translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
כיון שידי הזוג כבר היו מלאות ויותר מזה בגידול שני ילדים, הם פיקפקו אם יהיה זה מהחכמה להניח לילוד החדש לחיות. לכן הם החליטו להחזיק בו אם יהיה זה בן, אבל אם בת תהיה הם יחזירו אותה אל הקרח.
אסיאק ילדה בת.
אך כשראו כי שער לה כעין השמש ועיניים כשמי אמצע הקיץ ועור כשלג חדש, הם התאהבו בה. אין ספק, היה זה אורחם החורפי שהוליד אותה, וארננק התגאה מאד באשתו שילדה לו ילדה של איש לבן.
הם קראו שמה הִיגּ'וּגּ'וּק.
הגם שכל האסקימו נהגו להתמכר לילדיהם ולפנק אותם עד קצה יכולתם, ועונשים ומכות היו בלתי ידועים למעשה, אף על פי כן ספק אם אפילו ילד אסקימו חוה מעולם פינוק כעין זה שנפל בחלקה של אותה חבילה קטנה של שמים ושמש ושלג.
אבל ביום אחד כעור וסוער, כשעדיין קטנה היתה מכדי לדעת מה היא עושה, יצאה היג'וג'וק לטייל לבדה בתוך מזג האויר. אסיאק, שהיתה מרבה להתנמנם מפני שהיה חורף ומפני שקפץ עליה עוד הריון נוסף, לא הרגישה בהיעדרה עד אחרי שהסערה מחקה את עקבותיה. ארננק היה במסע דיג. לכן חיפשה אסיאק בעצמה אחרי הסיירת הקטנה, מועדת וצועקת בסופת שלגים שהיתה זועמת כל כך עד שכלב הבית שלה לא הצליח לקלוט את הריח.
אותו כלב הוביל את ארננק אל איסיאק שעות רבות יותר מאוחר.
הוא מצא אותה, שותתת דם, תחת שלוגית. עוברה נשמט מתוכה, והיא היתה הוזה. מהיג'וג'וק לא נמצא כל שריד של עקבות, כאילו סִילָה, האיש הרע שבשמים, נשא אותה מעל פני הארץ. כך לא אפשר היה אפילו לקבור אותה כילדים אחרים ביחד עם ראש של כלב ולא היה שם אף אחד שילוה את נשמתה הקטנה אל הארץ הרחוקה שאליה נוסעים כל האסקימו.
אסיאק לא ממש התאוששה אחרי כן. היא הרתה בכל שנה ובכל פעם הפילה ולדה. כך נמוצו ממנה כוחה, ונעוריה, וצחוקה. ידיה הקשריות החלו כואבות בפרקים, והיא לא יכלה עוד לפסל את מחטי התפירה הדקות שעליהן היתה גאותה לפנים. שיניה המשופשפות עד החניכיים בלעיסת עורות היו אכן מתאימות עתה לטפל בעורות האלקה הדקים שהיו ניזוקים בשיניים צעירות וחדות, אך הן לא היו מסוגלות לרכך עורות של דב או כלב ים.
לאט לאט היא הפכה לאשה חסרת תועלת שאינה אלא מעמסה, והיא היתה מודעת לכך.
היא התחילה להתגעגע לחום ולנוחות של הדרום, אבל כיון שהאנשים הלבנים היו מבקשים את נפש ארננק, היא שיכנעה אותו לצמצם את שיטוטיהם לצפון השקט ולעקוף בקשת רחבה כל מקום שבו היו עלולים להיתקל באנשים לבנים או באסקימו הסוחרים עם אנשים לבנים.
ממשק ביתם נעדרו איפוא כל מוצרי המותרות של הים הנמס, ובמקומם באו רק עצם וקרן ושנהב ניבתנים; קשתותיהם הוכנו מקרני אייל במקום מעצם לויתן ומשקפי השלג משן ניבתן במקום מעץ. והם פגשו רק אסקימו קוטביים כמוהם, ומאלה מעטים, כי מספרם היה קטן ככל שתחום נדידתם גדול היה, ואחת בכל יובל משפחת נֶצִ'ילִיק נודדת.
אף על פי כן הספיקו המגעים האלה ללמדם שהעולם משתנה.
מספר תחנות המסחר של האנשים הלבנים הלך וגדל; הם צצו כפטריות, פה, שם, בכל מקום, ובכל פגישה עם אסקימו אחרים חזרה שיחתם אל האיש הלבן, ואורחותיו, וסחורותיו. האיש הלבן היה פושח בארץ הלבנה, משלח לפניו שמעו, נושא עמו כלי ירייתו, מי אשו, מאכליו, לשונותיו, מרכולתו ואליו, כלי תשמישו ושיחו; מביא מתנות מבלי שהתבקש ולוקח דברים בלי לשאול, קובע כללים ומפר כללים, ומותיר בעקבותיו מערבולת מטורפת — לפעמים: חדוה ועושר; לפעמים – חורבן, כליאה ומוות.
ארוכה היתה מושטת יד גזירותיו, ואיזהו אסקימו פיקח, מי שלמד במהרה לציית להן. אנשים לבנים תלו אחד הילידים רק מפני שהרג מנוול אחד שגנב את אשתו, כפי שהיה עושה כל אדם אחר, כי אשה יכולים לקנות, לשכור או לשאול, אך לא לגנוב. ונודע שבכמה מהאזורים הללו שהתישבו בהם אנשים לבנים לא היה שום יליד רשאי להרוג יותר משלשה כלבי ים בשנה אחת, הגם שכל קיומו היה מיוסד על שמן כלבי ים ושומן כלבי ים ובשר כלבי ים ועור כלבי ים, ובאותה שעה הכחידו הציידים הלבנים עמים שלמים של כלבי ים רק כדי להשיג עורותיהם והשמן שבכבדיהם, הפקירו הבשר לשחפים וכמובן לא טרחו להחזיר את השלדים לים. (לא פלא שכלבי ים נעשו נדירים!)
לא, כל הגיון או תבונה לא היו במה שעשו האנשים הלבנים.
ומלבד כלליו וכליו הוא גם הביא מחלותיו רבות הפרצופים. זיהומי כלי המשגל, שפעת, שחפת, ובראש כולן החצבת, עשו שמות בגופות שלא הורגלו בחידקים, ואדמים שנהגו לנעוץ חניתם בדב הקוטב ולעמוד במסעות ארוכים וסופות שלג מסנורות נכנעו על נקל בפני האויב הבלתי נראה שבדם; ונשמע שבכמה ישובים שבהם השתכנו יותר אנשים לבנים נפוצו מחלותיהם יותר והשמידו במגפות שמנה אסקימו מכל עשרה בתוך שבועות מעטים.
עם כל זאת, אף על פי שלא כל ענייני האיש הלבן היו טובים או מובנים, כל ענייניו הקסימו את האסקימו — בקסם משיכת התהומות. ואפילו כשהם רחוקים ממנו בזמן או במרחק, הם לא יכלו לגרשו ממחשבותיהם, ולפעמים אלה שטרם נכנעו לגמרי לפיתוי האפנות והמנהגים החדשים נטרדו במוחותם יותר מאלה שכבר נכנעו. אפילו האַנְגְמַאגְסַאלִיק, אפילו הנֶּטִילִינְגְמִיוּט, אפילו האִיטָה, אפילו האַטְקָה, אפילו האוּנַאלַאסְקהָ, אפילו הפַּאלוּגְבִירְמִיוּט, אפילו הנּוּקַאלִיט, אפילו הוּוּטֶלִיט, אפילו האִיגְלוּלִינְגְמִיוּט, אפילו אסקימו הנחושת, אפילו אסקימו הקַרִיבּוּ, אפילו הנֶצִּ'ילִיק התמסרו ושכבו חסרי ישע תחת קסם כישופו; הם לא יכלו עוד בלי הסכינים, הרובים ופתיליות הפרימוס שלו, בלי מי אשו, ממתקיו, סרטיו, מראותיו, חרוזי זכוכיתו – אשר כולם נזקקו תדיר להחלפת ישן בחדש, או למילוי מחדש, ואשר בעד הכל צריך היה לשלם בעורות, ובשמן דגים, ובעבודה.
כשפפיק בן השבע הרג את כלב הים הראשון שלו – רק גור שעדיין לא למד לשחות – הורה לו ארננק לשכב על בטנו ואז גרר על גבו את צידו, כדי שהחיה לא תירא ממנו ולא תזהיר את כלבי הים האחרים מפני פפיק. אבל עוד עברו כמה שנים עד שהיה לצייד שלם המסוגל לפרנס משפחה.
ועתידה היתה המשפחה להזדקק לו עד מהרה.
לארננק אירעה תאונה שממנה לא חזר עוד לאיתנו. הוא החליק במרדף אחר דב והתגלגל במורד מדרון, ריסק הרבה קרח וגם שבר את גבו. הוא שכב חסר ישע חדשים רבים, וכשמסוגל היה סוף סוף לקום, הוא לא יכול להתכופף או לפתל גופו ולא לשבת: עמוד שדרתו קשיח היה יותר מקרח. הוא היה מוכרח לשכב שטוח או לעמוד זקוף, ותמיד היה זה משעשע לראותו מתגלגל סביב צירו על הדרגש ודוחף ידיו בקיר כשרצה לקום על רגליו, והרבה צחקו על זה הוא ומשפחתו. יכול היה ללכת ולרוץ, אך לא זמן רב, והרמת משקלות שילחה בגבו ובחלציו חיצי כאב שהשליכוהו באנקות על הדרגש.
לעתים היו כאביו עזים כל כך שבקושי הצליח לחפות עליהם בצחוק.
בשנות הארבעים לחייו הוא היה איש זקן, אכן עודנו אותו אכלן, אך לא אותו צייד שהיה מקדם, ונושא את רישומי מסעו הארוך על מסילת הזמן. ארוכים היו החריצים בפניו, נפולות ועוריות הלחיים, שופע השלג על שפמו התלוי בחוטים דלילים עד סנטרו המגובשש. ופליאה היתה במבטו בראותו את פפיק – החץ שירה בעזרת הקשת אסיאק – כי כל כך דומה היה לו עצמו כשהיה צעיר.
לפי השערת אמו היה פפיק כבן שש עשרה או כבן שבע עשרה שנים כשהתחיל להיות דומה מאד לאביו בצמיחתו המגודלת ועמוסת השרירים. וגם רברבן היה כאביו, אך לא ממש באותה מידה; פזיז כמוהו, אך לא באותו שיעור; גלוי לב וגס הליכות בדומה לו, אך לא כמוהו ממש.
ולא יכול היה להיות לגמרי כאביו, כי גם בנה של אסיאק היה.
איבלו היתה נמוכה מאחיה, היא לא צמחה עדיין למלוא קומתה, אך מוצקה ורחבת חזה כבר היתה. שפתיה היו כשל אסיאק מלאות וגדולות אך לא נפוחות, אבל מעמדן המלוכסן של עיניה החיוניות היה מחלקו של ארננק. היא היתה סקרנית, אך לא תחבלנית, ערנית אך מחוסרת ידיעות, בלתי נגועה בציויליזאציה, השכלה, משטור, תקשורת, תעבורה, טייס; אדמת בור, פרח שלא נקטף. שעוות מוחה הבתולית היתה נוחה לקבל רשמם של בני אדם, כי היא פגשה מהם כל כך מעטים, ומצב רוחה משתנה היה כרוח. אבל הצחוק תמיד ניצח לבסוף.
עד שפגשה בחור ושמו מִילַק.
“מישהי לא צריכה איש”, אמרה איבלו.
“אם את לא צריכה איש את לא אשה”, אמר מילק.
“אז מהי מישהי?”
“ילדה עם מח של אלקה ולב של גרגרן. רק ילדה יכולה לחשוב שתוכל להסתדר בלי איש.”
“ילדה אחת אוהבת היהירות שלך, כי היא מחממת אותה בעליצות”, אמרה איבלו, וצחוקה פרץ בקילוח רענן.
איזה פושטקים הצפוניים האלה, הירהר מילק, שהיה דרומי. רק באסיאק נראה שמץ עידון כלשהו: כנראה היא דרומית במוצאה. אבל איבלו ופפיק היו דוביים כאביהם. כמעט. אף אחד לא יכול להיות דובי כארננק ממש. רק שינה אחת קודם, כשמילק אמר לו אחרי מסע ציד “השלל שלי מיסכן לעומת שלך”, העיז ארננק פניו לענות “נכון!” – כי מעט מראה הצניעות שרכש בדי עמל בעבר אבד לו בשנים שבהן התרחק מבני אדם.
ההיה זה מפתיע שבתו של איש כזה, תחת אשר תקרא עצמה הנקבה נטולת הערך ביותר ששמה אי פעם עיניה על גיבור ציד כמוהו, צחקה לו עכשיו בפנים? אבל ככה היא היתה. למילק היתה הברירה אם לבחור או למאוס בה.
והוא בחר בה.
“הלא תביני”, הוא ניסה לדבר אל תבונתה, כשפניו הצעירים והחיוורים עמלו על שליטה, “אביך איננו עוד צייד גדול מיום אשר שבר את גבו, ואחיך ימצא בקרוב אשה משלו לפרנסה.”
“אבל מי יתפור? את לא יכולה לעשות הכל. ובתור אשה אסור לך להרוג כלב ים, וגם את לא יכולה לרוץ אחרי דב ולהתכופף על חורי דגים עם תינוק בבטן או בברדס. משיהיה לך ילד, או שנים, תצטרכי לחפש לך בעל.”
“למה?”
“כי אחיך לא יכול לפרנס כל כך הרבה בני אדם!”
“אולי אתה לא יכול, אבל פפיק יכול! אנחנו צפוניים, והדבר היחיד שאתם הזרים החלשלושים מנצחים אותנו בו הוא השחצנות שלכם!”
מילק הסמיק מתחת לשכבת הפיח והשומן שלו. הוא קם על רגליו ורקע בלכתו וירק, והיא התבוננה בו בעניין. הוא קסם לה. הוא בא מארץ הצללים הקצרים, מהדרום החם, העליז, המרתק, מקום שהשמש וכבשי המושק ואיילי הצפון באים ממנו.
“אז איש אחד יחזור הביתה לבדו”, הוא אמר בסוף בפנים חמוצות ונסוג בלא אבידות לעבר השמש.
איבלו חלמה על גברים חסונים השופעים חיות ועליצות, כאביה, ומילק לא קרב לכך מרחוק. הוא היה צייד מצליח, בזכות זריזותו ופיקחותו, אך לא שרירי דיו בשביל דמיונה, כמעט שברירי למראה בהשואה ליתר האסקימו בכלל ולקוטביים בפרט. הוא מיעט לצחוק, ופניו העצבניות והנתונות לשינויים הסגירו את קרב המחשבות המתחולל בתוכו תדיר.
אכן, ככל שהירהרה בעניינו אחרי שעזב אותה, היא חיבבה אותו פחות. ואי החיבה שלה היה תמיד בראשה, בחלומותיה כבשעות ערנותה. עד שאמרה יום אחד לאמה:
“נראה שבדרום יש אַנְגַקוֹקִים המסוגלים להשפיע על מזג האויר ועל עונת הציד, ולרפא בני אדם. אולי אפילו נראה כמה מאותם אנשים לבנים בעלי הכחות המיסתוריים; ייתכן שיוכלו לתקן את הגב של אבא.”
“לאבא טוב יותר להישאר עם גב קשיח מלהימצא בריא בין אנשים לבנים.”
“אז לא נלך למקום שהאיש הלבן שכיח בו, רק מספיק רחוק כדי לפגוש אנגקוק טוב.”
אסיאק התבוננה בה בדאגה ובחיבה. “אולי את צודקת”, היא נאנחה. “למישהי נמאס מבעל ששוכב על הגב כשהוא חוזר מהציד וגונח על כאביו כאשה יולדת. מילק אמר שבכפר שלו יש אנגקוק רב כח. נסע אליו ונראה אם הוא יוכל לגרש את הרוחות הרעים מהגב של אבא.”
איבלו עפה לחבק אותה ולרחרח אותה, כששרווליה מתנפנפות, וארננק ופפיק הצטרפו לשמחתה והתחילו מיד לארוז את חפציהם.
אבל פני אסיאק נשארו קודרות וסוערות.
בנוסעם דרומה בדמדומים של טרם שחר היה זה פפיק שישב גבוה מלפנים והניף את השוט הארוך כנגד הרוח, ואילו ארננק עמד זקוף על מוט הרוחב האחורי.
האדמה היתה עדיין רדומה, הצמחיה הננסית טרם תציץ מתחת לקליפתה החורפית, ומה שחי ונשם מתחת לפני השטח עדיין לא חשף שערה, או אם נחשף, הואיל וצבעו כעין הקרח, לא נתגלה באור הדמדומים הקלוש; חוץ מהדובים, שהיו גאים מכדי להתחבא.
בעולם הממתין הזה תחת הכוכבים המחוירים הועמה נשימת הצוות המהירה והמתכתית שנקבה את השקט לעתים ביללת משאב הסערה שטיאטאה את המישורים הגדולים, היטתה את כלבי המזחלת וכופפה את הנוסעים בעצמתה; חוץ מארננק כמובן, שלא יכול היה להתכופף כמלוא אצבע.
כשמזג האויר הכריח אותם להשליך עוגן ולבנות מחסה, היו אלה פפיק ואיבלו שעשו את כל העבודה, וארננק עשה כל הביקורת.
“אל תשימו לב”, נהגה אסיאק לומר, ”הוא תמיד ידע הכל יותר טוב.” והילדים צחקו לתוך סילוני השלג הטסים, הרימו את הגושים למקומם ומילאו את החריצים בשלג, ואילו ארננק רקע בלכתו אנה ואנה, עיקם בקול רם את אפו וליגלג. בתוך האיגלו הם שכבו צמודים, צד בצד כאילתיות במשטח הייבוש, ולגורים הרכים הותר להתכרבל בין אדוניהם, אלא אם כן התחילו ללקק את השומן מעל פני האדמים.
“אחרי שיתוקן הגב של איש אחד הוא יראה לכם איך לבנות איגלו”, היה ארננק אומר, כשהוא מחפש לו תנוחה על הדרגש הצר.
“כן, אתה יודע לבנות אותם קטנים מבחוץ וגדולים מבפנים”, היתה תשובתה של אסיאק. “האנגקוק אולי יוכל לתקן לך את הגב, אבל לא את הזקנה שלך. אתה בקרוב תהיה בשל לשבת בחוץ על הקרח.”
כולם צחקו לזה, חוץ מארננק אשר לחוש ההומור הענקי שלו היה הרגל כזה להיעלם באופן מיסתורי תמיד כשהוא עצמו משמש נושא לבדיחה.
“אסיאק נהגה לדבר באופן שונה מאד כשהייתי חוזר מהציד”, הוא אמר, נעלב. “איך שהזמנים השתנו!”
“הזמנים לא השתנו, אבל אתה השתנית.”
זאת היתה עילה טובה לצחוק נוסף, עד שהטביעו ישנוניות ועיכול את עליצותם.
אבל היו עתים שכולם היו עצבניים במחשבה על הממתין להם, כאילו ידעו שהמסע יחולל שינוי לא רק בנוף כי אם גם בחייהם. ועתים שבהן לא יכלו הילדים לישון ושאלו את אמם את שאלות הנצח – ולא היה שם מאומה שאמם לא ידעה לו תשובה.
“מאין בא כל השלג?”
“שלג, קטני, הוא דם המתים.”
“ורעם? מישהי תמיד תוהה מה עושה רעם.”
“הרוחות המשפשפות עורותיהם זה בזה כשהם מתוכחים. בדרך כלל רוחות נקבות.”
“וברק?”
“כשהרוחות מפילים מנורה. זה למה ברק ורעם באים ביחד.”
“וכוכבים נופלים?”
“חרא של כוכבים, כמובן. וכי מה עוד זה יכול להיות, קטנתי?”
“כמובן. אבל איכשהו אף פעם לא חשבתי על זה. ומי עשה את האדמים הראשונים?”
“העורב השחור.”
“ומי עשה אותו?”
“קליפת הקרח התבקעה ומתוך הרעש נוצר העורב. הוא היה שחור, כי היה לילה. הוא הרגיש בודד אחרי זמן קצר, כשישב לבדו בעולם, ולכן הוא עשה אנשים קטנים מכדורי בוץ. אחר כך האנשים השתעממו שלא היה להם על מי להתעצבן ועשו נשים מכדורים קטנים של שלג.”
“ואיפה העורב השחור עכשיו?”
“הוא מת. האנשים הקטנים גדלו והרגו אותו.”
“למה?”
“כדי לאכול אותו – לפני שהספיקו לגלות שרק הוא היה יכול להציל אותם מלמות.”
“זה מזכיר לי משהו שרציתי הרבה זמן לשאול: לאן הולכות הנשמות כשהאדמים מתים?”
“יש להם שלשה מקומות של עדן ללכת אליהם: האחד באויר, האחד באדמה, השלישי מתחת למים.”
“איך נראית נשמה?”
“כמו הבנאדם שלובש אותה, רק הרבה יותר קטנה.”
“כמה קטנה?”
“בגודל של אלקה קטנה.”
“ואיך נראים שמות של אדמים?”
“כמו נשמות, רק עוד יותר קטנים.”
“בחיים את ראית פעם נשמות ושמות?”
“עדיין לא, אבל אימא שלי ראתה.”
“באמת?”
“למה היא תספר לי שראתה, אם לא ראתה?”
“ולאן הולכים השמות אחרי שהאדמים מתים?”
“הם מרחפים מיסכנים באויר, עד שמוצאים גופים חדשים לגור בהם. זה למה צריכים תמיד לתת לתינוקות חדשים או לגורי כלבים את השמות של המתים.”
“אבל מאיפה באים כל התינוקות והגורים החדשים?”
“בדרך כלל מרוח הירח, שנראה כמו אדם ויש לו כח לעשות כל הנקבות עקרות או פוריות. הוא גם רואה כל העברות על האיסורים ומעניש את העבריינים.”
“האם הוא רשע כמו שאומרים?”
“הוא עוד יותר רע מזה, ויש לו אופי הפכפך מאד מאד. יש רק אחד עוד יותר רע ממנו: סילה, האיש בשמים, שמשקיע את השמש ולפעמים חוטף אדם.”
“למה הרוחות רעים כל כך?”
“הם כמו אדמים: כמה מהם טובים, כמה רעים. איך אפשר שיהיו טובים אם אין רעים? סֶדְנָה, למשל, האשה עם זנב כלב הים שמושלת בכל חיות הים, היא ידידותית מאד: היא שולחת לנו את כל הדגים הטובים. וישנו רוח האויר, שהוא לא טוב ולא רע, הוא מחולל את השינויים במזג האויר. יש עוד משהו שאתם רוצים לדעת, קְטָנַי?”
“יש עוד משהו שאפשר לדעת?”
אסיאק הירהרה זמן מה לפני שענתה. “את צודקת. מה עוד אפשר לדעת?”
בימי מסעם לעבר השמש התברגה השמש אל על לפוגשם בחצי הדרך. הם ראו איך האופק שצבעו כגון הכבד מתחיל לדמם, להפוך סגלגל כחלחל, אדום שני, אדום, אדום זהוב, אדום צהוב, אדום עם צבע יום – ואז צהלת נצחונה של השמש הנוטפת דם, מאדימה את הקרח, שוטפת את שדות הים והגבעות והאיים בדם חייה, עד שהתרוקנה ונותרה לבנה, תלויה חיורת וחסרת דם מעל ארץ חדגונית.
ערפל עלה. שלג ירד. היה צהריים – קיץ.
כל היום הם רכבו על פני הים המוצק, חצו מישורים גדולים שתחתם רעשו המים, השתרכו בין איים חרוטיים והרי קרח המזדקרים מתוך הים, עקבו אחר פיסות ארץ חרוצות קרחונים והרים מבותרים המתנשאים פתאום מתוך הים. הם ראו את היתושים הזעירים הראשונים, מספר העופות גדל ככל שהתקרבו לשטחי הדגירה וההזדווגות הגדולים ביותר שלהם, הצללים התקצרו עם כל סיבוב השמש, והרוחות נשאו את הניחוח הרחוק של הים הפתוח, ריחם של אדים, של אדמה, של עשבים ופרחים.
בוהק השמש היה עז, הקרח רעד תחת המגלשיים, ורעש המים וזרימתם נשמע קרוב מתחת לרגליים. הם פגשו יותר ויותר קרעים בים שהכריחו אותם לסטות מכיוון ההתקדמות שבחרו בו, וכשראו לפניהם את השטח הבלתי עביר של הקרח המבוקע, הם נאלצו להיפרד מהים ולהמשיך מסעם על היבשה.
כאן היה נתיבם עקלקל וקשה, ודרכם הוליכתם על פני מפרצים פעורים ותחת צוקים אנכיים זועפים. המזחלת חרקה וקיפצה על הקרקע הגבשושית, וחייבים היו להיאחז במזקפים ובקישורים. גושי קרח מזדקרים תמיד הסתבכו ברצועות המשך. כדי לגלוש מעל קרחון, הם הוכרחו להשליך עוגנם ולרתום את הכלבים מאחור כבלמי עזר. בעליות הכל היו צריכים לדחוף במזקפים.
“לאנגקוק יהיה לא גב אחד לתקן, אלא שנים”, נהגה אסיאק לומר אחרי כל מאמץ כזה, וילדיה היו מתגלגלים בצחוק.
הם ראו את השמש, שמעולם לא הצליחה להתרומם אפילו לסביבה הרחוקה של אמצע השמים, מתעייפת מיגיעתה ומתחילה להיחשל, גדלה ולובשת צבעים ככל שהתקרבה לאופק, תחילה זהב, אחר כך זעפרן, ורדרד, ורוד, אדום, ארגמן, עד שלבסוף גלשה מתחת לקו בשובל של דם. היום נגמר, הסתיו הגיע. האור דעך, אחר שנעלמו הצבעים, והאדמה רעדה באימה לקראת הלילה.
ובתוך שתיקת העולם הממתין לעלטה, באור הערב נטול השמש, בדיוק עוד הספיקו הנוסעים לראות את מראה הים הנמס המנוקד בהרי קרח וגושים שצפו לאטם, מחזה חדש וכמעט בל ייאמן בעבור פפיק ואיבלו.
“זה נראה בדיוק כמו השמים”, צעק פפיק.
“כן”, הסכימה איבלו, נטולת נשימה כמעט. “כמו שמים עם מים.”
