translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הסערה טילטלה אותם, והאבקה הלבנה נדבקה לגבות ולנחיריים, שם ניתכה לקרחונים קטנים שהסרתם היתה מכאיבה.
“הידיים שלי גושי קרח”, אמר האיש הלבן. “הכפפות כנראה נגעו במים.”
“זה היה טפשי לתת לזה לקרות. טפשי בדיוק כמו לגלגל את החבר שלך בחזרה לים מבלי לקחת הסכין והבגדים שלו.”
“למה?”
“יכולנו לאכול הבגדים שלו, לפחות אותו חלק מהם העשוי מצמר ועור של בעלי חיים. ואם אתם הייתם לובשים בגדים כמו האדמים, בגדים אטומים למים התפורים בגיד שמתנפח כשהוא סופג מים, כך שגם התפרים נאטמים, אז החבר שלך היה חי עכשיו. מעתה והלאה מוטב שתשים לבך היטב למה שתעשה, כי השגיאה הבאה שלך קרוב לודאי תהיה האחרונה. וזכור: קרע אחד בבגדים או במגפיים שלך, פירושו – הסוף, כי אין לנו כלי תפירה.”
“מה יש לעשות?”
“קודם כל שחרר אותי מהכבלים האלה. אז מישהו יראה לך איך להתידד עם הקיפאון, שיעזור לך במקום להציק לך.”
אחרי שהוסרו כבליו, זרק אותם ארננק הימה. אחר כך הוא משך מעל ידי האיש הלבן את הכפפות והפך את צדם הפנימי החוצה. התגלתה קליפת קרח דקה.
“תן לי הסכין שלך, ותחזיק בינתיים הידיים במכנסיים, במקום הכי חם.” הוא גירד את הכפפות בתשומת לב קפדנית וייבש אותן בעזרת שלג, עד שהוכיחה הבדיקה בשפתו העליונה שלא נותר בהן קרח.
“אין לי בכלל שום הרגשה בידיים“, אמר האיש הלבן, בקול נקי מכל שארית של שחצנות. “הן מתות!”
“עוד לא. לא לגמרי.”
ארננק קרא לכלבי המזחלת. הם מאנו להתקרב. כשניסה ללכוד אותם, הם ברחו. הוא רבץ על אחוריו ודיבר אליהם, שופע בדחנות, לועס מעט שלג. ברגע שאחד מהם העז להתקרב, הוא אחז בעורפו ושיסף את בטנו; יתר הכלבים ייללו וגנחו.
לפי פקודת ארננק דחף האיש הלבן את ידיו לתוך בטן הכלב המהבילה ושם השאיר אותן.
“האצבעות שלי כואבות נורא”, הוא אמר אחרי זמן מה. “כאילו דוקרות אותן אין סוף מחטים.” הוא התבייש, כי על אף מאמציו לשלוט בעצמו, הוא חש כי עיניו מתמלאות דמעות. זה היה הכאב החד ביותר שחוה מעודו.
“זו בשורת החיים החוזרים לידיך”, אמר ארננק. “ועם החיים חוזר הכאב. רק במוות אין כאב.”
בינתיים הוא מצא מתחת לעור הבטן של הכלב מעט שומן. הוא מרח אותו על פניו ועל פני האיש הלבן. אחר כך הוא שלה מבפנים את הכבד, שהעלה קיטור, נגס בו בתאוה והעבירו לחברו.
“אכול אותו לפני שיקפא”, אמר בחיוך, פיו ארגמן מהכבד, והאיש הלבן הכריח את עצמו לנגיסה.
ארננק הוציא אחר כך את המעיים. בודאי גם הוא טעם כבר טובים מאלה, כגון המעיים של אייל הצפון שהיו תמיד ממולאים דחוסים בחזזית, אבל היתה זו איולת מצד האיש הלבן לסרב לאכול איזשהו אוכל בעת אשר כזאת.
“נזדקק לבשר כדי לבנות מזחלת”, אמר ארננק, כשהאכיל את המעיים לכלבים.
הוא הפשיט את עור הכלב, בהעבירו את הסכין בין הבשר והעור כשבאותו זמן הוא מושך בפרווה. במרוץ נגד הקיפאון, שחדר במהירות לתוך הרקמות, הוא חילץ את העצמות מהפגר וחיתך את הבשר לפסים עבים. הוא הקפיד להפריד את הגידים ולהכניסם למכנסיו להחזיקם חמים וגמישים. אחר כך, כשהוא יושב על הפרווה, הוא התחיל לפסל את עצם החזה בסכין.
זמן חלף. השמש, כדור חיוור של אש, הוסיפה לחוג מעל האופק. האיש הלבן חימם את עצמו בריצה קלה. ארננק עבד, מזמזם לעצמו. סכין הפלדה עשתה את העבודה קלה יותר משהיתה בשבר החד של אבן צור שבו הוא היה רגיל להשתמש, אבל הוא נכח לדעת שהוא חייב להיזהר אתה, פן תישבר תחת ידו, כי כבר הספיק לשבור בה פגימה.
מעצם הכלב הוא עיצב ראש חנית משונן, מגושם במקצת. אחרי כן הוא הרטיב את עור הכלב במים, פרש אותו על הקרח וגילגל אותו בגליל צפוף, כשהוא לוחץ עליו חזק כל הזמן עד שהקיפאון עשאו למקל. בקצה האחד הוא תחב את ראש החנית וקשר אותו בגידי הכלב. העור הרטוב קפא במהירות. הוא ריתך מקל וראש ביחד בטבילה חטופה נוספת במים, ובידו היתה חנית חדשה העשויה עור כלב ועצם.
“בדרך לכאן, לא רחוק מפה, היה הדבר שמישהו שמע נביחת כלבי ים”, אמר, הניף את בשר הכלב על כתפו וצעד קדימה על פני הים. “הסערה מחקה את עקבות המזחלת, אבל הכלבים יובילו אותנו.”
אף על פי שהכלבים פחדו לפני כן מהאנשים, עכשיו הם פחדו להינטש לנפשם והצטרפו לתנועה, ועד מהרה הם הקדימו על עקבות ריחם שלהם את שני ההולכים.
כלבי הים ששמע ארננק היו מרוחקים דרך קצרה בעיני ארננק, אבל היא היתה ארוכה בשביל חברו. הם נמצאו בשטח פתוח, כדי להרגיש בעוד מועד בדב אם יתקרב. כשעמדו הכלבים תחתם והחלו מנבחים וחופרים, שמט ארננק משאו, הבריח אותם להלאה משם, לכיוון שנשבה אליו הרוח, ופקד עליהם הס. הם ייללו חרש במשך זמן מה לפני שהם נשתתקו, משתופפים.
בידו הסיר ארננק בזהירות את השלג שכיסה את הקרקע, עד שחשף חור שהיה מעט גדול יותר מרוחב טפח.
“זה חור נשימה.”
“כל כך קטן? איך יכול כלב הים לעלות עד למעלה דרך הקרח העבה?”
“החור מתרחב למטה, עד שהוא רחב יותר מהגובה שלך. עכשיו מישהו יחכה לכלב הים שיעלה לנשום, ואתה תלך מסביב במעגל. זה ידחוק את כלב הים אל המרכז וירחיק אותו מחורי נשימה אחרים.”
האיש הלבן הלך כמצווה, וארננק חיכה ללא ניע, חניתו מוכנה למכת מחץ, עיניו מרותקות בפתח. הוא צפה בהצטמקותו, בסגור שולי הקרח על נקודת האמצע. על השארית האחרונה של מים חשופים הופיע קרום דק ומרצד, ואחר כך העור האטום של הקיפאון.
בבת אחת חש ארננק לאות וקור, הרגשה שהפחידה אותו. מעולם הוא לא הרגיש ככה. אבל הוא אכל פחות מדי במשך זמן רב מדי. הוא, שמסוגל היה לבלע גור כלבי ים שלם בארוחה אחת, ניזון רק ממעט מאכל כלבים מיסכן במשך סיבובים רבים של השמש, וזאת אחרי שהועלב והושפל ונפצע. וכל זה, מפני שכמה אנשים לא נשאו קמעים, דחפו אפם לעניינים של אחרים וגם התנהגו בסרבול בעשותם כן!
סרעפיו הגיעו לעומק השפל, כשנשמע ניפוץ והתזה, וסילון של מים ואויר ושברי קרח הוטח בפניו. רגע אחד הציץ ראש קרח, שחור ומבהיק, וזוג עיניים עצומות בהה אליו בתמהון. ההפתעה היתה הדדית. וכבר נעלם הראש, נעלם כל כך מהר שארננק היה עלול לחשוב שרק חלום היה, אילולא המים המתנועעים בחור שנפרץ מחדש.
בטוח היה, בטוח למדי, שאותם שני כתמים שראה ממתינים מתחת לפני המים היו עיניו הגדולות של כלב הים, ולא איזו יצירה חולנית של דמיונו המשולהב שלו. הוא שיגר תפלה חטופה לכוונה זו אל רוחו השומר אותו, כאשר יעשה האדם כשהוא תלוי בין החיים והמוות, והיכה.
החנית פגשה בשר, והיא תפשה את כלב הים במקום שאליו כיוון ארננק, ואשר היה המקום הטוב ביותר: בשפה העליונה.
היה זה זכר משופם וכבד, וארננק קרא לעזרה, בעודו מחזיק בשתי ידיו את החנית האוחזת את החיה הנאבקת על חייה. האיש הלבן בא במרוצה מסורבלת, עזר להרוג את כלב הים ולהרחיב את החור בסכין, וביחד משכו את השלל אל הקרח.
קודם וראשית כל דבר אחר תלש ארננק עין אחת מתוך ראש כלב הים וטמן אותה במעילו.
“עכשיו אנחנו בטוחים!” הוא עלץ. “העין הזאת תגן עלינו מפני תאונות נוספות.” ומכאן והלאה שום דבר לא יכול עוד להעכיר רוחו הטובה.
“למה אתה מפשיר שלג בפיך ויורק אותו לתוך פיו של כלב הים?” שאל האיש הלבן, שכל הקור והסבל לא כיבו בתוכו את הסקרנות העקשנית של בני עמו. ארננק הניד ראשו מול בערות תהומית כזאת. אפילו ילד ידע למה. “הנפש של החיה הזאת תספר עכשיו לחיות האחרות שהיא קבלה מים מתוקים לשתות, כדי שהם יעלו ויציעו עצמם לציד, כי הן מקוות לקבל גם כן מים לשתות. כלבי ים צמאים מאד כל הזמן, כי הם חיים בתוך מים מלוחים.”
“עכשיו עלה ליבשה ותשיג לנו מעט אדמה עם עשב”, אמר ארננק. “דחף את השלג לצדדים במגפיים, אחר כך קח אבן וגרד מהשכבה עם העשב כמה שאתה יכול. זה לא יהיה קל; הקרקע קפואה חזק.”
“למה אתה צריך אדמה עם עשב?”
“תעשה מה שאני אומר לך בלי להתוכח. להתוכח גוזל המון כח.”
“אם אני מבין את הסיבה, יותר קל לעשות מה שאתה אומר. אני עייף מאד.”
“מישהו בונה מזחלת. אבל השלג יידבק למגלשיים אם הם לא מצופים בקרח. קרח לא נשאר דבוק טוב למגלשיים; בוץ עם עשב נדבק חזק. לכן מצפים את המגלשיים קודם בבוץ עם עשב, אחר כך אפשר לזגג את הבוץ בקרח, ואז המזחלת תחליק בלי התנגדות. עכשיו אתה מבין את הסיבה.”
בעוד האיש הלבן דידה, כי הקור באבריו הכביד על כל תנועותיו, לעשות כמצווה, חתך ארננק את הבשר והשומן לפסים, כמו שעשה בבשר הכלב, כאשר הוא מגרש כל בעת בסכין את כלבי המזחלת המשתגעים מרוב תיאבון וממאנים להניח לו. אחרי כן הוא חצה את עור כלב הים לאורכו, טבל את החצאים בחור הנשימה, גילגל והידק אותם עד שקפאו, וכך היו לו מגלשיים למזחלתו.
אבל עדיין דרוש לו כלב ים נוסף לרתמות ורצועות משך בשביל הצוות, ואחרי המתנה, שיכולה היתה להיראות כארוכה לאלה שמודדים את הזמן בשעות במקום ביממות בנות סיבובי ירח אחדים, הוא לכד קרבן שני, קטן יותר מהראשון, ועורו של זה הוא חיתך לרצועות, ואלה הזדרז לקשור ביחד כל עוד הן חמות וגמישות. הוא השכיב את פסי הבשר לרוחב המגלשיים, קשר אותם כמייצבים רוחביים וריתך את החיבורים במים שזילף עלים בזנב שנשאר מהכלב.
מגלשיים מעצמות לויתן היו חדים יותר. מעץ שנמשה מהים היה אפשר לבנות חיזוקי רוחב קלים יותר. אבל לא הרבה יותר.
בינתיים חזר האיש הלבן ושני כיסיו מלאים אבקת בוץ עם עשב קפוא. ארננק גיבל אותה בשתן חם, מרח שכבה עבה של הדייסה על תחתית המגלשיים והחליק אותה בכפפתו. אחרי שנגמר לו השתן, הוא המיס בפיו שלג, הרטיב בו את זנב הכלב וזיגג את המגלשיים בשכבה אחידה של קרח. הוא השתקע במלאכה זו קמוט מצח בריכוז גדול. שכבת הבוץ היתה חייבת להיות עבה, אך חלקה מאד. מי הזיגוג אסור היה שיהיו חמים יותר מדי, פן יפשירו ויקלקלו את הבוץ; אבל אם היו קרים מדי, הם היו קופאים לפני שהם קיבלו צורת שכבה. הזיגוג עצמו אסור היה שיהיה עבה יותר מדי, כדי שיישאר דבוק לבוץ; אבל שכבה דקה מדי היתה קלה להיסדק.
כשנשא פרי עמלו חן בעיניו, הוא רתם את הכלבים בסגנון האופייני לו. הוא חיבר את הכלבים לרצועות המשך איכשהו וכל אחת מהרצועות לחוד למזחלת. הכלב האמצעי קיבל את הרצועה הארוכה ביותר והחיצוניים את הקצרות. אבל הוא לא הציב רגלו על המזחלת, עד שלא השיב לים את עצמות כלבי הים, נאמן לברית שכרתו האדמים עם קהל כלבי הים לפני הזמן ששום אדם זוכרו, לאמור שכל הורג כלב ים חייב להחזיר לים את שלד ההרוג — שאם לא כן, לעולם לא יניחו עוד כלבי הים לציידים לשלוט בהם.
הוא נעץ את קצה החנית בקרוב שבכלבים, שפצח ביללה רמה אשר חישמלה את כל חבריו לצוות לפעלתנות נמרצת ופקח עיני שכלם להכרה שמוטב להם להתחיל למשוך בכל ליטרה מכוחם, ומוטב להוסיף על כך עוד כמה גראמים, אם איכפת להם על עצמותיהם; והמזחלת החלה מחליקה על פני הים.
צפונה.
הם נסעו ונסעו זמן רב. בתחילה הם הרגישו חזקים וחם להם מכח הבשר והשומן של כלב הים השני, והסערה החליקה מעל פניהם המשוחים מקרוב. אבל משגמרו גופיהם לשרוף את המלאי התחיל הקור לנשוך פנימה עד עצמותיהם והכריחם לעתים קרובות לרדת מהמזחלת ולרוץ כדי להתחמם. כשהכלבים התחילו למעוד, עצר אותם ארננק.
“אנחנו חייבים לתת להם מנוחה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אחד מהם.”
“אני רוצה להתנמנם”, אמר האיש הלבן.
“לא בלי מחסה. מי שנרדם בחוץ, לא מתעורר עוד. כבר לא רחוק עכשיו.”
“לעולם לא אגיע לאוהל שלך. העייפות שלי גדולה כים.”
“מישהו יצוד עוד כלבי ים, ואם אתה רק היית דוחס לתוכך דם ושומן וכבד היית מרגיש חזק וחם. אוכל ממלא מקום שינה.”
אבל השמש חגה שני סיבובים שלמים והם עצרו כמה פעמים כדי לתת לצוות מנוחה, לפני שהכלבים הריחו שוב שדה חורי נשימה. בעוד ארננק כורע בהמתנה לטרף, הנהיג האיש הלבן את המזחלת סביבו במעגל. אבל שום כלב ים לא הופיע. אפשר היה לשמוע אותם נושפים ומשתעלים בכל החורים חוץ מזה שבצדו ארב ארננק.
“הנה!” הוא צעק, מוטרד, כשהתיאש בסוף. “השמועה כנראה כבר פשטה שבני אדם הרגו כלבי ים בלי להחזיר העצמות שלהם לים, כמו שאתם עשיתם מעל המזחלת, ועכשיו האחרים מסרבים להיתפש!”
אבל האיש הלבן לא שמע את ההאשמה. הוא התנמנם לו, והכלבים באין שומר ניסו בטירוף לקרסם את מוטות הרוחב של המזחלת.
ארננק קפץ לגובה מרוב כעס וקילל את הסכלות שהניחה לכלבים את חדות שיניהם. הוא צעק וניער עירנות לתוך האיש הלבן, ואחר כך הוא התנפל על הצוות ושבר את ניביהם, כאשר חברו החזיק פיותיהם פעורים במקל החנית.
הם המשיכו לנסוע ללא אוכל ושינה ביום האינסופי, ברוחות הגדולות שטיאטאו את גג העולם. ארננק אכל את הקמיע עין כלב הים שלו ואת קמיעות הדיג, מתוך הנחה שבעצם זה לא יוכל לשנות אם הוא נושא אותם על גופו או בתוכו; אחרי כן הוא לעס חתיכת עור כלב ים ושכנע גם את האיש הלבן לעשות כן, כי הוא ידע מנסיונו שאין דבר מחייה כעור של חיות ים. בינתיים, הוא קילל את אסיאק והיסודיות שלה, כי אילולא היתה היא חייטת קפדנית כל כך, הוא היה יכול למצוא עתה שאריות מיובשות של בשר ושומן הדבוקות בצד הפנימי של בגדיו, אבל הנה היו אלה חלקים ומבריקים מבפנים, בשל כל העיבוד, הגירוד והלעיסה שעברו עליהם.
הוא היה זקוק לקו החוף כדי לנווט על פי תואים בולטים המצויים בו. לפעמים הכריחה אותם לעצור ולאלתר איגלו בלא כל כלים לבד מסכין הפלדה הקטנה, או להתחבא בתוך חור בצוק.
האיש הלבן הלך אחרי ארננק בעקשנות. הוא רזה, וקוי המאמץ והלחץ נחרטו עמוק בתוך פניו המצומקים. זקן לחייו היה מלא קרח, אזניו נפוחות, שפתיו סדוקות, אבריו בלתי גמישים. אבל עדיין הוא היה חזק די הצורך כדי למאן למות.
הוא נהג להאמין שלא נותר לו מה ללמוד על אודות הארץ הלבנה, לא רק מפני שידע שטמפרטורות עד מינוס שבעים ושלש מעלות נמדדו באזור הזה, שהשמש גבוהה מעל האופק עשרים ושבע מעלות בצהרים ואחת עשרה מעלות בחצות הלילה, שלמשפחה בת ארבעה ראשים כמשפחת ארננק היה מרחב מחיה של כארבעת אלפי קילומטרים רבועים בממוצע, ועוד כהנה עובדות ומספרים, אלא גם מפני שלמד להבחין בין הקרח התפל של משקעים ונהרות, שהיה מבהיק ותמיד מלא בועות אויר, ובין הקרום הקפוא של הים, שהיה אפור ומכוער ולא שקוף כלל. אבל ידיעותיו המעשיות לא הגיעו הרבה יותר רחוק מזה. כך, למשל, לא ידע ששלג ישן גס גרגיר מכיל יותר מים וטעמו יותר מתוק משלג טרי, וגם לא, שמי ים מאבדים מתכולת המלח שלהם ונעשים ראויים לשתיה אחרי שהם נשארים קפואים במשך זמן מסוים.
ועוד הרבה פחות היה הוא רואה בכח עצמו כלבי ים בגבשושיות השלוגות שאצלן עצר ארננק ואמר:
“אלה כלבי הים שאתם יריתם בהם בדרך לשם.” הוא חשף בעזרת הסכין עור חום מצולק. “גרזן היינו צריכים.”
הוא בעט בעיטות נוראות בפגר, אך לא יכול להינעו וגם לא לשחרר אותו מהקרח שאליו ריתך אותו הקפאון. הוא הצליח רק לנתק קצה של סנפיר יד. היה שם הרבה שומן, ובטירוף רעבונו לעוד הוא שבר את הסכין וחתך את ידו. הכלבים ליקקו בשקיקה את דמו מהקרקע ועיניהם ברקו בחמדנות בכפפתו הספוגה. ארננק תלש מפנים מעילו קווצת שערות והניחה על החתך כדי לעצור את הדם. אחר כך הוא חזר ולבש את הכפפה והצטרף לפקעת הכלבים על הקרח, לגרד ולקרסם בטרף הקפוא.
זה היה כמו למצוץ אבן, והוא ויתר אחר זמן קצר, אבל קשה מאד היה לשכנע את הכלבים, שיצאו לגמרי מדעתם, לחזור למקומם ולתפקידם. הם גרגרו באיום ונשכו את האויר מולו, כשניסה להרביץ בהם קצת דרך ארץ.
הם היו במצב רע. אחד היה צולע, לאחד היתה עין אחת שלא פקח אותה בגלל מכה שנחתה שם. שלישי דימם מפיו והרביעי לא פסק מלילל, ולכולם היו יבלות או פצעים ברגליהן, כי נעליהם בלו מזמן, ומלח הים אכל בבשרם החשוף. אחרי קטע נסיעה נוסף השתטח דוקא החמישי, שנראה עד כה הפחות פגוע מכולם, על צדו וסירב לזוז, אטום לכל השידולים של ארננק.
ישובים על אחוריהם וזבי רוק מפיותיהם צפו ארבעת האחרים בעיניים צהובות בארננק המתוכח עם חברם הנפול בעזרת החנית. מעט דם הופיע במקום שבו דיגדגה אותו החנית. כמו על פי אות מוסכם פרצו חברי צוותו קדימה. לא היתה כל אפשרות לעצור בעדם, וארננק גם לא ניסה לעצור אותם. בסבלנות בהה הכלב הגוסס לתוך היום ההולך וקודר.
כשהם זללו יותר לאט, חתך ארננק את הלשון בגדם הסכין. בטני הכלבים התנפחו ככל שהם קרעו ובלעו מבלי ללעוס, בלעו כדרך הזאבים בשר ועור, פיצחו בשיניהם המוקהות את העצמות, עד שלא נותר מאומה, אפילו מהרתמה. אז הם התכדרו וישנו. ארננק הניח להם.
לזמן מה.
השמש עשתה סיבובים אחדים, לפני שהם נטשו את ים הקרח ועלו ליבשה. כאן מנעו השיפוע וחישפוש הקרקע נסיעה במזחלת עם צוות כל כך מצומק ושחוק, וארננק שבר את המזחלת על סלע אחד, השתלט על הבשר ועזב לכלבים את המגלשיים.
את מוטות הרוחב שהיו קפואים כאבן לא אפשר היה ללעוס, רק למצוץ לאט לאט, והוא רצה להרוג אחד הכלבים; אבל מאחר שהללו חזרו להיות זהירים, נמצא שאין יכולת להתקרב אליהם, והוא קילל את סכלותו שהוא שחרר אותם מוקדם יותר מדי ממושכותם.
אך פתאום אורו פניו, והוא קרן אל מול חברו. “מישהו בדיוק עכשיו נזכר שלא רחוק מכאן הוא החביא מטמון של בשר לפני כמה שנים!”
“אבל הבשר יהיה קפוא לאבן כמו זה של כלבי הים ולא נוכל להגיע אליו”, רטן האיש הלבן.
“מישהו תמיד פורש בשר לחתיכות לפני שהוא קובר אותו, ומניח אותו על אבנים, כדי שלא יתחבר לקרקע.” הוא התקדם, והאיש הלבן נגרר אחריו מר פנים ושותק.
זרם של גידופים הודיע שארננק מצא מה שחיפש — ושזה נעלם. משפחה של גרגרנים היתה שם לפניו. אלה חפרו בקרקע, עד שהאבנים הכבדות התגלגלו אחת אחת במורד המדרון, וחגגו על המציאה, עד שלא הותירה אחריה כי אם חופן עצמות מקורסמות ועקבות כפותיהם.
כשעייף ארננק מלומר דברים בלתי מחמיאים על גרגרנים ורצה להמשיך בצעידתו, הוא חש בנוכחות שועל. הוא חיפש את עקבותיו עד שמצא אותן והלך עליהן בתקוה שהן תולכנה אותו למחבוא הגורים. תחת זאת הוא הגיע למטמון של אפרוחי אלקה שהניח השועל בצוקי העופות לקראת החורף, והבשר הארגמני מרקבון מתקדם היה נחמה לקיבתו, הפיח בו כח חדש ורומם את רוחו. אבל האיש הלבן לא נעתר לשום הפצרות לגעת בו. לא זו בלבד, אלא מגפיו המסומרים לא מצאו משען יציב על המדרונים. הוא החליק פעם אחת יותר מדי וסירב לקום.
“אתה נכנע יותר מדי בקלות”, הוכיח אותו ארננק. “באחד הלילות איש אחד שמישהו מכיר, שתעה בתוך סופת שלגים, אכל את כפות הרגלים שלו, שבין כה וכה לא היתה בהן תעלת אחרי שהן קפאו לו, ומזה היה לו כח לזחול הביתה. אנחנו עדיין צוחקים כל פעם שהוא מספר את זה.”
ארננק העמיס את האיש הלבן על כתפיו, אך נאלץ להניחו מעט אחר כך: המאמץ התחיל להיות גדול בשבילו.
“מישהו ילך קדימה ויוביל את הכלבים אתו בחתיכה מבשר המזחלת, כדי שלא יתנפלו עליך. תמצוץ בינתים את מוט הרוחב הזה ואל תירדם עד שיבא מישהו עם אוכל ועם כלבים רעננים.”
והוא הלך משם, מזמזם לעצמו.
הוא מצא את אהל העורות שלו במקום שבו הוא עזב אותו, למרגלות סלע עקור ענקי, וכלבי המזחלת הביתיים שלו בירכו אותו לשלום בשאון גדול ואחר כך ריחרחו בחשדנות את ארבעת הקבצנים הממורטטים והמורעבים שהסתרכו אחריו.
ראשון יצא מהאהל פפיק הקטן, רחב יותר משהיה גבוה בבגדי הפרווה שלו ומגפיו הלבנים, מקפץ וצוהל בגילה. אחר כך באה אסיאק. גופה ונפשה התרחבו בשנים האחרונות הללו, אבל עיני השקדים השרופים שלה עדיין חייכו בחום ורוך בתוך משמני פניה. מעל כתפה הציצה איבלו, שהיתה קשורה היטב לגב אמה, ופערה עיניים משתאות נוכח הדמות הגדולה שהסתירה את האופק וקראה לעצמה אבא.
“נעדרת שינות רבות”, אמרה אסיאק בנימה של יום יום. “בודאי דגת המון דגים ענקיים. אשה אחת תכין את המזחלת, כדי שנוכל להביא את השלל שלך.”
“מישהו תפש שלל עלוב”, ענה ארננק בפעם הראשונה בחייו.
האיש הלבן לא היה רדום כשהלכו להביא אותו. והוא גם לא נרדם על מטת הטחב והעורות בתוך האהל. וגם לא, אחרי שאסיאק הגישה לו קערות של תה טונדרה ובשר שנחרך על המנורה. הוא נשאר ער בלא שינה במשך זמן ארוך יותר משחשב שאפשר, ואיזה גלגל שינים, איזה מיתר בתוכו יצא ממקומו, ועל אף כל הלאות שבגופו היתה עירנות מהבהבת במוחו, והשינה ברחה ממנו לגמרי.
לא כן ארננק. גופו וזכרונו הזדרזו להשיל מעליהם את הקשיים שעברו עליו. מבלי לאבד אפילו זמן מועט, הוא דחס לתוכו כל הבשר שהשיגה ידו, הוסיף חֵלֶב כדי לסייע לעיכול, וכשהרגיש עצמו כבד מדי כדי לעמוד, הוא נשכב על גבו, ואסיאק דחפה לתוכו עוד מעט יותר. משלא יכול עוד לבלוע, הפליג לשינה עמוקה.
לא הפריע לו כלל, שאסיאק, מושכת בידיה ובשיניה יחדיו, חלצה את מגפיו, וגירוד הסכין שבו היא ניקתה את רגליו בקושי שינה את צליל נחירתו.
מעל מטת העורות שלו צפה האיש הלבן באסיאק וראה אותה מנהלת את משק ביתה, כאשר איבלו קשורה כמעט כל הזמן על גבה, ישנה רגועה או מסובבת את צוארה הקטן והשמן להסתכל בו. פפיק הקטן עמד לעתים קרובות בסקרנות אצל האורח הזר, נגע בפניו השעירות וצחק את הצחוק החם והמצוי ונטול הסיבה של בני עמו.
אחרי שהוא ישן סיבוב טוב של שמש, התעורר ארננק, ודעתו נתונה למילוי מחדש של קיבתו ונפשו יוצאת למסע ציד.
“אתה לא דומה לילידים שאנחנו סוחרים אתם”, אמר האיש הלבן, מהורהר.
"כן הוא כאשר דיברת. פעם ניסינו לישון בתחנת המסחר וכמעט נחנקנו. היה שם כל כך חם שכמעט הפשיר הקרח בדלי."
"בודאי", העלתה אסיאק בזכרונה, "החיים יותר נוחים ומשעשעים בדרום החם. בקיץ אפשר לחתור בקאיאק, ויש המונים גדולים של אדמים, וכל כך הרבה מאכלים שונים. הנשים חיות במותרות ופינוקים, לובשות חליפות קות של פרוות שועלים, גרביים עדינים של כלב ים מנוקד ומגפים רכים מעור איילי צפון שמגיעים בקושי עד הברך, במקום חליפות הדובים נכבדות שלנו והמגפיים מכלב ים מפוספס."
“ואנשים עם צלצלים צפים על הים באומיאקים גדולים וצדים לויתן לבן ולויתן חד קרן!” צעק ארננק, שהציתתו המחשבה.
“והאויר מלא ברחשים קטנים בטעם מר, והכינים המתוקות זוחלות עליך, ואיש ואשה יכולים להשתעשע בלחפש ולאכול אותן.”
“אבל לצוד את הדב הגדול ולשפד על החנית את כלב הים הגדול של הצפון, זה יותר מרגש”, אמר ארננק, “אפילו שפה יותר מדי קר בשביל כנים. ועכשיו מסוכן בשבילנו ללכת למקום שהאנשים הלבנים סוחרים בו.”
“היית רוצה ללכת לשם?”
“בטח! במיוחד עכשיו שזה אסור.”
“אתה הצלת את חיי, ארננק”, אמר האיש הלבן, “ואני רוצה לסדר את העניינים, כך שלא תצטרך עוד לחשוש מפני החברים שלי. אבל תהיה חייב לעמוד לפני שופט. אני אעזור לך להסביר מה שיש לך להגיד.”
“אתה טוב מאד”, אמר ארננק, מאושר.
“אמרת שהברנש שהרגת התגרה בך?”
“ככה היה.”
“הוא העליב את אסיאק?”
“העליב אותה נורא.”
“כנראה הוא נהרג, כשניסית להגן עליה מפני ההתקרבויות שלו?”
ארננק ואסיאק הביטו זה בזה ופרצו בצחוק.
“זה לא היה ככה בכלל”, אמרה אסיאק בסוף.
“הנה איך שזה היה”, אמר ארננק. “הוא סירב לכל הכיבודים שהצענו לו, אף על פי שהוא היה אורח שלנו. הוא דחה אפילו את הבשר הכי ישן שהיה לנו.”
“הלא תבין, ארננק, רבים ממנו הלבנים לא משתגעים על בשר ישן.”
“אבל התולעים היו טריות!” אמרה אסיאק.
“זה ככה במקרה, אסיאק, שאנחנו רגילים למאכלים ממין לגמרי שונה.”
“שמנו לב לזה”, המשיך ארננק, “ובגלל זה, כי קיויתי שלפחות דבר אחד אוכל לתת לו שהוא יאהב, מישהו הציע לו את אסיאק לצחק אתה.”
“הנח לאשה אחת להסביר”, התפרצה אסיאק. “אשה אחת חפפה שערה להחליקו, שימנה אותו בחֵלב, מרחה פניה בשומן וגרדה מעצמה את הליכלוך בסכין, כדי להנעים.”
“כן!” צעק ארננק וקם על רגליו. “היא ייפתה עצמה במיוחד! ומה עשה האיש הלבן? הוא סובב אליה את הגב! היניח אדם לעלוב באשתו ככה? אז מישהו תפש את הלמינג הזה בכתפיים המסכנות שלו והטיח אותו כמה פעמים אל הקיר — לא כדי להרוג אותו, רק לסדוק לו קצת את הראש. זה מזל רע שהוא הסתדק הרבה.”
“ארננק עשה אותו דבר לאנשים אחרים”, סייעה אסיאק, “אבל זה היה תמיד הקיר שהתרסק ראשון.”
האיש הלבן התכווץ לרגע. “השופטים שלנו לא יראו כל הבנה למין הסבר שכזה. להציע את אשתך לאנשים אחרים!”
“למה לא? האנשים אוהבים את זה, ואסיאק אומרת שזה טוב בשבילה. זה מביא לה ברק לעיניים ולהט ללחיים.”
“אצלכם לא שואלים אף פעם אשה של מישהו אחר?” התעניינה אסיאק.
“תפסיקי לשאול! זה לא מתאים, זה הכל.”
“לסרב, זה מה שלא מתאים לבן אדם!” אמר ארננק בכעס. “כל אחד מעדיף להשאיל את אשתו יותר מלהשאיל כל דבר אחר. תשאיל את המזחלת שלך ותקבל אותה בחזרה שבורה, תשאיל את המשור ויחסרו כמה שיניים, תשאיל את הכלבים שלך והם יחזרו זוחלים על הבטן מעייפות — אבל לא משנה כמה פעמים תשאיל את אשתך, היא תמיד תישאר כמו חדשה.”
הקיץ חלף חמק לו. השמש הרחיבה מהלכה, הסתתרה מתחת לאופק ורמזה בכל סיבוב רמז יותר ארוך ללילה, עד שנעלמה; והלילה הארוך בא והביא עמו לאות גדולה על כל חי, גדולה כל כך שאפילו אלה שהיו תמיד רעבים, כמו ארננק, איבדו עניין באוכל.
לכן קיפלה המשפחה הקטנה את אהלה, העמיסה אורחה וחבילותיה על המזחלת ובנתה את איגלו החורף מעל המים.
כשרעשי הים הרדימו את ארננק ואסיאק, כבה הנר באין מטפל בו, ושם באפילה הגדולה באה אל האיש הלבן סוף סוף השינה הגדולה. היא באה אליו בהדרגה, בהמשכים מתעבים והולכים, כערפל, כמו לילה. לפעמים הוא חש בדימדומי תודעתו באסיאק המציתה אש ומדליקה את הנר, תופרת ומגרדת, מסירה את גוש השלג החוסם את הכניסה ומאכילה את הכלבים ההולכים ומשמינים להם בתוך המנהרה, או בארננק המתעסק בכלי הציד שלו. כשהוצע לו שומן או דג, הוא בלע את המוגש לו בצייתנות, אחרי שלמד שזה נותן לו יותר חום ממלוא התנור פחם, ואפילו כשהוגשה לו קערת אבן המלאה עד שפתה דם שחור של כלב ים מעורב בשמן, לא רוקן אותה אל קרבו ברוב נימוס.
בסוף החורף, כשחזר זכרו של אור היום וארננק התחיל להשחיז את להביו ואסיאק זחלה שוב ושוב החוצה כדי לצפות באור השמש המטפס לאט ובכבדות על גג העולם, היה האיש הלבן בריא די הצורך כדי לנסוע.
“נסיע אותך בחזרה”, אמר ארננק. “זה יהיה קל כמו להיות לאב.”
והם יצאו באפלולית של טרם שחר.
בשעת ערב מאוחרת ראה האיש הלבן את בקתת העץ שהיתה יעדו וביקש מארננק לעצור במרחק מה ממנה.
“לא רצוי שמישהו יראה אותך פה, ארננק”, הוא אמר כשירד מהמזחלת.
“למה לא?”
“כי הם מחפשים אותך. כי תמיד אפשר שיש שם איזה סוחר שמכיר אותך ושעלול לספר להם מה שמך.”
“עד עכשיו הם בטח שכחו מישהו.”
“אנשים לבנים לא שוכחים. הם ימשיכו לחפש אחריך עד שימצאו אותך, ויש מהם יותר משיש קריבו.”
“אולי אלה שהכירו מישהו מתו. אנשים לבנים מתים בקלות.”
“הם כותבים את שמך בספרים גדולים. האנשים מתים והספרים נשארים.”
“בכל זאת”, אמר ארננק בסבלנות, “אנחנו רוצים לראות שוב תחנת מסחר עם הדברים המצחיקים שהולכים שם, אחרי שנסענו כל הדרך הזאת. פעם החלטנו שלא להתעסק עם אנשים לבנים, אבל מאז שהכרנו אותך נמלכנו בדעתנו.”
פני האיש הלבן לבשו ארשת כאובה. “אתה תחזור לאזור שלך, ארננק, ואני אספר להם שראיתי אותך מת. זאת הדרך היחידה שהם אמנם לא יסלחו לך, אבל אולי ישכחו אותך.”
ארננק הניד ראש בחיוך. “הם יבינו כשהם ישמעו הסבר של איש אחד, בדיוק כמו שאתה הבנת.”
“אפילו אם כמה מהם יבינו, הם לא יוכלו שלא להעניש אותך, ארננק, כי הכללים שלהם חזקים יותר מהם. הכללים שלהם נעשו יותר חזקים מאלה שעשו אותם. אתה מבין?”
“לא.”
“אז אסביר לך באופן אחר.” הוא שאף נשימה עמוקה. “תקשיב: אני לא רוצה שתלוה אותי, כי נמאס לי מהחברה שלך ומהציחוק של אסיאק. אני אעביר כדור בתוך הכרס הגדולה שלך ברגע שנגיע לתחנה, ואאכיל את אסיאק לדובים, וגם הפספוסים האלה שהם בלא ספק צאצאיך, כי אני כל כך שונא דובים.”
וכשהתחילה לסתו של ארננק לצנוח על חזהו מרוב ההפתעה, בעט האיש הלבן בתחתית בטנו ותקע אגרוף בתוך פניו המתכרכמים. ואז הוא סב לאחור והסתלק בכיוון הבקתה — ברגליים נטויות פנימה, כי הוא נעל מגפי אסקימו גבוהים שעשתה לו אסיאק במשך החורף.
ארננק הביט אחריו מבולבל לגמרי, מתגרד במקום שנפגע ביותר. אחרי כל מה שהוא עשה בשבילו! אחרי שהוא נתן לו החלק הטוב ביותר מצידו, וגם חלק הגון מאשתו!
הוא פנה אל אסיאק, שהיתה גם היא נדהמת מכדי לדבר, והם השתאו באלם, פעם נוספת, לנוכח דרכיהם המשונות של האנשים הלבנים.
אחרי כן חזר ארננק למקומו על המזחלת, הפך את הכלבים לאחור והישיר נתיבו לעבר האופק.
