מושחתות טבע האדם, שהיתה כנראה רעיון לגמרי זר להם, ולהדגיש את הצורך הדוחק להצילם, עד שהחלו חוששים שהם אבודים.
אבל מתוך הבנה שמטיפים נבונים נותנים פירות יותר משנותנים פרחים הוא סיים תמיד את מפגשיו בחלוקת תה ממותק בסוכר ועוגיות מתוך קופסות. נַאטֶרְק, אשה שהיתה זקנה דיה כדי לשבת על הקרח, שיחקה תפקיד המארחת וניהלה את משק ביתו.
כשהמלאי במזוים הספיק לאכול ממנו בלא דאגה, כשנעדר בהעדר הגברים הנושא לכל רכילות, היה כל בילוי יקר המציאות, ושום בריה לא היתה פוסחת אף לא על אחד ממפגשי קוהרטוק, שהיו מעניינים כשם שהיו מועילים.
בין המטיף והאנגקוק נכון הסכם כבין גברים בעלי כבוד. סיורקידסוק הונח להוסיף ולרפא תחלואים כדרך שהיה למוד, להשפיע על מזג האויר ועל עונת הציד, כל עוד שלא התערב בפעילות המיסיונרית של קוהרטוק. האנגקוק הזקן אפילו הבטיח להירשם לאמונה החדשה, בתנאי שהמטיף ישנן לצאן מרעיתו שהושבת אנשים זקנים נטולי שיניים על הקרח היא פשע חמור – תנאי שקוהרטוק לא התקשה לקבלו, ובכך הוא שיכנע את סיורקידסוק שהנצרות אכן דת יוצאת מהכלל היא ומומלצת בהחלט.
זללן חסר תקנה כפי שהיה, הוא הגיע תמיד ראשון לכל מפגש, נישא על כפי נכדותיו טוֹרְנְגֶק ונֶגְהֶה; משנגמרו הדיבורים היו הן מעירות אותו, ואחרי שהציל מאבדן את הפירור האחרון וניקה את קערת הסוכר הוא השתהה כדי לשוחח עם האיש הלבן על דא ועל הא כמעט בעמקות.
בכמה קהילות משולהבות יתר על המידה התנגשו המיסיונרים עם האנגקוקים המקומיים. אבל קוהרטוק היה עדין כאור הירח, וסיורקידסוק היה חכם דיו להניח לנפשם את מי שהניחוהו לנפשו. לשניהם לא היה איכפת אם חיתוך בבשר יטופל ביוד או בזבל ארנבונים, מאחר ששני הטיפולים הוכחו כיעילים. ומול התפתחויות חמורות יותר היו שני האנשים חסרי ישע באותה מידה. ספינתה הלבנה של אמונת הנצרות הפליגה איפוא על מי מנוחות במפרץ הקטן, מים שלא סוערו על ידי דאגות או הטרדות.
בתחילה.
אשה אחת הממה בזריקת אבן מוצלחת נקבת גרגרן בעת הזדווגותה, קשרה כפיה ולסתותיה, וקראה לכל בני הכפר לחגיגה. הם תלשו אחת לאחת את טפרי החיה, עקרו את לשונה, נעצו מחטי תפירה בשלפוחיתה, ואחרי כן חתכו מתוך בטנה המעוברת את השגר השורץ המוכן להיולד, זנחו את האם וניגשו לעבוד על הגורים.
קוהרטוק, שבא לקול מצהלות המתעללים, כעס מאד.
אבל זה היה אין ואפס לעומת כעסו כששמע על אם שלקחה את התינוקת שילדה באחרונה לשדה הקבורה והשאירה אותה שם ערומה, כדי שתקפא מהר.
משימתו של קוהרטוק לא היתה קלה. אוצר המילים של שפת האסקימו יכול להתפאר בכמה מלים שונות בשביל שטנים ושאר שדים משחיתים, אבל מלה בשביל “אלהים” לא היתה שם כלל; המיסיון נאלץ איפוא לטבוע מונח חדש שמשמעו היה בערך “רוח עליון”, וקוהרטוק הזיע קשה בנסיון להסביר את המושג. אבל קשייו לא באו אל קצם בכך. הגם שנוכח ההבטחה כפולת הקנה של פרסים בשמים ועונשים בגיהנום תמיד נמצאו האסקימו מוכנים בקלות להתנצר (מי היו הם שיפקפקו בדברי בן גזע רב עצמה שיצר סכיני פלדה, פתיליות פרימוס, נשק חם ומי אש?), אך מנהגים רבים היו מושרשים יותר מדי עמוק משאפשר היה לעוקרם בין לילה, ואפילו בין לילה קוטבי, והתורה החדשה נאלצה במקרים רבים לדור בכפיפה אחת עם הרגלים עתיקים.
לכן היו האסקימו מופתעים שקוהרטוק אינו שותף לשנאתם את הגרגרן; שהוא גינה בחריפות את הנוהג להרוג יילודים וישישים רק מפני שכח התנובה של הארץ היה מוגבל; שהוא הזעיף פניו על הופעה בעירום, ולא חשוב כמה חם היה; וכן על ההרגל לאכול יותר מכדי הרעבון כשהבשר היה מצוי בשפע, רק כדי לאזן את זמני המחסור שהיו שבים תדיר.
אבל מה שהיה מבהיל במיוחד מן ההתחלה היתה עמדתו כלפי תענוגות הזיווג.
אחרי שחילק בפעם הראשונה כיבוד מיד אחר בואו הציעה לו משלחת של בעלים לבחור בין נשותיהם, להראות לו שהם מכירים לו טובה. בודאי איש שבא בדרך רחוקה בלי לטעום טעם אשה יהיה במצב רוח מתאים לקצת ציחוק. אבל הנראה היה שאם אי פעם יש לו מצב רוח לכך הוא מצחק עם עצמו, כי הוא התרתח על ההצעה והאדים בפניו והבריח בזעף את המשלחת מביתו, בתוך עליצותם הרועשת של החוקרים הסיירים. התקרית היתה לו פתיחה מתאימה למסעו נגד ניאוף, פריצות, חילופי נשים ויתר אופני הפשיעה שנהגו בה בני הכפר.
עד כה הם לומדו לראות חטא בהריגת קריבו לבן, בציד כלב ים או לויתן בידי אשה או בתפירה מחוץ לעונה, ובאין ספור מעשים אחרים, אשר אולם אף אחד מהם לא היה קשור באהבת נשים, והאיסורים החדשים שהנהיג האיש הלבן מנעו כמה מהרגליהם החביבים ביותר, ועם זאת התחילה המחשבה על ציחוקים להעסיק את ראשיהם כפי שלא העסיקה אותם לפני כן מעולם.
מטרה מועדפת לחיצי זעמו של קוהרטוק היתה טורנגק. אף על פי שהובאה לידיעתה הרשעות שבנישואין כפולים, היא לא הבטיחה להיפרד מהאחד משני בעליה ולהינשא כדת לבעל האחר, כשישובו. נשים, היא טענה, היו מצרך נדיר; היא חיבבה את שני הבעלים שלה, ושניהם היו זקוקים לה. לכן היא לא נחשבה מתאימה להטבלה.
אבל אחותה נגהה שמחה על רעיון הנישואין בין אחד לאחת, כי כך יישמרו בשבילה לבדה כל גילויי תשומת הלב של אַרְגוֹ.
קוהרטוק היה איש בעל מצפון וזהיר בהטבלות, איש שידע שאסקימו רבים קיבלו על עצמם את האמונה החדשה כתופעת אופנה בלבד, או כדי להראות נימוס כלפי הזר הידידותי; ובכמה קהילות מתקדמות, מפני שהיו מקוים שעל ידי זה יקבלו תעריפי חליפין טובים יותר בתחנת המסחר – מה שהיה נכון במקרים רבים.
הוא ביצע רק הטבלה אחת בטרם תפליג משלחת המחקר, וזאת על אַלִינַאלוּק, אשה אחת ישישה, ובעיקר מפני שהיא היתה גוססת. היא מתה מנמק, חרף כל השבעותיו וטיפולי הזבל של סיורקידסוק. בחורף היו מוטבלותיו הראשונות הבחורה של פפיק, וִיוִי שמה, ואמה פַּדְלוֹק; אחר כך הטביל את יתר הנשים והילדים, ובכלל זה את מנהלת משק ביתו, נאטרק, אשר בטיב נשמתה הוא לא היה בטוח מלבד העובדה שהיא יצאה מכלל פעילות פושעת בשל גילה המתקדם מאד; למעשה הטביל את כולם, חוץ מטורנגק וסיורקידסוק.
סיורקידסוק אמנם ביקש להתקבל, אך הודה שאין זה אלא אות ידידות מצדו, וזאת לא היתה סיבה מספקת בעיני המטיף, והאנגקוק קיבל הודעה זו שנצעקה באזנו בהקלה בלתי מוסתרת.
ילדים קטנים אפשר היה להטביל בלא היסוס, וכשנולדה בעיצומה של חשכת הלילה בת לנגהה, היא היתה התינוקת הראשונה בקהילה שהיתה נוצרית מלידה. בבחירת שמה נשמר המנהג המקומי להשתמש בשמו של מי שהלך לעולמו באחרונה. הואיל ושמה של אסיאק כבר ניתן לגור כלבי מזחלת חמוד שישמר אותו חם ונוח, הוטבלה הילדה הקטנה על שם ארננק, ואיבלו היתה מאושרת שמעתה הפסיק שמה של אביה לשוטט בדד בלילה הקר ומצא לו גוף לשכון בו.
מים הוזלפו, מלח פוזר, דרשות נישאו, תפלות נאמרו, מזמורים הושרו, והכפר כובד בתה ועוגיות.
תינוקות אחרים נולדו אחרי בתה של נגהה. לפני הפליגם למרחק הטמינו האנשים זרעם בקרקע הטובה של רחמי הנשים, ובהעדרם זה נבט, גדל, הניב פרי. טורנגק, המעוברת האחרונה שנותרה, ילדה תאומים, וכל בני הכפר צחקו מלוא בטנם לאמור שהיא המליטה שני תינוקות ביחד מפני שהיו לה שני בעלים. קוהרטוק הזעיף פניו למשמע הלצותיהם, אך קרן בחדוה בעת הטבלתם, כי זכה לחטוף עוד שתי נשמות מאש התמיד.
לתינוקות חדשים לא היה לצפות במשך ימים רבים.
בתוך הפרצופים השטוחים, גדולי הפיות, שקודי העיניים הישובים שורות שורות על ספסלי העץ לשתות בצמא ובחרדת קודש דברי האלהים, צד אחד את עיני קוהרטוק יותר מכל האחרים. היה זה פרצופה הערני והמרותק של בחורה אחת שישבה פסוקת רגליים במגפיים העשויים עור של כלב ים עטור טבעות שהגיעו עד מפסעתה.
לא היה שום דבר מעודן יתר בדרך מלבושה. בצד ויוי התמירה שנראתה כבת גילה ואשר עמה נהגה להתרועע, היא נראתה שמנמונת בבגדיה הצפוניים התפורים מפרוות דובים צעירים ואשר נראו מגושמים להפליא בהשואה לחליפות פרוות הקריבו והשועלים הלבנים והכחלחלים שביניהן משובצים עורות חמוסים ומעוטרים בצדפים קטנים, כמו שנהגו הנשים האחרות ללבוש אותן; אבל היא היתה ישרת גו ובנויה היטב, ולידות טרם הרחיבו את גבה. ושלא כמו הנשים האחרות שהיו מסדרות שתי מחלפות ראשן בצדי פניהן, היא נשאה שערה אסוף על קדקודה ומחוזק בעצמות דגים בגולגול דמוי צריח שהתנדנד בלכתה, כמנהג הנשים הקוטביות. גון שערה השחור כחלחל וקשתיות עיניה הכהות הוסיפו והבליטו את גון השנהב הישן של פניה ואת גון השנהב החדש של שיניה.
רצוי היה שתחייך יותר.
פעם, אחרי שהלכו האחרים, ישב קוהרטוק על ספסל איתה ולקח ידיה בתוך ידיו. עיניה התרחבו למגעו. ידיהם של כל האנשים הלבנים היו גדולות מהראוי, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהיא נגעה ביד כזאת, והיא הופתעה למצוא אותה גמישה מאד וחלשה, ורכה כשל תינוק בן יומו – יד שלא אחזה מעולם בחנית או הניפה שוט.
“מה שמך, אחותי?” הוא שאל בחום.
“איבלו.”
“איזה שם יפה – שמה של האשה הראשונה שעשה האלהים מצלעו של האדם הראשון!”
“כן, ומישהי היתה מאושרת מאד כששמעה את זה!”
“ההקשבת לכל השיעורים באותו קשב כמו לראשון, אחותי?”
איבלו הינהנה בהדגשה רבה.
“את מודעת לכך שנשמתך תמשיך לחיות בעולם הבא?”
“בחורה אחת היתה תמיד מודעת מאד לזה, קוהרטוק, כי אימה נהגה לספר לה על זה.”
“ומוכנה את להצלה?”
“הצלה ממה? אף אחד לא רוצה להזיק למישהי. הכל נוהגים יפה מאד עם בחורה אחת.”
“להצלה מעצמך! בתוכך אורבת הסכנה האמיתית.”
“למה אתה מתכוין, קוהרטוק? מישהי רק בחורה מטומטמת.”
“האלהים אוהב את פשוטי השכל, איבלו. זכרי: ‘ברוכים הטהורים בלבם, כי הם יחזו את האלהים.’”
“מישהי באמת תראה את האלהים?”
כמובן תראי אותו – אם את מוכנה להקדיש את חייך לו. המוכנה את, איבלו?”
“האין חיי כולנו בתוך ידיו?”
“אמנם כן! אבל האם את מוכנה לפתוח לו את לבך?”
“כלום אין הוא יכול להסתכל בפינותינו האפלות ביותר?”
“המוכנה את, או שמא לא” הרים קוהרטוק את קולו ברמז קל של אי סבלנות, “לעשות שלום עם יוצרך?”
איבלו הסמיקה והשפילה עיניה. “וכי רבנו?”
קוהרטוק, שהיה בעצמו איש אמונה, ידע להבחין בין כבשים לעזים, ולכן הוא הכיר שהלהט העמוק בלבה של איבלו שהאיר את פניה היה מן המין האמיתי בלא ספק.
והיו שם הרבה מאמינות אמיתיות אחרות מלבד איבלו.
ההיו אלה החיים הבלתי רגילים נטולי הגברים שהכשירו לבות הנשים במיוחד לקלוט את זרע האמונה? יהיה זה איך שיהיה, הזרע הניב פירות, והן התפללו בכנות של ילדים ובהתלהבות של מאמינים חדשים.
הן העריצו את מטיפן. הוא היה איש טוב לב, עסוק תמיד במעשים טובים. כשנאטרק הזקנה שלו חלתה בכאבים בבטנה הוא טיפל בה יותר משהיא יכלה לטפל בו ורק מעט סלד מפני הכנים המצטופפות על שערה המתדלדל ועל בלויי סחבות בגדיה, ובינתיים תהה מי תוכל להחליף אותה.
הוא נועץ בסיורקידסוק.
לסיורקידסוק היו שתי הצעות. האחת, שאף על פי שנכון ומתאים היה לסעוד אנשים זקנים, במיוחד אנגקוקים בעלי מום, לעשות כן לכל מכשפה זקנה יהיה מופרז יותר מדי, ועל כן מוטב יהיה להפשיט מנאטרק את בגדיה, למלא את פיה נטול השיניים בשלג ולשים אותה בלילה בחוץ שתישן שם את שנתה האחרונה; בכך היא תיגאל מסבלה ולציבור תיחשך טירחה רבה. הצעתו השנית היתה להפקיד את איבלו על חובותיה של נאטרק במשק הבית. היא היתה עלמה חזקה, חרוצה וטובת לב שתוכל לעבוד שלשת מונים יותר קשה משעבדה נאטרק מעולם.
קוהרטוק דחה את ההצעה הראשונה בתוקף, כשם שׁשׂשׂ לקבל את השניה. איבלו עלצה בשמחה. לא רק היה זה כבוד לשרת את האיש הלבן, אלא הסיכוי שהיא תעזור לו להפיץ את אור האמונה גדש לבה אושר. מינויה גם העניק לה סמכות בעיני יתר הילידים, גם אם לא שתה לבה לכך. היות מפתח מזוה המיסיון מופקד בידיו – חלום געגוע היה זה בשביל כל אחד ואחד.
בשביל הכל, אבוי, לבד מאיבלו, שלא התלמדה עדיין בטעמה של מתיקות.
בגבור כאבי נאטרק אמר המטיף לסיורקידסוק:
“אולי אתה יכול לעשות משהו להקל סבלה.”
“מה יכול אנגקוק חסר כח לעשות? אבל בודאי איש לבן יודע להבריח את הרוחות הרעים שנכנסו בה.”
“אולי אני יכול להבריח את השטן מלבה, אך לא הכאבים מגופה”, ענה קוהרטוק בכנות. “אבל התרופות שלך נותנות לפעמים תוצאות מפתיעות.”
סיורקידסוק הימהם ויימיים עוד זמן ארוך והפליג בתאור חסרון יכלתו, עד שהודיע על נכונותו לנסות.
“אבל, כדי לדעת בדיוק מה הטיפול הנחוץ למכשפה הזקנה, אנגקוק אחד צריך להתיעץ קודם כל עם רוח הירח.”
“עשה מה שאתה רוצה, ובלבד שתעזור לה.”
סיורקידסוק ביקש שישאוהו אל הגבעות כדי לצאת משם לאחד המסעות אפופי הסכנות אל הירח שכל האנגקוקים נוטלים על עצמם כשהנסיבות דורשות את הדבר. אבל הואיל ורוח הירח נורא המזג עלול להיות בעייתי עם שוטחי בקשות, סירב האנגקוק להפליג מבלי לקחת עמו משא בשרים מובחרים כמנחה לכפר פניו.
בית שלג קטן מלא עורות הוקם במקום מבודד – כי בית שלג נוח הוא תחנת מוצא חיונית למסע אל הירח – וסיורקידסוק הושאר שם לבדו ביחד עם מלוא דליים עורות לויתן וניבתן מבושלים, מעי דגים חיים ותערובת רכה של אילתית לעוסה, ביצי עלוזה ושמן כלבי ים, והכל הוזהרו לבל יתקרבו לכל סביבת בית השלג כל זמן שהאנגקוק הולך בדרכו, פן ימותו מיד במיתה נוראה ומשונה.
שלש שינות יותר מאוחר הלך כל הכפר, כולל קוהרטוק, להחזירו. הם מצאו אותו מתנמנם, כמובן תשוש מהמסע המסוכן. דליי האוכל היו ריקים, וזה היה סימן טוב.
הוא למד מרוח הירח שהשד שגרם למחלתה של נאטרק שוכן בשדה הימני, ובו חתך בסכין. משלא הוטב לה אף על פי כן, פתח סיורקידסוק חור בבטנה כדי שיצא דרכו הכאב, אחר שחט שגר למינגים והשכיב עורותיהם החמים על הפצע.
נאטרק היתה בת הכפר השנית שנקברה בבית הקברות הנוצרי זמן מועט אחר כך, אחרי טכס מרשים ודרשה מצילת אזניים.
איבלו עשתה מלאכתה של נאטרק כל כך טוב שקוהרטוק התפלא בעצמו איך הצליח מעולם להסתדר בלעדיה.
היא אהבה את תפקידיה, אך סבלה מעודף חום בבית העץ שחומם בתנור פחמים, ויותר סבלה בעתות מנוחה מבשעות העבודה כשהיתה טרודה במלאכתה. היא נהגה לישון על מיטת שדה בחדר ששימש את נאטרק לפניה, שנראה בעיניה מקום מגורים מהודר ביותר, הגם שבעצם לא היה זה אלא קיטון שהופרד על ידי מחיצה דקה מהחדר הראשי שבו ישן המטיף אצל התנור. הוא ברח מהקור כמפני השטן, לא התיר מעולם לפתוח את החלונות, וכשתלה בקומו בבוקר את דלי המים על האש להפשירו ראתה איבלו שהוא רועד.
הוא היה טוב אליה. הסיירים השאירו לו כמה בקבוקים של מי אש; אותם שמר בתוך ארגז למקרה של מחלת פתאום, וכשראה אותה בוכיה מפני שחשה בודדה הוא נתן לה מעט מהחומר הזה, מעורב בשלג, אחרי שלגם ממנו בעצמו, כדי להראות שאין זה כואב.
איבלו יכלה להירדם קפואה למחצה, וגם ליהנות מזה, אך היא לא היתה מסוגלת ללמוד לישון כשהיה חם יותר מדי, ובלכתה לישון היתה פושטת כל בגדיה. כשנשאל אם זהו חטא, ענה המטיף המופתע, לא, אין זה חטא – למי שנמצא לבדו בחשיכה; אבל מהתרוצצות בעירום בבית באור יום מלא ראוי להימנע. על כן, כשהיא שכבה בחושך בחדר החם, חוותה איבלו בפעם הראשונה את הרגשת בשרה שלה, וכפות ידיה הקטנות, בהתקדמותן הזהירה לתחום הבלתי נחקר של גופה, הופתעו בחולק עורה.
אחרי שבחנה גופה, היא היתה מגששת לפעמים במחשבתה אל העתיד, אך באין יכולת לחדור בעד הרעלה העוטפת אותו, היא חזרה אל העבר שהיה ברור ברוחה: עליז, מרגש וכבר מיופה על ידי הזמן. כל כך יפה שהוא גדש לבה בעצבות ועיניה בדמעות. כמה שהתגעגעה לנתיב עקבות הדב ולרכינה הממושכת על חורי דגים ולריצות על פני שדות הים מוכי הרוח ולבניית המחסה המבוהלת בסופת השלג המיללת! כמה כמהה היתה לאוירה המיוחדת במינה של האיגלו, לניחוח השמן של חלב רותח המתערב בריח המתוק של בשר מתפרק, להילת גון שקיעת החמה של הפתילה על הקיר העגול, רחש הגירוד והתפירה של אסיאק והערותיה השקטות, של נחירותיו וצחוקו של ארננק!
זכרון גן העדן האבוד מילא אותה בעצבות כזאת, עד שביקשה מפלט בגן העדן שלעתיד לבוא ודיברה לאלהים בעניין הזה. וכשדיברה אליו, הרגישה איבלו שהוא מטה לה אוזן קשבת. אבל לא היתה לה הוכחה. זאת היתה הבעיה שלה, אמר תמיד קוהרטוק, שנשימתו נשמעה מהחדר הסמוך עמוקה וסדירה כהוכחה שאינו מוטרד על ידי ספיקות כאלה.
“האם הוא יבוא אי פעם לבחורה מטומטמת כזאת?” היא שאלה אותו פעם.
“הוא יבא, אם יש לך די אמונה. רק התפללי והאמיני. או שמא שכחת מה שאומר הספר הטוב? ‘וכל הדברים כל אשר תשאלו בתפלה בהאמינכם תקבלו.’”
“אבל איך תדע בחורה אחת כשהוא יבא?”
“את תדעי. אם אינך בטוחה, הוא לא בא.”
לכן ברור היה שהוא לא בא, והדבר הטריד אותה. זה החזיק אותה ערה שעות ארוכות יותר מדי, פעמים רבות מדי. היא התחננה אליו לגלות עצמו לה. אולי באחד חלומותיה. או לגעת בידה. רק פעם אחת. היא היתה מסתפקת בכך.
היא דימיינה לעצמה אותו בצורת אדם, כשם שהוא עשה את האדם בצלמו, אך היתה לה די תבונה להבין שהוא אינו עומד לרשות כל נערה פותה המבקשת לראות אותו תיכף ומיד, אלא שהוא עסוק, ואשר בלא ספק היו לו פושעים כבדים יותר לדאוג להם משהיתה היא.
לכן היא התאזרה בסבלנות והתפללה והמתינה שהוא ימצא זמן בשבילה.
לעתים היא חשבה שהיא שומעת קול בסערה, חשה באצבע ברוח הפרצים שליטפה כתיפה בשכבה ערומה בעלטה. אבל האותות הללו לא היו מוכיחים די הצורך, ואם כן זה לא יכול היה להיות זה. והיא צדקה.
כי כשהוא בא סוף סוף אליה לא נותר עוד מקום לשום ספק.
