translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
הוא היה גאה שכאיש נשוי הוא נמצא מעתה במצב שהוא יכול לשלם לבעלים אחרים את הטובות הקטנות שקיבל מהם. כשרמז אגב צאתו מהאיגלו שאנרביק אולי ישמח לצחק מעט עם אסיאק, היה שם ליכסון חדש לראשו וריבוע חדש לכתפיו. סוף סוף היה ארננק איש אדם במלוא מובן המלה. הוא לא הרשה לסיקסיק לקלקל את התענוג ועל כן בחר שלא לשמוע טענותיה העקשניות שמזה עונות רבות לא היה אנרביק מסוגל לצחק או אפילו לצחקק עם אשה.
אולוליק הזקן מת בחורף שבא אחרי הקיץ הזה בלא כל סיבה מיוחדת. הוא שכב לישון ושכח להתעורר. זה היה מזל ביש. אילו ניתן לקרוביו להבין מראש שהוא הולך למות, הם יכלו להלבישו בגדי קבורתו ולהעבירו למחסה חילופי, כי איגלו שנטמא ברוחו של מת חייבים לנטוש. לפיכך הם העתיקו מחנהם באמצע הלילה, טישטשו עקבותיהם בלכתם ובנו איגלו חדשים במרחק שהבטיחם מפני נקמת האיש המת; אפילו ארננק עשה כן, שלא פחד משום אדם חי.
כי אסקימו מת הוא אסקימו רע. הוא זועם על שהוא מת בעוד יקיריו חיים, והוא יזיק להם ככל יכולתו. וכיון שהיראה מפני רוגזו של אולוליק היתה גדולה, היו יללות האבל חזקות ורבות במאמץ להפיס דעתו. ליתר בטחון הציבו כולם מלכודות דמי וכרו פחתים מדומים סביב משכנותם החדשים, כדי להרתיע את הרוח במקרה שהוא ירצה לשוב.
המתים היו מקשים את חיי החיים. אבל כך הקשו גם החיים על המתים.
אנרביק וסיקסיק נדדו דרומה כשהפציע שחרו של היום החדש, אבל אמה של אסיאק, פאוטי, חשה זקנה מכדי לנסוע, וארננק ואסיאק נשארו במקום איתה.
הם הטיבו עם הזקנה שנותרה לבדה אחרי שאולוליק מת ואימינה עברה לשבטו של קידוק. שנה תמימה הם טיפלו בה במסירות ובאהבה, סיפקו לה אוכל ובגדים אף על פי שאצבעותיה לא צלחו עוד לתפירה או לגירוד עורות ושיניה השחוקות עד החניכיים לא יכלו עוד לרכך בגדים אחר ייבושם. הם נתנו לה מעדנים מובחרים ורכים, ואסיאק האכילה אותה מפה לפה ושילמה לה כך מה שקיבלה ממנה בילדותה – חליפין הוגנים. אבל קץ יהיה צריך לשים לכל זה, לבטח כשם שבטוח היה שיבא החורף הבא.
וקץ הושם.
האשה הזקנה ידעה מה פירוש הדבר, כשהוטענה על המזחלת והוסעה על פני הים מוכה הרוח ומואר הכוכבים. אף אחד לא דיבר בשעת הנסיעה, וגם לא כשנעצרה המזחלת וארננק הושיב את האשה הזקנה על פרוות כלב שפרש בשבילה באמצע שדה הים כדי שמיתתה תהיה נוחה. במבוכה הוא דישדש אחר כך בחזרה אל המזחלת, ממלמל לעצמו ומעמיד פנים שהוא עסוק ברתמות הכלבים.
אסיאק, כדי להסתיר צערה שלה, קיללה את הכלבים יותר מלימודה ובעטה בדייקנות גדולה בזרבוביהם המחודדים כשמרטו איש פרוות רעהו.
בינתיים התבוננה פאוטי, כשהיא יושבת בלא תנועה על פרוות הכלב, בעין דאוגה בבתה.
אסיאק היתה הרה וכמסתבר לא מודעת לקוצר הזמן שנותר לה עד הלידה. היא לא ראתה מעולם לידת אדם וגם לא היה עתיד להיות איתה מישהו שראה, ופאוטי תהתה אם בתה למדה די על עובדות החיים מכלבות המזחלת.
“התקרבי נא, קטנתי. לזקנה אחת חסרת תועלת יש משהו לספר לך.”
אסיאק באה לפי קריאתה והאזינה בכבוד הראוי לדברי אמה.
“אפשר שבקרוב תלדי ילד. ועתה עליך לדעת שהילד משתוקק לראות את העולם – זה הסיבה למה את מרגישה אותו בועט בתוכך – ואת חייבת לעשות כל מה שאת יכולה כדי לעזור לו לצאת. אם את במקרה נמצאת באיגלו כשמגיע הרגע, הסירי את העורות מהרצפה, שלא יתלכלכו, וכרעי על ברכיך, כי זה המצב הטוב ביותר ללידה, וחפרי חור תחתיך, שיהיה לילד מקום. אבל קורה לפעמים שברגע האחרון הילד תופש פחד מהיציאה, ואז, אחרי שכבר הגיח לעולם, הוא עדיין נאחז בך – שלא כמו הכלבים שראית שנולדים חפשיים. אז את חייבת לחתוך אותו ממך, ולעשות את זה מיד, שאם לא כן הוא ימות ואת תמותי אתו. את הבנת כל מה שאמרה מישהי?”
“כמעט הכל. כמה שאת חכמה!”
“עכשיו הקשיבי היטב: ברגע שנולד הילד, הסתכלי אם זה בן או בת. אם זה בן, אז הכל בסדר. לקקי אותו נקי בלשונך, אחר כך משחי אותו בשומן. אל תחששי לעסות אותו חזק: הוא לא יישבר. רק אחרי שינה אחת או שתים את יכולה להתחיל לרחוץ אותו בשתן. אבל אם זה בת, את חייבת לחנוק אותה מיד, לפני שתתחילי לחבב אותה, או להוציא אותה על הקרח ולמלא לה את הפה בשלג, כדי שתמות מהר.”
“למה חייבת מישהי לעשות את זה?”
“כי במשך הזמן שתניקי ילד את תהי עקרה, וזאת אומרת שבגידול הבת את מאחרת הלידה של בן, וחשוב יותר מכל להקדים ולגדל במשפחה שלך בן זכר: כי הוא זה שיביא אוכל כשאת ובעלך תהיו זקנים, וזה יקרה לכם מהר מאד מאד. אחרי שיהיה לכם בן, תוכלו לגדל גם בת, אם תרצו. אבל רצוי שתדעי שהרבה הורים חכמים מניחים לבנותיהם לחיות רק אם מישהו הבטיח כבר לפני לידתם לשאת אותן וגם לדאוג להן כשהן גדלות. האם כל זה ברור לך, קטנתי?”
“כן, קטנתי.”
“מישהי שמחה שאת מבינה.” וכדי לתת לבתה הזדמנות לעזוב אותה, היא קרעה מבטה מעליה והשיטה עיניה על פני מרחבי השממה הלבנים ולעבר הצללים הרחוקים, הרומזים על יבשה, המיטשטשים באופל הלילה הקוטבי. היא היתה אדוקה בכללי הליכות עתיקים כגון זה שדרש להתעלם מפרידות. על כן היה זה בלתי מנומס מצד אסיאק וארננק אילו נטלו רשותה להפליג, כשם שהיה זה בלתי-מנומס מצד פאוטי אילו הראתה סימן שהיא מרגישה בהתרחקותם.
אך כשנשמט הזוג הצעיר מחוג חייה, היה זה רק מבחינת הקול. במראהם הם נשארו עמה, כל כך מורגלת היתה בדפוס החיים שלא נשתנה מימי ילדותה ושלא היה עלול לכל שינוי. והיא התביישה שבסופם של חיים ארוכים ומלאים אינה שבעת רצון מגורלה, ועדיין היא מזינה בקרבה עוד תשוקה אחת – לראות ולשמוע ולהחזיק בידיה הזקנות והקמומטות פעם אחת נוספת תינוק רך שנולד זה עתה. וכשהיא יושבת וממתינה למותה, נדדו שרעפיה אל האיגלו הקטן שבו התרחש באותה שעה פלא הלידה. היא יכלה להעלות לפני עיני רוחה בדייקנות כל מה שקרה שם בהעדרה.
כמעט הכל.
בה בעת שפאוטי חיכתה למותה על שטיח פרוות הכלב, הילד בא אל אסיאק, כאילו הוחש לדרכו על ידי צערה הגדול. כבר בנסיעה הביתה תקפו אותה צירים ראשונים, הגם שלא חמקה משפתותיה כל אנקה.
ארננק בא זמן מועט אחריה.
נוכחותו הפריעה לה. היא ביקשה להיות לבדה כשיקרה מה שעמד לקרות. “אתה זוכר”, אמרה בעיניים עצומות, “את דופן כבש המושק שהסתרנו בשלג במפרץ הגדול בראשית הקיץ האחרון?”
ארננק התלהב מהזכרון המענג. “זה לא היה כבש קטן!”
“כן כן, אתה משיג תמיד הכל הכי גדול. זה בטח בשל ורך עכשיו. אולי נוכל לאכול ממנו חתיכה.”
פניו הגדולים של ארננק הרצינו. “זה מסע ארוך, ולמישהו מתחשק לישון.”
“אשה סכלה אחת רוצה מעט מהבשר ההוא.”
ארננק התנועע בגופו הכבד והחסון, ראשו כפוף מעט תחת קמרון הקרח. “יש כלב ים שמן קפוא במזוה”, אמר בקול מפתה, “וגם כבד שנרקב כבר מהקיץ.”
“מישהי לא רוצה כלב ים שמן וקפוא”, אמרה אסיאק, שלא התרשמה כלל מטיעונו המשכנע, “וגם לא כבד, לא משנה כמה הוא רקוב. רק דופן של כבש מושק.”
ברגלה דחפה אסיאק למקומו את פקק השלג שחסם את הכניסה, כי הצטמררה, אף על פי שעד עכשיו היה הריונה מחמם אותו יותר משתי פרוות דובים; אחר כך שברה חתיכת שלג שתיה מהגוש, הפשירה אותה על המנורה בקערה החצובה באבן רכה וגמעה בשקיקה, מבלי לקום מעל הדרגש. הילד התובע לצאת פילח גופה במדקרות חרב שנעלו לסתותיה וכיווצו אצבעות רגליה בתוך המגפיים. החבלים הפכו את קיבתה. מחלפות ראשה נתלחלחו ונדבקו למצחה. היא נשכה שפתיה עד שהתפקעו.
פתילת הטחב הצפה בחלב המפשיר במנורה הבליחה ושילחה עיגולי עשן שחורים לעבר הפתח בתקרה, כמשוועת לטיפול, אך היא התעלמה ממנה. היא קמה על רגליה, פינתה את עורות הרצפה וחפרה במגרד בגדים חור בשלג. היא כרעה מעליו, פשטה מכנסיה עד הברכיים והמתינה, כשהיא משעינה מרפק אחד על הדרגש והאחר על גוש השלג. גון המישמש של האור העמיק, הוא נעשה חום, ארגמן, כחול, אפור ושחור.
ובתוך העלטה נפל בכורה של אסיאק, ראשו קדימה, לתוך גומת השלג.
היא התכופפה קדימה וניתקה בשיניה את מה שמשך בה, וברגע שהתינוק היה משוחרר, מילאה צווחה עצומה את חלל האיגלו, והיא מהרה להדליק את המנורה, לראות מה המליטה.
זה היה זכר, ולעצמת קולו היא פרצה בצחוק, כי היא הזכירה לה את ארננק. היא לקקה את החבילה הרכה של בשר חום חיוור, עד שהיתה מבהיקה ללא רבב, מלבד הכתם המונגולי הכחלחל בקצה עמוד השדרה, ואחר כך ניגבה אותה בפרוות שועל, מרחה אותה בחלב ומהרה לתחוב אותה בשק עור האייל, מפני שתקפו אותה הכאבים שלאחר הלידה.
משעברו אלה, התעורר בה בולמוס, והיא טרפה נתח ענקי של כלב ים קפוא. אחר כך הציפו אותה שלוה גדולה ושביעות רצון עמוקה. היא התפשטה וזחלה לתוך שק השינה.
הצייד הקטן צרח כמשופד. היא מילאה פיו בשדה, והוא החל מוצץ בכל כחו; זה היה מכאיב במקצת, אך גם נעים באופן שהזכיר מרחוק את תענוג ההזדווגות.
ובזה ניעורו בה מחדש תשוקות הבשר שנרדמו בה כבחית פרא ביום הריונה, עד שכל הווייתה התכנסה בתוכה והתבצרה בקרבה כנגד העולם החיצוני.
ותקופת ההסתגרות הארוכה הביכה את ארננק, שידע על כחות הבראשית המושלים בדמה של אסיאק לא יותר ממנה עצמה.
כשחזר ארננק עם המעדנים המבוקשים, הוא נעצר כנטוע על ארבעותיו במנהרת הכניסה, לסתו הגדולה שמוטה, בוהה באלם ובפליאה גדולה. כרבולת קטנה של שערות שחורות כעורב הציצו משק השינה בצד לחיה של אסיאק.
“קרה הדבר שאשה אחת המליטה ילד”, היא אמרה כמבויישת. “אבל נכון שהוא יפה?” היא אמרה והניפה אותו בחדוות נצחון.
ארננק הניד ראשו בספקנות. “מישהו כבר ראה גורי דובים שנראו יותר טוב.” והוא קם על רגליו ושכח לנער מבגדיו את אבק הקרח.
“הוא עוד ישתפר כשיגדל”, קבעה אסיאק בהחלטיות. “אבל יש לו כל מה שהוא צריך. אפילו שם. שמו פַּפִּיק.”
“איך את יודעת ששמו פפיק?” שאל ארננק, מתפעל.
“כי בעיני מישהי מוצא חן השם הזה.”
אז השכיב ארננק את פפיק על השלג והתבונן בו פעור עיניים מעל גבי הדרגש, זר עודו לאבהות.
“אפשר שלא חם לו שם, כולו ערום בשלג”, הציעה אסיאק, וארננק הרים אותו על ברכיו והחל בודק אותו מאבצעות רגליו ועד קדקודו, מתגלגל בצחוק נוכח המידה הזעירה של כל חלקי גופו, ואסיאק חשה נעלבת ומעט כועסת. כי באמת היה הצייד הקטן בנוי מוצק ואיתן, בכתפיים רחבות, חזה גדול, ידים קצרות אך חזקות ועם עצמות לחיים רחבות, ועיניו המלוכסנות קימעא ברקו שחורות וחיוניות בתוך פניו המשומנות.
ארננק וידא שכל מה שצריך להיות באדם אמנם נמצא בקטן הזה. הצפרניים העדינות והזעירות בקצות הידים קהות האצבעות. האף הקצר הנעלם כמעט בין הלחיים המלאות. הפה המרופד והמעוגל והלשון הקטנטנה…
"אסיאק!" ארננק הזדקר באחת, נתקל בתקרה והרים את בנו ברגל אחת, והקטן פצח בצריחות שבר, ופניו האדימו כארגמן.
עיני אסיאק התרחבו. "מה יש?"
"אין לו שיניים!"
תדהמה. אסיאק מיששה החניכיים שבפי בנה, מבלי לשעות למחאותיו הרמות. וארננק נמצא צודק: אין כל רמז לשיניים. ובפעם הראשונה הוא ראה על פניה דמעות שלא נבעו מצחוק.
"בודאי עברת על איסור כל שהו!" התריס בפניה.
"לא ידוע לי מזה כלום."
"את אכלת חיות ים ביחד עם חיות יבשה? או שהכנסת מוצרי הים ומוצרי היבשה באותו סיר?"
"ברור שלא."
"אז בודאי ניסית לצוד בכידון כלב ים, או הרגת קריבו לבן, או תפרת מחוץ לעונה. למה את לא מודה?"
"כי לא עשיתי את זה! אולי אתה עברת על אי זה חרם? תחשוב, חשוב היטב!"
"אשה טיפשה מדברת כך אל בעלה! למה מגיע העולם?"
"מה שחשוב: מה אפשר לעשות עכשיו?" היא נשכה אצבעה בחזקה בתוך מלחמתה עם נהרות דמעה; כי היא ידעה, כמובן, מה צריך לעשות.
וכן ידע ארננק. הוא התנועע, השתעל וגידף ומילמל לעצמו. אחר כך הוא צחק בגסות, בקהות רגש מעושה.
אסיאק הקדימה אותו. "נוציא אותו לקרח. כמה יותר מהר, יותר טוב."
ארננק קרב אליה, ליטף שערה וריחרח בראשה. "יהיו לנו ילדים אחרים, ואולי יהיו להם שיניים בפה."
הגם שהיתה מהוממת עדיין מעט מהלידה, ביקשה אסיאק להצטרף למסע, והם נסעו באותה דרך שבה הגיעו בערך לפני סיבוב אחד של הירח. פאוטי אולי עדיין חיה, אם לא בא דב לקחתה אל קרבו, ולנפשה של אסיאק היתה במחשבה שפפיק הקטן לא יצעד לבדו אל הנצח כי אם על זרועות סבתו, נחמה כלשהי.
שום דב לא בא מאז לקחת את הזקנה, והיא נמצאה במקום שבו הניחוה, ישובה בשלוה באמצע המרחב הלבן כאילו מלכת הים היא. מהוממת מעט היתה מכל כך הרבה אויר צח, אך כשהצליחה סוף סוף לשחרר לסתה מקפאונה, יצאה מפיה הודעה מַפעמת:
"אשה אחת זקנה נטולת תועלת תדע אולי איך להצמיח לו שיניים."
זה עשוי להימשך עד הקיץ, היא הסבירה, לפני שכחות הרוחות והשלגים, שעמם היו לה, כאשה זקנה, יחסים אישיים מצויינים, ייאותו לתת את מבוקשה; אבל בסוף אין ספק שפפיק יקבל שיניים. ואף על פי שאסיאק וארננק לא היו בטוחים שהיא יודעת מה היא שחה, כי כך דרכן של ישישות לפטפט כל מיני דברים המרוחקים מהמציאות כקרח מהירח, הם נאחזו בסיכוי.
הם נסעו בחזרה איתה ועם הילד, וארננק הוצרך לבנות איגלו נוסף, משלג חדש ומחמם, הנשען על האיגלו שלהם ומחובר בו, שבו תוכל פאוטי להיסגר עם נכדה, כי ביקשה להישמר מהפרעות בשיחותיה עם כחות הרוחות והשלגים. ואסיאק, רוחה קצרה בקרבה מאחורי הכניסה החסומה, והיא מחכה להיקרא פנימה להנקה.
הנער גדל וצמח, אך אסיאק, ככל שהוסיפה לחפש בחניכיו לשוא, התכנסה בתוך עצמה ונאלמה, ופעמים רבות היה ארננק מתעורר לקול בכיה החרישי, מושיט ידו הקטנה והמחוספסת משק השינה שלו ונוגע בפניה הרטובים בחשיכה.
בלא חדוה היא תפרה במחט המשולשת שלה ובחוט גיד הקריבו את הברדס שתשא בו את בנה, את בגדיו מעור צְעִירי דובים ומגפיו הלבנים מגור כלבי ים, בלא חדוה היא עיבדה את העורות במי אדם וגירדה אותם עד שהיו רכים. כל אימת שהרשתה לה הרוח הצפונית, היא יצאה אל הלילה המכוכב ודידתה בסד המגפיים הגבוהים, ברגלים מפושקות ובאצבעות מופנות פנימה, ולפעמים מצאה עצמה ממלמלת לאין איש כמנהג ארננק.”
בועת הקרח הקטנה יכולה היתה להיות בית מאושר. האיגלו היה קטן, לשם שימור החום בתוכו, אך מלא כל נוחות שיכול אדם להעלות על רוחו: המזוה היה גדוש חלב למאור ולחימום, ומזון לאכול כל החורף, וכשנשמעה בעד קיר הקרח העבה המיית הסערה, היתה זו גומחה חמה ונעימה באור השקיעה העדין שלה, בניחוח החלב הנשרף והבשרים המתרככים, וצייד כארננק שאינו יודע פחד נוחר בשק השינה.
אבל אסיאק התגעגעה לקריאת היקיצה של השמש, כשיוכלו לנסוע דרומה לפגוש את העדרים, והחיים יהיו מלאים ריגושים שיעזרו לה לשכוח; של שיפוד הקריבו וכבש המושק וטמינת פחים והצבת מלכודות, ואלי מפגשים עם המוני בני אדם אחרים, אולי אפילו שמנה או עשרה בבת אחת, ועמהם ציד ושמחות.
בתוך לבה היתה התקוה להבראת פפיק אך קצרת ימים, והיא ניחמה שלקחה אותו בחזרה.
הפרידה תהיה קשה לבלי שאת עתה.
אביב הפציע, השחר הארוך, אודם הזריחה האיטי, שהחויר את הכוכבים, הפך ארגמן, התבהר, נעשה יום, וסוף כל סוף – השמש! ואסיאק, לפי המנהג הקדמון, כיבתה את המנורה, שפכה את הדלק, והדליקה אותה שוב בחלב טרי ופתילה חדשה.
וצעד בצעד עם שוב נשימת החיים מגלותה תחת האופק נשרה הישנוניות מהאדמים, גופיהם המדולדלים צעקו לבשר והדם זרם יותר מהר בעורקיהם, נטל מנוחתם, דחף אותם לבדוק שנית ושלישית רתמות מזחלותיהם ולהשחיז חודי חניתותיהם וחיציהם ולהדק הגידים שמתחו קשתותם.
ארננק עמד, גופו השרירי בוהק בשכבת השומן, בין קירות הקרח המאירים. "בתחנה הראשונה נעזוב את השנים."
"אבל פפיק התחבב מאד על מישהי", אמרה אסיאק, והיא חשה לבה מתקרר יותר מאיגלו נטוש. "אפילו שהוא יגדל יותר אימא אחת טפשית תוכל ללעוס לו את האוכל בפה שלה."
"ומה כשתמותי? האנשים ילעגו לו, והנשים תבוזנה לו, כל ימי חייו. לא ולא. אינו מתאים לחיות." והוא סב לאחור ויצא לרתום את הכלבים, ממלמל לעצמו.
כשהמזחלת היתה טעונה והכלבים נבחו מאין סבלנות, יצאה פאוטי מהאיגלו עם פפיק על ידיה.
"אתם יכולים לקחת אותו אתכם בלעדי. קרה הדבר ששיניו התחילו לצמוח."
שם הן היו, תחת אצבעה הבוחנת של אסיאק, שני שביבים זעירים של שיניים, ופאוטי הבטיחה שיותר יוסיפו ויצאו אחריהם, שורות שלמות מהן, צוות שלם וישר ולבן. איך היא עשתה את זה, מה היא עשתה, אין שום איש יודע. אבל הסיפור אמיתי, כי אִיטִימַנְגְנֶרְק, הסוחר, שראה משפחתו של ארננק בקיץ של אחרי כן ונתן להם תה תמורת כמה מעורות השועלים שלהם, סיפר אותו למישהו שלא תפש אותו על שקר מעולם, חוץ מלצרכי עסקים.
"את חייבת להישאר איתנו, קטנתי", אמרה אסיאק לפאוטי, "מה אם הילדים שיבואו אחריו יוולדו בלי שיניים?"
אחרי שברגע הזה לא מתאים היה להפליג לדרך, הם פתחו אחת החבילות וחזרו פנימה לבשל מעט תה ולפטפט ולהיתפס לצחוק ולמשוך בשיניים של פפיק ולהפיל מעדנים לתוך פיו, ופעם אחת נאלצה אסיאק לחטט באצבעה עמוק בתוך גרונו כשנתקע שם נתח אחד גדול מדי. הם חגגו וזללו ועשו שמח, עד שנפלה פתאום לאות ותרדמה על אסיאק, שישנה מעט מאד בחורף הזה, והיא שכבה לנוח. ארננק הוסיף ודחס בשר לתוך פרצופו ופיצח עצמות כדי להגיע למח, עד שגם הוא נעשה ישנוני ורבץ תחתיו נוחר.
פאוטי קמה וחמקה בשקט החוצה. הצוות נבח עליה, אך היא היסתה אותו; על ראשי היותר חצופים שבכלבים היא הנחיתה את קת סכין השלג שלה. מאחור היא השאירה חליפתה הפנימית העשויה עורות אלקות, שתהיה שימושית בשביל אסיאק או הקטן, כי הרבה עבודת תפירה נדרשה לחיבור כל כך הרבה עורות קטנים; במקום זה התלבשה בבגדי עורות הכלב היותר מהוהים שהיו לה, אשר כמעט לא נותרה בהם שערה.
בחוץ קיבלה פיה סערה עזפנית תחת שמי עופרת. ההתקדמות היתה קשה לגופה המבורס הזקן ששרף אנרגיה רבה במשך כל החורף וקיבל מעט מאד אספקה חדשה במקומה. שום רחש לא נשמע מלבד חיכוך כפותיה על השלג שחזר וקפא אחרי נשיקת השמש הראשונה, ומהמעמקים הריטון המעומעם של הים, הים החם, הים הטוב והשופע המלא דגים טובים ושמנים.
היא דחקה בעצמה ללכת קדימה, עד שפרצה זעתה, אשר לוּמְּדָה משחר ילדותה להישמר מפניה כל זמן שאינה בתוך שק השינה. אבל היא המשיכה לאמץ רגליה וריאותיה בכל כחה הנמוג והולך, מתאמצת ומזיעה. על רכס קרח בלב ים היא נעצרה. האיגלו לא נראה עוד לעיניה יגיעות החיים.
היא ישבה במקומה והמתינה בשלוה שהזיעה על גופה תהפוך לקרח.
זמן חלף. היא לא ידעה כמה, וגם שום בריה אחרת לא ידעה, או התעניינה, ולא היה איכפת.
בתחילה היה הקיפאון סביב גופה מכאיב. היא חשה איך תבנית היציקה הקרחית מצננת בשרה ועצמותיה ומחשבותיה. התחושה קהתה ונעלמה כליל, המוח נעשה צמיג עם האטת זרימת הדם, וישנוניות מתוקה השתררה. לפני שעבר זמן רב, היא לא הרגישה עוד קור כי אם רוגע ושביעות רצון.
היא הבחינה בדמות דב המשוטט על שדות הים וחשבה על ארננק איך הוא יעלוץ כשיראה את החיה הגדולה. הדב התקרב בדריכות חשדנית, מאפק בכח את תשע מאות ליטרות הרעב שלו, זהיר מפני כל הדומה לאדם, כי האדם כל כך דומה היה לדב. הוא נע על פני הקרח בכבדות שרק נראתה כמסורבלת, אזניו הקטנות זקופות, אפו הרחב והנייד ועיניו ראשי הסיכות חניוניים בתוך פניו המשולשות העליזות. הוא השמיע קולות נמוכים גירגוריים והפיח עננות נשימה לתוך האויר הקפוא.
חיוך קטן לאו בר כיבוש התלבש על פיה נטול השיניים של פאוטי, על כי צורת האדם לבדה היתה מספקת להרתיע חיה מגודלת כל כך. והיא הירהרה שהוא צודק בזהירותו, כי יום אחד בודאי יפגוש אותו ארננק פנים אל פנים על פני הים הלבן, יפתה אותו לבלוע פתיון קפיצי וירדוף אותו במכאוביו עד שיצליח להרוג אותו. לפני איגלו חדש תתרוממנה קריאות הגיל הישנות, כשיפשיט הצייד את טרפו וזוגתו תשלוף את בני המעיים בטרם יקפאו ובנם ינגוס בכבד המהביל בשורות השיניים המושלמות שלו, עד שלא יוותר דבר מהצייד הגדול מלבד כתמי הדם על הקיר.
פאוטי ידעה את העתיד, מפני שידעה את העבר, והיכרותה עם עובדות החיים פתחה לה מבוא להבין ועל כן לקבל בלא מרירות את חזיון התוגה הנצחי של הטבע – שבשר חייב להיכחד, כדי שבשר יחיה. עליה היה למות כדי שיחיה הדב עד היום שבו יוכל ארננק להביאו טרף לפי פפיק ואסיאק.
וככה היא תשוב אליהם. עד שהגיע הדב ליעדו, עזבה אותה כמעט כל תחושה, וקרובה היתה שלא להרגיש כאב כלל בעוברה לארצות התנומה המתמדת בלא הפרעות.
