translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
את הגופה מצא פפיק שיצא בעקבות אביו ונשא אותו בחזרה לבית סיורקידסוק בתקוה שהאנגקוק או האנשים הלבנים יחזירו אותו לחיים. פפיק לא ידע מאומה על המוות, כי אילו ידע היה משאיר את הגופה במקום שבו מצאה וחושך מכולם הרבה טרחה.
רק לבנות שלא הגיעו לפרקן ולנשים זקנות מעבר לגיל הפורה הותר לגעת במת, כשידיהן עוטות כפפות. הן רחצו אותו בשתן, קשרו אותו מקופל, כפתו ידיו ורגליו כדי לכבול את הרוח ופקקו את הנחירים בטחב.
“למה לא נחזיר פשוט את הגופה לגבעות, כמו שאנחנו עושים תמיד במתים שלנו?” שאלה אסיאק את סיורקידסוק שפעל כמנהל הטכסים. “החיות יחסלו אותה, והיא לא תפול על אף אחד לטורח.”
“משראה אויל אחד לנכון לטמא את הבית הזה בגופה, עלינו לעשות עכשיו הכל כדי להתגונן בפני הרוח העשוי לשוטט בחדר”, ענה סיורקידסוק בדאגה.
מעל הגופה הערומה הקשורה מקופלת נפרץ חור בגג כדרך ליציאה לנשמה. כל הנשים ייללו בקול מחריד ובהפסקות היללו את המת כדי לרצות את רוחו, והאנשים היכו את הכלבים במקלות כבדים כדי שגם הם יתרמו לקינה הכללית.
האנשים הלבנים באו גם הם לראות את המת, אבל הם לא בכו ואפילו לא הרביצו לכלבים.
ביניהם היה מטיף שהצטרף למשלחת כדי לשאת את לפיד האמונה למחוזות הצפוניים האלה שטרם הוארו באור הנצרות. הס הושלך כשנכנס לבית. הוא היה איש מגושם בגובה בינוני ועטור רעמה בלונדינית שזיכתה אותו בשם קוֹהַרְטוֹק, או “שער חסר צבע”. זקנו הרך היה אדמדם ועיניו תכולות כמים.
הוא ניגש אל המת ונשא נאום. מסתבר שהשקיע זמן לא מועט בלימוד לשון האסקימו, כי נראה שאינו מתקשה להביע מחשבותיו.
"עוד חוטא אחד הולך למקום מנוחתו האחרון”, אמר, בהביטו בחוג מאזיניו. “אבל האם ימצא מנוחה? מפקפק אני בכך, כי האיש הזה הולך מבלי שהשלים עם קונו. מועד שאוחר אין להשיבו אחור. תשמש איפוא המיתה הזאת כאזהרה לאלה שעדיין לא נכנעו לאב הנצחים. תהיה זו קריאה לכל אחד ואחד לשוב מחטאיו, כי מלכות השמים קרובה. הודעתי לכם זאת מיום שהגעתי אליכם, כי זוהי תכלית בואי: להפיץ את הזרע ביניכם, את זרע האמונה. שמעתי שהאיש הזה היה צייד גדול. אבל מה יועילו לו עכשיו כל הדובים הרבים שהרג? בודאי לא יהיה לו צורך בפרוותיהם באש התמיד שבה הוא נצלה עתה. הלא עדיף היה אילו העביר פחות זמן ברדיפת דובים ויותר זמן בתפילה ובקשת סליחת האלהים לפשעיו? או אז היה נוחל עכשיו את מלכות השמים ולא את להבות הגיהנום, ויכול היה להיקבר בבית הקברות הנוצרי בצד אָלִינַלוּק עם צלב מוצב עליו, תחת אשר ייטמן באדמה בלתי מקודשת. עכשיו אנחנו יכולים אך להתפלל שהאלהים ירחם על נשמתו של החוטא המיסכן. אמן.”
“מה הוא אמר?” שאלה איבלו את אסיאק. “את יודעת למה מתכוונים האנשים הלבנים במלים שלהם.”
“שקט עכשיו”, לחשה אסיאק. “למישהי אין אפילו מושג קלוש למה הוא התכוין, חוץ ממה שהוא קרא לארננק צייד גדול. לכל שבט יש מנהגים משלו, ואלה של האנשים הלבנים משונים מאד. זאת כנראה דרכם להרגיע את הרוח.”
חמשה ימים סייעו כל הנשים באבל על ארננק, בקינות רמות, בהכאת חזיהם ותלישת שערן. לא לאסיאק ולא לילדיה הותר לנוח או לשבת במשך כל הזמן הזה, ואף אחד, אפילו הכלבים, לא אכל, אלא בהיחבא.
ביום הששי נתפרה הגופה בעורות ונערכה הקבורה.
ארגו יצא דרך חור שפרץ לשם כך בקיר בית השלג, ואחריו יצא דרך שם מסע ההלויה. הפרצה תוקנה מיד, כדי למנוע מרוחו של ארננק למצוא דרך חזרה אל תוך הבית ולחולל כל מיני נזקים כפי שלמודות נשמות רפאים לעשות.
ארון העורות הגדול הונח על מזחלתו של ארננק, וזו הוביל פפיק, שהיכה במרץ את הכלבים, בעוד הנשים המשיכו לצעוק, להיאנח ולנופף בידיהן. אחרי אסיאק ואיבלו בא סיורקידסוק, ישוב על שטיח שנשאו שנים מחתניו.
מחוץ לטוח ראיה מהכפר נעצרה התהלוכה, והאנשים התחילו לכרות קבר. הקיץ הפשיר את הקרקע עד עומק שלשה טפחים, ומהשכבה הזאת ינקו כל הצמחים מחייתם, אבל למטה ממנה היתה האדמה קפואה ועמדה כסלע בפני מעדר ומכוש; על כן סודרה מסגרת מלבנית מאבנים, ובתוכה הושכב הארון.
פפיק חנק את הכלב האהוב על ארננק והשכיב אותו בצד אדונו, ביחד עם כלי הציד של ארננק ועם מנורה והרבה פתילה וחלב להאיר את החשיכה הגדולה ולחמם את האדמה הקפואה. אחר כך השליכו כל החופרים את כפפותיהם לתוך הקבר והקימו עליו גל של אבנים כבדות להגנה מפני זאבים משוטטים וגרגרנים הרפתקנים.
אחר כך נשא סיורקידסוק את נאום הקבורה שלו:
“עכשיו שכיסיתם את האיש המת באבנים עליכם למחוק שמו מדיבוריכם ותמונתו ממחשבותיכם לעד.”
הרוח באה במשבים קצרים מכיוונים שונים, והשומעים קלטו קטעים בלבד מהספדו, לפי תנאי הרוח.
“היו לכם חמשה ימים לבכות בהם את כל הדמעות הראויות להישפך על כל אדם שיהיה ולרומם שבחי כל המעשים שיכול כל אדם לעשות בחייו. מעתה והלאה לא יהיה עוד מזה מאומה. האיש הזה ראוי לקנאה על החיים שחי ולא לכאב לב על סופו. כל החיים מגיעים לקצם, ואם הם מסתיימים מעט יותר מוקדם או מעט יותר מאוחר, מה בכך, כיון שסופם להיגמר כולם? כל מה שיש לו סוף קצר הוא. והאם זה רע שהחיים קצרים? לא, כי הידיעה שהם קצרים היא המעניקה להם ערך. והאיש הזה עשה את המרב מחייו.”
איבלו קברה פניה בברדס אימה. פרצי בכי ואנקות נשמעו אפילו לאזניים הכבדות ביותר. סיורקידסוק קרן. זאת אכן היתה קבורה נוצצת ומוצלחת.
“הוא ראה את ילדיו גדלים. הוא צד את הדובים הגדולים. הוא אכל כמויות נכבדות של אוכל, ובדרך כלל את הטוב ביותר. דומה שאפילו הרג איש לבן! יגדלו נא ילדיכם לכח כזה ולמזל כזה. עכשיו זכרו לטשטש היטב את עקבותיכם בדרככם חזרה: אין אנחנו רוצים שרוחו יעקוב אחרינו. לאיש הזה בודאי רוח נקמן במיוחד.” הכל הינהנו ומילמלו בהסכמה.
“מיד אחרי שתחזרו לבתיכם, הקפידו להתרחץ מראש ועד כף רגל, למקרה שנגע בכם רוח המת. אל תשכחו לזלף מים על הארץ כדי שהמת יוכל לשתות, וכשתאכלו, אל תשכחו להפיל נתחי בשר על הרצפה, כדי שהמת יוכל גם לאכול. אחר כך בנו די מלכודות דמי סביב הכפר כדי שרוחו יחשוש לחייו ולא ינסה לשוב לעולם!”
בזאת התפזרה האספה. סיורקידסוק בעצמו השגיח שהאחרונים ימחו כל העקבות.
“למה השחרת גבותיך וגבות בתך בפיח?” הוא שאל את אסיאק כשמצאה בשובו אל הבית יושבת בפינה אחת, מכנסי ארננק מונחים על ראשה והיא עסוקה בכלי תפירתה.
“אסור לנו לתפור אפילו תך אחד במשך זמן ארוך, כי שימוש בכלים מחודדים עלול לפגוע ברוח. אבל האנשים שהשאירו הכפפות בקבר צריכים חדשות בדחיפות, כי הם עומדים לצאת לדרך, והשחרת הגבות היא הגנה טובה בפני נקמת הרוח. ככה אמרה לי אימי, והיא למדה מאימה.”
“נשים, נשים”, לעג סיורקידסוק. “דעתן רופסת ותמיד ונתונה לאמונות תפלות! את צודקת בהחלט שאת שמה על ראשך את המכנסיים של בעלך המת כדי לפייס אותו, אבל השמירה היעילה היחידה במקרה שצריכים לתפור כשזה אסור היא לצייר במחט שלך מעגל על הרצפה ולהישאר בתוכו עד שתגמרי את העבודה.”
“איזה פלא של חכמה אתה!” ואסיאק הזדרזה לעשות כדבריו.
פס הקרח האפור שעטר את החוף מזה ימים אחדים הפך בינתיים לבן, ופירוש הדבר היה שעכשיו הוא עבה די הצורך לשאת משקלם של אנשים ומזחלות, ורוח הקיפאון נע על פני המים וכבש יותר ויותר שטח על הים בכל שעה ושעה.
פפיק התכונן לצאת גם הוא עם המשלחת.
“מישהו ישיג רובה וסכיני פלדה וילמד את דרכי האיש הלבן, קטנתי”, הוא אמר לאמו הבוכיה כשהיתה מזחלתו מוכנה. “אז יוכל להשיג כל הבשר והעורות שתרצי.”
“מישהי מעדיפה שלא תלך, קטני. אבל אם תלך, אל תבזבז דאגה לאימא זקנה וסכלה אחת, אלא חשוב על איבלו וראה שהיא תהיה אשה טובה לאיש טוב כשתחזור.”
כאן התפרץ מילק, שעמד מאחורי פפיק. “אין צורך לחכות עד אז. מישהו צריך אשה שתטפל בבגדים שלו במסע קטן שהוא מתכוין לעשות, ואפשר שיקח עמו את איבלו.”
“אפשר, אבל לא מסתבר”, אמרה אסיאק.
“מדוע?”
“איבלו היא בת חסרת ערך של אם חסרת ערך, והיא עדיין לא למדה איך לגרד עורות היטב, וגם לא איך לתפור בתכים קטנים. היא קטנה מדי ולא ראויה לאיש של ממש.”
“אבל מישהו יתן לך מנורה בלתי שימושית אם תניחי לה ללכת, כמה סרטים צבעוניים לא נחשבים שקיבל מהאנשים הלבנים, ומעט בשר תפל.”
“לאשה זקנה מסוימת כבר יש מנורה, אינה ראויה להתקשט בסרטי צבעונים, ואינה רעבה ביותר. לא, לא, מילק: שמור אוצרותיך לעצמך, ואשה אחת זקנה תשמור לעצמה את בתה.”
כל אותה שעה פילח מילק את איבלו בעיניו. “אבל כשמישהו יחזור מהמסע, כמו שאפשר שיקרה, היוכל אז לקחת איבלו איתו, או לפחות לצחק איתה מעט?”
“זה לא לגמרי בלתי אפשרי.”
“כשמישהו יחזור”, דיבר פפיק אל אמו, “אין זה נמנע שיקח אשה לעצמו. מישהו ראה בחורה מתאימה, אבל היא מהרה לברוח כל פעם שניסה לדבר אליה.”
“זה סימן טוב. מה שמה?”
“ויוי.”
האנשים הלבנים בערו בתשוקה להפליג. אבל פעמים כה רבות הוכרחו האסקימו לפרוק את המזחלות ולארוז מחדש את חבילותיהם, כשנזכרו במה שנעלם מעיניהם, פעמים כל כך רבות הם שבו לביתם ללגום כוס אחרונה של תה או לצחק פעם אחרונה עם אותן הנשים שתושארנה מאחור, כל כך הרבה רתמות וחבלים ורצועות משך נמצאו טעוני תיקונים בשעה שלפני האחרונה או נקרעו ברגע ההפלגה, שעד שהמשלחת היתה סוף סוף בדרך, החשיך העולם במידה ניכרת.
כשכחות כל נימוס ליוו אסיאק ואיבלו את המשלחת כברת דרך, ביחד עם כמה ילדים שהיו צעירים מכדי לדעת איך להתנהג. רוחות קרח טיאטאו את קו החוף תחת שמים קודרים.
שלשים וחמשה אסקימו עם מזחלות כמספר הזה, עשר נשים וחמשה אנשים לבנים היו בדרכם על פס הקרח, במרוץ של תחרות בין הצוותים. פפיק נסע בראש. כלביו היו רזים וחזקים מהמסע שעברו לא מכבר, ואילו כלבי הכפר היו לפי שעה עדיין שמנים ואיטיים.
“למה לא הנחת לבת אחת לנסוע עם מילק?” שאלה איבלו, שהיתה מתאמצת לשמור על קצב הליכה אחד עם אסיאק.
“מפני שאין זה חכם לנסוע עם אנשים לבנים. הם מסוכנים ומשוגעים. אשה אחת לא יכלה לעצור בפפיק, אבל היא עדיין יכולה לעצור בעדך.”
“עכשיו מישהי לא תשיג בעל לעולם!” בכתה איבלו כמתקוממת. “מילק היה האיש הצעיר היחיד שרצה אי פעם בחורה אחת.”
“מילק היה האיש הצעיר היחיד שאי פעם ראה אותך. אל תדאגי, קטנתי: את נאה, אנשים אוהבים בחורות נאות, ומשתגדלי ותהיי מעט יותר חזקה ומסוגלת לשאת על הגב חבילה הגונה, תמצאי בקלות שנים ואפילו שלשה בעלים שישמחו לקחת אותך אליהם.”
“את בטוחה?”
“בטוחה לגמרי. את צריכה לזכור שילדה קטנה שוה כל כך מעט שברוב המקרים הורגים אותה; אבל בשל אותה סיבה עצמה היא שוה הרבה ברגע שהיא גדולה, כי יש כל כך מעט בחורות גדולות. רק משמגיעה אשה לגיל שלי היא שוב לא שוה כלום.”
אחרי שפפיק נעלם מעיני אסיאק ואיבלו באפלולית העכורה, הן שבו לבית סיורקידסוק, ושם הן מצאו את נגהה וטורנגק מכינות תה לפני השינה.
בעלה של נגהה, ארגו, לא צפוי היה שיסבול מחסרון אשה: כל האנשים שנשותיהם היו איתם יהיו גאים להשאיל אותן לו, ולכן לא היתה נגהה מודאגת בקשר לשלומו. אבל טורנגק, אחותה הזקנה השמנה, היתה כולה דמעות, כי שני הבעלים שלה קיבלו תמיד יחס של בנים חורגים, והיא רצתה להילוות אליהם. אבל סיורקידסוק יותר מדי אהב את מזג רוחה הנוח משיניח לה לנסוע.
“אשה זקנה אחת שלולת תועלת ובתה הבורה תבנינה בקרוב איגלו משל עצמן”, הודיעה אסיאק.
“איש לא ימצא בך דופי בשל רצונך לנטוש זקן אחד נכה ונכדותיו המגוחכות”, אמר סיורקידסוק אחרי שקלט לאן מוליכים דיבוריה. “אבל יהיה שקט באופן בלתי רגיל כשאין גברים בבית ובכל הכפר נותרו רק נשים סכלות וילדים. ובקיץ שעבר קרה שהרבה כבשי מושק מעדו ונפלו לתוך החיצים של ארגו, החתן חסר התועלת של מישהו, ציד כלבי הים היה גם כן מוצלח, לויתן גדול נשטף לחוף, והמזוים גדושים. שמא תכבדנה אותנו בטעימה מדי פעם מהאוכל התפל שלנו ותארנה ביתו של זקן אחד בנוכחותכן?”
אסיאק הרגישה מופלת מעל רגליה והשיבה בסגנון ההולם.
“אכן כבוד גדול הוא שאתה חולק לנו, אבל אין זאת בושה לבזבז מזון משובח כל כך ומשכן מהודר כשלך על שתי נשים אויליות? לא ולא, מוטב שתבנינה להן איגלו משל עצמן!”
“זקן אחד מרגיש את המחמאה הגדולה שבקבלתך את הכנסת האורחים הדלה שלו.”
הם שתו תה, התעטפו בפרוות ונרדמו.
אבל אסיאק ניעורה מעט אחר כך.
“איבלו, קטנתי”, לחשה, כשניערה בעדינות את בתה. “אימא אחת יודעת שאת זקוקה להדרכה עוד זמן מה ושאין ראוי להניחך לבדך. אבל אף אחד לא ישמח לטפל באם שהיא זקנה וחסרת ערך.”
“מה את רוצה לומר?” שאלה איבלו בנושאה עיניים מצועפות בתנומה.
“בשביל אשה שכל חייה זכתה להעניק לאחרים אין זה מכובד ליהנות מהכנסת אורחים של זרים.”
איבלו עדיין המומה היתה בשינה. “מה את מתכוונת לעשות, אימא?”
“לעזוב, קטנתי. אבל אל תחשבי לרגע שאימא אחת אוהבת אותך פחות מפני שהלכה מפה. לך טוב פה, יש כאן מחסה ומזון.”
איבלו ניעורה לאיטה. “לאן את רוצה ללכת, קטנתי?” היא בכתה והשליכה זרועותיה סביב אימה. “את תעזבי אותי גם כן?”
“שקט, איבלו. את עלולה להעיר את האחרים. המשיכי לישון. את נראית עייפה מאד. אשה אחת תצטרף לבעלה בארץ הרחוקה שאליה הולכים כל האדמים, ושם היא תמתין לך.”
איבלו ביקשה לדבר עוד, אך בעפעפיה משכה לאות, והיא הניחה לאמה לעטוף ולהשכיב אותה. אסיאק ריחרחה מעט בפניה, ואחרי כן חמקה מהבית בלאט.
מזג האויר השתפר, והרקיע לבש גון ערב חיוור וצלול. אשה אחת קראה אליה כשהלכה בכיוון הים. היא חייכה בפזרון נפש והינהנה ברכה. שאריות של ניבתנים ולויתני חד קרן ושל לויתן לבן אחד שכבו על החוף בצד שני אומיאקים גדולים וצי קאיאקים, הכל מכוסים בקפידה בעורות, ושורות ארוכות של אילתית היו מתיבשות על מתקנים.
היא התקדמה והמשיכה בדרכה על פס הים הקפוא וצעדה לעבר המים.
תשומת לבה נמשכה לשני נערים קטנים שהיו משיטים בזריזות ומיומנות את קיאקיהם השבירים הבנוים עור כלבי ים ועצי סחף על פני מפערי המים הפתוחים שבין שברי הקרח הצפים ויורים מדי פעם בפעם חיצים באלקות הגדולות והקטנות שסרקו את פני המים בלהקות צפופות ולפעמים בקמבנים קויים ארוכים.
הנערים היו מכופתרים במעילי מעיים אטומים למים שעשו אותם, בהיותם מהודקים סביב מתניהם ופניהם ומחוברים לחורי הישיבה, לחלק מקאיאקיהם, כך שיכלו להתהפך עם סירתם ולחזור ולהזדקף עמהן מבלי שתיכנס טיפה של מים. בהצגה לעיני אסיאק הם ביצעו גילגולי ראש מהירים במים בהפכם את הקאיאקים על ידי העברת משקלם לצד אחד ובצאתם מהמים בצד האחר בפנים משומנות, מטפטפות ומחייכות.
אסיאק נתחייכה בזכרון ארננק שניסה לפני שנים רבות את השימוש בקאיאק, אך לא שת לבו לעצות איך לסגור אטימת המעיל סביב חור הישיבה, ואחרי ההתהפכות השניה היה הקאיאק מלא המים – וכן היה ארננק. אבל הסיבה העיקרית למשבר הסירה היתה, כפי שהתברר אחר כך, שבין עשרות הקמיעים למיניהם שנשא על גופו לא היתה רגלו של ברוז נודד, והלא זה לבדו יכול להעניק את המיומנות הנדרשת להפעלת קאיאק. למרבה המזל היה בסביבה אומיאק, ואחד הלווייתננים ירה בארננק צילצל ברגע האחרון, כך שניצל מטביעה ורק איבד הרבה כבוד ודם.
ניצל לטובת הדב.
היא הביטה אחרי הקאיאקאים עד שנעלמו מעיניה. אחר כך היא ניגשה לקצה הפס, מקום שם היה הקרח אפור ופריך. תחת משקלה ניתקה חתיכה ממשטח הקרח ושטה עם הזרם. היא הבחינה בכך מבלי שהביטה לאחריה, כי רפסודת הקרח היתה סובבת לאיטה, ואחרי זמן מה היא נמצאה מופנית כלפי הכפר, מופרדת ממנו על ידי תעלה גדלה והולכת. היא הידקה מעילה על חזה כאילו קר לה.
אבל היא לא פחדה. המוות לא יכול היה להיות קשה מהחיים.
שתי נשים ראו אותה מפליגה על שבר הקרח. “אסיאק הולכת למותה”, אמרה האחת לאחרת.
“היא מנסה להטביע את עצמה, או שזאת תאונה?”
“מי יודע?”
אבל הן לא הניעו אבר ולא הרימו קול להצילה. סדנה, מלכת הים הטובה, שהיתה מספקת כל הדגים וכלבי הים הטובים, היתה זכאית בהחלט לציד משלה אחת לכל כמה זמן, ואם יישלל זה ממנה עלולה היתה להתנקם במי שהתערב בעניניה, למנוע למשל תוצרתה מהם וממשפחותיהם.
אסיאק הסתכלה במים שהקיפו אותה ותהתה איך יהיה מגעם. גופה מעולם לא נגע בים. שטח הפנים נצץ תחת שמי הפלדה האפורים, והיא הבחינה בדגים שטים וטסים, טסים ושטים במעמקים האפלים.
המים הטובים והחמים! הדגים הטובים והשמנים!
גור כלבים שפפיק השאיר מאחור הסתרך אחריה מבלי שהרגישה בו. זנבו הנוצתי מורם, מצחו הכבד מגובשש מעל עיניו המלוכסנות, הוא היטה ראשו מצומח הפרוה אנה ואנה בהביטו חליפות באסיאק המוכרת ובמים הבלתי מורגלים.
היא הבחינה בו רק אחרי שקפצה למים, כשצפה למעלה, מתנשמת. בגדיה נעשו כבדים כסלע, אזניה ונחיריה מלאו מים, וטעמו הזר של מלח דקר את גרונה. הגור קפץ אחריה וניסה נואשות לשחות אליה, שרט פניה בטפריו הצעירות שלא הוקהו, ורגע אחד היא נאחזה בו מבלי משים. אחר כך הרפתה ממנו, מבעבעת, “לך, לך …”
אבל הגור לא היה יודע לאן ילך אפילו הבין דבריה.
