translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית
גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish
[email protected]
Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott
כל איש היה קולט שעצם הגעתו של קִידוֹק, סוחר גבה קומה, עליז ורברבן, שהתחיל מיד לזמזם סביב בנות אולוליק כדבורה בשיח פורח, תבעה החלטה מהירה.
כל איש חוץ מארננק.
הוא היה גיבור ציד, אך מחזר כושל. הוא ידע לקטול את הדב הגדול ולשפד בחניתו את כלב הים הגדול, אבל אשה היתה טרף כבד מדי בשבילו. הוא רק הרהר בתוגה על כי ככה הם החיים: לפעמים במשך שנים אין שום אדם מזדמן; ואז בא הכל ביחד, בעונה אחת יכולות להגיע שתים או אפילו שלש סיעות נוסעים – ועל האדם נכפית ברירה גדולה כלויתן.
הוא פרק ממזחלתו שללו הנוטף דם וזחל אל תוך האיגלו. בפנים היו אנרביק ואולוליק שותים תה עם נשותיהם ועם אסיאק. אבל אימינה היתה חסרה.
“קרה הדבר שקידוק עזב”, הודיע אולוליק, ”ולקח אתו לאשה בתו נטולת הערך של מישהו. אתה לא יכולת להחליט, אז הוא החליט.”
הכל צחקו מלבד ארננק, שקפא תחתיו, לסתו צונחת, תדהמה בעיני השקד הכהות שלו. לבסוף הוא פלט:
“אבל במקרה מישהו רצה את אימינה, והוא ילך להחזיר אותה ולהרוג את הגנב!”
“הוא נתן לנו מסור חדש”, אמר אנרביק ורמז בכך שהנישואין תקפים, ופאוטי הוסיפה:
“למה לא תקח את אסיאק הקטנה שלנו? היא לא שוה יותר מאימינה, כמובן, אבל אין שום דבר שאימינה יכולה לעשות בשבילך שאסיאק לא יכולה.”
אסיאק הסמיקה וגיחגכה והסתירה פניה באגרופה, אבל ארננק רקע ברגלו.
“מישהו רוצה אימינה ולא אסיאק!”
סיקסיק משכה בכתפיה. “היא היתה שלך לו ביקשת.”
ארננק ירק בכעס וצלל למנהרה, וכל הקבוצה זחלה החוצה אחריו, נדבקים בהתרגשותו, אך צוחקים.
“הצוות של מישהו עייף, אבל עדיין הרבה יותר מהיר מזה של קידוק. יהיה קל לתפוש אותו.”
אבל הוא לא יצא לדרך בלא השתהות ניכרת. הוא חידש רתמות כל כלבי הצוות ובדק את נעליהם. הוא צעק פקודות ובקשות להעמיס יותר צידה על מזחלתו, והמולה שררה בכל המחנה, הכל דידו לכל הכיוונים על רגליהם המוטות פנימה, בליווי קריאות ופרצי צחוק.
כשהמזחלת והכלבים היו מוכנים, החליט ארננק שהוא צמא וזחל בחזרה פנימה לשתות עוד קערה של תה. למרות כל רצונו לדחוק את השעה נשאר הנזיד חם במשך זמן רב, וכשדחף בו ארננק אצבעו לבדוק מצבו, הוא נכוה וקיפץ וחרף וגידף. בינתים, עד שיתקרר התה, הוא דחס לתוך פניו דגים קפואים, כשבין כל שני מלא-פה הוא מדבר – בעיקר לעצמו, כהרגלו.
“מישהו יתקע סכין קרח בבטן של קידוק וישלוף מתוכו את הכבד, יחתוך ממנו את האזנים וידחוף לו אותן בגרון. אחר כך יכרות מעליו את הראש וישים אותו על הפגר, יעקור לו את העיניים וישים אותן על הראש שלו. זה ילמד אותו לגנוב!”
אנרביק הרים אצבע מזהירה. “אם תהרוג אותו, אף אחד לא ירשה לך עוד להיכנס לאיגלו הזה!”
“אפילו לא אתה?”
“אפילו אני לא.”
זה חולל בארננק הירהורים, מאמץ שלא הוסיף לו יופי: הם שיוו ארשת חמורה וזועמת לפניו שבדרך כלל לא היו בהן קמטים. גירוש מהחברה היה העונש היחיד בחברה הזאת שלא היו בה לא חוקים ולא שופטים ולא מנהיגים; ובאשר חברת בני אדם נחשבה יקרה כחיים עצמם ממש, היה ארננק מופתע נוכח הרעיון שרצח פשוט יגרור תגמול חריף כל כך, כי לא נראה לו במעשה שום דבר רע. זה היה מה שכל כלב ים צעיר היה עושה, להתקיף אחד הזכרים המזדקנים כדי להשתלט על הנקבה.
ומה שהיה די טוב בשביל כלב הים, היה די טוב בשביל ארננק.
“אם ככה אתה רואה את זה”, הוא אמר בסוף באי-רצון, “אז מישהו רק יקח בחזרה את אימינה וירביץ לקידוק באלה, שיזכור. אבל אם הוא יעז להתנגד הוא ייהרג כמו כלב ים!”
“אם אתה לא יכול להתאפק מלהרוג אותו, אל תשכח לאכול חתיכה קטנה מהכבד שלו, כדי לפייס את הרוח, שלא יזיק”, אמר אנרביק, שהיה איש בעל נסיון רחב. “רוח כועס הוא מסוכן מאד.”
בינתים התקרר התה. ארננק שתה אותו ברעש, ביחד עם כמה פרושות של דג קפוא, מיצמץ בשפתיו וזחל החוצה. אף על פי שכלביו הכריזו בקול רעש גדול על רעבונם, הוא נמנע מלהאכילם, כי כלבים מורעבים הם כלבים מהירים. הצוות יילל וניבח ברוגז, כשטיפס על הגדולה בחבילות.
“קח אסיאק אתך”, אמר אולוליק ודחף קדימה את בתו המגחגכת. “זה יקל על המשא ומתן שלך עם קידוק. הוא שילם בעד אחת מבנותינו חסרות הערך, והוא יקבל אחת.”
ארננק היסס רגע לפני שרמז לה לעלות. היא הספיקה בקושי להתישב, עד שהיכה בשוט את הכלבים והם התפרשו במניפה עם יללות ונביחות.
המזחלת של קידוק הצטמקה לחוד סיכה על המרחב הלבן של השלג שכיסה כשמיכה דקה את ים הקרח. האזור הזה היה קר מכדי שירדו בו משקעים מרובים, אפילו בעונת הקיץ. פה ושם באמצע הים השטוח הרימה סערה תת ימית, או מערכת זרמים כלשהי, את המים המאובנים בגושים בעלי צורות משונות ומוזרות כעין עיר רפאים אגדית שבורת גורדי שחקים. במרחק היתה יבשה, שלוגה גם היא, חצוית רכסי סלע ערום שהזדקרו מתים וכהים לפני רקיע ירקרק חיוור. חם היה, רק כעשרים מעלות מתחת לאפס, וארננק התפשט עד מתניו וחשף לרוח את חזהו רב העצמה. הוא השאיר מאחור את חליפתו החיצונית העשויה פרוות דב ויצא לבוש רק בבגדו הפנימי התפור מעור עופות.
“עוד מעט מישהו ישיג את קידוק”, התרברב ארננק, אחרי ששככה ההתרגשות ההתחלתית של הצוות והוא יכול לשמוע את קול עצמו.
“אפשר”, אמרה אסיאק, שישבה שלוה מאחוריו, זרועותיה משולבות על חזה, “שעד אז יתקדם קידוק בדיוק לאותו מרחק.”
הזמן נמדד בהתקדמות השמש, שצפה חיוורת מעל קצה האופק, גבוה מעט יותר בצהרים ומעט פחות בחצות הלילה. אך בכל שעות היממה היה אור השמש המימי המוחזר מהקרח מסנוור את העיניים, והנוסעים הרכיבו משקפיים העשויים פס עץ בעל חריץ אחד לכל עין, וגם השחירו בפיח עפעפיהם ונחיריהם כנגד הסינוור.
אבל השמש ירדה מעט יותר נמוך בכל סיבוב, בקרוב עתידה היתה להיעלם לגמרי, ועל כיפת רומו של עולם יבוא הלילה, ויישאר שם.
“למה אתה רוצה להדביק את קידוק?” שאלה אסיאק אחרי זמן מה.
“להשיג את אימינה. את לא יודעת?”
“מישהי יודעת רק שאתה תהיה לצחוק הכל עוד שנים על שנים. מי שמע מעולם על איש הרודף אחרי אשה! וכמו שאתה יודע, כלבי הים אוהבים להיתפש רק בידי אנשים שמצליחים עם נשים, ואתה תראה שמיד כשהשמועה על המרדף הזה תתפשט ביניהם, הם יבוזו לך ויתחמקו ממך.”
“סתם אשה אחת עם אמונות תפלות שעושה המון רוח!” אמר ארננק בכעס והיכה את כלביו בשוט, אחד לאחד. “אני יודע היטב מה לעשות כדי שכלבי הים לא ישמעו על זה לעולם.”
אחרי שהשמש התוותה סביבם חצי מעגל, הראה הצוות סימני עייפות – נשימתם הילכה כבדה יותר, הם משכו פחות חזק ומעדו לעתים תכופות, אבל חוד הסיכה שאחריו היו רודפים גדל במהירות.
“בטח הוא עצר לתת מנוחה לצוות שלו”, אמר ארננק, מאמץ עיניו כנגד בוהק הקרח.
“וגם הצוות שלנו מתעייף.”
אבל ארננק נתן לכלבים רק הצלפות שוט במקום אוכל ומנוחה, עד שהם הילכו כושלים ותועים ודרכו איש על רעהו כדי להימלט מהשוט וסיבכו את רצועות המשך, והוא נאלץ לעצור ולהתיר את הפקעת. הם גרגרו בריטון וניסו לנשוך כפפותיו, והוא העמיד אותם במקומם בבעיטות וחבטות. כשהאכילם בקמצנות דגים קפואים, הם בלעו את הגושים שלמים עם העצמות והכל ונלחמו עליהם בחימה שפוכה, עד שרצועותיהם היו שוב מסובכות והוא הוכרח להפריד וליישר אותם בשנית. אז הוא קרסם מעט מאותם דגים והשליך מהם לאסיאק.
בינתים נשכבו הכלבים על בטניהם, הסתירו אפיהם בכפותיהם הקדמיות ומיאנו למוש ממקומם, וארננק נלאה מהנסיון ללמד אותם הגיון באלה.
“אפשר שאנחנו צריכים לתת להם לנוח”, הציעה אסיאק.
ארננק ניתר וקיפץ על רגליו בקוצר רוח, וכדי שהעצירה לא תתבזבז לריק, הוא החליט לזגג מחדש את המגלשיים בקרח. הוא פרק את המזחלת והפך אותה, כשהוא ממלמל כל הזמן לעצמו. הוא מיתן תנועותיו רק להמיס שלג בפיו ולירוק אותו על זנב שועל, ואת זה העביר על פני המגלשיים, ומיד אחרי כן את כפפותיו, כדי להשוות ולהחליק את שכבת ציפוי הקרח. אחרי שהעמיס את המזחלת מחדש, הוא החליט פתאום שהוא עייף.
הוא רבץ תחתיו לשם תנומה חטופה ובקש שאסיאק תעיר אותו בקרוב.
כשהתעורר, היה זה מפני שנגמרה לו השינה. הכלבים היו ערימות קוצניות של כפור קפוא בשלג, אסיאק ישנה בשלוה, השמש הספיקה להתגלגל לצד הנגדי של האופק, והמזחלת של קידוק חמקה בערמה מתוך התמונה.
ארננק קילל וירק וקיפץ סביבו בחמת זעם, עורר במגפיו את צוותו לפעילות פתאומית, ולפני שאסיאק יכלה לשפשף את השינה מתוך עיניה, התחדש המרדף.
הם הוסיפו לנסוע על פני הים על עקבות מגלשי קידוק, כשהם אוכלים על המזחלת וגורפים מדי פעם שלג למשקה כפי שעשו הכלבים. כשבסוף נראתה שוב מזחלתו של קידוק, פלט ארננק שאגת גיל.
“למה אתה רודף אחריו?” שאלה אסיאק בחוסר עניין.
“את כנראה מטומטמת או חרשת, אשה”, ענה ארננק בעצבנות. “מישהו סיפר לך כבר: כדי להשיג את אימינה!”
המצב לא נשתנה, חוץ ממלאי המזון שהצטמק. גל החום חלף, אפשר היה שוב לנשום את האויר, שלשים וחמש מתחת לאפס בערך, ומדי פעם בא פרץ של רוח קפואה שהזכיר לארננק משהו מסערת החורף אהובתו, והוא מילמל לעצמו בשטף, כמו תמיד כשהיה שרוי במצב רוח טוב.
או במצב רוח רע, בעצם.
הוא התרגש כשגילה שקידוק עצר. כשהתקרב ראה סיבת החניה: קידוק דג. הוא רכן על חור שחתך בים, חניתו מוכנה בידו, מבטו בולש למעמקים, אחוריו זקורים אל על ואפו כמעט נוגע בפני הים שמילא את החור במקום שהוצא ממנו הקרח. הוא סובב ראשו בזריזות, כשצוותו נבח 'עורו–עורו', אך שב לעיסוקו עד הרגע האחרון, כשמזחלתו של ארננק כמעט נגחה אותו. אז הוא קפץ על רגליו, רץ אל המזחלת שאימינה החזיקה הכן, והלאה משם טסו כפתיתים לפני סופה.
ארננק עבר את חור הדיג בדהרה ועוד הוסיף לכלביו קריאות עידוד והצלפות שוט. אבל פתאום הוא עצר את צוותו. שכב שם אצל החור ראש של שמך עצום, אדום מדם טרי, ומבחר של ראשים יותר קטנים ושל עצמות מפוזר סביבו.
“מה יש עכשיו?” שאלה אסיאק.
ארננק ירד מהמזחלת ורקע בשתי רגליו חליפות כפוסח על שתי סעיפים. “המים האלה מכילים דגים שאינם קטנים.”
“קידוק הוא דייג שאינו קטן.”
“אם קידוק העלה בחניתו אחד כזה, מישהו יכול לצוד אחד יותר גדול.”
“אתה יכול?” שאלה אסיאק בספקנות.
“תקבלי הוכחה תיכף ומיד“, התרגז ארננק. “קידוק לא יגיע רחוק. אבל אל תדרכי על הקרח, וגם תחזיקי את הכלבים שקטים, שאם לא כן הדגים יעברו למקום אחר.”
הוא פרש עור קריבו אצל החור, כרע עליו על ברכיו וקירב אפו אל המים, כשגבו מופנה השמימה. ביד ימינו החזיק את החנית, מוכנה ומכוונת להכות מיד, ובשמאלו הניע את הפתיון התלוי בחוט של גיד – דג קטן מגולף בעצם שסנפיריו נעו עם כל משיכה בחוט.
ארננק היה שקוע במלאכתו עמוק מכדי שירגיש כמה זמן חולף. דגים גדולים מזהירים שטו לאטם בחשכה הטהורה של הים.
לבסוף אחד מהם התפתה להתקרב לפני המים. ארננק הנמיך חניתו מעדנות, אחר כך היכה, ומשך אותה לאחור כשהיא רועדת בעויתות הפיתולים של אילתית שחורה. ארננק זרק את הדג על הקרח. האילתית פערה לועה, התהפכה בקפיצה וקפאה. ארננק צחק, שקל אותה בידו והשליך אותה לאסיאק.
אבל אסיאק משכה בכתפיה. “איננו גדול. לעולם לא תשיג אחד כמו קידוק, אז אל תבזבז עוד זמן אם אתה רוצה לתפוש אותו.”
אסיאק ישבה על המזחלת, נידנדה רגליה וחייכה על פני לחייה העגולות והנעימות הגדושות שומן. בחוד סכין השלג שלה היא הסירה את עצמות האילתית ולעסה את הבשר לאט, כשעל פניה נסוך חיוך חולמני.
זמן עבר וגם דגים עברו, אך ארננק לא הצליח לדוג אותם. הוא ראה אותם שטים רגועים או מרוגשים במעמקים האפלים, אחדים או זוגות או להקות, אבל אף לא אחד מהם התקרב כדי להשתפד על החנית, וכשפעם אחת התקרבה להקה שלמה, היכה בה ארננק מכה פראית, בנסיון להעביר חניתו בתוך כמה מהם בבת אחת, והם נפוצו בלא פגע.
זה הרגיז את ארננק, והוא החליט לעזוב את המקום ההוא.
הקור הוסיף להתחזק. הכלבים רצו באף מושפל על ריח קודמיהם, וארננק ואסיאק יכלו להתנמנם על גבי המזחלת. מורגלים היו להסתפק בשינה מועטת בקיץ ולפרוע את החוב בליל החורף הארוך. אבל מדי פעם הם היו חייבים לתת מנוחה לצוות. אז יחתוך ארננק חור בים במפסלת הקרח שלו או במסור וישפד על חניתו כמה דגים, ופעם אחת, כשהיו קרובים לחוף, הוא הרג שועל בחץ מקשתו. אסיאק טיפלה בשלל, כלומר, הגישה את הקרביים הרכים מיד כשהתקררו, הניחה בצד את בשר השרירים הקשה יותר שיתרכך ברקבון ושמרה לעצמה את הפרוה כסמרטוט לשמוש כללי.
היה זה השועל, שבישר, בשערות הלבנות הראשונות שבפרוותו, את החורף המתקרב, יותר מהעולם המחשיך והולך שעיניהים התרגלו לו בהדרגה, והמשב הקרחי הראשון שלח צמרמורות של עונג בגופו הבלתי מוגן של ארננק. רוחו העולצת שבה אליו, והם הרבו להתבדח. אסיאק לעגה לצוותו שלא ישיג אפילו במאה קיצים את המזחלת האחרת, ולשללו שלא יכול להשתוות לעולם לדגה ששלה קידוק אשר ראשיה ועצמותיה שכבו מפוזרים לאורך עקבותיו. הוא החזיר לה אחת אפיים באומרו שאינה יודעת לרתום מזחלת, כי רצועות המשך שהיא הכינה בשעה שהוא עסוק בלכידת ארוחתם נהגו להיקרע לעתים תכופות, ובדרך כלל בדיוק כשמזחלתו של קידוק נראתה גדולה ובהישג יד.
אחת הכלבות המליטה גורים במרוצתה. היא נקשרה מראש ברצועת המשך הקצרה ביותר, פן יבלעו חבריה לצוות את השגר, ואסיאק התכופפה מעל המזחלת הנוסעת והרימה אחת לאחת את החבילות המעלות קיטור. בשיניה היא קרעה את חמש העטיפות הראשונות, שהיו קרירות במקום שבו נגעו בשלג וחמות עד כדי כויה בצדן האחר, והיא שפכה את הנוזל הצמיג ואת העור הדביק והמתוק החוצה מהמזחלת והחליקה את הגורים הלחים אל תחת חולצתה הפנימית. כלבה במסע לא יכלה לגדל יותר מאלה, ואת ארבע החבילות הנוספות שבאו לא פתחה אסיאק, אלא שמרה אותן על המזחלת כמזון לכלבים. הן התקשו במהירות ברוח הנסיעה.
השמש סבבה את האופק פעמים אחדות, אולי שבע או שמנה – הדיוק בכגון זה לא היה חשוב במקום שהזמן בו ארוך – ואז פרצה סופת שלגים של ממש, וארננק התחיל לדבר אל עצמו בהתרגשות גדולה.
חשיכה הצרה את האופק. סערה שירדה מהגבעות הרחוקות טיאטאה את ים הקרח והרימה עננים עכורים של אבק שלג מהקרקע והסיעה אותם לעבר האופק על פני המרחב הגדול, וארננק ואסיאק הוסיפו שומן לשכבה שעל פניהם ומיצמצו והתכופפו נגד מזג האויר. מזחלתו של קידוק נעלמה שוב מהעין, הכלבים לא יכלו להסכים ביניהם בקשר לריח, וארננק נאלץ לעצור ולרדת מהמזחלת פעמים אחדות, עד שחשף בעקב מגפו את העקבות שנעלמו תחת השלוגיות הנודדות.
המזחלת והצוות כמעט הועפו לפני הרוח העזה, וארננק התחיל להרגיש בחסרון מעילו החיצון בעל הברדס הגדול שהיה משאיר רק את עיניו חשופות; בלעדיו נדבק עתה קרח לגבותיו ומילא את אזניו.
אף על פי כן הוא לא היה עוצר אילולא אירעה תאונה.
כדי להכניע את הרוח ולהענישה על חוצפתה התחיל ארננק להכות בה בשוטו ולדקור אותה בסכינו. אלא שהרוח לא רק שסירבה להתפחד, אלא הפכה במשב אימתני אחד את המזחלת, דחפה אותה ככה עשרות רבות של מטרים ופיזרה על פני הים לאורך כל הדרך הזאת חבילות ונוסעים וצוות בערבוביא איומה וערמה את הכל נגד רכס קרח אחד. הכלבים ייללו. ארננק קילל. אסיאק צחקה. לשוא הם ניסו להתיר את סבך רצועות הכלבים ולהציב את המזחלת על נתיבה; הרוח הפכה אותה שוב, לפני שיכלו להעמיס עליה מטענם.
“סלח לאשה אחת שהיא מדברת, אבל המזחלת עלולה להתרסק, ואז לעולם לא תשיג את קידוק”, צעקה אסיאק לתוך אזנו של ארננק המלאה שלג. “מוטב שנעצור כאן. אם אנחנו לא יכולים לנסוע, גם הוא לא יכול לנסוע.”
על משטח של שלג נודד מצוּפַף הוא צייר בחניתו מעגל שהיה רחב אך מעט יותר מגבהו שלו. כשהוא עומד בתוכו, הוא חתך מתחת רגליו קוביות גדולות של שלג וסידר אותן סביבו על קו המעגל שצייר. הוא חצב מתחתיו את הקוביות בשביל השורות היותר גבוהות, כך שבניינו גדל בבת אחת לגובה ולעומק. הוא סיתת את הקוביה האחרונה של כל שורה בסכין השלג שלו ככה שהיא התישבה בדיוק בתוך הריוח הנותר להשלמת העיגול. כל שורה נעשתה צרה מקודמתה, עד שהספיקה קוביה יחידה כדי לחתום את קדקוד הכיפה.
בינתיים טחנה בחוץ אסיאק את השלג המוסע גס הגרגר לאבקה דקה, בעזרת את העשויה עור קפוא של כלב ים. אבקה זו היא טחה בקיר הצומח של האיגלו ואטמה בה את החריצים בין הקוביות. כיפתו הכדורית של המחסה השלם בלטה מעל פני הים המושלג רק עד גובה בטנו של אדם בערך ולא הציעה כל אחיזה לאיתני מזג האויר; היתר היה למטה.
מעל ראשו עשה ארננק חור קטן שיצא בעדו העשן. אחר כך הוא בנה את דרגש השלג ומנהרת הכניסה המכוונת להכניס אויר, אך לא רוח, והעשויה להוות מחסה לצוות, ובשעה שאסיאק הכניסה את הצידה ואת כלי הבית וכיסתה את הדרגש בעורות, הוא יצא לטמון את המזחלת. אחר כך הוא זחל בחזרה לתוך האיגלו, ובקפידה הסיר מבגדיו את השלג הדבוק בהם, לפני שרבץ על הדרגש.
בעלטה הוא שמע את אסיאק מכינה את המנורה, מכה באבנים להקפיץ ניצוץ לתוך הפטריות המיובשות המשמשות כמצע קליטה ומדליקה את טחב הפתילה, ומשהתחיל השומן להינתך בכלי השטוח גדלה הלהבה, הציתה ברק בקיר המעוגל והפיצה חום. אבל כיון שהרוח ואבקת שלג דקה הוסיפו להיכנס פה ושם דרך הקיר הגס, הפשיר ארננק במקומות האלה את פני הקיר בחום המנורה, וברגע שהרחיק משם את השלהבת קפא מה שהפשיר, והקיר נאטם לרוח.
בינתים התקינה אסיאק מעל המנורה מדף ייבוש משתי חניתות נעוצות בקיר ותלתה עליו את חליפתה החיצונית הרטובה. בידיה ובשיניה היא משכה את המגפיים הספוגים מעל רגלי ארננק ובדקה אותם. הם היו מפוצצים בשני מקומות. היא ייבשה אותם בשלג ותיקנה אותם, בעזרת מחט עצם הלויתן התחובה תמיד בשערה, בגיד קריבו. אחר כך היא שמה אותם אצל הבגדים על המדף.
המדף, המנורה, המזוה, גוש השלג המוכן לשתיה, אבני הצור מכות הניצוצות ועץ המגע וכל יתר כלי הבית סודרו לפי תכנית עתיקה יותר מזכרון כל אדם – כל פריט ופריט בהישג יד מושטת, שיימצא בקלות בחשיכה ושאפשר יהיה לעשות כל מה שצריכים לעשות בפנים מבלי לקום מעל הדרגש. האיגלו הזה היה שוה בכל לאיגלו שהשאירו מאחור ולאיגלו הבא שהיו עתידים לבנות, וכליהם היו בנויים כדי להתאים לסביבה הזאת. הואיל ולא היה שם די מקום להניף יד, היה גרזן אבן הצור קצר, והלהב של הסכין בעל קת עצם הקריבו מעוגל היה, כך שהעובד בו יכול להסתפק בהנעת פרק ידו בלבד.
רחשי התפירה המרגיעים, זוהר המנורה המאיר את קיר הקרח בגון שקיעת חמה, והריח המורגל של הפתילה הצפה בחלב הניתך והולך, כולם השרו על ארננק כמיהה לשינה. אבל פתאום הוא חש קור שלא היה נוח. הוא ביזבז כח ואכל פחות מדי, כאשר יעשו אנשים בהיותם מחזרים, וכמובן לא היה זה ארננק אילולא שכח מאחריו דבר חיוני כבגדים הולמים. חליפתו היתה מתיבשת על המדף, והוא זחל לתוך שק עור האיילים הגדול שלו. הוא סידר תנוחתו כך שכפות רגליו היו מוגבהות מעט מעל יתר גופו, כדי שהאויר החם יעלה בכיוון אצבעות רגליו, אבל אפילו התחבולה הבדוקה הזאת לא חיממה אותו, והשינה חמקה מעיניו. בדרך כלל הוא הפיק הנאה מלהירדם קפוא למחצה. אבל לא עכשיו.
הוא העמיד פנים כישן עמוק והתעלם מפלישתה. אחרי זמן מה העלתה הפתילה הנזנחת עשן, גימגמה, כבתה. קול זעמה של סופת השלג חדר במעומעם בעד הקיר העבה. בהיות אסיאק בתוך שק השינה באה חמימות, ולפני שידע נפשו נפלה על ארננק תרדמה.
הוא התעורר לקול גירוד עורות. הסערה נרגעה במקצת. אסיאק חייכה כשראתה אותו משתחרר מהשק. היא היתה עסוקה בריכוך מגפיו במגרדים העשויים עצם, כשהיא מסתייעת בשיניה במקומות הקשים ביותר. חליפתו היתה יבשה.
הוא היה מורעב. תה קר המתין לו. הוא שטף אותו במורד גרונו ביחד עם גושים של דג ושל שומן. עד שהתעייף מלאכול נותר מעט מאד.
“מישהו יחפש את קידוק לפני שיוכל להפליג שוב”, אמר ארננק, כשהוא מחטט בין שיניו ומלקק אצבעותיו.
“אפשר שאשה אחת תצטרף אליך. הוא לא יכול להיות רחוק.”
כמה כלבים ייללו כשעברו על גבם במנהרה, אבל רובם היו עייפים מכדי להרגיש. הרוח עדיין נשבה חזק, השמים היו מצונפים והקור חמור.
בעקביהם הם גילו עקבות מזחלת קידוק, מיצמצו באבק הקרח והתכופפו בפני הרוח, ולבסוף הם איתרו איגלו קטן המצטמק תחת מזג האויר ושכמעט נעלם בשלוגיות הנוסעות שנערמו בסביבתו.
פניהם קיבל גירגור כלבים במנהרה. בפנים היה האיגלו של קידוק בדיוק כמו האיגלו של ארננק ובתוכו אותם כלים באותו סידור. קידוק חייך אל המבקרים מתוך שקו, ושתי האחיות גיחגכו והתרחרחו.
“מישהו בא לקחת את אימינה בחזרה”, הודיע ארננק בלא כל טכס.
“ראינו אתכם עוקבים אחרינו, אבל חשבנו שרצית לשחק”, ענה קידוק בחיוך. “תמיד התגרית בצוות שלי.”
“לא, זה לא היה כדי לשחק, אלא כדי להגיע אל אימינה.”
“למה לא תקח אסיאק? היא לא יכולה לגרד עורות ולתפור מגפיים ולעשות כל יתר הדברים הקטנים שעושות נשים?”
“כן, היא מגרדת ותופרת”, הודה ארננק. “אבל מישהו רוצה את אימינה בגלל …” ובזה הגיע לקצה חכמתו.
לא עלה בדעתו שאולי הוא רצה את אימינה רק מפני שקידוק לקח אותה. סמוק פנים ונבוך הוא הושיט ידו לחתיכת בשר ששכבה על הרצפה וחתך לעצמו גוש ממנה. שלשת האחרים צחקו, וארננק האדים יותר ויותר. כפי שאמרה אסיאק, היה זה בלתי מקובל ביותר להודיע על איזו התעניינות מיוחדת באיזו אשה מיוחדת.
“אף אחד לא יכול להכריח אשה”, אמר קידוק בסופו של דבר והוכיח בכך שהוא בעל התבונה היתירה. “אימינה יכולה ללכת אתך אם היא רוצה. אבל במקרה הזה אולי תצטרף אסיאק לצייד אחד חסר ערך שאינו רוצה לנסוע לבדו?” הוא הסתכל באסיאק, וכן עשה ארננק.
“בטח”, ענתה אסיאק, מגחגכת.
ארננק קימט מצחו. הוא נעשה כל כך מיסכן, עד שהיה עליו להתכופף שוב ושוב אל ערימת הבשר כדי להתנחם, והצליל היחיד שיצא ממנו היה כשפלט את העצמות או מצץ אצבעותיו בין חטיף לטעימה, בעוד האחרים מפטפטים ומתבדחים עד שוך הסערה.
כשמזחלתו של קידוק היתה טעונה ומקושרת, הם החליטו לחזור אל האיגלו לקערת תה אחרונה ולעוד פיטפוט אחד ולעוד צרור בדיחות, כלומר בערך לשבוע נוסף.
לא היו שם התפרדויות; רק הגעות היו סיבה לחגיגות. פרידות הן עצובות במקום שחברת אדם נדירה בו, והפלגות עוברות בשתיקה ובהתעלמות. לכל היותר הם אמרו לפעמים “אַפּוֹרְנִיאַקִינַאטִיט”, כשמישהו יצא מאיגלו – לאמור: “ובכן, חביבי, היזהר שלא תדפוק ראשך בתקרת המנהרה.”
מכאן, שראוי היה לארננק שלא לשית לבו כלל ליציאת קידוק ואסיאק ולהישאר בתוך האיגלו. במקום זה הוא יצא אחריהם ועמד אצל המזחלת בלסתות קפוצות ועיניים כבדות גורל, וכשהכלבים התחילו לקרוע את המזחלת מעל מקומה והרצועות נמתחו וחרקו, הוא התנפל פתאום על מנהיג הצוות ועצר את המזחלת בפתאומיות כזאת, שהמטען והנוסעים התגלגלו מעליה בעירבוביא של נביחות וקללות וצחוק.
קידוק התרומם, ובעודו חובט בבגדיו דידה לעבר ארננק.
“מישהו מעדיף את אסיאק בעצם בסופו של דבר”, השתפך ארננק בהבעה מעוררת חמלה. “קח את אימינה בחזרה!”
קידוק צחק. ארננק כנראה יצא מדעתו. כאילו אין אשה אחת טובה כמו האחרת! לקידוק לא איכפת כלל איזו מהן תהיה שלו, אם רק ארננק יגמור להחליט מה הוא רוצה.
הוא גמר.
כעונש הוטל עליו להעמיס מחדש את המטען על המזחלת, והוא עשה את זה בזריזות של שמחה, כשהוא מלוה עצמו בזימזום עליז, ובפעם הזאת שמח היה לראות מזחלת יוצאת לדרכה.
הוא לקח את אסיאק בחזרה לאיגלו שלהם והתחיל, מבלי לאבד רגעים אחדים, לרחרח ולגפף אותה. אבל היא סטרה על שתי אזניו באילתית קפואה.
“רדפת אחרי אימינה במשך סיבובים רבים של השמש, לפני שהחלטת מה אתה רוצה, ותצטרך לרדוף אחרי אשה אחת זמן כפול מזה לפני שהיא תחליט מה היא רוצה”, היא אמרה, קצת כועסת וקצת משועשעת. “אפשר ואפשר שלא כל כך קל להפיל אשה טפשית אחת כמו להפיל דב.”
התפנית הבלתי צפויה הזאת ריפתה ידי ארננק, והוא נבהל מאד במחשבה איך תתקבל המפלה החדשה הזאת שלו אצל כלבי הים. ואז הפריחה אסיאק שאלה מקפיצה.
“למה רדפת אחרי קידוק?” וכיון שארננק לא ענה, היא הוסיפה בבת שחוק, “אתה כנראה מטומטם!”