|
"הבט בבחור. לא מזמן קצבתי לו שלושה חודשים בגין חטיפת תיקים בתחנות רכבת, והנה גלוי לעין שהזמן שבילה בכלא השפיע עליו לטובה. הוא חזר לדרך הישר". "אה, כן?" אמר הדיקטטור. אמנם, לא היה זה ממש "אה ב'מת?" אבל בכל זאת, טון דיבורו לא נשא חן בעיני. הוא סקר אותי במין הבעה של תיעוב, ואני זוכר שחשבתי אז שהוא מועמד אידאלי ללעוג לקנקן פרה. "מה גורם לך לחשוב שחזר לדרך הישר?" "מובן שחזר לדרך הישר. הבט בו. מסודר, לבוש היטב, חבר ראוי בחברה. מה מהלכו הנוכחי בחיים אינני יודע, אבל ברור לגמרי שכבר איננו גונב תיקים. מה מעשיך בחור צעיר?" "גונב מטריות, מסתבר", אמר הדיקטטור. "אני רואה ששלך אצלו". כבר התחלתי להכחיש בחום כל האשמה מסוג זה - למעשה כבר פסקתי את שפתי כדי לעשות כן - כשפתע פתאום, כמו חבטה מן החלק העליון של גרב ממולאת חול רטוב, הלמה בי ההכרה שדווקא יש בזה משהו. כלומר זכרתי שיצאתי מן הבית ללא מטריה, ולמרות זה הנה אני כאן, בלי שום ספק ממוטר עד הזימים. מה הביא אותי לקחת את זו שנשענה כנגד כיסא מן המאה ה-17 אינני יודע, אלא אם כן מדובר בדחף קדמוני הגורם לגברים נטולי-מטריה לפשוט ידיים לעבר זו הקרובה ביותר, כמו הפרח אשר מפנה פניו אל השמש. נראה שנדרשה התנצלות אבירית, ונשאתי אותה בעת שהמכשיר הקהה החליף ידיים: "שמע, אני ממש נורא נורא מצטער". באסט הזקן אמר שגם הוא נורא - מצטער ומאוכזב. הוא אמר שזה מסוג הדברים שמכמירים את לבו. הדיקטטור היה חייב גם הוא לבחוש בקדירה ושאל אם כדאי לקרוא לשוטר. עיני באסט הזקן התנוצצו לרגע. קריאה לשוטר תמיד קוסמת לשופטים לשעבר, כמו נמרים שמריחים דם. אבל הוא נענע בראשו. "לא רודריק. אינני יכול. לא היום - היום המאושר בחיי". הדיקטטור כיווץ שפתיו, כמו מיצר על שעת כושר שהוחמצה. "אבל תקשיב", פעיתי, "זו היתה טעות". "הא!" אמר הדיקטטור. "חשבתי שהמטריה שלי". "זוהי הצרה הבסיסית אתך איש הצעיר", אמר באסט הזקן, "אינך מסוגל להבחין בין מֶאוּם לטוּאוּם (14) . אינני מתכוון לעצור אותך הפעם, אבל אני מייעץ לך להיזהר בדרכיך. בוא רודריק". "הם פרצו החוצה, הדיקטטור עוצר עוד רגע על המפתן וזורק בי עוד אחד ממבטיו ואומר עוד "הא!" כמו שאתם מבינים בעצמכם, אירוע מטלטל נפש לאדם בעל רגישות. נטייתי המיידית היתה לנפנף את המשימה של דהליה, לחזור לדירה ולשלוף מבין-המצרים אחד מאלה של ג'יבס. אתם יודעים, כמו האייל העורג אל אפיקי מים צוננים(15) אחרי להט המרדף, מאד דומה לזה. הבנתי עכשיו איזה שגעון מצדי היה לצאת לרחובות ללונדון עם רק אחד כזה באמתחתי, וכבר אמרתי לנטוש את הזירה ולשוב אל ראש המעיין, כאשר בעל הבית הגיח מן החדר הפנימי מלווה בריח עז של צלי וחתול צהבהב, וחקר לדעת אם אפשר לעזור לי. מאחר שהנושא עלה, אמרתי ששמעתי שיש לו קנקן פרה מן המאה ה-18 למכירה. הוא נענע בראשו לשלילה. היה זה עוף טחבי למדי בעל ארשת דכדוך, נסתר כמעט לחלוטין מאחורי מפל זקן לחיים לבן. "איחרת את המועד. הבטחתי אותו ללקוח". "בשם טראוורס?" "כן". "אם כך הכל שפיר. יֵדע אדוני נעים ההליכות שתווי פניו אינם מטושטשים כלל", אמרתי, כי צריך להיות מנומס, "שהטראוורס הנ"ל הוא דודי. הוא שלח אותי הנה להעיף מבט בסחורה. שלוף אותו בסדר? אני די בטוח שהוא גרוע". "זה קנקן פרה יפהפה". "הא!" אמרתי, לוֹוה קצת מהחומר של הדיקטטור, "זה מה שאתה אומר. נראה". אני מודה שאני לא משוגע על כלי כסף, ואף שמעולם לא אמרתי זאת לדוד טום במפורש, כדי לא לפגוע ברגשותיו, תמיד חשבתי שהחיבה שלו לדברים האלה היא סימן לרפיון שכלי, וטוב יעשה אם ייתן עליה דעתו וישים לה סייג לפני שהיא מתפשטת. אי לזאת לא ציפיתי להתפעם מן המוצג, אבל כאשר המשופם העתיק נשפך אל בינות לצללים וחזר עם החפץ, בקושי ידעתי אם לצחוק או לבכות. המחשבה שדודי מתכוון לשלם עבור זה כסף טוב הרגה אותי. זו היתה פרה מכסף, אבל כשאני אומר "פרה", אל תציירו בעיניכם מעלה גרה הגון ומכבד עצמו כמו זה שאפשר לראות באחו הקרוב בעת שהוא מעמיס לתוכו עשב. זה היה יצור זדוני מתחתיות החברה, מן הסוג שיורק על העולם מזווית הפה על המדרכה. גובהו כארבעה אינץ' ואורכו כשישה, גבו נפתח על ציר, והזנב מקושת כך שקצהו נוגע בגב, יוצר, אני מניח, ידית שחובב חלב כלשהו יכול לאחוז בה. דמותו זרקה אותי אלי עולם זר ואיום(). 14. meum et tuum - בלטינית: שלי ושלך 15. תהילים, מ"ב, 2 |
20
21
