translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
בזוכרה שהנקה מונעת הריון חדש במשך זמן רב אחרי הלידה היתה אסיאק מניקה את בנה במשך שנים ארוכות, כפי שעשו כל הנשים שהיא פגשה, כי עמל חייהם שיוה להריון טורח גדול ולא איפשר גידול משפחות גדולות. אבל עוד בטרם מלאו לפפיק שלש נאלצה אסיאק לגמול אותו, כי ברעבונו לבשר הוא פצע אותה שוב ושוב בשיניו הקטנות והחדות.
מעט אחרי הביקור בתחנת המסחר ילדה אסיאק בת אשר שמה קראה אִיבָלוּ. עד אותה שעה הספיק פפיק לגדול הרבה, נעשה רחב גרם וחזק, ממש איש קטן, המראה סימנים מבטיחים שיום אחד הוא יהיה לצייד אמיץ. ואיך אפשר היה שלא יהיה כן, כשהוא נושא את חבל הטבור שלא על גופו, מיובש ותפור בתוך בגדיו? אחרי שעם בקיעת שיניו הראשונות נתנו לו ראש של כלב לאכול, כדי שראשו שלו יהיה חכם וחזק? כאשר הוא נושא, קשורה בשרש ידו, שפכת כלב ים, דבר שהבטיח כי יגדל להיות צייד מוצלח של כלבי ים, כמו שפסי פרוות הדב במכנסיו הבטיחו שיהיה לוחם בדובים ונוצחם?
ועתיד היה פפיק להזדקק לכל הסגולות והקמעים שיוכל להשיג, כי מקרוב נתוספה סכנה חדשה על כל הסכנות הטבעיות של הצפון.
הסכנה החדשה נקראה איש לבן.
כשאיבלו היתה בת שנתיים, חדרה קבוצת חוקרים אחת כך כל רחוק מעבר לחוג הקוטב, עד שהם נגעו בשטח הציד הדרומי ביותר של האסקימו הקוטביים. ארננק ואסיאק גילו את מחנהם באביב ולא עמדו בפני הפיתוי לבקר שם.
המשלחת היתה מורכבת משמנה אנשים לבנים ומאסקימו במספר גדול יותר מאיש שנספר עד הסוף. גם כן מדהים היה מספר מזחלותיהם וכלביהם: תשע עשרה מזחלות וכלבים עד אין מספר — הרבה יותר משיכלו ארננק או אסיאק למנות.
האסקימו באו משבטים דרומיים מרוחקים שגם הם קראו לעצמם אדמים, אף כי ארננק לא קרא להם כך. הם נראו משוגעים כגרגרנים, אוכלי מזונותיהם של האנשים הלבנים, מחקי מנהגי האנשים הלבנים. האנשים הלבנים האמינו שהאסקימו הללו יוכלו להדריך אותם למרחקים גדולים בארץ הקפואה, אך ארננק ידע שאין הדבר כן. לדעתו האסקימו הדרומיים לא ידעו יותר משידע האיש הלבן, כלומר לא הרבה, ולפעמים הם ידעו פחות.
כשארננק התחיל לחטט בארגזי החוקרים, אחד מהם הכה על אצבעותיו במקל, דבר אשר שילח אותו לדגור על מרתו השחורה בפינה אחת. כשהם הציעו לו מי אש אחרי כן, הוא ידע שהם עויינים בהחלט וגמר אומר לצאת לדרכו.
מוטב היה אילו עשה כן. אבל אסיאק היתה עייפה, מזג האויר בישר קשיי נסיעה, והם החליטו לבנות איגלו ולחטוף תנומה.
אסיאק העירה את ארננק בהודעה השמחה:
“יש לנו אורח!”
אחד מהאנשים הלבנים, ברנש קטן ושמוט כתפיים, מורעב לפי חזותו, פרצוף לו כמו למינג, זחל זה עתה פנימה והסיר בחבטות את השלג מעל בגדיו. הקור הכחיל את פניו והאדים את אפו והתפיח שלפוחיות של כפור על אזניו הגדולות והסמרטוטיות. ארננק, שהרגיש שחולקים לו כבוד, קרן וחייך לעברו.
הוא עשה ציורים מדוייקים למדי של האיגלו ותוכנו. אבל המבע המיוסר לא עזב את פניו אפילו רגע אחד.
כשארננק דחף תחת אפו גוש של כבד מתעפש, הוא לא ציקצק בלשונו ולא פרץ שפתיו החשוקות בשאיפת אויר, כפי שהיה עושה כל אדם בר תרבות, אלא הרתיע ראשו לאחור כאילו אשפה מושיטים לו; ופניו התקמטו להבעת גועל לנוכח הצעתו הבאה של ארננק: חתיכה נהדרת של מח עצם בת יותר משנה, השורצת רימות כולה.
רוחו הטובה של ארננק התנדפה.
“הבא האיש הלבן להעליב אותנו?” הוא שאל את אסיאק.
“אולי הוא רגיל למאכלים אחרים.”
“אולי הוא השאיר את נימוסיו מאחוריו.”
ארננק עשה ניסיון אחרון עם מעדן מובחר שאותו בעצם שמר בשבילו עצמו — תערובת לעוסה היטב של עיני קאריבו, זבל שכוי שלג, ריר אלקות ומוח דב תסוס, אך ללא הועיל.
“למה הוא בא לאיגלו שלנו, אם הוא לא אוהב את האוכל שלנו?” הוא צעק, ודמו גדש את עור פניו.
“אולי הוא לא רעב. אולי הוא רק רוצה לצחק עם אשה אחת חסרת ערך.”
“זוכרת האיש הלבן בתחנת המסחר? הוא לא רצה.”
“כמה מהם רוצים, כמה לא רוצים. התעניינתי אצל נשים אחרות, ומסתבר שכמה אנשים לבנים אוהבים מאד לצחק עם הנשים של האדמים. הם אפילו נותנים להם מתנות יפות אחר כך. וגם לבעלים שלהן.”
“אולי זה מה שהוא רוצה”, אמר ארננק, שוב קורן כולו. “התייפי.”
מצחקקת, התירה אסיאק את שערה, הפשילה שרווליה, טבלה זרועותיה בגיגית השתן והעבירה אצבעותיה בשערה, עד שהוא היה רך ומבריק. כשהיא משתמשת בגיגית כמראה, היא סרקה שערה בעמוד שדרה של דג וסידרה אותו מחדש. אז היא גרפה בידה חופן חֵלב מתוך המנורה, שבה הוא היה כמעט נוזלי מחום השלהבת, משחה אותו על פניה והתישבה על הדרגש בצד האיש הלבן, שעקב אחרי תעלוליה בעין מלאת פליאה. הוא נסוג מפניה בפנים מפוחדות, והיא התקרבה אליו, מחייכת ומסמיקה.
“אל תתבייש”, קרץ לעברו ארננק. “בעל אחד לוקח את הילדים לטיול קטן.” ואז, כשזכר שהאורח אינו בקי בלשון האדמים, הוא אותת בידיו שהוא מתכוין לצאת.
כתגובה השליך האיש הלבן את עצמו על הקרקע וניסה להימלט. אבל ארננק, עיניו בורקות, תפש אותו במושב מכנסיו בעוד הוא מתאמץ לזחול החוצה בעד המנהרה והעיף אותו בחזרה אל הדרגש. אסיאק, מושפלת ומבויישת, פרצה בדמעות.
“בן כלבה חסרת זנב וניבתן חסר שיניים!” הרעים ארננק על אורחו המתכווץ ברעדה. “איך אתה מעז להעליב ככה בן אדם?” הוא הרים אותו שוב והטיח אותו בקיר פעם ועוד פעם, עד שראש החוקר נשמט והתנדנד בלא התנגדות וגולגלתו השמיעה צליל עגום בהתנגשה בקיר והשאירה על הקרח כתם דם; רק אז שמט אותו ארננק ואמר:
“זה ילמד אותך לקח!”
האיש הלבן לא היה עתיד להעליב אשתו של אף אחד, לעולם. האיש הלבן היה מת. דם ודייסת מוח חילחלו בתוך גולגלתו המפוצחת וליכלכו את העורות.
“עכשיו תראה מה עשית”, אמרה אסיאק, עדיין מושכת באפה. הילדים נצמדו בוכים אל מכנסיה.
“מישהו לא התכוין להרוג אותו”, אמר ארננק ופרש זרועותיו באבדן עצה.
“אבל עכשיו החברים שלו יכעסו עלינו. מסתבר שהם יבריחו אותנו מפה.”
ארננק הירהר זמן מה. “אם נסתלק, הם לא יוכלו להבריח אותנו.”
“אז נסתלק מיד. וכיון שאי אפשר לדעת איזה בלגן יכול רוחו של איש לבן לעשות, אל תשכח לאכול חתיכה מהכבד שלו ולקטוע אצבע אחת של רגל ואחת של יד ולשים אותן בפה שלו כדי לפייס את הרוח.”
“את חושבת שאני לא יודע איך להתנהג?” צעק ארננק בכעס. ובעוד הוא התחיל בטכס הרוצח לפי המנהג המקודש, הזדרזה אסיאק לכסות כל כלי שהיו בו נוזלים או מזונות לפני שיזהם אותם רוח המת.
כשהצוות נרתם והמזחלת הועמסה, אחד האנשים הלבנים בא להסתכל, וארננק חייך אליו בעצבנות; אבל האסקימו לא שתו לבם להפלגתם. לכן הם הרימו עוגן וחזרו למחוזותיהם, שם יהיו בטוחים בפני עלבונות מידי אנשים לבנים.
או ככה הם חשבו.
האנשים הלבנים השיגו את ארננק באמצע הקיץ. בעצם הלסת של כריש הוא ניסר ריבוע בתוך הים שלא היה מפשיר לעולם, ובכריעה על ברכיו מאחורי מגן רוח הבנוי מלבנות שלג הוא נעץ עיניו בשקידה כזאת במים הירוקים כהים על מנת לגלות שם דגים, עד שהוא לא הרגיש בשני האנשים המתקרבים אליו ברובים מכוונים, עד שהם השמיעו קול להודיע על נוכחותם.
“ארננק, קום על הרגליים הגדולות שלך”, קרא היותר זקן מבין השנים. הוא היה גבוה, עיניו תכולות מימיות בתוך פרצוף צהבהב. היותר צעיר היה עבה יותר, גון פניו בריא ולחייו לוהטות. שניהם היו מזוקנים.
ארננק קפץ על רגליו. לא ניכרה בו שום מצוקה לנוכח הרובים, ופניו הגדולים החוו חיוך שהצר את עיניו לחריצים נוצצים.
“מי שמע מעולם על אנשים לבנים הבאים כל כך רחוק צפונה?”
“באנו כל הדרך בשבילך, רק בשבילך”, אמר הגבוה בחומרה. הוא דיבר בלשון אסקימו, איכשהו.
“באמת?” אמר ארננק, ופניו הנלהבים קרנו באושר. “מעולם לא ראיתי אותך לפני כן, אבל אני זוכר שראיתי את האחר הזה בתוך קבוצה של אנשים לבנים נוסעים לפני כמה ירחים.”
“נכון”, אישר בחגיגיות האיש היותר צעיר.
“אני אדריך אתכם לכל מקום שתרצו, אבל קודם כל אני חייב להביא את קמיעות המסע מאהלי, שנמצא בפנים האי, קרוב מאד, ושם אתם חייבים להיות אורחי. אז נוכל גם לקחת המזחלת שלי שנמצאת אצל אשתי המטפלת במלכודות.”
“אתה תבוא איתנו תיכף ומיד”, אמר האיש הגבוה. “יש לנו מזחלת משלנו, שהשארנו מאחורי האי כשאיתרנו אותך, כדי שלא תיעלם פתאום כשתראה אותנו באים.”
“למה שירצה מישהו להיעלם?”
“אתה רצחת איש לבן, ארננק, והתעללת בגופתו באופן מחריד, ועכשיו אתה חייב להשיב על האשמה הזאת”, אמר היותר צעיר בדרכו הכבדה.
ארננק צחק.
“אני יכול לענות לכם מיד כעת. לא רק שאני הייתי צודק, אלא הוא לא היה צודק!”
“אתה תסביר לאלה שיפסקו את דינך”, אמר הגבוה.
ארננק קימט את מצחו. “הם קרובים שלו?”
“לא, אבל כל מי שרוצח איש לבן מקבל משפט הוגן שאחריו הוא נמשך במעלה עץ בחבל הכרוך על צווארו עד שהוא מת.”
שניהם דיברו בלשון האדמים באופן מזוויע, וזאת כנראה הסיבה, חשב ארננק, למה הם לא ירדו לסוף כוונתו.
“אני צדקתי שהרגתי אותו”, הוא אמר בסבלנות. “הוא העליב את אשתי עלבון נורא.”
“חשוך קולך. יש לנו צוות כלבים טוב שיביא אותנו למקום המשפט אי שם בסוף החורף הקרוב. אז תוכל לדבר, זמן מה, לפני שתיתלה.”
“מישהו לא מאמין שאתם רוצים להרוג אותו”, אמר ארננק, וחיוכו חזר אליו. “זה יהיה אוילי לקחת איש למסע כל כך ארוך, שבו הוא יכול לעשות לכם צרות, במקום להרוג אותו ישר מיד, ואתם לא אוילים. או שמא בכל זאת?”
“אלה הם הכללים שלנו”, אמר האיש הגבוה בפסקנות סופנית.
הוא שמע אימרה כזאת קודם לכן, שמע ארננק, שהכל אמורים להתכופף נוכח כלליו של האיש הלבן, שלא הכיר בכללים של אף אחד אחר. הוא לא נתן דעתו אם זה נכון או לא נכון. הוא רק תהה אם הם יכולים להרשות לעצמם יומרה כזאת. איתו.
כל זמן שהם היו שנים, והיו להם רובים, הם יכלו.
האיש היותר צעיר לקח את סכין השלג שארננק פיסל ברוב עמל מעצם, את המסור, את גרזן הצור, את מפסלת הקרח ואת החנית, והשליך אותם לתוך חור הדייג. להשמיד כלים המספקים מזון ומחסה ושכל כך קשה היה לעשותם, זה היה פשע, וזה היה דבר אחד שארננק היה בטוח בו. הוא התחיל לאמץ את מוחו, אך לא הצליח לחשוב על שום דבר יותר גדול משני הרובים המראים לו את הדרך.
שלג טרי כיסה בעבי שני טפחים את הים הקפוא, וההתקדמות היתה איטית. קו החוף, האופק, והאיים והרי הקרח החרוטיים שהזדקרו מתוך שדות הקרח, נמחקו בחלקם בערפילי הקיץ שהתרוממו באור השמש המימי. שום רמז לצמחיה לא נראה בשום מקום.
מזחלת האנשים הלבנים, שהיתה עמוסה לעייפה, בנויה כולה עץ ומגלשיה מתכת נוצצת שאינה זקוקה לציפוי קרח, היתה מעוגנת מאחורי האי. האיש הגבוה היה הרכב. ארננק, ישוב על ארגז אחד בין שני האנשים, בחן בביקורתיות את הצוות במלאכתו — שבעה עשר כלבי מזחלות, מוקשחים בעמל קשה במסלול ופועלים לפי פקודות בלשון אסקימו. הם לא היו רתומים למזחלת ברצועת משך מיוחדת לכל כלב, סידור שהיה מניח להם להתפרס במניפה, אלא בטור עורפי יחיד. זה היה מתאים לנסיעה בארץ יערות, אבל כשל של כלב יחיד היה בהכרח פוגע בצוות כולו. כמובן האנשים הלבנים לא ידעו איך לנסוע על פני ים הקרח.
פיו של ארננק משך מים לנוכח כל הבשר הטרי הזה שהושאר בצד הדרך מפני שהאנשים בזו למה שטוב ביותר. וכשהם החליטו לעצור ונטו את אהל הבד שלהם, היה זה האוכל שהם נתנו לו — שעועית מקופסות, מחוממת על פתיליית הפרימוס — שדיכא את ארננק יותר מכל דבר אחר, כי הירקות היחידים שהוא אהב לאכול לתיאבון היו אלה שהוא מצא בקיבות כבשי המושק. הוא ביקש מעט מהדגה הקפואה המזוגגת בכפור שהיתה מאכל לכלבי המזחלת, וכשטחן את זה בשיניו, עם הראשים והעצמות, והשלג חורק בין שיניו, הוא הרגיש מרוצה למדי.
עד שהאנשים הלבנים הכינו את שקי השינה שלהם.
אז הם ביצעו את פשע ההשפלה החמור מכל מה שהיה עד עכשיו: הם כפתו את ארננק כמו כלב. הם כרכו שרשרת על ידיו וחבל סביב רגליו ונרדמו בשלוה ואושר.
כשהם התעוררו, היה ארננק רותח. העובדה שכבליו הותרו לא שיפרה את מצב רוחו. לא איכפת היה לו שלא ישן, כי בקיץ הוא היה מסוגל להסתדר במשך שבועות בלי שינה, אבל הזילזול, אי הצדק שבכל זה, זה היה יותר מדי — ומשהו היה חייב להיעשות בעניין הזה.
שעה שהאיש היותר צעיר קשר את הארגזים על המזחלת והיותר מבוגר, רובהו תלוי על כתפו, התכונן לעלות למזחלת, הסתובב ארננק חיש מהר והוריד אגרופו על ראשו. צליל חלול נשמע, האיש התרופף והתמוטט, וארננק חטף רובהו מעליו, כיוון אותו אל האחר ולחץ על ההדק. אבל הרובה מאן להוציא יריה. ארננק ירה בכל חייו רק יריה אחת, והרבה מאד רובים היו בעולם שעל אודותם הוא לא ידע הרבה מאד דברים. עד שהגיע לידי החלטה להשתמש בכלי הנשק כאַלָּה, היה זה מאוחר מדי: האיש היותר צעיר הגיע לרובה ציד הציפורים שלו, שעמד שעון אל ארגז, כיוון אותו ולחץ על ההדק, וארננק הרגיש כאב עמום בזרועו. אז התקשחו אצבעותיו בגלל הכאב והנשק נשמט מידיו.
בינתיים התאושש האיש המוכה מהמכה. הוא בעט בקרסולו של ארננק מאחור וכך הפיל אותו ואחר כך בעט בפניו עד שהקיץ היה לחורף. כשהיום שב אל ארננק, האיש היותר צעיר אמר לו:
“נסה את זה עוד פעם אחת ותקבל כדור בגרון.”
הוא הפשיל שרוולו של ארננק; דם הציף את היד וניגר לתוך מכנסיו, אבל הוא לא זע תחת הכאב המהבהב, כשהפצע נחבש בפסים של בד לבן.
לפני המשך המסע הוא נכפת שוב, ומאז והלאה שוחררו ידיו רק לארוחות.
השמש עשה סיבובים אחדים, תשעה או עשרה או אחד עשר, ארננק התיאש מהחשבון. בידו הכאב בער, דקר, ביעבע, הקרין על הכתף והחזה, והוא בקושי נגע בדגים שהושלכו לו. עד כה היה חם, רק מעט מתחת לאפס, מצב שעוד הוסיף לסבלו, והאויר מלא פתיתי שלג מרחפים. אז ירדה הטמפראטורה: האובך התרומם, ענני הנשימה הלבינו, הוא יכול לשמוע את פגיעת רוקו הקפוא בקרקע, כאבו דעך, ועם התעוררות מצב רוחו הוא חזר למנהגו הישן לזמזם או למלמל לעצמו לכל אורך היום — והיה זה יום ארוך.
סערה שהתגברה הרימה, העיפה והסיעה עמה את שכבת השלג, ובמערבולות הלבנות יכלו הנוסעים לראות בקושי עד הכלב המוביל של הצוות הסרוך בקו ארוך. אז ושם, חשב ארננק, הוא היה עוצר ובונה מחסה. אבל האנשים הללו בחרו תמיד בדרך הקשה ללא שום מקום. הוא הבחין בכך שהרכב מטה את מרוצת הכלבים אל החוף, כנראה מתוך שאיפה לבקש מקלט תחת צוק בולט או חור במצוק, והוא החל מרגיש מתוח נוכח הסכנה המתקרבת, כי הם הישירו עתה דרכם לפינת צוק הבולטת לתוך הים, מקום שיש בו כרגיל זרמים תחתיים חזקים ולכן עלולים להיתקל שם בחריצי מים פתוחים בעת סערה.
“הלפחות יש עליכם כל קמיעותיכם?” שאל ארננק את האיש מאחוריו, וזה הניד ראשו לשלילה. ארננק הוכה בהלה. לנסוע בלי קמעים, שיא שיאי האיוולת!
הרכב הסתובב ואמר, כשהוא טופח על רובהו: “אלה הם הקמעים שלנו.”
“כדי לנסוע בבטחון על פני הים אתה צריך לפחות זנב של חמוס ועין של כלב ים. אם תסיר הכבלים ממישהו, הוא יבנה לכם איגלו.”
אבל הם היו חרשים להגיון, וארננק התחיל לדקלם אמרות קסמים בחיפזון ולגעת במבושיו כדי למנוע אסון.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
המשכוכי נרתע ושינה כיוון מרוצתו בפתאומיות כזאת, שהשני והשלישי בטור הוסיפו לשעוט קדימה, לפני שגם הם הספיקו לפנות, רצועות המשך שלהם הסתבכו, והאחרים נפלו עליהם בערבוביא. לתוך פקעת הרגליים והבטנים נדחפה בתנופה עצומה המזחלת הכבדה והוסיפה להחליק, אף קדימה, לתוך המים המשקשקים בשפתות הקרע שבקרח.
ארננק, עיניו פעורות בפלצות, היה הראשון שקפץ מעל המזחלת, והאיש היותר צעיר שמאחוריו עשה כדוגמתו. אבל הרכב שישב על הארגז ירד למצולה עם המזחלת.
ששה כלבים הצליחו להשתחרר מרתמותיהם ועמדו על שפת הקרח, נובחים בטימטום לתוך המים הרוגשים. במי המפער, שהיה רחב כשלשה מטר וארוך ככל שהעין יכלה לראות, צפו כלבים ורתמות סביב הפרצוף הכחול והמתנשם של האיש הגבוה, שהניף ידיו חסר ישע.
“עזור לי להוציא אותו”, צעק חברו.
ארננק חייך לנוכח האיוולת החדשה הזאת. “הוא איש מת. חוץ מזה, הים היה מתרגז עלינו אם היינו מוציאים אותו.”
מכה בקת הרובה הזכירה לו שאנשים לבנים אינם מאזינים, אלא פוקדים; לכן הוא נשכב על בטנו והושיט זרועותיו מעל המים, בעוד האיש הלבן מרתק רגליו לקרח. האיש במים הצליח לאחוז בכבליו של ארננק, אבל הבגדים הספוגים הוסיפו לו משקל רב, והוא נמשה בקושי גדול.
הוא הועמד על רגליו, אך לא דיבר עוד לעולם. כשהוא עמד ברוח המרטשת, הבגדים הספוגים התקשו בין רגע, המים על פרוותיו קפאו לרבבות קרחונים זעירים, ופניו עטו קליפת קרח אשר מתחתיה נצצו עיניו מזוגגות ומוגדלות. חברו התחיל לחצוב בבגדים הקפואים בסכין הציד שלו, מבקע אותם וחותך אותם מעל הגוף, אבל הגוף היה גם הוא יצוק בקרח. מהברכיים הפצועות קילח דם, שהפשיר את קליפת הקרח מבפנים וצבע אותו באדום מבריק.
אחר כך קפא הדם גם כן.
ארננק הניד ראשו. האפילו למות הם היו מוכרחים בדרך הקשה? אבל לפחות האיש הזה מת על רגליו. כשהוא נפל על הקרח, השמיע גופו צליל של זכוכית.
חברו עמד נדהם.
פני ארננק אורו בחיוך של נצחון. “מצבנו איננו טוב”, הוא הודיע בעליצות, והוסיף: “כשאתם באים לארץ זרה ראוי שתקחו אתכם נשותיכם, אך לא חקיכם.”
ללא אומר גילגל האיש הלבן את חברו בחזרה לתוך המים. אחר כך הוא ספר את המלאי.
“יש לנו ששה כלבים וסכין צייד”, הוא צעק נגד הרוח בנחישות קודרת פתאומית. “נאכל את הכלבים ונמשיך ברגל.”
ארננק ענה בצחוק רם, כי האיש הלבן דיבר כאילו הפיקוד עדיין שלו. והוא צחק מפני שהיה חפשי.
לכל מרחק שעין יכלה להביט אליו, ודרך ארוכה מעבר לכך, לא היה שם מאומה לבד מים המרוצף בקרח, איים עטורי כיפות קרח, ויבשה עקרה וקפואה עד העומק.
