![]() |
|||||||||||||||||||||
| דוד ויסקוט Dawid Wiskott translator into Hebrew and German מתרגם לגרמנית ולעברית גם מאנגלית ומיידיש also from English and Yiddish [email protected] more wiskott stuff: http://mywebpage.netscape.com/abujaftiel/instant/index.html :עוד חומר ויסקוט |
|||||||||||||||||||||
| ברום עלמא מאת הנס ריש Top of the World by Hans Ruesch hebrewed by Dawid Wiskott |
|||||||||||||||||||||
| לרשימת הפרקים | |||||||||||||||||||||
| פרק ראשון | |||||||||||||||||||||
| לפרק הבא | |||||||||||||||||||||
| האדמים | |||||||||||||||||||||
| בשעה שאֶרְנֶנֶק הרים ראשו משק השינה שלו, היו מחשבותיו רצות בדרך כלל מיד לערימת הדגים והבשר הנרקבת לה לריכוך מאחורי מנורת שמן כלבי הים. אבל לא היום. היום, כשראה את סִיקְסִיק רוכנת על פרוות הדובים של בעלה בפינה אחת של האיגלו הקטן, הוא קיבל החלטה פתאומית, לפני שהיטה אוזן לדרישות קיבתו. כיון שתורם היה יותר מחלקו לקיום משק הבית הקטן, מעתה הוא ידרוש גם כן חלק מלא בזכויות הבעל של אַנַרְבִיק, לבל יצטרך עוד לבקש רשות בכל פעם שיתחשק לו לצחק מעט עם סיקסיק, או כל אימת שנזקק לתפירת כפפות חדשות או לתיקון מגפיו. סוף סוף הוא ימשול על אשה משלו ויתן לה פקודות בעצמו – דבר שטעמו לא טעם מעולם, מפני שהיה צעיר, ומפני שכאן בקצה הצפון היו נשים נדירות כשם שדובים היו מצויים בשפע. אבל ארננק ידע כמה חשוב לו לאדם שתהיה לו אשה משלו – משהי שתגרד עורות ותתפור בגדים ותאזין לבדיחות של האדם במשך הלילה. במיוחד, כשהלילה נמשך ששה חדשים. בדיוק עכשיו, למשל, התחשק לו לצחק מעט עם סיקסיק לפני צאתו לצייד. אבל הוא ידע בין טוב לרע כמו כל אדם אחר, ולכן הוא ידע שיהיה זה בלתי הגון ביותר להתכבד באשה השייכת לאיש אחר מבלי לבקש לפני כן רשות בעלה. וארננק אך לעתים רחוקות בלבד עשה דבר בלתי הגון. |
|||||||||||||||||||||
| אבל נמאס לו לבקש. לא שאנרביק סירב לו אי פעם: לסרב להשאיל אשה או סכין היה גילוי של שפלות בלתי נסבלת. אבל גם לבקש תמיד טובות היה בלתי מכובד בשביל בן הגזע הגאה שבניו מכנים עצמם פשוט אִינוּאִיט, או "אדמים", ומשתמע מזה שכל השאר אינם נחשבים לעומתם בני אדם של ממש; הגם שיתר העולם בחר לקרוא להם אסקימו — כינוי שמקורו בלשון האַלְגּוֹנְקִין, ופירושו אוכלי בשר נא — אם בלעג או בקנאה הדביקו להם האינדיאנים את השם הזה, לא הוברר כל צרכו. | |||||||||||||||||||||
![]() |
|||||||||||||||||||||
| סיקסיק הכינה תה על מנורת הבישול העשויה אבן סטיאטיט. היא מילאה קערה, ובהילוך המתנדנד של כל הנועל מגפי עור כלב הים עטור הטבעות, המגיעים לו עד המפסעה ומטים אצבעות רגליו פנימה, היא הגישה לארננק את המשקה, מחייכת. האשה והאיש לבושים היו באותם בגדים. שניהם היו שריריים וכבדי גרם ולשניהם אותן פנים שמחות, רחבות ומשוטחות; דומים היו בכל מלבד שערם, שהיה ארוך ובלתי מטופח אצל ארננק, ואילו ראשה של סיקסיק עיטרה תסרוקת צריחית נאה שהיתה מבריקה מחֵלב ונעוצות בה עצמות דגים לקישוט. “איפה אנרביק?” שאל ארננק. |
|||||||||||||||||||||
![]() |
|||||||||||||||||||||
| “אין זה נמנע שהלך לצוד כלבי ים במפרץ הניבתן העיוור. יצא לכם לזלול אתה והוא כלב ים שלם לפני שינה אחת“, היא הוסיפה עם צחקוק, וארננק ענה לה בצחוק הנוח והמוכן תמיד של בני עמו. התה היה חמים במקצת, ובשבילו זה היה יותר מדי חם. הוא לא היה מסוגל לשתות שום דבר חם. הוא נשף על המשקה, כשהוא מתבונן מעבר לשפת קערתו באשה. אחר כך הוא שתה, אכל את עלי התה וזחל מתוך שקו. על גבי חולצתו, התפורה מעורות עופות שנוצותיהם מופנות אל גופו, הוא לבש חליפת פרוות דב ששערן כלפי חוץ, ותחב את המכנסיים בתוך מגפי עור כלב הים. כפוף תחת קימור קיר הקרח, הוא חתך לעצמו בסכינו הסהרית נתחים גדולים של בשר רקוב ודחף אותם אל פיו בפס ידו. כשזחל על ארבעותיו החוצה במנהרה הצרה, הוא משך אתו את מנהיגם של כלבי המזחלת המתנמנמים, ויתר הצוות יצא אחריו, מפהקים ומנערים את הכפור מתוך פרוותיהם העבות. הם פתחו בנביחות תובעות מזון, חשפו שיניהם (שהוקהו באבנים, כדי שלא יכרסמו את רצועות המשך הקושרות אותם אל המזחלת), כולם דומים יותר לזאבים מלכלבים בזרבוביהם החדודים ועיניהן הלוהטות בצהוב. ארננק ציפה את המגלשיים וקשר את המטען על המזחלת. אחר כך הוא רתם את הכלבים, וידא שכולם נעולים בנעליים הקטנות המגינות על רגליהם מפני חידודי הקרח ומפני מלח הים, העלה את עוגן המזחלת וטיפס עליה בעצמו. כהניפו השוט התפרסו הכלבים מאחורי מנהיגם במניפה, כשכל אחד מושך במלוא כחו ברצועה שבה הוא מחובר ישירות למזחלת וקופץ מנבח לעבר עננות הנשימה הקפואה הנפלטות מנחיריו. חם היה, אולי חמש עשרה - שבע עשרה מעלות מתחת לאפס, וארננק לא הוכרח לרוץ אחרי המזחלת כדי להתחמם, אלא יכול לשבת עליה בנוחות וליהנות מהנסיעה. שמי הדרום החזירו אורה של שמש בלתי נראית בצבע תכלת רך שהתחלף בהדרגה בארגמן מעודן בצד הצפוני של האופק. תחת הרקיע החיוור נראתה הארץ שטוחה ונטולת דם, חסרת גוון וצבע, כדרך שרואים אותה כלבים שעיניהם אינן מבחינות בין צבעים. |
|||||||||||||||||||||
| הים שעליו נסע, כלומר – קליפת הקרח, העבה יותר מקומת איש, וליתר דיוק: שטיח השלג הקמצני אשר עליה – הראה בבירור עקבות מזחלתו של אנרביק. בימינם עמדו צוקים נמוכים והתפרסו גבעות, הכל לבן ומת. בצד שמאל הסתיר רק אובך האביב את האופק הימי. ארננק לא הביט אחריו אפילו פעם אחת אל האיגלו הבודד הקטֵן והולך עם המרחק הגדל — שלפוחית קרח קטנה על כיפת גגו של עולם. מחשבותיו רצות היו קדימה למפרץ הגדול של האי הסמוך, מקום שאנרביק הלך שם לצוד כלבי ים. הוא שכח אפילו לקחת עמו חֵלב לחימום ולאור – כלל ראשון לכל נוסע. יותר מדי העסיקה אותו השאלה שלו. כל שאלה פתחה אפשרות לשתי תשובות שונות, ולכל אחת מאלה סיכונים משלה. עד כאן ידע ארננק. אם "הן" ישיב אנרביק, ארננק יאבד הרבה מכבודו על שמוענקת לו שוב טובה. איש כבוד היה אנרביק, גאה כיאה לאדם, ויהיה זה אך מתאים לו לבייש את ארננק בתתו בקשתו מיד. כדי להשיב לו כגמולו יצטרך ארננק להכפיל את מאמצי הציד שלו, כדי שיבייש הוא את שותפו במתנות בלתי פוסקות של אוכל. אם התשובה תהיה "לא", אמנם יוכל ארננק ללעוג לידידו על אבדן כבודו, אבל תהיה זו נחמה קטנה על שייאלץ לחפש לו נקבה במקום אחר, בנוסעו לבדו, אולי שנה, לדרום, שהוא המקום שממנו באות השמש והנשים, ובארץ ההיא יושבים שבטים שהליכותיהם זרות לאסקימו קוטבי, ולכן שנואות עליו. על פי כל האפשרויות שגילגל במחשבותיו עתידים היו החיים להסתבך בסיכונים אחרי שתישאל השאלה. ואף על פי כן לא אפשר היה לדחות אותה עוד: כבר מזה שנתיים היה אנרביק מודיע על בואו של אחיו אוּלוּלִיק הממשמש ובא. “יש לו שתי בנות מתבגרות, ותוכל לבחור לפי החשק”, היה אנרביק מסביר בבת צחוק. אבל העונות באו וחלפו, ארננק חיכה לשוא, ואנרביק רק משך בכתפיו ואמר “אפשר שיבא בסוף החורף הבא.” חורף אחד יותר או חורף אחד פחות כנראה לא היה חשוב בעיני אנרביק, שראה חורפים רבים. אך לא כן בעיני ארננק, שראה מעטים. מה אם לעולם לא יגיע אולוליק? אולי הוא חזר בו מכוונתו. או שמת. או שאחרים לקחו את בנותיו. וארננק עייף מהתוחלת הממושכה. המזחלת של אנרביק החלה מצטיירת כנקודה קטנה במרחב הגדול, וארננק דרבן צוותו בשוט ושאגה. אט אט גדלה הנקודה והיתה לקו, אחר כך נראתה המזחלת, אחר כך ניכרו אנרביק וכלביו. הכלבים של ארננק געשו בהתרגשות ומשכו בחמת טירוף ברצועותיהם. ארננק השליך את עוגן המזחלת, קשר את הצוות ודידה מעל הים הקפוא. על אף קוצר רוחו הקפיד להלך בקלילות זהירה, פן יפחיד את כלבי הים אשר תחתיו. את אנרביק פגש כורע על ברכיו, על גבי עור של קַרִיבּוּ כדי שלא ירתך אותו הקפאון אל מצע הקרח, וגבו מופנה לארננק. “לאיש אחד יש משהו לשאול”, רטן ארננק. “הס!” השיב לו אנרביק מבלי לסובב ראשו. “איש בעבודה לא יכול להקשיב לשאלות. דבר אחד בעת אחת.” הרוח הדוחפת את ארננק יצאה מתוכו באחת. הוא נעמד אצל אנרביק לראות מה הוא עושה. אנרביק היה עסוק בסכין הצור שלו, אך תשומת לבו חזרה והתמקדה שוב ושוב בדמות לבנה שנראתה ממנו והלאה. הדמות היתה דב ענק. והדב היה רעב. חודשים של ציד מאכזב נגסו בבשר גופו שצבר בעונת הקיץ, ופרוות החורף הארוכה היתה תלויה ברפיון סביב אחוריו נטולי השומן. דב הקוטב לא נהג להעביר את החורף בבטלה מנומנמת. בשעה שכל החי נדד דרומה או התחפר באיגלו ומאורות לנוח ולשמור על חום החיים, הוא לבדו נשאר כל החורף פעיל, משחר לטרף תדיר לעצמו ולבת זוגו שהמליטה גוריה במערה שחפרה בקליפת הקרח של הים. זמן מה לפני כן עלה הדב הזה באחת מגיחותיו אל פנים היבשה על מרבץ נקבת חמוסים שריחה הסגירה, ריטשה ובלעה על שגרהּ המפעם בבטנה. החטיף הזה השחיז את רעבונו, וכעת ערג על שני האנשים. אבל הוא הרגיש שלא בנוח. באזור הזה כל מה שחי היה אוכל בשרו של חי אחר. דב היה טרף משובח לאדם. אדם היה טרף משובח לדב. כאן עדיין לא הוחלט אם האדם או הדב הוא נזר הבריאה. “לא נמנע שמישהו יפיל דב”, אמר אנרביק. מרעיד בתאוות הציד כרע ארננק בצדו. “הבה נשלח בו את הכלבים ונחסל אותו במהירות.” “אנרביק הניד ראשו. “הוא עלול להרוג הרבה כלבים, ואנחנו לא יכולים לבזבז מהם אף אחד. לא, ארננק. מישהו ישיג את הדב בדרך הרגילה, הבדוקה.” במעגלים ובריחרוחים תדירים התקרב אט אט הדב. אנרביק פיצל בסכין הצור קיסם ארוך מקשתו הבנויה מצלע לויתן וחידד קצותיו. בידו גילגל את הקיסם לסליל ושחרר אותו פתאום כדי לבדוק את קפיציותו. אחר כך הוציא מתחת בגדיו גוש של שומן שהפשיר על בטנו. בטרם יקפא, הזדרז למעך אותו לכדור ודחק לתוכו את סליל קיסם עצם הלויתן. על הקרח קפא כדור השומן בין רגע. אנרביק החל לנוע קדימה על ארבעותיו, והדב נסוג מגרגר בזעף בגרונו, בדילוגים קטנים הזורקים אל על את אחוריו מגודלי הפרוה, ולאחרי כתיפו שלח מבטי מזימות משטמה. אנרביק עמד תחתיו וקרא אליו בתנועות גירוי וקולות מפתים, והדב חזר כמנסה מהסס, בחצי מעגל. שפמו הדליל של אנרביק רעד, כשגילגל בתנועה נמרצת את הפתיון הממולכד בקפיץ על פני שטיח השלג הדק. הכדור הצהוב התגלגל עד מרחק צעדים אחדים מהדב. מבלי שגמלה בלבו החלטה, התקרב זה בזהירות, מושיט אפו קדימה ומְיַמְיֵם מעט באי בטחון. רעבונו ציוה עליו לאכול; דחף אחר, עמוק יותר ומיסתורי יותר, הזהירו לחשוש מפני כל מה שבא מהבריות הפעוטות הללו, התכליתיות באופן מפחיד כל כך. אנרביק המתין, שטוח על בטנו וללא ניע, ידיו ורגליו מושטות ממנו. אחריו צפה ארננק בנשימה עצורה בדב השולח לשון כחולה ארוכה ומלקק את הפתיון, נסוג, מלקק שנית, ונסוג בהחלטיות עוד פעם נוספת. אבל אי אפשר היה לעמוד לעד בפני הפיתוי. דובים הם רק אנושיים. בתנועה גלית זינק פתאום זרבובו קדימה, אחז בפתיון והפילו בתהום בטנו. בבת אחת קפצו אנרביק וארננק על רגליהם צוהלים וצוחקים, כי מעתה היה הדב בידם. כמעט. פרץ הצהלה של האנשים הרתיע את הדב לאחור. מבולבל החל לנוע במעגל, אחר כך התישב על אחוריו ובחן אותם זמן מה. לבסוף התחיל שוב להתקרב אליהם. האנשים התכוננו לסגת, כשקפץ פתאום הדב לגובה ופלט גניחה מיוסרת ארוכה שהילכה באין מונע על פני הים הגדול, השתיקה את הכלבים, אחר כך ניתר אנה ואנה ושאג בחמת זעם. “בבטן שלו הפשיר השומן!” צעק אנרביק בתרועת נצחון. “והדוקרן התישר!” באחת סב הדב על עקביו ורץ משם מילל. דימדומי הערב כבר התחילו להתעבות, כי היום עדיין קצר היה והאיר את כיפת העולם רק שעות מעטות בכל הקפה של השמש. בלי לומר מלה אחת אחזו אנרביק וארננק בחניתותיהם ופתחו במרדף אחר טרפם, מביטים איש ברעהו וצוחקים, פשוט צוחקים בחדוות הציד, וכל דבר אחר נשכח מלבם. כושל ובוכה כיוון הדב צעדיו אל החוף, ואילו האנשים אצו לחסום דרכו חזרה לעבר שדות הים שהיו בית גידולו ומקום חיותו. אחרי שהגיע לשיפולי היבשה הראשונים, הוא עמד תחתיו לעתים קרובות והציץ אחריו לראות אם עדיין רודפים אותו. חוטים של רוק דנדנו על חזהו. מאורתו אל נכון קרובה היתה, אך לא עלה על דעתו להוביל את הציידים לשם. בהיסוס הוא המשיך לנוס במעלה מורדות הגבעות הקפואים. בסוליות רגליו המצומחות שיער צפוף הלך בטוחות על פני הקרח, ואילו מגפי האנשים מצאו רק אחיזה מועטה על המדרונים החלקלקים. וגם חייבים היו להיזהר שלא להתאמץ עד כדי זיעה, שהיתה מביאה עליהם קפיאה למוות. אבל נתיב הילוכו של הדב היה פתלתול ועקלקל, והאנשים יכלו לעקוב אחריו בקו מקוצר ומיושר. עם עלותם בהרים גבר הקור, אולי ארבעים מעלות מתחת לאפס, והסערה האהובה נשבה, ואנרביק וארננק היו מאושרים לפי שהיו צדים. אף לא רגע אחד הם דאגו לצידה שעזבו מאחור, ולכלבים, ולאשה. הם לא היו רעבים ברגע הזה; הכלבים היו ממילא תמיד רעבים, אם ניתן להם אוכל ואם לא; והאשה תסתדר איך שהוא, כפי שתמיד מסתדרות נשים. זה היה הציד – עצם תמציתם של החיים. הם לא אכלו דבר מלבד גללי הדב שמעורב היה בהם דם, ואחרי שהכל יצא ממעי החיה חוץ מהפחד והכאב, ועל קירות קיבותיהם התדפק הרעב, אמר ארננק: “מישהו רעב.” אלה היו המלים הראשונות שנאמרו משנפתח המרדף. אנרביק הינהן בהסכמה. אבל אפילו רגע אחד הם לא חשבו לשוב על עקבותיהם. משעלה היום לתקופת ניסיון נוספת, הרימה סופה המשתפכת מים הקרח את השלג הרדוד ועירבלה אותו, השמים החיוורים הפכו אפור עכור, ודרך מה הם אצו קדימה בבהלת פתאום בלא קשר עין עם טרפם בגלל ענני השלג המרקדים והסוחפים. בחזרה אל הדב הובילו אותם געיותיו, וכמעט הם נתקלו בו, ושני האנשים הצליחו לדגדג צלעותיו כהוגן בחודי הקרן של חניתוניהם, להודיעו שאיננו חולם. שחרת זעם נפלטה מהצל הזקוף הענקי המגשש במערבולת השלג, ודעכה ברוח, ומאז והלאה הם נצמדו לטרפם כל כך עד שיכלו להריח אותו – לחוש את הריח המר של הפחד הנודף מפרוותו. פעמים אחדות סב הדב והסתער בחמה שפוכה לאחור; אז הם רצו והחליקו בכל המהירות שבה יכלו, צוֹוחים באימה, מועדים וגולשים במורד המדרון, עד שהדב התישב על אחוריו, מנדנד ראשו מצד אל צד; וברגע שחלפה הסכנה המיידית, האנשים צחקו. הלילה השני היה הרע ביותר. סופת השלג התעבתה, והם נאלצו להידבק לעקבי הדב יותר משהיה להם נוח, וציקי הרעב בטשו בתוכם יותר ויותר חזק, החלישו ברכיהם והחריפו את סכנת ההזעה, ואילו הדב, שהיו לו כנראה מאה נשמות, הוסיף לצעות בחמת כח מעלה ומטה על פני המדרונים הבלתי עבירים. אך כשתבעו הרעב והסערה המשתוללת את שלהם מהאנשים, השליכו מחשבותיהם עוגנן מעבר לים באיגלו המרוחק שהיה בטוח ורך וחם. אור הענבר שובה הנפש; ערמת מצבור הבשר והדג הנרקב מאחורי המנורה; רחשם הרוגע של גירוד בעורות ושל גיד קריבו הנמשך אחרי המחט בעד מגפיים ובגדים … פעם אחת הם התקרבו עד כדי צעידה קצרה לאחד ממטמוני הבשר שנהגו להחזיק מפוזרים על פני יבשה וים. “אולי הוא ילך דרך שם”, אמר אנרביק, “אז אחד ממנו יוכל להביא צידה.” הם ניסו להוליך את הדב בדרך הישר, אך היא לא עלתה בידם. הוא לא ידע מאומה על המטמון. כשנכזבה תקוה זו מלאו ארבעה ימים משראו שינה או מזון, וכח רצונם היה חייב לכפר על התדלדלות הכח מגופיהם. וכיון שהרעיון להתיאש מהמרדף לא עלה על לבם אפילו רגע אחד, שרידתם התקשרה אחת ולתמיד עם לכידת הדב, ותאוות המרדף עוד לובתה בחרדת החיה מפני האבדון. הם איבדו תחושת הזמן עד שנרגע מחול השלגים ונגלה יום חדש שעלה בינתיים. הם מצאו עצמם במרום הצוקים החולשים על הים הקפוא. בדרום היו השמים מאירים, והאדמה השותקת נראתה מרוככת ובשלה כמבשרת אביב. עכשיו היה הדב חולה מאד. בדרכו המסתרבלת הוא הוסיף להתנהל בכבדות, כשהוא גורר על הקרקע ראשו שהכביד עליו יותר מדי. כשהם מחליקים ומועדים מדי פעם, האנשים עקבו בעקשנות, צחוקם נעלם, קוי המאמץ חרוטים בפניהם המגורזים, עיניהם אדומות בתוך מסגרות של כפור. הרעב נפרד מהם. קיבותיהם הלכו לישון. הם אפילו לא חפנו עוד שלג אל פיהם. פיותיהם היו חתומים, בטניהם נשכחו, וממוחותם נעלמו כל מחשבה וזיכרון. בין העור והבשר נשרף השומן בלא הרף ולא הוחלף באחר, תנועתם לא חיממה אותם עוד והם רעדו מעט, ובכל נשימה חתך הקור לתוך גרונותיהם כחרבות. ועם כל זאת, היתואר דבר גדול יותר מהרדיפה אחרי הדב הלבן על פני כיפת גגו של עולם? הקץ בא פתאום. באחת הפסיק הדב לברוח. כאילו החליט שאם הוא חייב למות מוטב שימות בכבוד, הוא התישב על אחוריו, הניח ידיו על חלציו, והמתין. סביב צוארו נכרכה מפית ורודה של קצף קפוא. הוא שיטח אזניו לאחור וחשף שיניו כבלעג. לא עוד היה בוכה. רק העננים הלבנים של נשימתו באו במהירות ובחירחור ועיניו הקטנות שטופות הדם ריצדו אובדות ישע. שני האנשים התקרבו לאט, ארננק מלפנים ואנרביק מהצד, מוכנים לקפוץ אחורה אם הדב ישלח אליהם כף. הדב תפש את החנית של אנרביק ושיבר אותה כקש ברגע שארננק הטביע חניתו בו בעד גרונו בדיוק מתחת לחיך, מקום שם הפרוה דקה ביותר. הם כמעט לא אכלו אחרי ההריגה, כי קיבותיהם רדומות עכשיו לגמרי והם משתוקקים יותר מדי להראות פרי צידם בבית. ארננק רק מצץ את הדם מהפצע להשיב כחו אליו, אף על פי שזה כוה את שפתיו, ואנרביק מצץ את המח בעד חור קטן בעורף. אחר כך הם הוציאו את הקרביים בטרם יקפאו, גררו שללם במורד המדרונות אל הים, טמנו אותו בשלג אצל החוף והלכו משם מאושרים. בקו ישר הם העבירו חצי סיבוב של השמש בחזרתם למזחלותיהם, צוחקים צחוק פרוע בדרך וטופחים איש על גבו הגדול של רעהו. אם הכלבים המורעבים לא בלעו זה את זה, היה זה רק מפני ששיניהם הוקהו, אבל הם התגוששו בקרבות עזים על מלוא העור דג שעל מזחלת אנרביק, ואחדים ליקקו את הדם שקפא על פצעיהם. טעם המח והדם הזכיר לרעבון האנשים להתעורר מתרדמתו, ולאורך כל הדרך אל הטרף הטמון וכל הדרך בחזרה הביתה הם לעסו פיסות של עור כלב ים, לעצור את ציקי הרעב, כדי שיוכלו לעצור בעד עצמם מטרוף את השלל בדרך. כשחזרו ראו איגלו שני שצץ בהעדרם אצל האיגלו שלהם, וגורי כלבים בלתי מוכרים ששיחקו לפני פתח המנהרה. סיקסיק יצאה, ואחריה יצא אולוליק, אחיו של אנרביק, שבא סוף סוף ביחד עם אשתו פַּאוּטִי ושתי בנותיו שהגיעו לפרקן, אִימִינָה ואַסִיַאק. שיבתם הביתה היתה רועשת, כי שבעה הם המון גדול. קודם כל הם החליפו ברכות שלום בטכסיות רבה, כאשר כל אחד מנסה לחייך יותר מהעומד מולו, שעה שהם מתכופפים ומנערים ידיהם גבוה מעל ראשיהם; אחר כך הם קימטו אפיהם ושפשפו אותם זה בזה. אחרי שנעשה זה, העניקה משפחת אולוליק מחמאות בלתי מסוייגות לחיה ההרוגה בקריאות כגון “זה לא קטן” – כאשר הציידים מיעטו ככל יכלתם בערך השלל, להראות שהם מסוגלים עוד למעשים אחרים גדולים מזה בהרבה: “זה רק גור; אף אחד לא רצה להרוג אותו, אבל הוא התעקש להיתפש.” אחר כך זחלו הכל לתוך האיגלו של אנרביק. לטחול הדב, שנתלה על קלונס, הוספו סכין ומחט כמתנה לדב המת, כדי שנשמתו תספר לאחרים על היחס הטוב שקיבלה ויתעורר בהם החשק להיהרג גם הם בבוא תורם. ואז נפתחה הסעודה. הם אכלו כל הלילה. בתחילה הם כירסמו באוצרות מהמזוה, עד שיפשיר הדב. אנרביק הפשיט עורו מיד אחרי שהפרוה התרככה. הפרוה היתה שלו, כי הוא ראה את הדב, אבל כשארננק הביע התפעלותו ממנה, השפיל אותו אנרביק בתתו לו אותה במתנה. הכבד היה של ארננק, כי הוא ביצע את ההריגה, ומיד כשהפשיר הוא העניק אותו לאנרביק, כדי להשתוות לו. אנרביק לא יכול לשאת את ההשפלה הזאת והעביר את הכבד לפאוטי, והיא, כאשה המודעת לחובותיה, מסרה אותו לאולוליק. אבל אולוליק הציע אותו במחוות אבירות לסיקסיק, שהחזירה אותו לארננק, שכיבד בו את שתי הבנות, שהיו צעירות מכדי להסכים לקבל אותו. אף על פי כן הם הסתדרו די מהר עם הכבד, משנגס בו אולוליק, שתיאבונו נגול פתאום על נימוסיו, מלוא פיו. באחת התנפלו על הכבד כולם בשיניהם וסכיניהם. ארננק חולל פרצי גיל עליזים וארוכים, כשברוב חפזונו הוא פצע בסכין לחיה של פאוטי, בשעה שהיתה מתאמצת לקרוע נתח מהכבד במה שנשאר משיניה בפיה הזקן. ברוממות רוח הם אכלו את דרכם בעד כל הקרביים הרכים, ואילו הנתחים הפחות נגיסים הוספו לערימת המזוה להבשיל ברקבון, והלשון נתלתה מעל המנורה לעישון. הם גיוונו את בשר הדב המתוק במח עצם ירוק מעובש ובחֵלֶב סרוח. גרונם שטפו והדיחו בנהרי תה. כולם הקפידו להיזהר שלא לגעת בדג כשהם אוכלים בשר, שלא לעורר עליהם את רוגז הרוחות. והאיגלו הקטן קם והיה לכל מה שחזו האנשים בעיני רוחם בימי המרדף, מילא ועבר את כל הציפיות: גדוש עד קמרונו בבני אדם חוגגים שבין רגליהם זחלו כלבים וגורים; בקיר הקרח המעגלי המוכתם בדם השתקפה בגון האילתית שלהבת הפתילה הצפה בשומן הניתך; ניחוחו הדשן של בשר דב טרי, כבד ומתוק, המתערב בבשומת הקלילה של רקבון בשר המזוה; הקרח המהדהד קולות הקירסום והבליעה ופיצוח העצמות, של הלצות ושל צחוק נוטף שומן. ככל שהרבו אנרביק וארננק לאכול, הם נעשו יותר ויותר רעבים. מעורטלים עד מתניהם וקורנים מאושר ומחום, הם הוסיפו לדחוס לתוך עצמם אוכל, תופחים והולכים באזור החגורה, פניהם זבות דם. כשהרגישו כבדים מכדי להרים יד, הם שכבו על גבם והניחו לנשים לדחוף לתוך פיהם מעדנים נבחרים ולשפוך תה לגרונותם בין גיהוק למשנהו. זהו טעם החיים! כשעיניו צפות בצחוק, תר מבטו של ארננק בין שתי בנותיו של אולוליק המרחפות מעליו ומרעיפות עליו חטיפי בשר וחיוכים. הנה לך נשים היודעות איך יש להתנהג עם איש, ואל נכון הללו גם ידעו איך לגרד עורות ולתפור מגפיים ולעשות עוד דברים קטנים בשבילו. אבל באיזו לבחור, לא ידע להחליט. אימינה היתה יפה יותר, אבל צחוקה של אסיאק היה חם יותר. ארננק היה שבע רצון לגמרי ולחלוטין ובשלום עם כל העולם כולו. כשלא יכול עוד לבלוע, הוא עצם עיניו וסגר פיו, וההמולה סביבו דעכה מחושיו. הוא יתן לאוכל זמן להתישב בתוכו, ואחר כך יהיה מוכן לעוד. הוא הושיט ידו לודא שאנרביק נמצא בצדו. שם הוא היה, כבר נוחר כשגר ניבתנים. דמיון מעורפל התעורר בארננק שהיה משהו שם שהוא רצה לשאול את אנרביק. לצורך השאלה הזאת הוא יצא לדרך בתחילה, לפני כמה סיבובי שמש. אבל לשוא הוא אימץ את זכרונו. המחשבה היתה מתה, וקבורה, ושכוחה. |
|||||||||||||||||||||
| קדימה לפרק הבא | |||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||