translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הם נסעו עם המשלחת כל כך רחוק לצפון על פני ים הקרח וכיפת הקרח הגדולה עד שמצאו עצמם שוב בדרום, אשר גם שם מפשיר הים, אשר יש שם אנשים לבנים אחרים וסירות מעשנות. הם נפרדו מהחוקרים ושבו לאשר להם.
הם הביאו עמם רובים, תחמושת, סכינים והרבה סיפורים. שתי נשים וכמה כלבות המליטו בדרך, ילד אחד נולד מת והרבה גורים נטרפו בפי הצוותים, איש לבן אחד, אחרי שקפא מקצת בשרו, פיתח רקבון דלקתי, והכרח היה לקטוע רגליו בהגיעו לנמל הדרומי, ובנה הגדול של נגהה, שצעד אחורה חלק מהדרך לחפש סכין ששכח, לא נראה מאז. אלה היו החדשות הראשונות שפשטו בכפר בתוך ברכות שלום נלהבות וקולניות.
איבלו היתה האחרונה ששמעה אותן. היא היתה עסוקה בנסיון לצוד דגים בחנית, בעד חור שהיא ניקבה בים במרחק מה מהאיגלו שלה, במקום שהקרח היה פחות עבה שם. באחרונה נעשתה האספקה אצלה מצומצמת במקצת, כי חיות הציד פנו דרומה או התחפרו בשלג והכל צדו פחות וישנו יותר. הרוח כיבתה שוב ושוב את מנורתה, הירח שקע, ולאור הכוכבים המעטים שנראו קשה היה לפתות דגים לעלות אל פני הים ועוד יותר קשה לראות אותם כשבאו.
“מישהו חזר מנסיעה”, אמר מילק כבדרך אגב, כיאה לאיש אמיתי, וקולו הרגוע הפריח פחדיה.
“מילק …” היא קמה על רגליה במאמץ, והם שילבו ידים ניערו אותן גבוה מעל ראשיהם, התכופפו וחייכו. כשניסה לחכך אפו באפה, היא רמזה לא שיפסיק. היא בערה לשמוע על פפיק, אבל אם הוא מת במסע והיא תעורר את רוחו בהזכירה שמו עלולה היתה לחולל אסון. על כן היא בלעה את השאלה ואמרה במקום זה:
“לא אמרת כלום על הילד שאתה רואה על גבה של מישהי. בודאי סיפרו לך עליו בכפר.”
“לא היה זמן להקשיב להרבה דיבורים. רק הגענו. קל לראות שיש לך ילד. אבל יש לך בעל?”
“לא”, חייכה. “אין בעל.”
“ברור שאין – שאם היה לא היית אורבת פה לדגים! וגילית בינתיים כמה זה לא נוח להתכופף על חור עם ילד בתוכך או עליך, כפי שאמר לך מישהו מראש?”
“זה בכלל לא בלתי נוח. רק פעם אחת נפל הילד מברדס המעיל לתוך המים, כי מישהי התכופפה קדימה יותר מדי. זה עשה קצת פחד והרבה צחוק. תגיד מילק, שמעת אי פעם על האלהים הנוצרי?”
“כן, במסעות קודמים. למה?“
“הילד הזה הוא בנו. הסתכל בו. בחורה אחת קיבלה אותה בלי עזרת איש, מבלי שאפילו הסתכלה בירח המלא. הוא יהיה מטיף יום אחד וישא את האמת לתוך לבות האדמים.”
מילק הביט בה בחשש. “נכנס לך רוח רע בראש? את מדברת כמטורפת. למה לא תצחקי עם מישהו במקום לפטפט שטויות?”
היא קימטה את מצחה. “במשך זמן רב גופה של בחורה אחת היה מורעב לגופך, מילק. היא קראה לך כשלא היית פה, אבל היה כל כך הרבה קרח בינינו. החום בבטני היה כזה שיכול היה להפשיר את כיפת הקרח. חשתי כאילו זה עלול לשרוף בי חור בפנים. אבל אז משהו בא להשקיט רעבונה של מישהי ולצנן חומה של מישהי – היא היתה הרה.”
“אבל החום חוזר. זה תמיד חוזר!”
“אבל אין להניח לו לחזור. זה חטא.” מבטה תר על פני דמותו בתזוזות מהירות כרוח המקדימה סערה. חייבים היו לעמוד קרוב קרוב כדי לראות זה עיני זה בחשכה. כמה אהבה את הצערים המשתנים של תוי פניו, הקוים הדקים שחרטה המחשבה, כי זקנה זאת לא יכלה להיות, המצח הקודר והפה המתנשא! קשה היה להאמין שהגוף הזה השברירי למראה והפנים העצבניים האלה עברו את סופות השלג וחילופי העונות, ראו דם ומוות אלים.
“הלא תבין”, הוסיפה בטרם ישיב, “הבן של מישהי הוא הכל, והיא לא חשובה לכלום, כי הוא בנו של אלהים, והזרע חשוב יותר מהאדמה. בחורה אחת לא רוצה עוד ילדים, כדי שתוכל להקדיש כל חייה לילד הזה, לשמור עליו, ללמד אותו, לתמוך בו.”
“מוחך מורעל בחום שבבטנך שאת מתכחשת לו, ואת זה רק חומו של איש יכול לצנן! בכפור נלחמים בקרח, קטנתי, ובאש באש!” הוא חיבק אותה, ופופולילוק נלחץ בלפיתתו והתחיל לבכות.
“מישהו לא רצה להכאיב לו”, אמר מילק, נרתע במבוכה.
“קל להשתיק אותו”, אמרה איבלו והתישבה בשלג.
“בן אלהים צורח כמו כל תינוק אחר”, לעג מילק. אבל עכשיו, כשחזה בה חולצת שדה ומניקה בנה, השתתק.
“מישהי שכחה”, חייכה כשהבחינה במבטו. “אסור להסתכל.”
“מישהו יראה לך מה צריך לעשות!” צעק, כעוס עכשיו.
הוא חטף את הילד ממנה בידים רועדות והשכיב אותו בשלג מבלי לשים לבו לבצרחותיו. עיני איבלו התרחבו, אך שפתותיה נשארו קפוצות. אז החליק ידו לתוך מעילה, העבירה בלחץ על השדיים הגדושים, האחד נוטף עדיין, והשכיבה על גבה.
“פושעת נהדרת יעשה אותך מישהו!”
יכולה היתה לבעוט ולנשוך, לשרוט ולירוק, כפי שדרש הנימוס. אבל כל רמז למאבק לא היה בה: היא שכבה רפה וכמנותקת, מנידה ראשה בשלג ועל סף דמעות. זה צינן את בערתו, והוא התרחק מעליה, התישב על אחוריו וסרק שערו לאחור באצבעות רועדות.
היא התישבה ולקחה שוב את פופולילוק בזרועותיה, נידנדה אותו, חייכה לעבר מילק. הסערה חלפה.
“בשנתה בחורה אחת חלמה לפעמים שאתה מצחק איתה, כי אין חטא בחלומות.”
“מוטב שתעברי מפה, ביחד עם מישהו, איבלו!”
“הנוכל אי פעם להתאים זה לזה, קטני?”
“למה לא?”
“אנחנו כל כך שונים. בחורה אחת טיפשה, אתה חכם. היא איטית, אתה מהיר. היא באה מהצפון, אתה מהדרום, ובגלל זה אתה מעדיף דגים, ואילו היא מבכרת בשר. שלא נדבר על כך שהיא אשה ואתה איש.”
“מתאימים נהיה כקשת וחץ, קטנתי! פפיק בטוח בזה גם כן.”
“פפיק!” צעקה. “הוא חזר?”
“בודאי תראי אותו בקרוב.”
“למה הוא לא בא מיד?”
“הוא הלך לראות אשה שהיא חשובה לו יותר מאחותו.”
“איך אפשר שיש כזאת?”
“לא אפשר?”
“מפני שזמן חולף וילדים הופכים למבוגרים שאינם רוצים עוד לשחק בבובות מקרן ופרוה, אלא מדם ובשר. אז פפיק הלך קודם לראות את ויוי, כמו שמישהו בא לראות אותך.”
היא הביטה במגפיה, ושקט השתרר, שהופר פתאום בנביחות זעם של כלבה החדש באיגלו.
“מישהי באה!” היא הזדרזה לקום על רגליה ולגשת לביתה, הילד על זרועותיה, ואחריה מילק.
היא מצאה את כלבה המוכה מילל בכניסה, מנורתה דלוקה כבר, ועל דרגש השלג דמות גדולה, פרצוף רחב עם חיוך מלא שיניים גדולות, אוכלות בשר חי, והנה תמונה נאמנה של ארננק בדיוק כפי שראתה אותו אסיאק דור אחד קודם.
כל כך קטן הוא היה שאף על פי שהתכופף הברישו קצות שערו הפרוע את קרח הקמרון. הוא היה הר של שרירים, רחב יותר וגבוה יותר משהיה בצאתו למסע, והיתה שם העוית השתלטנית של השפה התחתונה, הקידום הפתאומי הזה של הלסת, והתנועות המבוטות האלה של החזה שהיו של ארננק לפנים.
היא חיככה פניה בפניו ותחבה אפה בלחייו וריחרחה בו. עיניה מלאו דמעות, אך לא מעצב. זה היה פפיק, בשר מבשרה, דם מדמה; זה היה ארננק הנולד מחדש, זה היה אסיאק בהמשך חדש. בריח פניו, בעירוב נשימתו ונשימתה, היא הריחה שוב את אויר ילדותה והאיגלו הראשונים שלה.
והיא ידעה גם כן שהוא לא בא שמח ולאכול ולנוח, אלא כדי לשאול, ושזה היה דחוף, ושכעוס היה.
היא זיהתה את ריח הרוגז על עורו.
“קרה הדבר שמישהו חזר”, אמר פפיק וצנח בכבדות על הדרגש.
“קרה הדבר שמישהי ילדה ילד בהעדרך.” היא התקרבה אליו שוב, מרחרחת ומחככת. פרצופים שטוחים היה נוח לחכך.
פפיק הרים את הילד באויר וצחק לו כאילו זה בדיחה מוצלחת במיוחד. הוא שכח מה שהעיק עליו. די לענות בענין אחד בשעה אחת.
“איזה מראה מוזר לילד. שערות ועיניים כמו שיש לאנשים הלבנים.”
“זה מפני שפופולילוק בא מהאלהים של האנשים הלבנים. מישהי תסביר לך פעם אחרת. קודם ספר אתה לאחות אחת מה עובר עליך. רואים שמציק לך משהו.”
הוא הניח את הילד והרים את דאגתו.
“איבלו”, אמר תחת מבט שחור, “מישהו חשב.”
“ומה יצא מזה?”
“כאב ראש, בעיקר, ובסוף מסקנה. אחרי שנתים עם האנשים הלבנים מישהו מבין אותם פחות מבפגישה הראשונה. דרכיהם אינן דרכי האדמים, איבלו. אחיך לא הסכין אליהן כפי שהתרגלו אחרים. ועכשיו שמענו שטטררטי גירש אותך מהכפר. לכן מישהו החליט לחיות במקום שאין בו אנשים לבנים, להחזיר אותך למקום שהשמש נמוכה בו וישנן חיות שלא ראו מעודן בני אדם.”
“אפשר שזאת מסקנה טובה, קטני.”
מילק צחק צחוק מר. “לא תוכל להימלט מהאנשים הלבנים בנסיעה צפונה! לא עוד. אתה יודע את זה, פפיק. לא, לא. מוטב להתידד איתם, ללמוד אומנותם, אפילו לנסות ללמוד כלליהם.”
“למה אי אפשר להימלט בנסיעה צפונה?” שאלה איבלו.
“כי הם באים לצפון גם כן. הם סיפרו לנו. נכון שככה אמרו, פפיק?”
פפיק הינהן. “אמת. אבל שיבואו! מישהו יעשה סכינים יותר חדים וחצים יותר מהירים וחניתות יותר ארוכות ויכין המון פתיוני קפיצים, ואם יבואו ייהרגו כזאבים!”
“למה הם באים אם אינם אוהבים את הקור והלילות הארוכים? ואם הם רוצים שמן, ישיגו אותו ביותר קלות במקום שהים נמס.”
“שני דברים הם רוצים חוץ משמן”, פתח מילק, ושקט עמוק פשט באיגלו. “ראשית, מתכת מסוימת שחושבים שהיא חבויה מתחת לכיפת הקרח הצפונית. לכן הם מתכוננים לבוא עם הרבה חומר נפץ – זה מה שעושים ממנו כדורי רובה – ולפוצץ את כיפת הקרח, ואחר כך לחפור אחר המתכת שהם מקוים למצוא באדמה מתחת לקרח.”
“למה להם כל כך הרבה מתכת? הלא יש להם כבר המון מתכת?”
“ההיא מתכת מיוחדת שהם צריכים כדי להכין חומר נפץ מסוג אחר, חזק במיוחד, שיכולים להרוג בו בקלות הרבה מאד בני אדם בבת אחת. המתכת ההיא נדירה בארץ שלהם, אבל לפי האנגקוקים שלהם הם ימצאו אותה מתחת לקרח שלנו בכמויות גדולות.”
“חומר נפץ כדי להרוג בני אדם?”
“אנשים לבנים רגילים להרוג זה את זה באופן קבוע, פעם בכל כמה זמן. נכון שזה מה שהם סיפרו לנו, פפיק?”
פפיק הינהן בהבעה קודרת, ועיני איבלו רצו מזה לזה בהשתאות.
“נראה”, אמר מילק, “שטירוף גדול תוקף אותם אחת לכל כמה שנים, ואז מתאחדים שבטים גדולים כדי להשמיד שבטים גדולים אחרים. בהזדמנויות כאלה הם הורגים יותר בני אדם משהאדמים הורגים קריבו.”
“אבל למה?”
“נראה שזה קשור עם המסחר שלהם. אבל זה היה מסובך מדי בשביל האנשים הלבנים כדי להסביר, והם לא יכלו להסכים ביניהם בהסברים שלהם. זה כמעט גרם למריבה ביניהם.”
“כל זה מבלבל מאד. אתה לא מסביר טוב.”
“גם הם לא הסבירו טוב. אבל הם הבהירו ברור מאד שהרבה אנשים לבנים יבואו לצפון, יפוצצו את הקרח, יחפרו אחר מתכת, ויישארו שם בין אם ימצאו משהו ובין אם לאו.”
“למה?”
“זאת הסיבה השניה למה הם באים: למנוע שבטים אחרים של אנשים לבנים מלהתישב שם. נראה כאילו הראשון שיתפוש שם חזקה יהיה לו יתרון על האחרים בטירוף ההריגה הבא שלהם.”
איבלו נפלה מהפתעה להפתעה. “אבל כלום הם לא שמעו מעולם על תורותיו של ישו משיח? האין להם מטיפים בארצם?”
“אולי המטיפים שלהם עסוקים יותר מדי בנסיעות בארץ האדמים”, אמר מילק. “בכל אופן, הם מתכננים לעלות לצפון. קודם הם שולחים מטיפים, אחר כך סוחרים, אחר כך אנשים עם חומר נפץ. נראה שהם תמיד עושים את זה.”
“לעת עתה הצפון פנוי מהם, ואיש אחד מתכוין לחזור לשם”, התעקש פפיק. “אבל במקרה זה ככה שמישהו מתעייף מלהצטרך תמיד לבקש מאנשים אחרים שישאילו לו אשה. הם מרגישים כל כך חשובים, אפילו הם מקבלים פרס נדיב מתוך שלל הציד.”
מילק הסכים בכל לבו. “זה כל כך מבזה. מישהו היה מעדיף להשאיל אשה ולא לשאול.”
“גם זה וגם זה לא בסדר”, אמרה איבלו.
“מדוע?”
“אף אחד לא יודע מדוע, אבל ככה זה. האיש הלבן אומר את זה, והוא יודע בדיוק מה נכון ומה לא נכון.”
“איך את יודעת שהוא יודע?” שאל פפיק.
“הוא אומר.”
“אוהו. בינתים, כמסקנה מהמחשבות, מישהו החליט לקחת אשה לפני שיחזור לצפון.”
“יש ויוי”, זרקה איבלו כאילו אין לה ענין בדבר. “היא תופרת טובה.”
“איש אחד שמע את זה במסע. לכן הוא הלך להוריה והציע להם סכין פלדה חדש בשבילה. אבל קודם הוא ביקש לראות אותה תופרת.” הוא ביקש להבהיר שרק שיקולי נוחות מכוונים את מעשיו, לא שום רגש אחר שאינו לפי כבודו של איש.
“מישהי ראתה הרבה מעבודות התפירה שלה”, אמרה איבלו. “היא תהיה לך אשה טובה.”
“אבל אימא שלה, פדלוק, לא רק סירבה להראות לי משהו שהיא תפרה, אלא דחתה את ההצעה שלי מכל וכל, בגלל סיבות, ככה זה נראה, הקשורות ברצונות של טטררטי. עכשיו כל זה נראה מוזר מאד.”
“הלא תבין, טטררטי, שיודע יותר על חטאים מכל איש אחר שפגשנו אי פעם, אומר לנו מה מותר לעשות ומה אסור לעשות, לפי רצון האל.”
“איזה אל?”
“הרוח החזק מכולם, יותר חזק מכל הכחות והרוחות האחרים ביחד, ואמיץ מאד. הוא לא מפחד אפילו מרוחות המתים, אלא צולה אותם מעל אש גדולה אם הם עוברים על האיסורים שהוא קבע.”
פפיק חרש תלמים במצחו. “כשלא היינו פה, הנשים לומדו לומר ולעשות הרבה דברים שהאנשים לא יכולים להבין. בגללל זה קוקיאק לא יכול להסביר למה אשתו מנאאק מתחבאת מפניו. נראה כאילו האיש הלבן עודד מישהו אחר לגנוב אותה ממנו. וארגו מסוכסך עם נגהה. ופדלוק אמרה שלפני שבעלה היאטלק יוכל לצחק איתה הם חייבים ללכת למטיף ולקבל ממנו רשות. שום איש לא יכול לבלוע השפלות כאלה! הנשים של הכפר וכל הזרים האלה שהתישבו פה בזמן האחרון מדברים על חטאים ועל האיסורים של האיש הלבן. האנשים הלבנים שנסענו איתם לימדו אותנו רק איסור אחד: הם לא הרשו לנו לגעת בחפצים שלהם. אבל מישהו שמע מאימא של ויוי שאת יכולה להסביר מה רוצה האיש הלבן לפני שיתן את הרשות שלו. אפשר שמישהו יתן לו מה שהוא מבקש, אם זה לא משפיל יותר מדי.”
איבלו הינהנה. “הוא רוצה שהכל יהפכו לנוצרים. עכשיו אימא של ויוי, פדלוק, היא נוצריה טובה מאד, וגם ויוי, והיא יכולה להתחתן רק עם נוצרי. זה ברור?”
“לא”, אמר פפיק.
“כן”, אמר מילק. “מישהו שמע הרבה מהעסק הזה בנסיעות קודמות.”
“כל אשה תתחתן עם צייד טוב”, אמר פפיק בקוצר רוח. “מישהו יודע לצוד. ויוי יודעת לתפור. איך זה מתקשר עם האיש הלבן? הוא יצוד בשבילה?”
“אתה כנראה לא מבין, פפיק. אנחנו משתדלים לכבד את האיסורים שהוא קבע.”
“כלום הוא מכבד האיסורים שלנו?”
“לא. הוא אינו מאמין בהם.”
“אז למה את מאמינה בשלו?”
“מישהי מאמינה בכל האיסורים, פפיק קטני. באופן אישי, היא אוהבת מאד איסורים. כמה יותר איסורים, ככה יותר טוב.”
“מה הפתרון?”
“פתרון אחד טוב הוא שאתה תהפוך לנוצרי.”
“מה עושים בשביל זה?”
“אתה צריך למצוא אמונה.”
“איפה מוצאים את זה? בהרים, בקרח, או במים? מציבים לה מלכודת, רודפים אחריה או דגים אותה?”
“היא מופיעה בתוך הלב שלך, אחרי שאתה שומע שיעורים. אתה צריך להקשיב לסיפור הטוב, וללמוד לאהוב כל אחד, אפילו האויבים שלך, להיטיב למי ששונא אותך, ולסלוח למי שפוגע בך. אלה עיקרי התורה.”
“כל זה נשמע לאיש אחד שיא הטימטום.”
“זה לא ייראה מטומטם, אחרי שתניח למשיח להיכנס בלבך, כפי שעשתה מישהי.”
“זה כאב?”
“מה?”
“כשהדבר הזה נכנס לך בלב? זה בטח כואב.”
“לא, פפיק. זה ממלא אותך מתיקות.”
“אז אם את לא מתנקמת, ואוהבת את האויבים שלך, את נוצריה.”
“אם המטיף אומר ככה.”
“הוא נוצרי זה?”
“כמובן.”
“אז למה הוא לא סולח לך על מה שעשית לו?”
“אולי צריכים לסלוח רק לאויבים, לא לידידים.”
“אבל מה עשית?”
איבלו קימטה מצחה. “בחורה אחת בורה יותר מדי בשביל לדעת את זה, פפיק. אולי היא צריכה לכפר על שלא הלכה לכנסיה כל השנים לפני שפגשה את קוהרטוק. או מפני שההורים שלה היו חוטאים. יום אחד היא תגלה את הסיבה, אולי. הלא תבין, אנחנו טיפשים, הוא חכם.”
“אבל למה הוא לא אוהב אותך, אם הוא אומר שצריך לאהוב כל אחד? והוא בהחלט לא אוהב אותך, איבלו! פדלוק הבהירה את זה היטב.”
“אוהו, פפיק, אל תשאל כל כך הרבה שאלות! לעולם לא תהיה נוצרי טוב אם תמשיך ככה. מישהי חשבה וחזרה והמשיכה וחשבה עוד הפעם על הדברים האלה, עד שהראש כואב לה כמו שלך. אנחנו חיים בעולם מלא רזים! בחורה אחת לא ידעה מעודה כמה מיסתורי העולם, עד שהאנשים הלבנים התחילו להסביר אותו.”
“הו איבלו! אחיך שמע שיצאת מדעתך, והוא מתחיל להאמין בזה! אין מילה אחת של טעם במה שאת אומרת. לא צריך היה להשאיר אותך לבדך!”
והשתיקה שבאה אחרי זה היתה מלאה במחשבה על אסיאק, שדבר מותה אי אפשר שלא נודע לפפיק רק לפני שעה קלה. אחרי שישב זמן מה מחריש, אמר:
“אימא נהגה לומר לנו: 'האיש הלבן הוא כמו מחלה מדבקת, ורק בקור החזק מאד יש בטחון מפניו.' זה למה אנחנו חייבים לנסוע צפונה כל כך עד שכל כיוון שנביט אליו יהיה דרום, ולהרוג כל מי שרוצה לבוא אחרינו!” להבות זעמו פרצו ועלו בו, מופחות בדבריו שלו. “איבלו”, אמר וקפץ על רגליו, “טעם דם נכנס לי בפה! פדלוק אמרה שויוי לא תוכל אפילו לדבר איתי לפני שתקבל רשות שהאיש הלבן. איבלו, מישהו יבקש את הרשות הזאת, ומוטב לו לאדם הלבן שיתן אותה!”
מילק סירהב גם הוא. “מישהו יבוא אתך. גם לו יש דברים להגיד לאיש הלבן!”
תורה של איבלו היה לקפוץ על רגליה. “סלחו לבחורה טפשית אחת שהיא נדחפת קדימה”, אמרה וחסמה את היציאה, “אבל מישהי תדבר אתו לפניכם. שום טוב לא יכול לצאת מזעם. שתו תה בינתיים.”
“אבל הזדרזי”, אמר פפיק. “לאיש אחד אין מצב רוח של תה. הוא מרגיש בתוכו כעס, והוא לא יכול לעצור את הכעס יותר משהוא יכול לעצור את צמיחת שערו.”
ידיו רטטו, וחום כעסו שילהב גם את מילק.
“נחכה מעט”, אמר מילק. “אחר כך נבוא – עם רובים.”
“אבל תשתו תה קודם.” בחיפזון היא שפתה שלג שיפשיר מעל המנורה, קשרה את הילד על גבה ויצאה במרוצה.
אור נראה בעד חלון בית המיסיון, אך הדלת היתה נעולה. קוהרטוק בשעתו מעולם לא הבריח את הבריח.
“דפקו, וייפתח לכם”, הזכירה איבלו לעצמה כדי להוסיף אומץ, ונקשה.
“מי זאת?”
“איבלו.”
היא שמעה את נקישת המנעול, וטטררטי רמז לה להיכנס. ספר פתוח היה מונח על כסאו תחת מנורת הנפט. “מה יש?” פניו נראו מורעבים, והיא חשה רחמנות כלפיו. בודאי הוא סובל. אבל עיניו היוקדות לא ביקשו רחמים.
“יש משהו שראוי שתדע”, אמרה איבלו. דבריו איומים קורים בעולם הזה. בחורה אחת למדה בדיוק עכשיו שבין האנשים הלבנים פורץ טירוף גדול אחת לכל כמה זמן. הם הורגים זה את זה בהמונים בהזדמנויות כאלה, ובקרוב הם יעלו לצפון לחפש איזו מתכת להרוג בה עוד יותר בני אדם.”
טטררטי הזעיף פניו. “זה מה שבאת לספר לי?”
“בחורה סכלה אחת חשבה שראוי שתדע, כדי שתוכל להפסיק את זה.”
טטררטי טופף על הרצפה ברגלו. “טובה גדולה מצדך שאת מגלה לי.”
“הו, בחורה אחת עשתה את זה בשמחה!”
“יש עוד משהו אחר שראוי למטיף בור לדעתו?”
“כן. שהאח של מישהי, פפיק, שחזר כעת, רוצה לחזור איתה לצפון.”
“האם את חוזרת בך מהסיפור על הריון הבתולים שלך לפני שתעזבי אותנו?” אמר טטררטי בארסיות.
“ואוסיף את חטא השקר על כל הפשעים האחרים של בחורה אחת? בהחלט לא, טטררטי.”
“אז לכי, שובי לך עם אחיך, איבלו, וירחם האלהים על נשמתך!”
“תודה לך, טטררטי. זאת הפעם הראשונה שדיברת מילה טובה לבחורה אוילית אחת. נפליג מיד. אבל זה קורה ככה שפפיק מתכנן לקחת את ויוי עמו, כי נשים נדירות בצפון. התשיא אותם לפני האלהים לפני שהם יפליגו?”
“כבר שמעתי על מי שחזרו ומה הם, ואחיך כנראה מרוחק מנוצרות כמוך ממש. אבל הנני מוכן לשוחח עמו, בתקוה שדברי יפלו על קרקע קולטנית יותר מאצלך.”
“אתה תמיד מדבר יפה מאד, טטררטי. אבל עכשיו בחורה טפשית אחת מבקשת לדעת מה אמרת.”
“פפיק יצטרך לשמוע הרבה שיעורים לפני שאוכל להכריז עליו כנוצרי ולהעניק לו נישואין נוצריים.”
“אבל אין זמן לשום שיעורים! אם תשיא אותם עכשיו, מישהי תלמד אותו כל מה שהוא צריך ללמוד. היא מכירה את הסיפור הטוב היטב, וגם את הדרך ללבו.”
“שקרנית כמוך, שתאיר נשמתו של מישהו באמת? בחורה מיסכנה, הלעולם לא תפסיקי לפטפט שטויות?”
“זה ככה קורה”, אמרה איבלו בקול דקיק וקטן, “שפפיק יפליג עם ויוי בכל מקרה, ואם לא תתן להם נישואין נוצריים, הם ילכו בלי זה ויחיו בחטא.”
“אז זהו מין האח שיש לך! מתאים לאחותו, אכן! האיך יכול אני להכריז על ברנש כזה שהוא נוצרי?”
“בבקשה, הו, אנא, כדי למנוע אלימות וצרות!”
“איומים של השטן לא יפעלו בבית אלהים.” טטררטי דיבר בקרירות עכשיו, אך בנחיצות לוהטת מתחת לאפר. “קחי את אחיך וממזרך איתך, ואל תחזרי עד שאלהים יראה לך את הדרך לישועה בהיכנסו לתוך לבך! לכי עכשיו. די לנזקים שגרמת להם בקרבנו.”
איבלו קימטה מצחה. “בחורה אחת כך התפללה להדרכה מהאלהים, וקרה הדבר שהוא מראה לה עכשיו את הדרך הנכונה. הוא רוצה היא אי פעם לחוש אותו שוב אין לה להקשיב לך, כי כל שאתה שם בלבה הן שנאה ומרירות. סיורקידסוק צדק: ישנם אלים רבים, והאלהים שלך אינו האלהים של קוהרטוק. מישהי לא הרגישה אותו בלבה מיום שהגעת אתה, טטררטי, כי הוא לא יתקרב למקום שאתה נמצא בו. אבל עכשיו בחורה אחת יודעת איפה למצוא אותו!”
“סורי ממני, מגדפת מפלצתית!” הוא צווח והחוה על הדלת.
אבל היא כבר הפנתה גבה אליו ורצה.
לתוך האיגלו של פדלוק היא רצה. פדלוק היתה מלכה שם והיאטלק בעלה לא יותר ממשרת, הגם שהשנים ניסו תמיד להסתיר את המצב מעיני הכלל. הם לא נראו כזוג שהיה נפרד זמן רב ושמח להיפגש מחדש. הם היו רחוקים ככל שאיפשר המקום הצר, ופניהם סוערים. ויוי היתה ביניהם. עיניה האדומות מדמעות אורו כשראתה את איבלו.
“סלחו לבחורה דחפנית אחת שנכנסה בלי הזמנה ומדברת מבלי שנשאלה”, אמרה איבלו במהירות, “אבל ישנו אח שהוא מוכן לתת לכם כל מה שתרצו בתמורה לויוי. בדרך כלל יש לו מזל בציד.”
“מה אמר לזה טטררטי?” שאלה פדלוק בחומרה.
“הוא רוצה לעשות את זה לאט, ופפיק רוצה למהר. אז אם תרשו לבחורה חוצפנית אחת להשמיע דעה, מוטב יהיה לתת לו אותה בכל זאת, ואחר כך, אחרי שילמד את הבשורה הטובה, הוא יוכל להפוך לנוצרי.”
“השתגעת, ילדה?”
“הו, הכל קוראים למישהי משוגעת, אז בודאי זה נכון, אבל יש מי שאומר את זה בגלל סיבה אחת, ויש בגלל סיבה הפוכה. אבל דבר אחד בטוח: פפיק יבוא ויקח את ויוי ויהיו צרות אם לא תניחו לה ללכת.”
“שיבוא”, אמרה פדלוק, קיר איתן של התנגדות. “למען נשמתה של ילדתנו נילחם נגדו עד נשימתנו האחרונה. נכון שנילחם, היאטלק?”
היאטלק הינהנה בחיוך מבויש, כשהוא מגרד בראשו ותוהה במה כל הענין. ויוי החזיקה ראשה זקוף מאד, מבטה נעוץ בפני איבלו.
“התבואי לפפיק אם ירצה אותך, קטנתי?” שאלה איבלו.
ויוי הסמיקה. עיניה רצו לעבר אימה, נשמטו מעליה, ואז אמרה בחיפזון: “כן.”
פדלוק הפילה את בתה במכת אגרוף, והיא שכבה מיבבת על הארץ. איבלו, שלא ראתה מעודה הורים המכים את ילדיהם, עמדה נבעתת. פדלוק צודדה חזיתה אליה כמפלצת יורקת אש:
“עופי החוצה ואל תראי את הפרצוף שלך פה עוד פעם, מרשעת! מישהי מאמינה באמת שזה היה השטן בעצמו שעשה לך את הילד שאת סוחבת על הגב!”
אבל איבלו לא הקשיבה. זעמה של פדלוק הזכיר לה את הזעם שהשאירה ברתיחתו באיגלו שלה עצמה. היא מהרה לצאת ואצה הביתה. היא התחילה להתעייף מהריצות. פופולילוק שכב כבד על גבה. עכשיו הוא התעורר והתחיל לבכות.
האיגלו שלה היה ריק, הפתילה מגמגמת וקרובה למותה, ובמים שעל המנורה לא נגע איש.
כשהיתה שוב בחוץ, התרככו ברכיה תחתיה, מחולשה, מפחד, ומאי ידיעה לאן תפנה. כל מה שאיסיאק נהגה לומר חזר אליה עתה ומילא אותה חרדה. האדמים יעשו עכשיו מעשים אלימים, והאנשים הלבנים יהיו על עקבותיהם, במשך שנים, וירעילו את חייהם באיום ובאימה של כוחם, ויכתבו שמותם בספרים גדולים המתקיימים אחרי שהזכרון נמחה.
היא סירכה דרכה בכבדות על פני הים לעבר הישוב. כמה פעמים היא נאלצה לעצור כדי להתנשם. כל האיגלו היו מוארים, זוהרים בלילה. הכל היו על רגליהם, חוגגים את השיבה. אבל משהו נראה שמתבשל. בישוב שוטטו לפידי חלב מהבהבים שהשליכו צללים ארוכים, והיא החישה צעדיה.
ארגו עקף אותה בריצה ובידו האחת לפיד בוער, באחרת רובה.
“מה יש, ארגו? מדוע אינך בבית עם נגהה אחרי הדרך הארוכה?” היא קראה, במאמץ לרוץ בצדו.
“דם זורם, ויהיה עוד! קוקיאק שחט עכשיו את האיש שגנב את אשתו מנאאק, ואשתו של מישהו עצמו, נגהה, כושפה על ידי האיש הלבן שלא תרשה לבעלה שלה להתקרב לטוח ציחוק! היא הלכה לבית העץ לבקש הגנה. והיא תזדקק להגנה, הכלבה קטומת הזנב הזאת! בעל אחד מתכוין להרביץ לה בעלה עד שיתחשק לה שוב לצחק.”
“חכה, חכה!” צעקה איבלו ללא הועיל.
עוד צעדים בשלג של מגפיים כבדים נשמעה, והנה בצדה פפיק ומילק. שניהם נשאו רובים ופניהם לבית המיסיון.
“פפיק! לאן אתה הולך?”
חדוות קרב רטטה בקולו של פפיק. “כיון שלא חזרת, הלכנו להביא את הרובים שלנו, ובדרך נודע לנו שפדלוק ביקשה מקלט בבית האיש הלבן וגררה את ויוי איתה. עכשיו מישהו הולך להוציא את ויוי.”
איבלו בקושי הצליחה לצעוד בקצב של אחיה. היבהוב לפידים, קולות צעדים ודיבורים קרבו מכל העברים. ארגו היה בראש, ובעליה של טורנגק הביאו את סיורקידסוק בשטיחו.
“גרשו את השד הלבן בחזרה למקום שממנו בא!” זה היה קולו של סיורקידסוק. “זה הסוף של השפעתו הרעה!”
בחוף, בחזית מרפסת בית המיסיון, התרומם פתאום צילה של טיפו הזקנה. “אחורה, רשעים!” גם היא החזיקה רובה. דומה היה שהכפר מלא רובים משחזרו אנשי המשלחת. “אל תעיזו לחלל את בית האלהים!”
“סתמי את הפה הגדול שלך, שלא נראה את הרגליים שלך, כלבת ים נטולת שיניים”, צוח סיורקידסוק.
“תניחי את הרובה הזה, טיפו”, אמר ארגו, בחולפו על פניה. “זה עלול לירות, אוילה אחת.”
“כן, בגב שלך, אם לא תחזור אחורה תיכף ומיד!”
אבל ארגו המשיך בדרכו.
פפיק עקף אותו וקפץ על מרפסת בית המיסיון. “החוצה תוציא את ויוי, איש לבן, או שחיית כל ימיך”, הרעים, חובט בדלת בקת רובהו.
“מישהו רוצה לראות את צבע הכבד שלך, טטררטי!” קרא מילק בקולו הגבוה והצלול.
“תעשה לו טובה ותעיף אותו לשמים”, באה צריחתו הגבוהה של סיורקידסוק.
יריה השתחררה, וארגו, שכבר היתה לו רגל אחת על מרפסת בית המיסיון, חזר בו. הוא לחץ יד אחת על צדו, התמוטט ושכב בלא תנועה, לפידו מלחשש בשלג.
“הלאה מפה, גויים שכחי אלהים!” צעקה טיפו והניפה את הרובה המעשן כדגל.
“חסלו את הכלבה הזקנה המטורפת!” צעק סיורקידסוק. “הרגו אותה כמו גרגרן! קרעו את מעיה מתוכה!”
“הצילו!” קולו של טטררטי צרח מתוך בית המיסיון. “כל הנוצרים הטובים ובני אדם בעלי רצון טוב, הצטרפו למלחמה נגד השטן!”
איבלו השיגה את אחיה וניסתה למשוך אותו לאחור. יריות תיקתקו. פפיק, הורידים תופחים בגרונו, הוסיף לתוףף על הדלת, כשאיבלו תלויה בזרועו, אבל הדלת עמדה בפניו.
ואז מלמטה התחיל מילק. הוא זינק קדימה כקרן אור, ניתר אל המרפסת ונחת במלוא המהירות הישר על הדלת. היא נכנעה לפגיעתו כשלג, והוא פרץ במלוא ארכו פנימה, פפיק עמו. איבלו הזדרזה להיכנס אחריהם.
רובה בידו, עמד המטיף בפינה הרחוקה, חיוור, אך ישר ובלתי נכנע, מגונן על ויוי ונגהה, בצדדיו פדלוק והיאלטק. פדלוק אחזה חנית בידה.
“סור אל אחרי, שטן!” רעם טטררטי, צעד צעד קדימה והתעסק ברובה שלו.
פפיק היה גאה מכדי לדבר איתו. הוא השליך רובהו שלו וסכין אחד על הרצפה לרגלי פדלוק.
“את תקחי את זה, פדלוק”, אמר, במאמץ מוצלח להישמע כרגוע, “ומישהו יקח בתמורה את ויוי”, ואחר כך, ארננק בהתגלמות חדשה, צעד בלא כל נשק מול רובה המכוון אליו וצפרני אשה.
“סורה מכאן, שטן”, צעקה פדלוק והשליכה חניתה. פפיק ראה אותה בבירור, אך להתכופף בפני אשה יכול היה להיות הרבה למטה מכבודו, והוא לא מש לזוז להתחמק מהחנית. היא חתכה פצע ארוך בלחיו ונחתה בחבטה בקיר מאחוריו. פפיק התקדם. הדם געש מפניו.
טטררטי נראה שהכין רובה לפעולה סוף סוף, אך לפני שהצליח לשחרר יריה התנפלה פדלוק על פפיק וכיסתה עליו, ועד שפפיק הנחית אותה ארצה באגרופו, כבר חזר מילק לפעולה.
מהיר כבזק אך שקט כזריחת השמש הוא פיתל דרכו בעד האנשים ההומים והמתגוששים, חטף את הרובה מיד המטיף וניפץ אותו על ראשו שוב ושוב, ואחר כך שוב, אחרי שכבר הפיל אותו לרצפה, עד שאיבלו זרקה עצמה תחת חבטותיו. אחר כך סב לאחור, לבן ורוטט, והחל חובט בשארית הרובה על כל מה שזז.
בינתים גם בתוך פפיק רתח וגלש הזעם.
הוא הרים סכינו מהרצפה וחתך בו את הספרים, התמונות, הסירים והמחבתות והבקבוקים. אחר כך הוא חתך את המנורה מהתקרה. היא צנחה על הרצפה ברעש גדול, ועלטה הושלכה בחדר לרגע אחד, עד שנדלק מיתר הפתילה הגוססת הנפט שנשפך על כל הסביבה.
הלהבות פעלו כקסם על פפיק ומילק, עצרו רטיטתם ובלמו צמאונם. מעולם לא ראו אש כיוצא בזאת, והיטא קיסמה וריתקה אותם. אך מהיאטלק באה יללה גדולה של פחד, והוא פרץ החוצה, ובעקבותיו פדלוק ונגהה. בעד הדלת הפתוחה בא פרץ אויר חם, הלהבות צישצשו ופשטו, גלי גאות של חום המיסו את החלב המרוח על הפנים וחרכה את עורם, ופפיק חזר למציאות.
“בואי, ויוי. המזחלת של מישהו מוכנה והכלבים של מישהו רזים ומהירים. בואי, איבלו. בוא, מילק. הבו נרוץ ונברח. יורים בחוץ, ואפשר שיפגעו בנו, כי חשוך מדי בשביל לכוין.” הוא היה ממש קר רוח עכשיו, כל זעמו כבוי. ברוגע הוא לקח ידה של ויוי ומשך אותה החוצה מהבית.
“מישהו הולך קדימה להכין מזחלתו על יד האיגלו שלך”, אמר מילק לאיבלו. “כלביו מהירים ורזים גם כן.” והוא הלך משם.
האש כבר אחזה במחצית רצפת העץ ועדיין היתה מתפשטת וממלאת את החדר בעשן. איבלו כרעה אצל טטררטי וניערה אותו.
“אתה יכול לקום?” שאלה, משתעלת.
הוא מיצמץ מולה, נאנח, חוט של דם נוזל מראשו לתוך זקנו. “את השטן בהתגלמותו”, אמר בקול רצוץ. “בלעדייך היתה זאת קהילה שלוה. לך ולסוגך עלינו להודות על מה שקורה.”
“אבל אנחנו לא רוצים שום תודה.”
“תחזרי לאן שאת שייכת1”
“כן, לשם אנחנו חוזרים!” עלצה איבלו. “אבל אתה חייב לזוז. הלהבות קרובות מאד אליך.” היא עזרה לו לקום ואצה החוצה.
מתחת למרפסת היא נתקלה בארגו ששכב בשלולית של דם. נגהה היתה על הארץ בצדו, מקוננת, מנערת ראשו וקוראת בשמו. הלאה משם, פניה בשלג, הוציאה טיפו פירפוריה האחרונים. מלבדם היה המגרש לפני בית המיסיון נטוש. כמה לפידים שהושלכו מפני שהם סיפקו מטרות יותר מדי קלות, היו לוחשים בשלג, והריח החריף והבלתי מורגל של אבק שריפה ריחף באויר עצור הנשימה.
זעם פשה בכל כמגפה. מלחמת הקודש ניצתה. מאחורי האיגלו נשמעו יריות וצעקות. אבל גם הנוצרים וגם הכופרים היו יורים בעיקר כדי לחמם כפפותיהם, כי חשוך היה מכדי לכוין.
איבלו החישה צעדה לעבר האיגלו שלה. כמה כדורים שרקו סביבה, אך לא לרגע התיראה שתיפגע. היא שמחה שהילד שקט.
“רדפו אותם עד שתשיגו אותם, עקרו אותם מהשורש, הפושעים, הכופרים, הגנבים!” רעם קולו של טטררטי, ובהביטה לאחוריה ראתה אותו איבלו גדול ושחור בפתח דלת בית המיסיון על רקע להבות האש. “קשרו אותם בחבלים ומחו את זכרם, הרוצחים, ממזרי השטן, אספסוף הגיהנום!”
היא הגיעה לסוף כחה, אך המשיכה הליכתה המהירה עד שנמוג שאון הקרב והיה לעבר. חם היה, הרוח שככה, הכוכבים נעלמו ובאויר היה רמז לשלג, על הקולות לא נישאו למרחק.
ממעל דימם הרקיע המצועף בהשתקפות האש.
מילק היה חובט בכלבים שהתמרדו בגלוי מפני שראו את השוט במקום האוכל שציפו לו.
“פפיק וויוי כבר יצאו”, אמר. “נסע בעקבותיהם.”
“הוצאת כלי הבית מהאיגלו?”
“כן, קטנתי.”
“קשרת את הכלבות המיוחמות ברצועות הארוכות, כדי שהכלבים אחריהם ימשכו בכל המרץ?”
“כך נעשה, קטנתי”, קרא בגיל.
“והמעוברות ברצועות הקצרות, שלא יבלעו חברי הצוות השגרים? נזדקק לכלבים חדשים.”
“כמובן, איבלו! עכשיו עלי למזחלת, ואיש אחד יתיר את הסיבוכים.
אבל היא לא שמעה בקולו. הצוות השתולל והתפרע, כולם בערימה אחת, שורטים, נושכים ומגרגרים, הכלבים על הכלבות, הכלבות מתקוטטות זו עם זו, ותחת עיני מילק המביטות בה בהערכה, כי מעטות היו הנשים שידעו להשתלט על צוות כלבים, היא חטפה את המקל הכבד מידו והתנפלה עליהם – ולאזניים נשמע הקול העגום של פגישת עץ בעצם בין הנביחות והיללות – ואחרי שהם היו מיושרים ומסודרים היא התנפלה עליהם שוב, בעודה צועקת את פקודת ההפלגה, והם התחילו מושכים בכח עז כל כך שאילולי החליקה המזחלת קדימה היה הים נדחף לאחור. אז היא קפצה על המזחלת לפני מילק ותפשה את השוט בעל קת העץ הקצרה ורצועת עור כלב הים הארוכה לבדוק אם עדיין ידעה להניפו נגד הרוח כל הדרך עד הכלב המשכוכי.
היא ידעה.
משהתרגלו עיניהם לאפלולית, התחיל הנוף הלילי להצטייר סביבם. נוסעים היו לעבר האופק הכהה של שדות הים בחריצי מגלשיו של פפיק. איבלו, מחוממת מהמאמץ, הניחה את השוט ושאפה נשימה עמוקה, שבה טעמה באויר את ניחוח השלג העומד לרדת. בתריסר נשימות היא חזרה לכחה.
“מילק”, צעקה בגיל ואושר, שותה את הרוח, “למה היתה בחורה אחת נטולה מהמזחלת כל כך הרבה זמן? היא חזרה לנשום, ומרגישה מלאה טוב, בלי שום טיפה מהמרירות שהיה ממנה כל כך הרבה בזמן האחרון. מישהי מאושרת, מילק, ושמחה לקראת האיגלו שנבנה כשנהיה עייפים, ובאיגלו אשמח לקראת רתימת הצוות כשנקום. אבל אתה, התהיה מאושר שם למעלה, מילק?”
“איש אחד יכול תמיד לחזור לדרום אם לא.”
“לא, אינך יכול, מילק.”
“למה לא?”
אחרי שתיקה קצרה היא דיברה. “הרגת את טטררטי, קטני – ואתה יודע שהאנשים הלבנים לא יסלחו לך לעולם, וכי שמך יהיה בספריהם לנצח נצחים.”
“את בטוחה שהוא מת?” שאל מילק בלי כל רמז שאיכפת לו הדבר.
“מת, וצלוי. בחורה אחת ראתה אותו בעיניים שלה.”
והיא השתתקה בהירהורים על שלמדה, ככלות הכל, איך לשקר.
