translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הסקרנות היתה הדדית. רוב הכפריים לא חזו מעודם בעיניהם בשוכני הצפון אפוף המסתורין. על כן הם התקבצו סביב המזחלת המוזרה הבנויה מעשה הדיוט כולה מבשר ועצמות, ובתחילה בחששנות, אחר כך נינוחים יותר ויותר, הם פתחו את החבילות וחיטטו בהן. הם מצאו כמה אחורי דובים והשתלטו עליהם בקריאות גיל. ארננק נהנה מכל רגע, אך לא במשך רגעים רבים.
להוותו התרחש בכפר בדיוק באותם ימים אירוע שגימד את הופעתו שלו. בקיץ חרשה ספינה מעשנת ענקית את דרכה לתוך המפרץ, הורידה לחוף ששה אנשים לבנים ופרקה ערימות עצומות של ארגזים, פחם ועץ. הספינה הפליגה מיד, מפני החשש שהים יסגור עליה וילכוד אותה עד הקיץ הבא. (אז מה? מדוע רדף את האנשים הלבנים חיפזון כזה בלתי בריא?) הארגזים הכילו אביזרים וכלים פלאיים. היה שם גם די עץ לבנות בו בית העשוי קרשים מהרצפה ועד הגג, ובתוכו העבירו האנשים הלבנים את השבועות האחרונים, כשהם מתחממים בתנור אוכל פחם ואוכלים מתוך קופסאות ושותים מתוך בקבוקים.
אסיאק נשמה לרווחה שאלה לא היו אוכפי כללי האיש הלבן, אלא חוקרים שהתעניינו בידיעת הארץ ולא בשמות האדמים.
ממתינים היו שהים יקפא, כדי להמשיך בדרכם, כלפי מעלה, דרך ארצם של אסקימו הקוטב ומעבר לה. הם תיכננו לנסוע בסגנון ילידי הקרח, ביחידה המספקת כל צרכיה בעצמה — במטען קל, עם צידה מועטה, בונים מחסות ממצע הקרקע ומוציאים בדרכם חומר בעירה ומזון מהים.
כל זאת למד ארננק מסִיוֹרַקִידְסוֹק, שהיה האנגקוק המקומי, אשר בבית השלג שלו התאספה כל הקהילה כדי לשמוע אילו חדשות הביאה הרוח הצפונית.
פפיק ואיבלו הצטנפו בביישנות נוכח כל הפנים החדשות והסביבה הבלתי רגילה, וראשם שט סחרחר מהמון בני האדם. אך למרות טישטוש חושיה ראתה איבלו בבירור את מילק, אף על פי שהוא ישב רחוק ממנה ככל שאפשר היה להיות רחוק בחדר הזה. גם הוא נעץ עיניו בה – במבט רעב, ולסירוגין קודר.
לטורנגק, הבכירה, היו שני בעלים; בהיותם ציידים סוג ב' הם החליטו להתחלק בחובות ובתענוגות של חיי הנישואין. אבל בעלה של נגהה היה צייד גדול, המפרנס האמיתי של המשפחה ומנהיגה הבלתי מוכרז של הקהילה. שמו היה אַרְגּוֹ, והוא נהנה מהתהילה שתלויות בו כל כך הרבה נפשות, כי הכל נשאו אליו עיניהם בקנאה והערצה.
חוץ ממילק, שהיה נודד נטול מנוחה, ומסיורקידסוק, שראה הכל, כולל האיש שבירח.
בדיוק עכשיו נשפתה על הפרימוס להתבשל קדירה עצומה המלאה לה שלג ונתחי אחורי הדובים של ארננק, כי האנשים הלבנים ויתרו על מעט מהנפט שלהם והבטיחו לבוא.
בפינה אחת עמדה שוקת אבן גדולה שבה היו הכל מטילים את מימיהם, שהיו שימושיים לעיבוד עורות ולכיבוס. כמה אנשים ונשים עישנו במקטרות אבן, וניחוחות עלי הנִיבִיַרְסִיַק והאוכמנית המיובשים שהיו להם לטאבאק, שהתמזגו בריחות הבישול והנפט, היו מלעיבים לנחיריים צפוניים.
אבל בשעה שאסיאק קימטה את אפה וילדיה עמדו משתאים ומתפעמים באלם לנוכח המנהגים הזרים, ארננק היה קורן בחדוות חויית השינוי והחברה החדשה.
“למה הולכים האנשים הלבנים לצפון?” הוא צעק בפעם השלישית לתוך אזנו הגדולה אך הבלתי רגישה של סיורקידסוק, בעומדו תחת תקרת השלג הגבוהה הנשענת על קורות עצם לויתן.
“הם רוצים לראות מה יש שם”, ענה סיורקידסוק בסוף עם חיוך נטול שיניים.
“איש אחד יכול לספר להם מה יש שם למעלה בצפון! יש שם קרח, מישורים גדולים של קרח, וגם ארץ, הכל מכוסה בשלג קשה ובקרח. מעל הקרח יש רוח. על הקרח, ולפעמים בתוכו, יש דובים. מתחת לקרח יש דגים וכלבי ים.” ארננק דיבר בין עוויתות צחוק. “תגיד להם שלא יבזבזו את הזמן שלהם. אין שם שום דבר אחר.”
“הם רוצים לראות בעינים שלהם. הם לא מאמינים מה שמספרים להם האדמים.”
“מדוע?”
“אולי הם לא מבינים מספיק טוב השפה של האדמים. הם אומרים שהם רוצים לעשות ציורים ותמונות של מה שהם רואים. הם אומרים”, סיורקידסוק התכופף קדימה, פניו התבקעו בחיוך רחב שמשני צדיו חרצה עורו רשת אלף קמטים, “הם רוצים למדוד את הקור ולשקול את הרוח.”
גלי צחוק ניערו וכיווצו ופיעמו את הכל, גם את אלה שכבר קודם שמעו על הדבר.
“הם הבטיחו רובה ושני סכיני פלדה והמון תחמושת לכל אדם שילך אתם, ולכן הכל הולכים, אפילו הנערים והזקנים”, המשיך סיורקידסוק. “אבל זה לא היה קל לשכנע את האנשים הלבנים לקחת אתם נשים. הם חשבו שיוכלו לנסוע בלי נשים.”
גם זה חולל עליצות רבה.
“איך יכול מישהו להיות כל כך טיפש?” הוסיף סיורקידסוק, שלא הפריעו לו כל הערות וקריאות ביניים, כי לא שמע אותן בדרך כלל, ולכן היו נאומיו תדירים וארוכים. “מי מדליק את המנורה בזמן שהאנשים קוברים את המזחלת? מי מכין את התה כשהם צדים?”
“אז מה הוחלט?” שאל ארננק בקוצר רוח.
“מי מיבש את הבגדים שלהם כשהם אוכלים ומתקן ומרכך אותם כשהם ישנים?” המשיך סיורקידסוק במרוצת נאומו. “אז מישהו הציע שתילקחנה לדרך לפחות אותן נשים שאינן הרות, ובסופו של דבר הסכימו האנשים הלבנים.”
“סלח לנקבה שהיא מדברת”, אמרה אסיאק, “אבל מישהי חושבת שההצעה שלך מוכיחה חכמה גדולה.”
ההערה הזאת נפלה על אזנו הטובה של סיורקידסוק, והוא הינהן בהסכמה מלאה אתה. הנה לכם אשה נבונה וטובת שכל באמת!
“מישהו יצא למסע עם האנשים הלבנים”, אמר ארננק.
אסיאק הרימה ראשה, בתנועה חדב, אך לא אמרה אף מלה. היתה זו איבלו שהתגברה על ביישנותה ואמרה בקול:
“לאנשים הלבנים אין שימוש במישהו שיש לו גב קשיח. אתה יצאת למסע לכאן כדי לתקן את הגב שלך, לא כדי לצאת למסע חדש.”
ארננק רקע ברגלו. “בחורה סכלה שאפילו לא ציחקה עם אנשים מדברת ככה לאביה! העולם באמת הולך לכלבים!” הוא פנה לסיורקידסוק. “אתה יודע לרפא. התרפא את הגב של איש אחד, כדי שיוכל להפליג עם האנשים הלבנים?”
חרשותו של סיורקידסוק שברה את כל השיאים. ארננק הוכרח להתקרב יותר, וגם ארגו ניגש אליו, והם חזרו כמה פעמים בצעקות לתוך שתי אזניו על המצופה ממנו.
סוף כל סוף הינהן סיורקידסוק לאות שהבין.
“עם האנשים הלבנים”, אמר, “יש אנגקוק אחד המסוגל לעשות דברים מרשימים. הוא נועץ לך מחטים ביד, שעושים שכל ההרגשה יוצאת, וחותך עמוק בתוך הבשר בלי לשפוך דם. נסה את האנגקוק הלבן, ורק אם הוא לא מצליח, מישהו יטריד את הרוחות של האדמים.”
“הבה נראה אם האנשים הלבנים מוכנים לכבד אותנו בטעימה מהמאכלים שלנו”, אמר ארגו. “בגללם שפתנו את בשר הדובים שלך על האש. הם אף פעם לא טעמו דב.”
כשנכנסו ששת האנשים הלבנים, הושלך סביבם הס. פפיק ואיבלו היו מוכי בהלה ויראת כבוד. אז, כשאיש לבן אחד עבר אתם את החורף, הם היו קטנים יותר מכדי לזכור אותו עכשיו, אבל הם שמעו שלאנשים הלבנים יש רגלים של קריבו; רגליהם של אלה שבאו עכשיו היו נעולות מגפיים, אז לא היה אפשר לדעת, אבל אפשר היה לראות שהיו להם ידים גדולות באופן יוצא מהכלל. הם היו כולם די צעירים ונראו מחוספסים, ועל פניהם זקנים עבותים. אחדים מהם דיברו שפת אסקימו לא רע בכלל, בשביל אנשים לבנים. הם הסבירו שלמשלחת יהיה שימוש בארננק, בתנאי שהגב שלו יסתדר.
הבדיקה הרפואית היתה קצרה. ארננק הפשיל את מכנסיו, והאנגקוק הלבן, אחד הצעירים בחבורה, פינה לעצמו מקום לזוז בו בקהל המצטופף, דפק ולחץ והקיש על גבו החסון של ארננק, דגדג אותו והצחיק אותו. אחר כך הוא התישר ופסק:
“אין מה לעשות.”
הכל תלו עיניהם בסיורקידסוק: הגיע תורו.
“אנגקוק אחד חייב להתיעץ קודם עם רוח הירח. שלא כמו איש לבן, אנגקוק אחד טיפש מאד, והוא מבקש לנטול עצה”, אמר.
אבל כיון שהתיעצות עם רוח הירח היתה נמשכת סיבובים אחדים של השמש, ולא ארננק וגם לא סיורקידסוק וגם לא אף אחד אחר רצו לעכב עוד את החפלה, שוכנע סיורקידסוק די בקלות לותר על ההתיעצות הפעם הזאת ולבטוח בנסיונו שלו.
“מישהו”, הכריז, “יקיז דם מהגב של האיש הזה, ועם הדם תישפך הרוח הרעה שנכנסה בגופו. טורנגק, הביאי לי את כלי!” ובעוד נכדתו המועדפת אצה לעשות דברו, התחיל סיורקידסוק להלום באגרופיו בגבו החשוף של ארננק.
כשלפי שיפוטו היה הגב בשל, הוא לקח מטורנגק סכין צור, הציב אותה על החוליה הראשונה והכה עליה באבן כבדה ואחר כך משכה החוצה. שטף של דם יצא אחריה. המנתח התכופף קדימה, הצמיד שפתיו אל הפצע ומצץ בכל כחו.
“עכשיו הביאו לי מנורה”, אמר, מלקק שפתיו. הוא לקח מהמנורה אניץ חזזית בוער, טח אותו על הפצע ונפח עליו בפיו. אחרי שנשרפה החזזית, קרא:
"כסו ראשיכם ופתחו את הגג, שהרוח תעוף החוצה!"
הפקק הוצא מארובת העשן, והכל כיסו ראשיהם, לפי שהרוחות מקפידים שלא להיראות בורחים, וגבו של ארננק קיבל מטח נוסף של מהלומות, בליווי צווחות וצעקות שכוונתם היתה לזרז את יציאת הרוח.
משנצטרדו הקולות, הרשה סיורקידסוק להסיר את כסויי הראשים, וארננק משך מכנסיו למעלה באנחת הקלה.
"אתה יכול להתכופף עכשיו?"
"לא", ענה ארננק במבוכה.
"זאת אומרת, שיש בך עוד שדים", אמר סיורקידסוק בנזיפה, כשהוא מוחה את הזיעה מעל מצחו. נצטרך לחזור על זה שוב, אבל בפעם הבאה לא מבלי להיועץ תחילה ברוח הירח."
אחר הדברים האלה חזרו הכל שמחים למקומותם, האנשים במעגל פנימי, הנשים ברקע, מוכנות להדהד את עליצות בעליהן.
הכל נעשו רעבים מאד בינתים, והמעדנים המיוחלים הועברו במעגל – קיבות כבשי מושק ממולאות בטחב וחזזיות, אפרוחי אווזי איידר בנוצתם שהונחו להתקרב במעי כלבי ים דחוסי חלב, אשר בשרם לבש כחלחל וארגמן עם התפרקות יסודותיו, מוח קריבו תסוס, מעי ציפורים חיים, ריר שגורד מעור האלקה ותובל בשתן אדם (אחרי שזה שימש לעיבוד עורות), רימות זבוב הקריבו, ומציות האדם הלבן שנעשו מעניינות יותר בליווי חלב קרביים וצואת איילים.
הדוד על פתילית הפרימוס החל מבעבע, וצחוק רם וקולות בוטים מילאו את החדר באוירה של חברתיות נעימה.
“כל איש היה מתברך בלבו אם ושאר ככה לבדו עם כל כך הרבה נשים”, ניסה סיורקידסוק לנחם את ארננק, שהביט נכחו זועף וקודר יותר מהחורף.
“אבל זה לא יועיל לו אם גבו קשיח”, אמר ארגו, וסערות של צחוק ענו לו.
“הוא יכול להיות מסוכן לאשה, או לא?” ניסה אחד הבעלים של טורנגק להוציא מאסיאק; אבל היא השתמטה מלענות לו בפרץ של צחוק.
“אומרים שאיש שלא יכול להיות מסוכן לדב גם לא יכול להיות מסוכן לאשה”, אמר ארגו. “או אולי זה הפוך?”
בנסיבות אחרות היה ארננק מתענג בחברה כל כך שנונה ומבריקה. אבל הפעם הזאת הוא היה מעוצבן. מעולם לא היה כדבר הזה, שהוא נחשב בלתי מתאים להשתתף בהרפתקה גדולה, ומעדני הדרום אכן החליקו את הקמטים מקיבתו אך לא המתיקו את המרירות בלבו.
בעומדו שם פסוק רגליים ואגרופיו על מתניו באור היום האפלולי שהסתנן בעד משטחי קרח שקוף וחלונות העשויים שלפוחיות כלבי ים וניבתנים הוא הציג הופעה מרשימה בבגדי הדב השעירים שלו. הוא לא היה הגבוה ביותר, אך בהחלט הרחב ביותר מכל הנוכחים. לסתו היתה מפחידה למראה, אפילו עכשיו שכמה שיניים היו חסרות, השרירים מעל אזני הגיעו גבוה על גולגלתו, ואם דיבר תמכה סרעפת חזקה בשיכנועו.
הוא נחר, ירק בקשת עד אמצע החדר ושאג בקול שנכנס גם באזני סיורקידסוק בלי חזרות והבהרות:
“זאת בושה שככה תדבר אֲסוֹפֶת של חלשלושים דרומיים שצריכים כלבים בלי סוף כדי לצוד דובים ומעדיפים כלבי ים כי הם ציד יותר בטוח, שהם ידברו ככה למי שהרג יותר דובים משיש בשמים אלקות, רק בחנית ובשכל. שמא אחד מכם נאבק עם דב אחרי שנשברה החנית ושיסף לו את הבטן בסכין? או משך ניבתן מהמים באפו וניפץ לו את המוח באגרוף?”
גלי הצחוק שקידמו כל אחד ממשפטיו הקפיצו את הדם לתוך פניו. הוא לא הבין שצוחקים רק להתהללות הבוטה, בערות שלא נשמע כמוה.
אסיאק היתה מודעת לכך שהתנהגות ארננק בחברת בני אדם השאירה מקום רב לשיפור. היא התביישה מאד והביטה בו שוב ושוב בגבות משוכות למעלה במאמץ ללכוד את עינו, אך הוא בחר שלא להבין את איתותיה. ילדיו במקום זה כעסו על הקהל. בעיניהם נראה ראוי שבכל אירוע נוצץ תיחשב נוכחותו של ארננק לכבוד ולתפארת. פפיק קפץ על רגליו וצעק “האמת בדיוק כמו שאומר אבא”, ואיבלו הוסיפה בחמת זעם “שאתם לא יודעים איזה מין איש הוא, רק מוכיח את הבורות הדרומית התהומית שלכם!”
וארננק, כדי שילמדו לדעת איזה מין איש הוא, הרים את דוד התה הגדול וניפץ אותו על הרצפה בהפגנתיות.
שמיכת השלג המחוספסת היתה ישנה ומהוהה, וצעדי ארננק חרקו בדרכו במעלה הגבעות לעבר עמק הקרחון. הוא היה עייף מהמסע, חלש ומעורפל מהקזת הדם, וגבו דאב והקרין חיצי כאב לתוך רגליו. אך קל יותר לשאת כאב מעיקצוץ, ונפשו מעקצצת היתה להראות לדרומיים הבזויים הללו למה מסוגל איש אדם אמיתי.
זאת היתה הסיבה שבגללה עזב את החבורה העולצת בבית סיורקידסוק.
קולות הכפר נישאו באויר הרענן. אם היה חם ונושא בתוכו שלג, הם לא נשאו רחוק; אבל באויר קר אפשר היה לשמוע קול אדם ממרחק יום תמים. היתה שם המולה של קטטת כלבים וקינת אשה וגרירתו הגסה של מסור עצם לסת וצעקות גיל של ילדים המחליקים במורד מדרון על עור כלב ים.
ובדיוק לפני אפו ההימהום המתמשך של רבבת יתושונים זעירים ששאב בלכתו ומעכם בין חיכו ולשונו לטעום טעמם המריר והמתוק.
כשהגיע לקצה הקרוב של הקרחון, התחיל לנעוץ עיניו בקרקע עד שגילה עקבות דב ועקב אחריהם במעלה ערוץ הקרחון. אין ספק שדב רעב טבע אותן, כי טביעות הרגלים היו קרובות מאד זו לזו, ובהונותיהן מופנות פנימה, דבר המעיד על חיה רזה מאד. אבל הוא איבד אותן על קרקע סלעית. אחר כך הוא גילה צואת דב במרחק ומצא שם עקבות טריות.
הן הובילו אותו בעד פרצה צרה בין גושי סלע גדולים. מתלולי גבעות המרגלות והקרקע שנחשפה בקיץ לקרני השמש היו יבשות, אבל במקומות המוצללים נמצאו שלג ישן וקרח. הכאב בגב גבר עם מאמץ העליה, פשה עד ירכיו, והוא נשען בכבדות על חניתו. כדי להקל ממשאו הוא השאיר מאחור את קשתו, אבל בתוך מגפו נשא את החדה שבסכיניו.
על חלקה מושלגת מאחורי סלע אחד השתעשע גור דובים ברגלו האחורית שלו עצמו. פרוותו היתה קצרה וצמרית, ועיניו הזעירות הציצו בעניין לתוך עולם שסכנותיו עדיין לא חקר. ארננק שחה והחל מילל בקולות רכים ממושכים. הגור נשא עיניו ובחן את הצורה המוזרה בשלג. אחרי זמן מה התקרב, מרחרח את האויר, כשאפו הקטן והמבריק בולש באויר כאצבע.
הריח הבלתי צפוי של אדם לא אמר לו מאומה.
אבל הפגישה הראשונה אתו היתה פתאומית ומכאיבה. ידו של ארננק נורתה ותפשה את הגור בגרונו החם והרך; אחרי כן, באנקת כאב, הוא התקומם בדחיפת ידיו נגד קיר הסלע. הגור צווח בקול צרוד, חשף לשונו הכחולה ושיניו הנקיות והתפתל במאמץ מטורף באחיזת ארננק. כשהתעייף מהצווחות, נעץ ארננק חניתו בבטנו המתוחה, והגור חזר לצווח – תאוה לאזניים.
סוף סוף באה האם.
ארננק שמע אותה מתנשפת על גבי הסלע שתחתיו עמד ונסוג מעט בציפייה להסתערותה. היא גלשה בקול רעם עמום בגרונה והפילה גופה עליו. ארננק השליך את הגור על אפה וכך הרויח זמן לתפוש את חניתו.
כשקמה על רגליה האחוריות, דקרה לתוך פיה.
היא לפתה את החנית בשתי כפותיה במאמץ למשוך אותה החוצה, אך שברה אותה במקום זה, כי כך היתה החנית בנויה שחודה המעונקל יישאר בגוף שננעץ בו, ורק חתיכה מהמקל נותרה ביד ארננק. בקושי שאיפת אויר עוד באה ממנה, זרם דם פרץ מגרונה והעלה קיטור באויר הקר, קול גירגור, ועל צדה נפלה שדודה. הגור דידה משם מילל. ארננק הביט סביבו לראות אם בא הזכר.
הוא בא.
אבל הוא עדיין לא איתר את האויב וגם לא את בת זוגו הגוססת; הוא רק שמע את מצוקת הגור. ראייתו החלשה היתה רק השלישי בחושיו אחרי הריח והשמיעה, והוא ריחרח בחשדנות את האויר.
בנעוריו נהג ארננק להרטיב את שפתו העליונה בלשונו כדי לחוש את כיוון הרוח; אבל הרגישות עזבה אותו, לכן תלש כמה שערות ממכנסיו וזרק אותם באויר. הוא היה בטוח מפני הסכנה: הרוח נשבה כמעט בדיוק מהדב אליו.
להשיג בחזרה את ראש החנית, הטבוע בגרון הנקבה שהתגלגלה ממנו והלאה להפיח את נשמתה, לא היה ענין של מה בכך בשביל מי שלא מסוגל היה להתכופף ולא רצה להישמע. בינו ובין הדב הזכר חצץ רק קיר הסלע. על כן הוא עמד תחתיו והמתין. הרוח נשאה אליו את קול נשימתה של החיה, וגם את הפסקות הנשימה לצורך האזנה כדי לאתר אותו. הדב נע ממנו והלאה. בקרוב יוכל להשיג בחזרה את חוד חניתו, ואחר כך יזמין את הדב לריקוד. הוא צחק בקרבו במחשבה על פרצופי הכפריים כשיראו את צידו. אכן מסוגל היה עדיין להסב כאב בטן לכפר שלם!
הברחשים הלכו ורבו, כי משך אותם ריח הדם. ארננק שאב נשימה עמוקה ועמה להקה מהם. בטרם ידע מה היה לו, האחד הגיע לשקדיו וגירה בו שיעול.
מאז קרו הדברים במהירות. אחרי שהתגלתה נוכחותו, השליך ארננק את הזהירות לרוח ואץ אל שללו ההרוג, ירד על ארבעותיו והתחיל למשוך בחמת יאוש בכלי נשקו. אך בעוד האימה חותכת מנהרות בתוך מעיו והוא יורה מבטים נפחדים בסלע שמעליו, פינה רחוקה אחת במוחו נהנתה הנאה מטורפת מהמחזה במחשבה על הסיפור המוצלח שיסופר עליו בבית.
וכבר נכנס הזכר לתמונה, יורד כמרקד במדרון הצפחה, מתון יותר, ער יותר לסכנה, תכליתי יותר מהנקבה. הוא היה ארוך ודק במידה יוצאת מהכלל, וטפריו סרטו והתחככו על פני הסלע.
ארננק בקושי חזר והשתלט על חניתו ותמך עצמו בקיר להזדקף, כשרצה אליו החיה בהאצה של סוף הדרך, עמדה על רגליה האחוריות ופרשה כפיה הקדמיות. ארננק כיוון נשקו בערך, יותר בחוש מבחישוב שלא היה זמן בשבילו, כנגד המאורה הפעורה התלויה מעליו. חוד החנית הנוטף עדיין דם הדובה פילח את פי הדב ויצא בעד לחיו. הפגיעה לא הסיטה את ההתקפה בצנטימטר אחד ולא השהתה אותה בפעימת לב אחת. זה היה הרגע שבו חייב היה ארננק לנפול על גבו, להתגלגל משם ולאחוז בסכינו.
אמנם לנפול על גבו הצליח – ושוכב על גבו נשאר.
ארבע מאות קילוגרם של תאות נקם נחתו עליו, מעכו אותו על הקרקע, סימרו אותו במקומו. ברגע האחרון תקע זרועו השמאלית בין המלתעות הפעורות, כשהנשימה המהבילה כבר ליחכה בפניו. הוא הרגיש את לחץ ירכו על הסכין שלולת הגישה.
החיה לועסת היתה את שרוולו, מרסקת את אמתו, אך הוא המשיך ללחוץ את היד בחזקה אל בין לסתותיה. למוד היה להפיק הנאה מכאב גופני כדי לשאתו. בתנועה אחת של שורש כף ידו הפנויה השתחרר מכפפתו וגישש בתחתית בטנו של הדב אחר מבושיו הקטנים.
הוא הידק אחיזתו בהם ומשך.
שום כדור בלב לא יכול היה להשיג תוצאה מיידית יותר. הדב הרפה מנשיכתו בשאיפת אויר מבוהלת והזדקף רועד על רגליו האחוריות, כפיו על מקום שפכתו. דם געש החוצה בין כפיו הקדמיות. אחר כך הוא התמוטט על צדו האחד, התקפל כאולר והחל סובב תחתיו על הקרקע, כשהוא צובע בדמו את כל השלג בסביבה.
ארננק התאמץ לקום. ידו כאבה מאד עתה משפגה חדות הקרב, ואגנו המעוך משך אותו ארצה, אך בגיוס כל כח רצונו הצליח לעמוד על רגליו. מאגלי הזיעה על מצחו ניכרו המאמץ והכאב.
אבל אם נגזר עליו למות הוא ימות על רגליו.
מתוך העורק הקרוע של זרועו הורק דמו במזרקות שלשה מטרים לפי קצב לבו. הוא נוכח בדעיכת כחו. בכח שנותר בו כל שיכול לעשות היה ללחוץ מרפקו השמאלי כנגד הכאב ולצפות בחיים הניגרים מתוכו.
יתושונים ריקדו בפני אפו. שכוי שלג קירקר. מהכפר נשמעה קריאת אשה. חמוס אחד תר אחר ציד בלתי נראה. להקת אלקות נאות זמר ניסו כנפיהם נגד השמים נטולי הנשימה בטרם יפליגו דרומה.
הייתכן שככה הוא המוות? כל כך צלול? כל כך פשוט? וכל כך בלי אזהרה?
