Modus operandi

 

As the Police Lab reports attest, there was either none, or no significant amount of gun powder residue found on Amir's hand and hair. This is consistent with firing blank bullets where there is little gunpowder found, save the primer's cap. If Amir didn�t fire real bullets as the Israeli Police Lab may indicate, then how was Rabin murdered?  Were there other people involved in the plot?  Fingers started pointing toward the Shabak itself and to a possible high level plot. Newspapers abroad published what became to be regarded as the conspiracy: that the Shabak did indeed intend to stage a fake assassination attempt, later to catch Amir red-handed and enable Rabin to enjoy a renewed public sympathy and support for his policies. But could the Shabak stoop to such low levels and employ such �dirty tricks� to promote policies? Let�s go back a year or so before the murder and examine another �dirty trick�. It was Barry Chamish�s scoop, so here�s the story in his own words:

 

Dry Run

In early September 1994, seventeen Jews were arrested and held without charge for days. Later the Shabak and police proudly proclaimed that they had busted the Vengeance Underground, a Jewish militia which planned to stage terror attacks against Arab villages and against the bastion of PLOdom in Jerusalem, Orient House. The seventeen were charged with conspiracy to commit murder. There was an immediate problem with the conspiracy charge; none of the accused knew each other. The only thing they had in common was being framed by Reserve Brigadier General Yisrael Blumental of the IDF's Hebron Brigade and Shabak agent Yves Tibi. Of the seventeen, the most publicized case was against Sargent Oren Edri who was arrested while serving in Lebanon and charged with supplying explosives and training to the alleged underground. His real crime, like all the others, was associating with the Jews of Hebron. He was incarcerated for two months in a vermin-filled cell and when his parents visited him for the first time since his arrest, they were utterly horrified to see that his face was severely rat-bitten. Other arrests were nearly as scandalous. One example: Blumenthal gave Uri Baruch blueprints for making a rifle silencer and he was arrested the next day for planning to construct silencers for the underground. The only proof was the Blumenthal's planted evidence. Eventually all charges were dropped against Edri and Baruch as they were for another 13 conspirators. The only members of the phoney underground who stood trial were two brothers Yehoyada and Eitan Kahalani.

The story of, possibly, the greatest miscarriage of justice in Israeli history begins with an egg smuggling scam. Because of state-controlled marketing of produce in Israel, food products, including eggs, are very overpriced. Tibi, who lived in the Hebron suburb of Kiryat Arba, went into business with the Kahalani brothers smuggling eggs, bought from West Bank Arab producers at a fraction of the cost of Israeli eggs, into Israel. On September 2, '94, the brothers went scouting routes out of the West Bank in preparation for the new business. For that reason they were driving through obscure West Bank villages, proof contended the Shabak, that they were actually planning a massacre in one of them.

On their way back to Kiryat Arba, their truck mysteriously broke down and could not climb the hill into Jerusalem. The brothers called Tibi, explained their dilemma and asked to borrow his car. He agreed and everyone met in Jerusalem at 2:00 PM. The Kahalani brothers drove away in Tibi's car and at 2:13 passed through the nearby Arab village within Jerusalem called Batir. At 2:15, they were stopped by a Shabak jeep waiting in ambush. They were forced out of the car at gunpoint and the vehicle was searched. Two M-16 automatic rifles were found tightly wrapped in a blanket. A police squad car arrived shortly after and the brothers were arrested. They were held in a Shabak lockup without charge and without the right to see a lawyer for a week and a half. Ten days later, on September 12, they were finally charged with the attempted murder of an Arab named Ziad Shami who complained to the police that while riding a bicycle to work, the brothers had attempted to shoot him, but the rifle misfired. The Shabak had searched for him in Batir to "see if he was hurt or not." A week later, Shami's cousin also complained to the police that "settlers had tried to shoot me." It wasn't until September 15 that the Shabak explained that it had rigged the brothers' rifles to prevent them from shooting in order to catch the attempted murderers red-handed. If this sounds like an early rehearsal for the Rabin assassination, it probably was.

The literature of political assassinations has its rehearsal precedents. President Ford was shot at first by Squeaky Fromme for ecological reasons and within days by Sarah Moore on a similar pretext. Reagan's attempted assassin claimed he was trying to impress actress Jodie Foster and the public bought it, as expected. Rabin's assassins were trying out sting operations to see if patsies could be charged without cause and imprisoned without a major public outcry. With the help of the police and courts, the system worked. Most of the Israeli public were gullible and apathetic enough to ignore the sting and all its implications for their civil rights. The Shabak thought it could get away with any sting."

And with good reason if they managed to get the Kahalani brothers imprisoned against all the rules of jurisprudence. In June 1997, I was given a few sensitive documents. The first was from the police ballistics expert Bernard Shechter who examined the alleged rifles and ammunition of the Kahalani Brothers just as he would, a year later, examine the weapons and ammunition of the Amir brothers.  The date on Shechter's report is September 1, '94, one day before the rifles were found in Tibi's car while driven by the brothers. Shechter reports that he fired the rifles and they were in good working order. Allow me to stress the obvious, the incriminating M-16s were in the hands of the police on September 1, so how did the Kahalani brothers get a hold of them the very next day? There can be little doubt, that the answer is the rifles were planted.

Next, was a memo dated Sept.2/94, marked `secret' on top, from the Shabak to the police. The police wanted the rifles turned over to them immediately for examination. The Shabak refused citing unnamed security considerations. The attorney next showed me a report from Bernard Shechter dated Sept. 29. Finally, after 27 days, the police tested the weapons and found them to be defective. Needless to say, just like the later case of Yigal Amir's alleged bullets which were unaccounted for before the police tested them, the chain of evidence regarding the Kahalani brothers' rifles was totally broken. But that didn't bother the judges. Again, as would be the case during Yigal Amir's trial, the court said it was not interested in who gave the brothers the weapons, just who pulled the trigger."

There was another problem with the state's case; initially there were no fingerprints on the rifles. This the Shabak explained was because the brothers wiped them clean. Thus, the Shabak had the Kahalani brothers attempting to shoot an Arab, wiping the weapons clean of fingerprints and then tightly wrapping them in a blanket before being apprehended less than two minutes later. The scenario didn't wash, so the Shabak came up with a new version. Yes, there actually were fingerprints on the weapon but not of the Kahalani brothers. Somehow they had wiped out their prints and left other people intact. The Police would get to the bottom of this: they tested all the prints of the arrested underground members. The attorney showed me the police document; all members' prints were  examined except those of the Shabak snitch who most likely placed the rifles in his car, Yves Tibi. Shocking? It's just the veritable tip of the iceberg. Here are some of the inconsistencies listed by the attorney in his appeal to the court. 

* Why did the Shabak have to go looking for a victim? No one complained against the brothers until ten days later when the Shabak went looking for a complainant, "To make certain he wasn't hurt." Why, asked the attorney, "Should the Shabak think he was hurt if they rigged the rifles so they wouldn't fire?" The first thing the Shabak officers claimed they told Shami was, "Don't worry. We're here to protect you from the settlers."

* Shami had been previously arrested by the Shabak on numerous occasions for violent activity and had been imprisoned by them twice. They were well known to each other. Shami would have needed little convincing to give false testimony if he thought he was helping to put away settlers.  Shami claimed first that one of the brothers pulled the trigger of the rifle, he heard a "tik" sound and saw the cartridge fall to the ground. The story was patently absurd since a cartridge minus the bullet will not be expelled, if the trigger is pulled, without firing, so he changed his story. In his second statement to the police, Shami claimed one brother fired from a bending position behind the car and he couldn't hear the "tik" and didn't see a bullet fall.

* In his first police statement, Shami said he could identify the brothers. In his second, he was tripped up by the interrogator who asked which one wore the glasses. After he answered, Shami was told that neither wore glasses. He then admitted that he could not identify the suspects. Neither could the two Shabak agents who awaited them at the ambush. So, the police decided to sidestep the problem by not putting the brothers in a lineup. In court, the police investigator explained that arranging a lineup was "logistically difficult." As was the simple task of interrogating the subjects. The police actually disagreed in court about which officer interrogated which brother.

* When asked why it took ten days to make a police complaint against his attempted murder, Shani told the court, "I took it as an everyday incident." Now, even in the politically charged atmosphere of Israel, being shot at point blank is not an everyday incident. So, someone decided to beef up Shami's case by bringing in an employee of his whom testified that the next day, Shami had told him what happened. But the defense had produced Shami's work card, which proved he had gone to work on the 2nd, just after the alleged murder attempt. Why didn't he tell his employee about the incident that day?  The employee then changed his story. Now Shami did tell him the same day.

 * Why did Shami's cousin complain to the police on Sept. 9 that two settlers pulled a gun on him? The Kahalani brothers were already locked up, so it wasn't them who did it. Was the little village of Batir targeted by settlers who were terrorizing the citizenry with failed murder attempts? Did the Shabak or police follow up on the complaint or was it a simple, perverse attempt by a family member to save Shami from perjury charges?

* Shami reported that he had left his bicycle on the spot and ran away. The two Shabak ambushers reported that the bicycle was gone and that Shami must have rode off on it. To explain away this problem, Shami insisted that as he was running away, he flagged down a Peugeot van driven by a friend, returned to the crime scene and picked up his bicycle. The Shabak ambushers had to have seen the Peugeot van if it existed but didn't. And Shami could not name the friend who drove the van so he again altered his story to the police. This time the Peugeot was driven by a stranger.

* Shami insisted that one of his assailants held a rifle to him. The Shabak ambushers admitted they never saw anyone actually holding a rifle.

* The policemen in the squad car accompanying the Shabak jeep at the ambush, somehow did not witness the arrest of the brothers. The squad car followed the jeep but the view was hampered by the "dust kicked up by the jeep." By the time the dust settled, the policemen saw the brothers held on the ground at gunpoint, the rifles in the blanket beside them. The dust, then, took at least two minutes to settle.

* Shami told the police the first thing the brothers asked him was, "What's the time?" When asked in court the first thing they asked, he replied, "Do you have any money?"

* Police Warrant Officer Zeiger testified that a bullet clip was pulled out of the brothers' backpack at the time of the arrest. Unfortunately for Zeiger, no fingerprints of the brothers were found on the clip. Further, the police log of 2/9/94 reports that the clip was found in the defendants' home. In short, officer Zeiger was caught lying. But then, who wasn't?

The verdict of this sad, ridiculous case was to be read on Nov.6/95 but it was delayed until Nov.15 because of the murder of Rabin on Nov. 4. On Nov. 15, the court found the Kahalani brothers guilty of attempted murder. "That verdict," says one well-placed source, "was  directly related to the assassination. If the Kahalani brothers sting operation did not result in a conviction, people might have started asking questions about Yigal Amir. I asked associates in the Shabak how the brothers could have been convicted in the face of such an abundance of obviously doctored evidence. They told me there was just one possible answer, `At the highest levels of the Shabak, there was a policy to delegitimize the settlers in order to justify their forced removal at some stage of the peace process.'" The opponents of the secret and deceitful "peace" process were thus, to be turned into savage murderers.  And if they weren't so in reality, then murderers would have to be manufactured. It didn't matter how much injustice it took, so long as the opponents of the peace process were viewed as barbarians by as much of the voting public as possible. With this strategy in mind, Rabin was supposedly assassinated by a right wing, Sephardic Jew who sympathized with the settler movement. The day after, the roundup of hundreds of Jewish opponents of "peace" began and barely anyone complained. Within several weeks, the Israeli army pulled out of six West Bank regions without so much as one protest sign blocking the way.

In Feb. '96, the Kahalani brothers were supposed to appear in court for sentencing. Only one, Eitan arrived. Yehodaya was not capable of hearing his twelve-year sentence. A few weeks earlier, he was transferred to another cellblock. He was talking to his mother on the phone when an iron pipe smashed down on his skull, crushing it. He went into a deep coma from which it, at first, appeared he might never escape. His last words to his mother were, "They put me in here with murderers."

The Kahalani brother were convicted. Mercifully, some months later they were quietly released. But a far more sinister plot appears to have been put into action in connection to the infamous Cave of the Patriarchs (Me�arat Hamachpela) massacre, committed by Dr. Baruch Goldstein. The inconsistencies in that event are even more glaring and, by a chilling coincidence, the person who chaired the Commission of Inquiry into the massacre was the former Supreme Court Judge and its former President, Meir Shamgar, the same retired judge who chaired the Commission of Inquiry into the murder of Rabin a year later. (Notably, the head of the Jewish Department in the Shabak, Carmi Gillon, was not called to testify. Perhaps this was because his brother, Ilan Gillon was the registrar of the commission, responsible for organizing testimony; Gillon's deep-seated family connections to the judiciary will be discussed later.)

An Israeli researcher, Avraham Yosef, provided un uncanny account to what had happened in the Cave. His article, for those who read Hebrew, makes fascinating reading as a detective work.  Chamish though, summerises it well: 

In March, 1994, an angry and crazed Dr. Baruch Goldstein supposedly walked into the Hebron Mosque within the Cave of the Patriarchs and shot 29 worshipers dead, while wounding another 60. A reexamination of the evidence more than indicates that Dr. Goldstein was, in fact, a completely innocent victim of a Shabak (General Security Services) sting operation. I had suspected something like that back in April 1994, when I published the article, Goldstein's Accomplices in my newsletter Inside Israel, but I didn't have enough evidence to reach this conclusion until an Israeli researcher, Avraham Yosef, provided me the smoking guns this week.

* On the very day of the massacre, an Arab reporter for the news magazine Yerushalayim, Khalad Abu-Tuama interviewed 25 survivors from age nine to eighty in six different hospitals and all said there was either two or three shooters.

* A dozen of these survivors testified that there was more than one shooter at the Shamgar Commission Of Inquiry Into The Hebron Massacre headed by Meir Shamgar, the same former Chief Justice of the Israeli Supreme Court who later presided over the government inquiry which whitewashed the Rabin assassination. Three soldiers on duty also testified that seconds after Goldstein entered the mosque, another Jew carrying a Galil assault weapon followed him in. Shamgar ruled that all the Arab witnesses perjured themselves and that the soldiers were mistaken. Only by doing so could he reach the desirable finding that Goldstein was a lone gunman.

* The Israel Defence Forces (IDF) originally announced that Goldstein had arrived in uniform at the mosque in his civilian Subaru. The Shamgar Comission heard very different evidence. Dr. Goldstein's wife Miriam was surprised to discover a note informing her that Baruch was called to reserve duty. She phoned the IDF duty commander for Kiryat Araba, Shmuel Eidelstein to ask if he knew where her husband was. He said he didn't. And yet, evidence presented at the Shamgar Commission proved that Goldstein arrived in Eidelstein's IDF jeep.

* Orders were issued by the IDF to soldiers at the mosque to prevent all women from entering. No such order had ever been previously given in the soldiers' service.

* The IDF ruled that Goldstein shot 111 rounds in a minute and a half. Ballistics experts such as Mustafa Adawi of the Palestinian police force denied that was possible. All victims of the massacre said the shooting went on for five minutes at least.

* The IDF denied that any of the victims died outside the mosque. In fact, six Arabs, including the mosque iman, were shot by IDF soldiers at an exit door. Shamgar ruled the soldiers shot into an unruly mob in self-defence.

* Police, normally on duty at the mosque, were called away to investigate the shooting of one Muhmad Ibrahim Ayat in Kiryat Arba a few minutes before Goldstein arrived at the mosque.

 

In the wake of the Rabin assassination, another fact proved most bothersome. The Shabak ran a creepy division in Hebron called the Jewish Department [run by Eli Barak of the GSS]. It�s duty was supposedly to surveil "radicals" but in fact, it entrapped young people opposed to the Oslo Agreement in a series of sting operations. Until the Rabin assassination sting, the most serious incident was the entrapment and subsequent long imprisonment of the Kahalani brothers, two innocents set up for planning a "massacre of Arabs."

The head of the Jewish Department at the time of the Hebron massacre was Carmi Gillon. Though it was his duty to surveil a "radical" like Goldstein, he was not called to testify at the commission of inquiry. This was faciliated because his brother Ilan Gillon was the registrar of the court, responsible for witness registration. Nor was Gillon demoted for the Hebron fiasco. In fact, he was appointed head of the Shabak shortly after, a position he held until a second Shamgar Commission ruled he was guilty of sloppiness in the Rabin assassination.

I add that a few months ago, a source, well placed high in Israel's security and political circles, informed me the real goal of the massacre was to uprise the Arabs into conducting some massacres of Jews in retaliation, forcing the IDF to remove the settlers from Hebron and other sensitive areas in the territories for their own protection. After that, it would be much simpler to fulfill the full terms of the Oslo Agreement with the PLO.

Yet with all these facts and suspicions, I still did not have enough to conclude that Goldstein was just another patsy of peace. One fact stood out for many people; Dr. Goldstein was a mild-mannered, highly educated doctor and a major in the IDF. His transformation into mass murderer did not fit his personality. To bridge the reality gap, Jewish right wing writers have come up with the unlikely theory that calls for a massacre of Jews on Purim from the mosque drove Dr. Goldstein into a sudden, maniacal fit. As psychologically improbable as this thesis is, worse is the justification claimed by some desperate extremists that he slaughtered Arabs to prevent the slaughter of Jews and thus died a hero. Thanks to the research of Avraham Yosef, we see that Goldstein died as a fall guy. He never intended to shoot anyone.

Mr. Yosef begins his article, The Murder Of Baruch Goldstein with an explanation of how he gathered evidence. Simply, he read every word of the Shamgar Commission report on the Hebron massacre. He notes that even though Dr. Goldstein wasn't there to defend himself, a great deal of evidence on his behalf was unintentionally offered, which was all, very intentionally, dismissed by Shamgar. The following evidence, taken directly from the Shamgar Commission's Final Report, points to a very different massacre than the one Shamgar described to the public in his findings. Point by point:

* Although the 60 people wounded were of varying ages, all 29 dead were old. Although complete medical reports of the wounded were written, not one full report was prepared for the dead.

* While some of the wounded were shot by bullets, most were hit by shrapnel, the vast majority in their legs.

* A soldier in a booth had the duty of watching the mosque from three TV cameras within the prayer hall. One camera was broken that day and the shooter(s) stood within its lens field. Yosef asks if the shooter(s) was told where to be out of camera range beforehand.

* Dr. Goldstein arrived in IDF unform. The guards asked him if he was on reserve duty and he calmly answered that he was. They reported no change from his normal behaviour. He left before his wife woke up and she knew nothing of a call to serve in the reserves. Yosef asks why he would have bothered putting on a uniform when he could have just as easily entered the mosque in everyday clothing.

* The soldier guarding the prayer hall entrance within the mosque testified that Dr. Goldstein did not pass by him. That means he could have only entered through one of the two locked side entrances and since he didn't have a key, that would have required help.

* An Arab witness who got a close look at Dr. Goldstein described him as being tall and wearing black ear protectors. Goldstein was short and his ear protectors were found in his gun belt unused and colored off white. According to this man's testimony, writes Yosef, Dr. Goldstein wasn't the shooter the man saw.

* Numerous Arabs saw Dr. Goldstein subdued by up to twenty men armed with the same metal nightsticks. The IDF soldier watching the events on his tv monitor, saw three such men armed with iron batons subdue Dr. Goldstein. One Arab witness told the police he saw a man open a storage closet and hand out the nightsticks to the worshipers. Yosef concludes that such a collection of weapons would not likely have been stored inside the mosque unless planted there to be later distributed by an agent provocateur.

* All witnesses, Arab and Jew, heard two explosions before the shooting. Yet no grenade shrapnel was found in the prayer hall. Shamgar concluded that the explosions were caused by the imam Sheikh Jamal Natsha, twice slapping his hand in fear on his microphone, which was broadcast loudly as booms in the speaker system after the shooting began. As Yosef notes, the explosions were heard BEFORE the shooting began "but we will never know the truth since the imam was shot to death while leaving the mosque."

Yosef paints the following scenario. Since he was on standby duty, Dr. Goldstein would not have thought it unusual to be called into the reserves in the middle of the night. He was driven to the mosque and escorted to a side door. He entered with his two unintended accomplices. They threw two stun grenades into the crowd and shot blank bullets. Then they left the prayer hall, locking the door behind them. Goldstein was alone and armed facing the mob. The old people were trampled by the mob and they were the only ones to die. Notes Yosef, "Dr. Goldstein wasn't capable of killing people so he followed regulations and shot at their feet to keep the crowd at bay. Many bullets ricocheted off the floor, explaining the sharpnel wounds in the legs of most victims."  NO ONE, NOT EVEN THOSE SUBDUING HIM WITH METAL NIGHTSTICKS WAS SHOT DEAD BY DR. BARUCH GOLDSTEIN.  Avraham Yosef concludes, "Dr. Baruch Goldstein was found guilty of mass murder by the government media in a pre-designed campaign though he killed no one. The fingerprints of the real plotter behind this ghastly plot are on the hands of the then-head of the Jewish Department of the Shabak."

 

*

בס"ד                                                                                                                                                                                                           תשנ"ט � תש"ס

 

ניר עמדה מס' 3

הטבח והטיוח

על רצח ד"ר ברוך גולדשטיין

 וַיְקַו לַמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׁפָּח
(ישעיהו ה 7)

 על פי גישתו של הבלשן האמריקאי בנג'מין וורף, השפה היא חלק בלתי נפרד מן החשיבה. ההתיחסות שלנו למונחי השפה משפיעה בהכרח לגישתנו לתופעות, שאותם מונחים מיצגים, ולהפך, ההתיחסות למציאות משפיעה על השפה. האיש למד שפות אינדיאניות, והוכיח באמצעות הדגמות שהמבנה השונה של שפות אלה � לעומת השפות האירופיות � מבטא גישה שונה למציאות.

מעניינת הדרך, בה הגיע הבלשן וורף לגיבוש תאוריה זאת. במקורו, הוא לא היה בלשן, אלא כימאי, ועבד בשביל חברת ביטוח. בשלב מסוים, היה עליו לחקור שרפה שקרתה במפעל. מסתבר שהשפכים שם הופנו אל בריכת ניקוז, בה נוצר נוזל בלתי מוגדר, שכונה בפי הפועלים "מים". עד שאחד הפועלים הצית סיגריה, וזרק את הגפרור לבריכה.

כשהכימאי וורף בא לחקור מטעם חברת הביטוח, הוא שאל את אותו הפועל, שכפי שהסתבר נותר בחיים, מדוע זרקת את הגפרור לבריכה; וזה ענה: כי היו שם מים.

והרי ברור שלא היו שם מים, לא עלה על דעתו של איש לשתות מן הנוזל ההוא, או להתרחץ בו, או להשקות בו צמחים! אבל העובדה שהנוזל כונה "מים" גרמה לציפיה הבלתי מודעת, שהוא גם יכַבה גפרור בוער.

 ***

 אינני יודע, למי שמורה זכות היוצרים לשימוש במונח "מערת המכפלה" עבור המסגד האיברהימי בחברון; מכל מקום, שימוש זה מעיד על קהות חושים וטרוף מערכות, ומצביע על מחלה אנושה, בה לוקה החברה בה אנחנו חיים. המונח מערה מציין בעברית חלל תת קרקעי; אבל משתמשים בו, מבלי להניד עפעף, למבנה ההרודיאני (ככל הנראה) הבולט שבלב חברון.

החלל התת קרקעי קיים, והוא מכונה, בדו"ח ועדת שמגר שעסקה בטבח, "תחתית המערה", או "המפלס התחתון". הגישה אליו אפשרית, באמצעות מעברי סתר, אבל היא� אסורה; הפתח הראשי, שהיה מאפשר כניסה נוחה ומכובדת, סתום זה דורות.

מן הראוי היה שהיהודים יבקשו להכנס לקברי האבות, ולשם כך יהיה צורך רק לשבור קיר (וכמובן, גם להתקין את הסידורים הנאותים, המתבקשים מקדושת המקום); אבל מאורעות "מנהרת הכותל" מלמדים אותנו כיצד יגיבו המוסלמים, וביתר שאת התקשורת הישראלית, למעשה כזה. יכול להיות שכדאי להעלות ענין זה במשא ומתן עם הפלשתינאים.

לא זה מה שנעשה. מאז מלחמת ששת הימים, הוכנסו למבנה, המשמש מזה דורות מסגד, מתפללים יהודים, והדבר גרם למתיחויות, התפרצויות ומעשי אלימות. כדאי היה שנשאיר את המסגד למוסלמים, ונקח לנו את המערה עצמה, את קברי האבות, אליהם המוסלמים ממילא אינם נכנסים.

דבר אל הקירות.

מכל מקום, כותב שורות אלה רואה חשיבות רבה בשימוש הנכון במילה, ולכן ישתמש, בכל מה שנוגע למבנה ההרודיאני בו אירע לפני שנים מספר טבח מחריד, במונח "המסגד האיברהימי". עבורו, מערת המכפלה היא החלל התת קרקעי בו נמצאים קברי האבות. בלבד.

 ***

כותב שורות אלה עשה מקודם נסיון אחר, וכושל ביותר, להתמודד עם בעיית הטבח בחברון. הנסיון ההוא התבסס על קריאה רשלנית של דו"ח ועדת שמגר, ומה שנאמר בו לא היה נכון. אני מצטער על כך, ומביע חרטה עמוקה.

מכל מקום, למדתי רבות מאותו נסיון כושל. הפצתי אותו בין מספר אנשים, והתגובות שקיבלתי מחלק מהם היו מעניינות במיוחד; הן הוכיחו לי עד כמה הייתי תמים. ניסיתי להגן על ד"ר ברוך גולדשטיין, ולטעון שאין הוא אשם במעשה שיוחס לו; אולם, היו כאלה שגישה זאת פגעה בהם ביותר. אני מבקש לקחת מהם את הגיבור! ולא סתם גיבור � פינחס בן אלעזר ממש.

לכן, כדי להסיר כל ספק, אני מציין כאן שהטבח במסגד האיברהימי עורר בי סלידה וזעזוע. אין שום אפשרות לגַלות אהדה, או הבנה, למעשה זה ולמניעיו. מדובר במעשה נאצי, ואין מונח אחר שיוכל לתאר נאמנה את מתכנניו, מאשריו ומבצעיו, מאשר נאצים. עם זאת, ניתן להוכיח שד"ר ברוך גולדשטיין לא היה ביניהם.

אחד ממביעי ההבנה לד"ר ברוך גולדשטיין � תוך הנחה שהוא ביצע את המעשה הנפשע � היה מיכאל בן חורין, חבר לשעבר בארגון הטרור היהודי (הוא פירסם חוברת בהדפסה עצמית, בה הוא מביע דעותיו); ודווקא הוא היה צריך להיות זהיר יותר.

ארגון הטרור היהודי פעל זמן-מה בשטחים, והצליח להגיע � מבחינתו � להשגים צנועים מסוימים: הרג ופצע מספר ערבים. לדעתי, ולדעת רוב האוכלוסיה בארץ, מדובר במעשים מזיקים. מכל מקום, כאשר חברי הארגון ביקשו לעבור לפעולות רחבות הקף, כגון פיצוץ המסגדים בהר הבית, או פיצוץ אוטובוסים, הם כשלו באופן מפתיע, ונלכדו ללא שום בעיות. היה ביניהם מלשין.

אך אם היה ביניהם מלשין, והמעשים הבלתי חוקיים שביצעו היו ידועים לשלטונות, מדוע הם הורשו לבצע את הפעולות הבלתי חוקיות החמורות הקודמות?! נוצר הרושם, שארגונים חתרניים אלה נמצאים בפיקוח צמוד של, ולמעשה מופעלים על ידי, השרותים החשאיים, לצורך פרובוקציות פוליטיות.

 ***

ניתן כמובן לומר, שוועדת שמגר מכירה את העובדות הרבה יותר טוב ממני, מפני שהיא עברה על כל החומר, ואילו בידי נמצא רק דו"ח הוועדה; בוודאי שאין בידי הראיות החסויות שהובאו לידיעת הוועדה, וכמובן גם לא החלק הסודי של הדו"ח. אולם, ממה שפורסם עולה חשד כבד, שחלק מן האפשרויות לא נבדק, ושעדותו של עד מפתח לא נשמעה כלל. אין בידי לדעת יותר מן הוועדה, וההפך מזה הוא הנכון; מכל מקום, גם העדר הראיות מהווה ראיה, ואשתדל לעשות שימוש בעקרון מנחה זה.

אציג כאן שתי נקודות מרכזיות, הגורמות לי לחשוב שדו"ח ועדת שמגר אינו משקף את האמת; אחת הנקודות קשורה לוועדה, והשניה לד"ר ברוך גולדשטיין עצמו.

במה שנוגע לוועדה, הרי, על פי סמכותה, היא היתה מוסמכת לשלוח הודעות למי שעלול להפגע ממסקנותיה, כדי שזה יוכל, בעצמו או באמצעות עורך דינו, לנסות למנוע פגיעה זאת, על ידי התיצבות בפני הוועדה, הבאת ראיות, העלאת טענות וחקירת עדים. גם אם נפטר האדם שעלול להפגע, ניתן לשלוח הודעות כאמור, לקרוב משפחה (דו"ח ועדת שמגר, עמ' 212). ואילו במקרה דנן, לא שלחה הוועדה הודעות כאלה (שם, עמ' 214).

מחד, קובעת הוועדה, "כאן יש דמות מרכזית אחת שביצעה מעשה פשע" (עמ' 214 שם), ומאידך, אותה הוועדה לא מוצאת לנכון להעניק לקרובי משפחתו של האיש את האפשרות להתגונן מפני קביעה חמורה זאת! הזכות להליך הוגן, שניתנה אפילו לאייכמן, נשללת מד"ר ברוך גולדשטיין. תוך שימוש בסמכותה החוקית, מנעה הוועדה את האפשרות שעורך דין מטעם המשפחה � אפילו מצויד בכל האישורים הבטחוניים הנדרשים � יחטט במסמכים, יחקור את העדים וישאל שאלות מביכות.

ולגבי ד"ר ברוך גולדשטיין. מאשימים אותו שביצע פשע חמור, ותוך כ90- שניות גרם, באמצעות יריות מנשק אוטומטי, ל29- הרוגים ו125- פצועים; הדבר מצביע, כדברי דו"ח ועדת שמגר בעמ' 62, על "מקדם יעילות אש גבוה" (על כך תהיה התיחסות נרחבת יותר בהמשך). דבר זה הוא בלתי אפשרי.

ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה לוחם, אלא רופא: הוא לא ידע להרוג, אלא להחיות. דּוּבָּר רבות על דעותיו הקיצוניות שלו כביכול (ענין שיטופל בהמשך), ומעניין הדבר שאיש לא הזכיר � אף לא לצורך דחייתה � את האפשרות של טרוף הדעת; יש להניח שיהיו כאלה שיזכירו לי את הרופאים הנאציים, רוצחי ההמונים. מכל מקום, המיומנות לרצוח אנשים ביעילות כזאת אינה באה, לא מטרוף הדעת, ולא מ"דעות קיצוניות", וכדי שמאן דהוא יהיה מסוגל לעשות דברים נפשעים כאלה ביעילות כזאת, עליו להתאמן קודם לכן. על כך אין שום ראיות. נניח, לצורך הדגמה, שמיכאל בן חורין (מארגון הטרור היהודי) מגיע בשעות הבוקר המוקדמות לחדר מיון, לובש חלוק לבן ומתחיל לטפל ביעילות בחולים� האם מישהו היה מאמין?! מיכאל בן חורין היה לוחם, וידע להרוג; לא כך ד"ר ברוך גולדשטיין. האיש הואשם בביצוע מעשה מעבר לכוחותיו.

***

 חשיבות רבה יש כאן לממצאים הקשורים לירי. יש להקדים ולומר, שעל פי קביעת מומחי המשטרה, בארועי הירי הקשורים לטבח במסגד האיברהימי ובסביבתו נעשה שימוש בקליעים בעלי קוטר של 5.56 מ"מ בלבד; לא נמצאו שרידים של אמל"ח אחר. קליעים אלה, הנורים מכלי נשק בעל מהירות לוע גבוהה, מתפרקים לרסיסים כאשר, בטווחים קצרים, הם פוגעים בגוף האדם, או בחפץ אחר; קביעה זאת מופיעה בעמ' 62 של הדו"ח.

אבל באותו עמ' 62 ובסביבתו הקרובה אנו עדים להתפתלויות מעניינות. באולם נמצאו 108 תרמילים, שזוהו במז"פ ככאלה שנורו מן הנשק שהיה ברשותו של ד"ר ברוך גולדשטיין, ואילו מספר הנפגעים הוא גדול בהרבה (29 הרוגים ו125- פצועים); גם אם נפחית מסך הכל הזה מספר מצומצם של אנשים שנחבלו בתוך המהומה, אך לא נפגעו מירי, עדיין יוצא שד"ר ברוך גולדשטיין פגע ביותר אנשים, מאשר מספר הקליעים שירה. תמיהה גדולה עוד יותר מתעוררת, כאשר מתברר לנו שזוהו בוודאות 22 פגיעות בקיר, כך שמספר הקליעים שפגעו במתפללים פוחת בצורה ניכרת.

על כך מספקת הוועדה, בעמ' 62, שני הסברים: א. הירי בוצע לעבר אנשים שכרעו לתפילתם, בצפיפות רבה; ב. מאחר שלקליעים מסוימים אלה יש נטיה להתפרק, רסיסים מקליע שפגע, או נתזים מן הקיר, יכולים לשוב ולפגוע בקרבנות נוספים. ננתח הנחות אלה.

בעמ' 307 עד 309 של דו"ח הוועדה מובא הדו"ח של פקד סגל ברוך, מן המחלקה לזיהוי פלילי, ובו הממצאים בזירת הארוע. תאריך דו"ח זה הוא "7 במרץ 1994", היינו הרבה לפני פרסום מסקנות הוועדה, אך בפרק "רקע" בו נקבע, באופן פסקני, שד"ר ברוך גולדשטיין הוא זה שירה במתפללים המוסלמים שבאולם יצחק; פקד סגל ברוך ידע זאת, לדבריו, ממה שסיפר לו איש משטרה אחר, רפ"ק אורי ויסקופ.

מכל מקום, עד כמה שידוע לנו, ד"ר ברוך גולדשטיין היה בריון במימדי גופו (1.92 מ'), ואילו קרבנות הטבח המוסלמים נורו בעת שכרעו לתפילתם. מכאן, שמסלול היריות היה אמור להיות אלכסוני, מלמעלה למטה. עם זאת, פקד סגל ברוך מציין בדו"ח שלו פגיעות בקירות ובמצבות, אך לא פגיעות ברצפה (או במחצלות המכסות אותה, בהתחשב שמדובר במקום תפילה מוסלמי).

המחצלות מוזכרות בדו"ח של פקד סגל ברוך כמוכתמות בדם, אך אין זכר לפגיעות של קליעים, או רסיסים, והרי בעמ' 309, סעיף יא, מציין פקד סגל ברוך "שרידי קליעים", מן הסתם רסיסים שנאספו מן הרצפה. הדבר מתמיה: אם הקליעים שפגעו בגופם של המתפללים התפרקו, יצאו מן הגוף ופגעו במתפללים אחרים, הרי הם היו אמורים לפגוע גם ברצפה (או במחצלות המכסות אותה), ולהשאיר סימנים. בדו"ח הוועדה לא הועלתה כל תמיהה בענין זה.

במה שנוגע לפגיעות בקירות ובמצבות, מעיר פקד סגל ברוך את ההערה המתמיהה, "(יש לציין שבמקום נראו תיקונים בקירות ובמצבות ואין אפשרות להתייחס אליהם)"! מדובר כאן בביקור השני של פקד סגל ברוך במקום, ימים מספר אחרי הארוע. מי ביצע את התיקונים, כאשר העיר חברון היתה נתונה בעוצר והאתר היה סגור?! האם תיקונים אלה מסתירים עוד פגיעות רבות בקירות?

פקד סגל ברוך מנה 22 פגיעות בקירות ובמצבות, ולכך מתיחסת הוועדה בעמ' 62, "פגיעה בקיר אינה מלמדת על כך שהכדור או נתזים ממנו לא פגעו בדרכם גם במתפללים.".

אם הקליע עצמו פוגע בדרכו (בטווח קצר) באדם, אז הוא מתפרק, והוועדה מבקשת לומר שהפגיעות בקיר, מקורן ברסיסים; ואין הדבר כך. בעמ' 52/3, מציין דו"ח הוועדה שבוצעה בפגיעות הקיר בדיקת כיווני הירי (B.M.N.), שאינה חד-משמעית, אך מצביעה על כך, שייתכן שנורו יריות מכיוון דלת הכניסה הראשית. בעמ' 308, מציין פקד סגל ברוך שבדיקה כזאת בוצעה לגבי 9 פגיעות בקיר.

אז כך. אילו היה מדובר בפגיעה אחת בלבד, אכן לא היינו מסוגלים לומר, האם מקורה ברסיס, או שמדובר בפגיעה ישירה של קליעה; אך כאשר פגיעות רבות מצביעות על כיוון משוער אחד, ברור שלא מדובר ברסיסים, ואלה, בהכרח, פגיעות ישירות. וגם אם רסיס של קליע שפגע באדם, או נתז מן הקיר, עלולים לשוב ולפגוע באדם נוסף, אין בכך כל הכרח. נוצר כאן מצב משונה. מחד, על פי החומר שבידי הוועדה, היורה לא היה מיומן, וירה בקירות, ולדברי העד מוחמד מוסבאח אלג'עברי בעמ' 36, גם על ציוד כיבוי האש, ועל פי זה מדובר במטורף, או באדם שאינו יודע לירות; ומאידך, לדברי הוועדה, הקליעים שבידיו היו בעלי תכונות פלאיות, כמו באגדות האחים גרים, וכל אחד מהם היה מסוגל לפגוע במספר רב של קרבנות�

בדיקת הממצאים הרפואיים עשויה לערער במידת-מה את האמון באגדה הנ"ל. בעמ' 81 של הדו"ח נקבע בצורה פסקנית שהקליעים שירה ד"ר ברוך גולדשטיין, באולם יצחק, במשך כ90- שניות, גרמו לכל הנפגעים � 29 הרוגים ו125- פצועים. ובעמ' 274, מס' 17 שם, רשום אדם שנפגע מ"קליע גומי ברגל שמאל"! � האם מישהו טען שהיורה באולם יצחק, או החיילים בחוץ, השתמשו בקליעי גומי?! מדובר, בברור, בפצוע מארוע אחר. אבל זהו קוריוז.

קשה, על פי רשימות הנפגעים, לדעת, האם אנשים אלה נפגעו ישירות מקליעים, או מרסיסים: כשבעברית מופיע "קליע", או "רסיס", באנגלית נכתב �Gun Shot�. אגב, יש בהחלט דיווחים על פתחי יציאה של רסיסים, וכמובן לא ניתן לדעת בברור לאן רסיסים אלה הלכו. אבל לגבי כמה מן הנפגעים קיימים דברים ברורים יותר.

בעמ' 270, מס' 23, מדובר ב"קליע שלם"; וכן בעמ' 276, שורה אחרונה מסומנת "??" � "קליע מתכת עם קצה מחודד בממדים 1.7/0.7 ס'מ". כך בעמ' 271, מס' 50, ובעמ' 272, מס' 62, מדובר ב"כניסת ויציאת קליע", היינו קליע שלם נכנס ויצא � לא התפרק. כך בחוות הדעת של הרופא הפתולוג, ד"ר היס[2] � בעמ' 292 הוא מוסר על ארבעה קליעים (בנפרד מרסיסים) שנמצאו בגוף הפצועים מן הארוע, ובעמ' 302 עוד קליע אחד. כמה מן הקליעים אלה נמסרו למומחי המז"פ, ליאור נדיבי וברנרד שכטר, ולא זוהו כקליעים שנורו מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין; על כך מעלה הוועדה, בעמ' 91/2, את הטענה המשונה: "קליע אחד שנמסר לד'ר היס על-ידי מנהל בית-החולים 'אלאהלי' אמנם לא זוהה פוזיטיבית כקליע שנורה מן הרוס'ר שבידי גולדשטיין, אולם, לאור תוצאות הבדיקות של מז'פ, אין לדעתנו לשלול את האפשרות שכך היה, כי לאור מצב הקליע ייתכן וסימני הזיהוי נמעכו."! אם אין אפשרות לזהות � ההנחה היא שד"ר ברוך גולדשטיין ירה את הקליעים האלה. וכי תעלה על דעתו של מישהו אפשרות אחרת?!

האפשרות האחרת � והיחידה למעשה � מופיעה בעמוד האחרון (338) של הדו"ח, בחוות דעתו של המומחה, ברנרד שכטר, שנתבקש לבדוק את אחד הקליעים האלה, שסומן פ206-. המומחה שכטר קובע שאין ביכולתו לשייך את הקליע לנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין, בהיות הקליע מעוך (flattened), אבל הוא קובע דבר נוסף, ורב חשיבות:

 As a note: projectiles of caliber 5.56mm usually fragment when str(i)king objects including �human bodies� at distances of less then 100 meters.

Regarding the possible distances inside the marat ha�machpela which are more on the order of less than 40 meters, I would expect this bullet to have fragmented and not to remain whole.

היינו: הקליעים השלמים שהוצאו מגופם של פצועים לא נורו בתוך אולם התפילה של המוסלמים, וממילא לא מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין. הם נורו במקום אחר, כאשר מרחק של יותר מ100- מטר מפריד בין היורה והנפגע.

בעמ' 60/61 נידונה שאלת התרמילים שנאספו באולם יצחק. נאספו שם 108 תרמילים, ולגבי כולם הוכח במז"פ שנורו מן הנשק של ד"ר ברוך גולדשטיין. כפי שבצדק מציינת הוועדה, לא היתה אפשרות של איסוף סלקטיווי במקום (מאחר שההבדל בין תרמילים שנורו מכלי נשק שונים בעלי אותו קוטר יכול להתברר רק במז"פ), כך שמבחינה זאת לא מתעורר חשד לטיוח. אולם, הקליע ה109- מפריך כליל הנחה זאת.

לדברי הוועדה שם, נמצא תרמיל נוסף במדרגות החיצוניות, והוא הוכנס בטעות לשקית אחת עם התרמילים שנמצאו באולם, מפני שאיש המשטרה סבר שמדובר במדרגות הפנימיות שבאולם! ואכן, 108 תרמילים זוהו ככאלה שנורו מנשקו של ד"ר גולדשטיין, ורק תרמיל אחד, מן הסתם זה שנאסף "בחוץ", לא זוהה ככזה שנורה מאחד הכלים שהיו מעורבים בירי.

הסיפור על תרמיל ש"נמצא בחוץ", ו"עורבב בטעות", נראה, על פניו, כשקר. וייתכן שהוא אמיתי; אין בידי לוודא זאת. אך הוועדה, עם סמכויותיה הרבות, לא שאלה שאלות, וקיבלה את הגרסה המפוקפקת של המשטרה כאמת שאין עוררין עליה. אין בכך כדי להפחית מחומרת הממצא.

זהותם של החיילים שירו בחוץ, במהלך הארוע, ידועה, וכלי הנשק שלהם נבדקו. אם לא ניתן היה לשייך את אותו תרמיל בודד, שנמצא "בחוץ", לכלי נשק אלה, משמעות הדבר היא שבאותו ארוע היה מעורב כלי יריה נוסף. נקודה.

ברור, שגם ב"אגדת הקליעים המתפצלים" שמספרת לנו הוועדה, הקליע שנורה באמצעות אותו תרמיל בלתי מזוהה לא היה יכול לגרום לנפגעים רבים כל כך; אולם הוועדה מתעלמת לחלוטין מן האפשרות, שאדם נוסף ירה, בכלי נשק בו הותקן מיכל לאיסוף תרמילים. עם כל הזהירות של אותו יורה שני משוער, ייתכן מאד שאחד התרמילים אבד לו, בין אם באולם יצחק ובין אם בחוץ. בנוסף, אותו מיכל עשוי להוות גם תיבת תהודה, המשנה את צליל היריות, וכך ניתן להסביר את דברי העד יאסר (יוסרי) מחמוד מוסה ג'אמל בעמ' 36, אשר שמע שני קולות של ירי � גבוה ודק, ועבה.

אפשרות זאת לא נבדקה. כקוריוז בעל משמעות, אוכל להביא את השיחה בין הפתולוג, ד"ר היס, לבין מנהל בית החולים ברמאללה, ד"ר הרב, המובאת בעמ' 297/8. ד"ר הרב ניסה, בדרכו הוא, להתמודד עם הבעיה שמציב המספר הרב של הנפגעים, וטען שלדעתו מדובר באדם שהחזיק שני כלי נשק וירה בהם בו-זמנית!

אנחנו נסלח לד"ר הרב על העדר מומחיותו בתחום הפעלת כלי הנשק. באופן תאורטי, אמנם ניתן להעלות את הסברה שאדם אחד, מן הסתם מטורף, יחזיק שני כלי יריה אוטומטיים בשני ידיו ויירה בהם בו-זמנית; אבל במקרה זה, הירי יהיה מאד לא מדויק, והאיש יתקשה בהחלפת המחסניות.

לא זה מה שהשיב ד"ר היס לד"ר הרב. לדבריו, אמר ד"ר היס "שלקליעים שנורו במערת המכפלה התכונה להתפרק לרסיסים בפגיעתם במטרה (וכל אחד מן הרסיסים יכול לפגוע כקליע זוטר) ולכן קיימת אפשרות סבירה שגם אדם אחד עם כלי נשק אחד היורה קליעים מקליבר 5.56 יכול היה לגרום לפציעתם של כולם.". "אגדת הקליעים המתפצלים" אינה אפוא מסקנת הוועדה; היא היתה קיימת מקודם, כהסבר זמין ונוח לבעיה סבוכה, והוועדה רק נתנה לה גושפנקה רשמית.

 ***

 אחת הדמויות המיסתוריות המעורבות בפרשה זאת היא דמותו של האלמוני עם הנשק, אותו ראו שני חיילים מגיע באותו בוקר, כחמש דקות אחרי ד"ר ברוך גולדשטיין (עמ' 27/8). החיילים ראו את ד"ר ברוך גולדשטיין נושא רובה M-16, ואת האלמוני נושא גליל קצר; כאשר נשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין (שנמצא, וממנו נורו היריות, על פי התרמילים שנאספו) היה גליל קצר. על כך דנה הוועדה בהרחבה בעמ' 59/60, ומעלה אפשרות מעניינת, הנובעת בוודאי מנסיונם הרב של כבוד השופטים שמגר וזועבי בשיטות פעולה קרימינליות: אפשר היה לחשוב, שד"ר ברוך גולדשטיין מגיע עם נשקו, ולצורך ביצוע הפשע מחליף את הנשק ומשתמש בכלי יריה שאינו שלו (כדי להכביד על הזיהוי); לשם כך הוא זקוק ל"נושא כלים". אלא שלא כך היה הדבר: ד"ר ברוך גולדשטיין ביצע, לדברי הוועדה, את הפשע כשהוא יורה מנשקו, ובגלוי, תוך לבישת מדים וענידת דרגות! לכן, מסקנת הוועדה היא, שאותו אדם מיסתורי נושא נשק לא היה קיים כלל, ואולי הוא הגיע בתאריך אחר לגמרי� (שם, ושוב בעמ' 222 עד 228).

עם שאני מודה לכבוד השופטים, חברי הוועדה הנכבדים, בשיעור המאלף שנתנו לי, עקב ידיעותיהם הרחבות בשיטות פעולה קרימינליות, אני מבקש להעיר שקיימות שיטות קרימינליות נוספות. ייתכן שבכל זאת היתה החלפת נשק, והירי בוצע (לפחות בחלקו) מנשקו של ד"ר ברוך גולדשטיין, כאשר בסוף הושארה בשטח גופה, עליה תוטל האחריות. אמנם איש לא ראה את האלמוני המיסתורי נושא הנשק יוצא מן האתר, אך איש גם לא ראה � לדברי הוועדה � את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם התפילה של המוסלמים; ודווקא באותו היום, מעשה שטן, או הוראה הוואקף, או שניהם, המתפללות המוסלמיות הוצאו מאולם היוספיה והופנו לאולם אחר, כאשר בכך התפנה אולם היוספיה לפעילות חשודה.

כפי שמשתמע ממה שלא נאמר בדו"ח פקד סגל ברוך בעמ' 307 עד 309, לא בוצעו בדיקות המז"פ באולם היוספיה, לא נבדקה האפשרות של ביצוע ירי משם, או של שהיית אנשים בו. לא נסרק המבנה, כולל המקומות שיכלו לשמש מיסתור (כגון המחסנים, ראה התרשים בעמ' 259), כך שהאלמוני היה בהחלט יכול לשהות שם לזמן קצר, ולצאת, אולי בתחפושת, ואולי באמצעות תעודה המעניקה לו חסינות.

 ***

 הוועדה מיחסת חשיבות מרובה לנתוני אישיותו של ד"ר ברוך גולדשטיין. היא מתארת את השקפותיו כ"קיצוניות ביותר" (עמ' 76), וזאת בעקבות ראיון שהעניק לעתונאי זר. יש לציין שאין הוועדה מטילה ספק באמינות הדיווח העתונאי � שלא כמו במקרה של דיווח מגמתי בעתון מצרי על ביקור משלחת רופאים מצריים בחברון, שם מנסה הוועדה לרכך את העמדות שהובעו בדו"ח המשלחת, "ככל שהוא משתקף נאמנה בכתבה הנ'ל", עמ' 94. מכל מקום, גם אם הדעות שהועלו באותו ראיון עתונאי עם ד"ר ברוך גולדשטיין שונות מדעותי, עדיין אין אני ממהר להגדירן "קיצוניות".

הביטוי "קיצוני" משמש, בשיח הפוליטי המעוות בו נתונה החברה הישראלית, כדי להגדיר דעות שונות מאלה של האוליגרכיה השלטת. יש כאן חוסר רצון בולט לקבל את האחר, את השונה, וכל הבעת דעה שאינה לטעמם של העריצים מוגדרת "קיצונית". לצורך הדגמה, נביא שימוש נוסף של הוועדה במונח "קיצוני".

בעמ' 142/3, מתיחסת הוועדה בהרחבה לוויכוח בין מלומדים, שמצא מקומו בכתב העת "הפרקליט". שם טען פסיכולוג אחד שיש לשנות את חוק וועדות החקירה, התשכ"ט � 1968, כדי לאסור בדיקה לאחור של שיקולי קבלת ההחלטות; זאת, מאחר שוועדות החקירה עוסקות ב"חכמה שלאחר מעשה". מדובר, כאמור, בוויכוח בין מלומדים, ובהמשך נאמרה בו גם דעה הפוכה לזאת שהובאה לעיל. אולם, אין הוועדה מסתפקת בכך, ומכנה את הדעה האמורה "קיצונית". ברור שהוועדה היא כאן צד בענין, כי אילו קיבל המחוקק את אותה העמדה, סמכויות הוועדה היו מתקצצות באופן ניכר! משמעות המונח "קיצוני" כאן ברורה: מי שחושב בצורה שונה מן ה"מותר" וה"ראוי".

אם אכן אמר ד"ר ברוך גולדשטיין, בראיון שהוזכר, שיש לסלק את הערבים לפני שהם יסלקו אותנו � הרי הוא ביקש ממדינת ישראל, שתעשה מה שכבר עשתה, בהנהגת השמאל, בתש"ח ובתשכ"ז. כדי למנוע כל אי הבנה, אני מציין שאין דעתי נוחה אף ממה שנעשה בשנים אלה; אולם, הבעת הדעה האמורה בימינו נחשבת משום מה לקיצונית, כאשר הבעת דעה הפוכה (סילוק ההתישבות היהודית מארץ ישראל) נחשבת למתונה, מותרת, מתקדמת ותורמת לשלום. הטענות בראיון כלפי המנהיגות ואמצעי התקשורת התבררו בדיעבד כנכונות להחריד: לאחר הטבח, טענה שולמית אלוני, אבירת שלילת חופש הביטוי, שהרצח בוצע כתוצאה מהסתה ב"ערוץ 7", בו שודרו, לדבריה, "קודים" ערב הטבח; ואילו יוסי שריד כינה את העולים מארצות הברית "זבל" וביקש להפסיק את העליה משם. סיסמת סילוק ההתישבות היהודית מחברון שימשה את מר"צ, בבחירות 1996. הוועדה עצמה מתיחסת בשאט נפש, בעמ' 92/3, למעשה שארע לאחר שפצועים מן הארוע כבר נתקבלו לטיפול בביה"ח "הדסה". הופצה אז שמועה (שמקורה בבית החולים "אלמקאסד") לפיה מסרב ביה"ח "הדסה" לקבל פצועים אלה; השמועה פורסמה מיד, בכלי התקשורת המקומיים והעולמיים. ניתן לומר, שהראיון שהעניק ד"ר ברוך גולדשטיין לעתונאי זר לא ביטא עמדות "קיצוניות", אלא את המציאות העגומה.

הוועדה אינה מסתפקת בכינוי "קיצוני", אלא עושה לד"ר גולדשטיין "משפטי כוונות", ברוח סטליניסטית אפלה. היא אכן עוסקת ב"חכמה שלאחר מעשה", וכל מעשיו של ד"ר ברוך גולדשטיין נבדקים בזכוכית מגדלת, וכך "מתגלים" בהם רמזים לטבח המזעזע בו הואשם האיש. בעמ' 80 אנו קוראים קטע נפלא:

"הראיון העיתונאי שהוזכר לעיל מצביע על כך שסבר כי בעקבות מעשהו ייאסר, כי אמר לעיתונאי שביקש לראיינו בכתבה מצולמת, שלשם כך יצטרך לפנות ולבקש היתר לצלם בבית הסוהר, הואיל וזה המקום שבו כנראה יימצא בשנים הבאות. משמע, הוא צפה מאסר, דבר שמחזק את התיזה שהוצגה בפרק ב.1. (לג), לפיה תכנן דרך מילוט אחרי הרצח."

לא אחת הוצאו פקודות מעצר מינהלי נגד מתנחלים שהוגדרו "קיצוניים", והעובדה שהאיש חשש ממעצר כזה, על לא עוול בכפו, מוצגת כאן כהוכחה שתיכנן מעשה פשע.

מקודם (עמ' 79/80), הואשם האיש בעוד פשעים איומים:

"יחד עם היסחפותו של גולדשטיין בלהט הרצחני שהניע אותו למעשיו, הוא פעל על יסוד תכנון מדוקדק ומחוכם ותוך לימוד והכרת שטח הפעולה: למשל, לבישת המדים ונשיאת הדרגות לא היתה רק אקט שביטא חיפוש אחרי סימליות אלא היווה בעיקר תכסיס תכנוני. ניתן להניח כי השארת מכוניתו ליד בית הוריו באה למנוע כי לאחר מעשה יוחרם הרכב, שרשום על שם אביו, מאחר ששימש כמכשיר לביצוע עבירה. הוא זכר להסדיר העברת מפתחות הרכב לאשתו ולפי הראיות סידר חשבונותיו הכספיים מראש וסילק חובותיו."

ראו איזה פושע! חשבונותיו מסודרים, ואין לו חובות! לגבי לבישת המדים וענידת הדרגות � יש להבהיר מראש שלא מדובר בתחפושת: אלה היו מדיו ודרגותיו האמיתיים של ד"ר ברוך גולדשטיין. נכון הדבר, שד"ר ברוך גולדשטיין טען שהוא במילואים, כאשר, על פי רישומי הצבא, הדבר לא היה כך; ושמא הוטעה?! מכל מקום, ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה זקוק להעמיד פנים כדי להכנס עם נשק למסגד האיברהימי, כי הוא היה מוכר על ידי החיילים שם כאדם בסדר (דברי סג"מ רביבי בעמ' 78), לא נחשב כמי שצפויה ממנו סכנה למעשה אלימות (דברי הוועדה בעמ' 155), ובהתאם למצב הדברים באותה עת, "לא היו סייגים בעניין עצם הכנסת הנשק" על ידי מתנחלים למסגד האיברהימי (עמ' 134). כל הטענות, החוזרות ונשנות לאורך הדו"ח, לפיהן נועדו המדים והדרגות כדי לעבור איזה מחסום, מוחשי או פסיכולוגי, משוללות יסוד. ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה זקוק להם כדי להכנס עם נשק.

הוועדה עושה דבר שלא ייעשה כשמדובר בגורם שיפוטי, ומסתמכת על כתבות בעתונות, לפיהן סרב ד"ר ברוך גולדשטיין, בהיותו בשרות סדיר בשנת 1984, לטפל במחבל פצוע (עמ' 77). מאחר שמדובר בכתבה עתונאית, אמינותה שואפת לאפס, ומכל מקום, אפילו לדברי הכתבה, ד"ר ברוך גולדשטיין סרב לטפל; הוא לא עשה מעשה בידיים. לעומת זאת, מציינת הוועדה שם שד"ר ברוך גולדשטיין טיפל, בשנת 1990, בערבי פצוע, והציל את חייו. קיצוני שכזה.

בכל המעשים שתוארו, אי אפשר למצוא שמץ של תכנון. בשום שלב לא ביקש ד"ר ברוך גולדשטיין, במסגרת שרותו הצבאי, להשתתף בפעולות לחימה וירי. הוא לא התאמן בירי, לא בצבא ולא במקום אחר. בערב שקדם לארוע הוא תכנן, לדברי אשתו בעמ' 25, יציאה עם הילדים לקריאת המגילה, ולשם כך הכין טלית, תפילין ומגילת אסתר. בעמ' 78 מתוארות תכונותיו של ד"ר ברוך גולדשטיין: "�צנוע, מסור, אהוד, מצטיין בלימודיו, שקט ונוח מזג, נאיבי, הגון, לויאלי, אידיאליסט, טוב לב, רציני מאד", ועל כך מוסיפה הוועדה: "דמות זאת, שהסתירה את כוונותיה הסמויות�" � מנין לה לוועדה מה היו כוונותיו הסמויות של ד"ר ברוך גולדשטיין?! גם אדם תמים ("נאיבי") עלול לבצע פשע, אבל הוא יתקשה מאד לשמור את כוונותיו בבטן. כמו-כן, קל מאד להפיל אדם תמים בפח.

אין אנו יכולים לגַלות שום "הכנות" שעשה ד"ר ברוך גולדשטיין לצורך מילוט, או מתוך ציפיה שמא ייתפש. הוא לא דאג למקום מיסתור, ולא לשינוי חזות, ולא למסמכים מזויפים. הוא לא דאג אפילו לרכב שיסיע אותו, למרות שלדברי סג"מ רביבי בעמ' 76, רכבו הורשה לחנות בשטח המוצב. ה"הכנות" עליהן מדברת הוועדה הן מאותה קבוצת הכנות, כמו חשבונות מסודרים וסילוק חובות: הוא החנה את הרכב ליד בית אביו, כי הרכב היה רשום על שם האב. העובדה שרכב חונה ליד בית בעליו החוקי מוצגת כהוכחה לכוונה קרימינלית. אבל יש יותר מזה.

כבר ציינו לעיל כי הוועדה קובעת, שלא היה לד"ר ברוך גולדשטיין התחכום המשפטי, או הקרימינלי, לבצע פשע באמצעות נשק שאינו שלו, שיובא ויסולק באמצעות "נושא כלים" (בדרך זאת ביקשה הוועדה להפטר מנוכחותו המעיקה של האדם המיסתורי עם נשק, אותו ראו שני עדים). אבל חוסר התחכום בענין החלפת הנשק אינו מפריע לוועדה כשהיא קובעת, שד"ר ברוך גולדשטיין גילה תחכום משפטי-קרימינלי יוצא מן הכלל, כאשר חשב מראש, לא רק לסדר את חשבונותיו ולסלק חובותיו, אלא גם להחנות את הרכב ליד בית בעליו החוקי, כדי שרכב זה לא ייתפש לאחר מכן כמעורב במעשה פשע! ובדרך זאת, כמובן, הוא סגר בפני עצמו כל אפשרות של מילוט.

***

 ד"ר ברוך גולדשטיין הופיע לאזור הארוע כשהוא לובש מדים, ועונד דרגות, למרות שעל פי רישומי הצבא הוא לא היה במילואים. בעמ' 28 מובאת שיחה בין סג"מ רביבי לד"ר ברוך גולדשטיין: סג"מ רביבי שאל את ד"ר ברוך גולדשטיין, האם הוא במילואים, וזה השיב בחיוב. בעמ' 29 מוסר המתפלל אילן תור שלא הופתע מן העובדה שד"ר ברוך גולדשטיין הופיע במדים, כי ידע שזה עושה שרות מילואים מפוצל, ועשוי להקרא בכל רגע. ושמא גם ד"ר ברוך גולדשטיין לא הופתע כאשר מישהו, אותו חשב לבעל סמכות, פנה אליו במשך הלילה ומסר לו שעליו להתיצב למילואים?! ייתכן שבכך שובשו במידת-מה תכניותיו המקוריות של ד"ר ברוך גולדשטיין (שהובאו בעמ' 25), היינו ללכת לקריאת המגילה עם הילדים�

אנחנו יודעים שגב' מרים גולדשטיין, אשתו של ד"ר ברוך גולדשטיין, התקשרה טלפונית לאדלשטיין מן החמ"ל, בשעה 05:12 בדיוק � על פי רישומי חברת בזק. אולם, התקשרותו הטלפונית של ד"ר ברוך גולדשטיין לאותו אדלשטיין, מספר דקות מוקדם יותר (בשעה 05:00 לדברי אדלשטיין) אינה מתועדת באמצעות "פלט 'בזק'", כמו במקרה השיחה של גב' מרים גולדשטיין בעמ' 25, אלא "לפי עדותו של אדלשטיין" (עמ' 22/3). לדברי גב' מרים גולדשטיין בעמ' 25, ד"ר ברוך גולדשטיין היה מצויד ב"טלפון פנימי מיוחד (נוסף לטלפון הרגיל), וגולדשטיין היה מצויד גם במכשיר קשר ובאיתורית". כאשר הועלו טענות שלד"ר ברוך גולדשטיין היו שותפים בביצוע מעשה פשע חמור מאין כמוהו, ניתן היה לצַפות שייבדקו רישומי החברות, המפעילות את אותם אמצעי קשר, כדי לוודא, עם מי דיבר ד"ר ברוך גולדשטיין בשעות שלפני הארוע, ומי דיבר אתו. משלא בוצעה בדיקה זאת, מתעורר החשד שיש כאן משהו להסתיר, ושלא ד"ר ברוך גולדשטיין פנה לצבא, אלא הצבא (או מי שהתימר לדבר בשמו) פנה אליו.

 ***

 בין עמ' 81 לעמ' 94 מתארת הוועדה בהרחבה את הטיפול בנפגעים, תוך ציון מיוחד של מה שניתן לכנות התעללותם של "התושבים", כדברי הוועדה, בהם. צוות חילוץ של צה"ל ביקש לטפל בפצועים וליצב את מצבם, אך "התושבים" משכו את הפצועים מתחת ידיהם של אנשי הצוות (עמ' 82). רוב הפצועים לא פונו לביה"ח עאליה, שהוא גדול ומקורב למקום הארוע, אלא לבית החולים אלאהלי, שהוא קטן, נמצא בשלבי בניה, מרוחק ממקום הארוע, וגם סרב לקבל סיוע מן המינהל האזרחי, מטעמים פוליטיים (83/4). בנוסף, פצועים הוסעו על מכסה המנוע של המכוניות (82), וברור שהסעת פצוע, על מכסה המנוע, לבית חולים מרוחק, אינה מיועדת להצלתו, אלא לליבוי יצרים; כתוצאה מכך נפטרו נפגעים בדרכם לבית החולים, כאשר הוועדה מנסה� להמעיט במספרם של הנספים עקב כך (עמ' 86). כאמור לעיל, הופצה שמועה זדונית (שפורסמה מיד באמצעי התקשורת בארץ ובעולם), שבתי החולים הישראליים מסרבים לקבל פצועים מן הארוע.

ולגבי ההרוגים. הם "נחטפו" מבתי החולים ונקברו בחופזה, ומדובר בשיטה ידועה של ארגוני המחבלים, לטשטש עקבות. אלא שבדו"ח הוועדה, בעמ' 87, יש הפעם מידע נוסף, ומעניין ביותר: "היו גם מקרים שבהם נקבר ההרוג בבית קברות מרוחק ממקום מגוריו, בלא שניתן על כך מידע אמין לבני משפחתו."! היינו � השקר המקובל, לפיו נחטפים ההרוגים על ידי "המשפחות", נחשף כאן במלוא כיעורו. לא "המשפחות" חוטפות את ההרוגים, אלא ארגוני החבלה, שאינם מגינים על האוכלוסיה המקומית, כטענתם, אלא מתעללים בה, מעצימים את סבלה, ומשתמשים בסבל זה ככלי משחק.

כשנתיים לאחר מכן, היה עוד נסיון פיגוע בחברון, מצד יהודי. חייל (מטורף) ירה בהמון, ומאחר שלא היה לוחם, אלא איש מינהלה, לא הצליח לעשות הרבה: הוא פצע כמה אנשים (מהם נפטר אחד, עד כמה שאני יודע), ונלכד. אלא שהפעם האוכלוסיה נהגה איפוק, ולא היה זכר לאותה היסטריה המונית, שמתאר הדו"ח.

ההתנהגות הפרועה אחרי הטבח נראית חשודה, והיא מצביעה, אולי, על תכנון מראש, מצד ארגוני הטרור. ושמא גם הטבח עצמו היה מתוכנן מראש, על ידי שותפי ארגוני הטרור לתהליך השלום?

 ***

 אחד הדברים המתמיהים בכל הסיפור הזה הוא, שאיש לא ראה את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם, בו בוצע הטבח. המתפללים המוסלמים כרעו אז לתפילתם, עם הגב לשלוש הכניסות האפשריות, ולא ראו כלום. השטח בו פעל היורה (הוא ד"ר ברוך גולדשטיין לדברי הדו"ח) היה מחוץ לאזור קליטת מצלמות הטלויזיה במעגל סגור באותו בוקר (עמ' 45), ומדובר כאן בצרוף מקרים מעניין. סג"מ רביבי, שעמד על משמרו ב"פישפש" שמוביל לכניסה הראשית, לא ראה את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס משם (עמ' 49). אמנם, שומר הוואקף אבו צלאח טען שראה (מבחוץ) את ד"ר ברוך גולדשטיין נכנס לאולם יצחק מבעד לדלת הכניסה הראשית (עמ' 32 עד 34), אולם הוועדה מצאה פגמים רבים בעדות זאת, והטילה ספק, האם אבו צלאח היה בכלל במקום (עמ' 50 עד 52). ד"ר ברוך גולדשטיין הגיע לאולם אברהם (שם התפללו היהודים) ושוחח עם כמה מן המתפללים (עמ' 29), אך הם לא ראו אותו נכנס לאולם יצחק מבעד לדלת המפרידה בין שני האולמות; יש לציין שדלת זאת היתה אז חסומה, אמנם לא הרמטית (עמ' 30), אך עקב החסימה פתיחתה בכוח היתה גורמת לרעש ניכר (עמ' 33/4), ומושכת תשומת לב. נשארת הכניסה מאולם היוספיה, שדווקא באותו הבוקר פונה מן הנשים המוסלמיות שנהגו להתפלל בו, ושהופנו על פי הוראת הוואקף (עמ' 18) לאולם אחר. מובא שם גם ההסבר שניתן לכך, היינו שעקב חודש הרמאדן צפוי היה מספר מתפללים גדול; אלא שלמרות שבאותו הבוקר הגיעו להתפלל במסגד האיברהימי כ500- גברים מוסלמים (עמ' 15), לא הופנו גברים לאולם היוספיה. איש לא שאל את אנשי הוואקף על פשר סתירה זאת.

רס"ן סטלמן, מפקד האתר, סגר ערב קודם את בריחי הדלת בין אולם היוספיה ואולם יצחק, אך בריחים אלה נמצאו אחרי הירי פתוחים. מי פתח אותם?! הבריחים עשויים בדרך כלל ממתכת, ואפשר היה לפחות לנסות לבדוק טביעות אצבעות עליהם. הדבר לא נעשה, כפי שאין שום עדות שנלקחו טביעות אצבעות מממצאים אחרים בזירת הארוע, כמו למשל מן המחסניות ששימשו את היורה.

הוועדה דנה באריכות בשאלת דרך כניסתו של ד"ר ברוך גולדשטיין לדבריה לאולם יצחק, ובעמ' 59 היא מגיעה למסקנה, שאין אפשרות לקביעה ודאית בענין זה. בנוסף, הדיון חוזר ונשנה בעמ' 226 עד 228, ושוב הוועדה קובעת שאין אפשרות לקבוע. זהירות זאת ראויה לציון, כי, כפי שהראיתי לעיל, לא נמנעה הוועדה מקביעות פסקניות בענין כוונותיו הסמויות של ד"ר ברוך גולדשטיין, שלא היו ידועות לאיש; ונראה, שערפול זה בא להסתיר אחת מאבני הנגף המהותיות ביותר בהקשר זה.

ד"ר ברוך גולדשטיין הכיר היטב את האתר, ואת סדרי האבטחה בו. הוא ידע שאמורים להמצא בו שוטרים (בעיקר שוטרי מג"ב), וכוח צבאי גדול למדי. הוא לא יכול היה לדעת שכוחות אלה לא יימצאו באותו בוקר, בשל שורה של תקלות. הוועדה טוענת, בעמ' 52, "יש להסיק מן הראיות (איזה?! � א.י.) כי מעשהו של גולדשטיין היה מתוכנן.", אך לדבריה בעמ' 231, לוּ היה קיים במקום כוח אבטחה מספיק, "היה בכך כדי להכביד על נסיונות של גולדשטיין להיכנס לאולם יצחק מן הדלת הראשית או מאולם אברהם, או אף למנוע אותם כליל. לא היה בכך כדי למנוע את כניסתו דרך אולם היוספיה, אם אכן נכנס משם." (אותיות עבות במקור). בשתי הכניסות הראשונות (הכניסה הראשית והכניסה מאולם אברהם), היה אמור ד"ר ברוך גולדשטיין להתקל (אילו באמת התכוון להכנס) בכוח האבטחה; אבל הוא לא היה יכול לדעת מראש, בכוחות עצמו, שעל פי הוראת הוואקף אולם היוספיה פּוּנָּה באותו בוקר ממתפללות מוסלמיות, ולא הוכנסו לשם גברים! אם היה כאן תכנון מראש, הוא לא היה יכול להיות של ד"ר ברוך גולדשטיין, ומתעורר חשד חמור למזימה.

 ***

 בולטות בדו"ח הוועדה שתי מגמות סותרות. מחד, קיים נסיון מתמיד לערער את אמינותם של העדים הערבים, ומאידך � לקבל את עדותם, ככל שמדובר בזיהויו של ד"ר ברוך גולדשטיין בתור היורה, והפללתו. בעמ' 225, מתיחסת הוועדה ישירות לעובדה שהעדים הערבים עברו, אכן, "אירוע טראומטי", ובנוסף יש להניח שהיו מעוניינים, לדברי הוועדה, "להפיל" את האחריות גם על חיילי צה"ל, והייתי מוסיף � גם על המתנחלים. אך בעמוד קודם נטען שאותם המתפללים שהיו בהלם, ורצו להפיל אחריות על אלה שראו בהם את אויביהם, ראו באולם, ללא כל ספק, את ד"ר ברוך גולדשטיין: "תיאור הקלסתר והדמות תאמו לחלוטין את אלו של גולדשטיין; אחדים מן המתפללים אף הכירוהו לפני כן." (עמ' 224) � וזאת טענה תמוהה. המתפללים הערבים לא הכירו את ד"ר ברוך גולדשטיין אישית, אלא בתור אחד מן המתפללים היהודים, שנואי נפשם ("הוא הכיר אותו מראייה, כמו שמתפלל מדי פעם בבוקר. אחר כך נודע לו כי שמו גולדשטיין.", עמ' 32; "העד הכיר את היורה כמי שמתפלל במקום 'ועושה הפרעות ובעיות עם אנשים'", עמ' 39, תחת הסעיף 11). הם זיהו, בהחלט, את הגופה בה התעללו באכזריות (כמתואר בדו"ח של פקד סגל ברוך, עמ' 308, סעיף ט), אבל האם היתה זאת גופתו של היורה?!

הוועדה עושה מאמצים גדולים כדי לערער את אמינותם של העדים הערבים בנוגע לטענה שהועלתה על ידם בעקשנות, היינו שבעת הארוע היו בעולם שנים או שלושה יורים. כך לגבי עדותו של עבדל חאפז סלמאן אלג'עברי (עמ' 37, סעיף 4 שם), והוועדה מסבירה זאת בכך ש"גולדשטיין שינה עמדות" בזמן הירי. העד חאג' אחמד נסאר (עמ' 39/40, סעיף 13 שם) טוען שראה קצה של קנה נשק מבצבץ מצוהר שבפתח המפריד בין אולם אברהם (בו נמצאו מתפללים יהודים) לאולם יצחק; אלא שצוהר כזה אינו קיים כלל, לדברי הוועדה. אכן, צודקת הוועדה כאשר טוענת, בעמ' 225, שהמתפללים המוסלמים היו במצב של הלם, וייתכן מאד שרצו � בין במודע ובין שלא במודע � להפיל אחראיות על החיילים ועל המתנחלים. אלא, שאין כל אלה פוסלים את האפשרות שדברי העדים הערבים נכונים, לפחות בחלקם. כפי שבצדק מציינת הוועדה בעמ' 225, לא ייתכן שנורו יריות מן הכניסה הראשית לאולם יצחק (שם נמצאו חיילים), כי אילו באמת נורו יריות משם, לא היו המתפללים המוסלמים נמלטים דווקא לכיוון דלת זאת; ולא ייתכן שנורו יריות מן הדלת הסגורה של אולם אברהם, שאין בה צוהר. ייתכן מאד שייחוס כיוון היריות לדלתות אלה נוצר, בשל רצונם המודע, או הבלתי מודע, של העדים, להפיל אחראיות על החיילים ועל המתנחלים. אבל בנוסף, ייתכן שבכל זאת נורו יריות, מן הדלת השלישית, של אולם היוספיה, ש"היתה פתוחה", לדברי העד יאסר (יוסרי) מחמוד מוסה ג'אמל בעמ' 35, סעיף 1 שם, למרות שמפקד האתר, רס"ן סטלמן, סגר את בריחיה בערב הקודם (עמ' 46). כזכור, אולם היוספיה היה ריק כביכול, ובכך פנוי לפעילות חשודה.

מדברי העדים עולה פרשה נוספת, והיא פרשת האוזניות שהרכיב היורה. כמה מן העדים מתארים את היורה כמרכיב אוזניות, כך למשל העד חמיס עבדל חאלק (עמ' 37, סעיף 5 שם): "'גבוה. לבוש מדי צבא. עם קסדה על הראש. אוזניות, אוזניות שחורות באזניים.". נציין שד"ר ברוך גולדשטיין לא חבש קסדה, ופריט כזה לא נמצא לאחר מכן במקום הארוע. העד חאג' אחמד נאסר טען שראה את ד"ר ברוך גולדשטיין, לפני כניסתו לאולם יצחק, כשהוא עומד (ומדבר?) עם עוד חיילים ומתנחלים, ואוזניות על אוזניו (עמ' 40) � דבר שהוא בלתי סביר לדברי הוועדה, מאחר שאוזניות אלה היו אמורות לפגוע ביכולת שמיעתו.

החיילים והמתפללים היהודים לא ראו אוזניות על אוזניו של ד"ר ברוך גולדשטיין, לפני הירי (עמ' 41), והוועדה היתה יכולה לא לקבל את גרסה העדים הערבים, אבל בעמ' 41 היא קובעת: "לאור כל האמור לעיל, ניתן להסיק כי גולדשטיין הרכיב אוזניות � לשם אטימת אוזניים � בעת הירי, אך לא לפניו.". הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה המביכה המובאת שם, "אוזניות (בצבע לבן) אכן נמצאו על רצועת הנשק של גולדשטיין שנתגלתה לאחר מציאת גופתו, מתחת לארון ספרי הקודש המוסלמים שבדרום המערה (הודעת חבלן המשטרה מאיר כהן � מוצג 43). הווי אומר, קיום האוזניות מוכח, וזיקתן לגולדשטיין נובעת מן הנסיבות.". מדובר בהסתבכות מרכזית בדו"ח הוועדה, וביצירת "אגדת אוזניות", שאינה נופלת בחומרתה מ"אגדת הקליעים המתפצלים", שנותחה לעיל.

מציאת הנשק מתוארת כך בעמ' 48: "אחרי שהנשק הושלך, היה מי שעטף אותו בשמיכה חומה והחביא אותו מתחת לארון ספרי הקודש שבאולם יצחק. כאשר מידע על כך הגיע לגורמי הצבא, נקרא, כמתואר לעיל, חבלן המשטרה שפרס את השמיכה, נטל את הנשק (שהיה עוד חם) ומסרו לחוקרי המשטרה, שהעיבורהו למז'פ.". ואילו בדו"ח של פקד סגל ברוך מן המז"פ (עמ' 307 עד 309), הדברים מתוארים בצורה שונה לגמרי: "מתחת לארון ספרים הנמצא צמוד לקיר הדרום מזרחי ראיתי רובה מסוג גליל כשהוא עטוף בגלימה חומה." (עמ 308, סעיף יא שם). פקד סגל ברוך מציין בדו"ח שלו את שמות אנשי המשטרה שנלוו אליו, בביקוריו במקום, אך החבלן מאיר כהן אינו מוזכר; כמו-כן, הוא טוען שראה בעצמו את הנשק, מתחת לארון הספרים, כשהוא עטוף בגלימה חומה. לכן, לא ברור כלל מי מצא את הנשק, החבלן ללא שם מעמ' 48, החבלן מאיר כהן מעמ' 41, או פקד סגל ברוך מעמ' 308. יתירה מזאת, פקד סגל ברוך מונה בדו"ח שלו, בפרוט רב, את המוצגים שתפש, ואין ביניהם אוזניות. תמוהה ביותר לשון הוועדה בעמ' 41, כשהיא מדברת "על רצועת הנשק של גולדשטיין שנתגלתה לאחר מציאת גופתו", ומשתמע מכך שרצועת הנשק (עם האוזניות) נתגלתה בנפרד מן הנשק, ובשלב מאוחר יותר. אבל יש יותר מזה.

ד"ר ברוך גולדשטיין נרצח, לדברי הוועדה, בצורה אכזרית ביותר, כאשר ההמון המוסלמי רוצץ את גולגלתו. האם האוזניות, שמקומן על הראש, נפגעו עקב כך? אין בדו"ח הוועדה כל רמז בכיוון זה.

האוזניות שראה העד בעמ' 37 היו שחורות, והאוזניות שנמצאו בעמ' 41 היו לבנות. נוכל לשאול עצמנו, כיצד הפך צבע האוזניות משחור ללבן או להפך, אבל זהו באמת פרט שולי לעומת מה שיבוא בהמשך. כבר ציינו שעל פי לשון הדו"ח (והסתירות בין החלקים השונים בו), רצועת הנשק (עם האוזניות) נמצאה באותו המקום כמו הנשק, אבל בשלב מאוחר יותר, וזה אינו מריח טוב.

כי המקום בו נמצא הנשק (ומאוחר יותר גם הרצועה עם האוזניות) מרוחק ביותר ממקום מציאת הגופה (ראה תרשים בעמ' 259). האוזניות לא נמצאו על הגופה, ולא בסמוך לה, אלא במקום מרוחק, ומחוברות לרצועת הנשק. האם טענת הוועדה היא, שבעת רציחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין דאגו, הוא, ורוצחיו, כולם ביחד וכל אחד לחוד, להוריד בעדינות את האוזניות מראשו, לחברן לרצועת הנשק ולהחביאן היטב מתחת לארון הנמצא בקצה השני של האולם?!

קיימת אפשרות, שלאחר שנמצא הנשק, מישהו דאג להניח באותו המקום גם רצועה עם אוזניות. מכל מקום, העובדה שהאוזניות לא נמצאו על הגופה, ולא בסמוך לה, אלא במקום מרוחק, ומחוברות לרצועת הנשק, מצביעה בברור על כך, שהיורה שהרכיב אוזניות שחורות, אותו ראה העד בעמ' 37, לא היה ד"ר ברוך גולדשטיין, אלא אדם אחר, שלבש את זהותו.

 ***

 הדו"ח של פקד סגל ברוך, שביקר במקום הארוע, מכיל פרטים מסמרי שיער על התעללות המתפללים המוסלמים בגופתו של ד"ר ברוך גולדשטיין: התזות הדם על הקיר הסמוך הגיעו עד לגובה של שני מטרים (עמ' 308, סעיף ט). לא נעשה שום מאמץ לגילוי מבצעי הפשע.

אין אני בא בטרוניה על המתפללים המוסלמים: הם עשו מה שנראה להם טבעי לעשות כשנופל בידיהם יהודי, ישראלי, מתנחל וחייל (ד"ר ברוך גולדשטיין היה הכל ביחד), ועוד כזה שלדעתם ביצע זה עתה פשע חמור נגדם. אבל אני קובל על אמות המידה הכפולות הנהוגות כלפי ציבורים שונים, ועל הצביעות השלטת. אין אני צריך לשאול שאלה היפותטית, מה היה קורה אילו יהודים עשו דבר שכזה למחבל ערבי שנתפש, או לגופתו, כי הכל יודעים מה קרה ליהודי בשם שקולניק, שירה למוות במחבל, לאחר שזה נתפש: מיד היתה הלשנה, והיא פורסמה לאלתר באמצעי התקשורת, והאיש מרצה כעת מאסר עולם.

הוועדה אכן מודעת להרגשתם המוצדקת של המתישבים יהודים, שדמם הפקר: דבריהם של מתישבים אלה מובאים בהרחבה בעמ' 157/8 ובעמ' 194 עד 197. כמו-כן, היא מודעת לקושי באכיפת החוק במגזר הערבי (עמ' 197, סעיף ז); אך אין היא מציעה שום פתרון למצוקה האמורה, ותחת זאת היא דורשת, בציניות, לאכוף את החוק על היהודים במלוא חומרתו, ללא התחשבות בכך שהערבים מפרים אותו תחילה: "יש לאכוף את החוק באופן נמרץ, בהחלטיות ובשוויון, נגד כל מי שמפר אותו ואין האחד יכול להתלות בכך שנעברה עבירה אחרת, שמבצעה לא נתפס, או לא הובא לדין. אין עיקרון לפיו חוקרים ועונשים את מבצעי העבירה רק על פי סדר ביצוע העבירות." (עמ' 244/5). שמעת, ברוך? על היהודים ניתן לאכוף את החוק; אמנם גם על הערבים צריך, אבל קשה. חוק אחד לכולם, אבל אוכפים אותו על צד אחד בלבד.

בדו"ח של פקד סגל ברוך, עמ' 308, סעיף ח, נאמר ש"סמוך לגופה פזורים מוטות מתכת בעלי בסיס מרובע כשהם מוכתמים בדם, מטפי כיבוי אש ושברים של מקל הליכה". אין הכוונה, שמישהו המצויד במקל הליכה, מן הסתם זקן או נכה, הצליח לגבור על מי שירה אש קטלנית מנשק אוטומטי! גם מוטות המתכת ומטפי הכיבוי לא היו מספיקים לכך. ואכן, מספקת לנו הוועדה, בעמ' 47/8, תאור לכידתו ורציחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין לדבריה:

"לפי הראיות שנאספו, בזמן שגולדשטיין ביקש להחליף מחסנית � התנפל עליו אחד המתפללים המוסלמים, שהודעתו מצויה בידינו, לפת אותו מאחור, וחטף מידיו את הנשק שהיה לוהט מחום. קרוב משפחה של מי שהשתלט על גולדשטיין, שעמד לידו, וחשש מפני הסתבכות, נטל את הנשק והשליכו ארצה. בשלב זה � כאשר גולדשטיין נותר כבר ללא גלילון � התנפלו עליו כמה מן המתפללים, חבטו בו, והרגוהו במטף כיבוי ובעמודי ברזל המשמשים לתמיכה במבדלות והנמצאים במקום דרך קבע.".

הבאתי את הקטע במלואו. לאורך כל הדו"ח משתדלת הוועדה הרבה לערער את אמינותם של העדים הערבים, ובין היתר טוענת � בצדק � שאנשים אלה היו בהלם, עקב הארוע הטראומטי שעברו. והנה, ישנו אדם שלא היה בהלם, ולדברי הוועדה גילה קור רוח, תושיה, אומץ, יכולת הכרעה וכושר גופני טוב (מדובר בהשתלטות על אדם שהיה בריון בממדי גופו, וכפי שנטען ירה באותה עת אש קטלנית מנשק אוטומטי). מן הראוי היה לבקש מן הלוכד, בעל התכונות הטרומיות שצוינו לעיל, כמה הבהרות בשאלות שנותרו פתוחות עקב אמינותם הנמוכה של העדים, כמו למשל שאלת קיומם של יורים נוספים, דרך כניסתו של ד"ר ברוך גולדשטיין (אם בכלל) לאולם בו בוצע הפשע, ועוד. שאלות אלה אינן נשאלות כלל.

אם אנחנו מדייקים בלשון הדו"ח, נוכל להווכח שהלוכד כלל לא הופיע בפני הוועדה: "שהודעתו מצויה בידינו", היינו הלוכד מסר הודעה לגורם עלום שם, שהעביר אותה לידי הוועדה, אשר לא דרשה כל הסבר לכך. בעדויות הרבות של ערבים שהעידו בפני הוועדה, אין שום רמז להכרות כלשהי עם הלוכד, אף לא מצד שומרי הוואקף, שהיו אמורים להכיר את המתפללים במקום. עוד, איש מיסתורי זה, שביצע לדבריו מעשה גבורה, היה אמור להחשב לגיבור בעיני בני עמו, וביתר שאת בעיני אמצעי התקשורת, עולמיים ובעיקר ישראליים; אלא שלא שמענו עליו דבר. חסיון זה ידוע לנו היטב, והוא מוענק לאנשי השרותים החשאיים.

נציין עוד את העובדה המעניינת, שהלוכד פעל, אם נאמין לדבריו, על פי הנוהל שמחייב את כוחותינו בטיפול במתנחלים יורים: בא מאחור, מחכה שתִגָמר מחסנית, ואז מוציא את הנשק מידי היורה (דיון על כך בפרק "הוראות הפתיחה באש", עמ' 201 עד 211).

כעת נוכל לשאול שאלות נוספות. האיש תואר כמתפלל מוסלמי; אך באותה עת, המתפללים המוסלמים נמצאו באולם, שנשטף באש אוטומטית קטלנית, שבאה מאחוריהם; וגם אם הלוכד היה ג'יימס בונד עצמו, נוכל להניח שלא היה עשוי פלדה. כיצד, באותן 90 השניות הגורליות, הצליח הלוכד להגיע אל מאחורי היורה, שהיה (ראה תרשים בעמ' 259) עם הגב אל הקיר, בו נמצאות שלוש הכניסות?!

ושמא הגיח הלוכד מאחת הכניסות האלה, לא מן הכניסה הראשית (כי שם היו חיילים), ולא מאולם אברהם (כי שם היו מתפללים יהודים), אלא מאולם היוספיה, הריק כביכול על פי הוראת הוואקף, ושהתפנה עקב כך לפעילות חשודה?

העובדה, שפקד סגל ברוך אינו מציין, בדו"ח שלו (עמ' 307 עד 309) פגיעות ברצפה, ו/או במחצלות המכסות אותה, מלמדת אותנו שני דברים, האחד לגבי הקליעים והשני לגבי הרסיסים. לגבי הקליעים: העובדה שצוינו פגיעות בקירות ובמצבות, אך לא ברצפה (עמ' 308, סעיף ד) מצביעה על כך, שמסלול הקליעים שפגעו במתפללים לא היה אלכסוני, מלמעלה למטה, מן הגובה של ד"ר ברוך גולדשטיין (1.92 מ'), אם בכלל, כלפי המתפללים המוסלמים שכרעו, אלא אופקי. ולגבי הרסיסים שנאספו מן הרצפה (עמ' 309, סעיף יא), העובדה שרסיסים אלה, שנפלטו מגופם של הנפגעים, לא השאירו סימנים במחצלות, מצביעה על כך, שעוצמת פגיעת הרסיסים היתה נמוכה, ואין אפשרות להסביר את מספר הנפגעים הרב באמצעות "אגדת הקליעים המתפצלים".

נותרו כעת שתי אפשרויות.

בשתיהן, ד"ר ברוך גולדשטיין זומן כביכול למילואים, בלילה, והוא מיהר להתיצב במקום שנקבע. הוא שוחח עם חיילים, ועם מתפללים יהודים; הם העידו שהאיש היה רגוע, וסבור שנמצא במילואים. לאחר מכן, הוא נכנס לאולם היוספיה.

מכאן נפרדות הדרכים. על פי אפשרות אחת, נרצח[3] האיש לאלתר, ולאולם התפילה של המוסלמים נכנס כפיל, שירה במתפללים; נורתה אש גם מפתח אולם היוספיה. לאחר מכן, הוחלף בזריזות היורה עם הגופה, בה התעללו המוסלמים.

האפשרות השניה היא כלהלן: ד"ר ברוך גולדשטיין קיבל פקודה בלתי חוקית, לירות באזרחים; והוא ביצע פקודה זאת. בהיותו יורה בלתי מיומן, רבים מן הקליעים שלו פגעו בקירות (כאשר חלק מן הפגיעות טושטש לאחר מכן, באמצעות ה"תיקונים" שראה פקד סגל ברוך בביקורו השני במקום, עמ' 308, סעיף ד) ובציוד כיבוי האש (עמ' 36 � אפשרות שלא נבדקה, והראיות לכך נעלמו � עמ' 42/3); אש לא יעילה זאת גובתה באש יעילה מפתח אולם היוספיה. לאחר מכן, הגיח מפתח אולם היוספיה הלוכד, וייתכן מאד שהכרות מוקדמת עם ד"ר ברוך גולדשטיין איפשרה לו להתקרב אליו, ללא חשש. הלוכד, ביחד עם "קרוב משפחה" (לוחמת), הוציא את הנשק מידיו של ד"ר ברוך גולדשטיין, רצח אותו, והפקיר את הגופה לזעם ההמון.

 ***

 יבואו ויאמרו לי, מי אתה, שתקבע בניגוד לדעתה של הוועדה הנכבדה, שכל חבריה נכבדים ביותר, ומבין כולם נכבדים במיוחד שני השופטים?! האם אנשים אלה יתנו ידם לטיוח מעשה שכזה?!

מבלי לחוות בינתיים דעה בענין רגיש זה, אוכל להשיב שאכן, וועדה זאת עשויה לומר דברים שאינם אמת, כאשר היא ניזונה ממקורות פגומים, אותם היא מקבלת ללא כל ביקורת. אתן דוגמה שאינה קשורה כלל לארוע, אך הובאה בכל זאת בדו"ח, מאחר שמדובר בסידורים שהונהגו באתר, כאשר חגי היהודים והמוסלמים חופפים. בעמ' 110, סעיף 4, מתוארים הסידורים הנהוגים כאשר "עיד אלפיטר" או "עיד אלאדחא" חלים ביום הכיפורים; וזאת אמירה תמוהה.

לא מדובר במחקר בדבר לוחות השנה של היהודים והמוסלמים, אלא בהוראות שהוצאו על ידי פקידים. אך חברי הוועדה הנכבדים, שאין עוררין על רמתם הגבוהה, ארבעה יהודים ומוסלמי אחד, לא שמו לב שעל פי מה שנאמר בדו"ח עצמו (השנה המוסלמית היא שנת ירח � עמ' 116 � ו"עיד אלפיטר" חל בסוף חודש הרמאדן � עמ' 115), יחול עיד אלפיטר לעולם בראש חודש של היהודים; ולעולם לא ביום כיפור. רק עיד אלאדחא, שחל 70 יום אחרי עיד אלפיטר (עמ' 116) יכול לחול ביום כיפור, אם חל עיד אלפיטר בראש חודש אב. הוועדה קיבלה את החומר הבלתי מהימן, וחזרה עליו באופן מכני, מבלי להביע דעתה, שעל פי רמתם הגבוהה של חבריה היתה צריכה להֵאמר. אבל זהו קוריוז.

השופט אגרנט, שעמד בראש הוועדה שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים, התראיין זמן קצר לפני מותו, וחשף את השיקול שהנחה אותו כשהטיל את כל האחראיות על הדרג הצבאי, וניקה את הדרג המדיני: הוא לא רצה להשאיר את המדינה ללא הנהגה, באותה שעה קשה.

לא אלה היו שיקולי ועדת קאהן, שחקרה את ארועי סברה ושתילה: היא הטילה אחראיות כבדה על הדרג המדיני אז, ופגעה קשות בקריירה הפוליטית של אריאל שרון. אין לתמוה: ההנהגה בזמן מלחמה לבנון לא היתה לגיטימית, היא לא היתה "משלנו". הממצאים, שבאמצעותם היה יכול אריאל שרון להתגונן מפני ההאשמות, נותרו חסויים; ובניגוד לזה, הממצאים, שהצביעו על אחראיות גורמים בכירים בפרשה המזוויעה של רצח רבין, נותרו אף הם� חסויים, כך שאותם גורמים נהנים מן ההפקר.

בעמ' 160 של הדו"ח מובא קטע מעניין, שאינו קשור כלל לטבח, אך מצביע על המניעים של קובעי המדיניות בישראל: "שיתף אותנו תא'ל שיף 'בחוויה טראומטית', כדבריו, שעבר בבית משפט צבאי, בשנות השבעים המוקדמות, בעת שהוגש כתב אישום נגד ישראלי. לדבריו: 'זה היה ניסיון להפוך את זה למשפט פוליטי עם ניסיון להזמין את שר הביטחון לעדות עם הצהרות פוליטיות עם התמקדות של התקשורת בנושא הפוליטי,", ודבר כזה אינו אפשרי עוד בימינו. הפתרון שנמצא, אחרי הרבה ניסוי וטעיה, היה זה של הפיכתם של היריבים הפוליטיים לפושעים פליליים, תוך פעולה מתואמת של אמצעי התקשורת, המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט.

סנונית ראשונה לשיטה זאת היתה בחשיפה התקשורתית (שמקורה במידע מודיעיני) של חשבון הדולרים של לאה רבין; באמצעות עבירה פעוטה זאת של אשתו, חובלה הקריירה הפוליטית של יצחק רבין, לשנים רבות. אבל זה היה, באמת, משחק ילדים. באותה תקופה עדיין יכלו אמצעי התקשורת לדווח על מעשי שחיתות של אנשי האוליגרכיה, והמשטרה חקרה, והפרקליטות הגישה כתבי אישום, ובתי המשפט הענישו; לא כעת. עכשיו, כל החשיפות התקשורתיות, וכל חקירות המשטרה, וכל המלצות הפרקליטות, מכוונות לכיוון אחד בלבד. אמנם, בבית המשפט העלילה יכולה לפעמים להצליח (מקרה דרעי) ולפעמים להכשל (מקרה נאמן), אבל מבחינה פוליטית הקריירה של האיש נפגעת תמיד. זאת, כאשר מן הצד השני (הנכון), כולם מלאכים.

חשיבות רבה, בהתפתחות זאת, היתה לשני המעשים המתועבים, הטבח בחברון ורצח רבין. קוים משותפים לשניהם: מאחורי שניהם עמד אותו האיש, ושניהם נחקרו בוועדות חקירה שבראשן עמד אותו השופט. בשני המקרים הוטלה אחראיות למעשה הנפשע על תמימים שהופלו בפח, ובשני המקרים שימש המעשה הנפשע חומר דלק להסתה פוליטית.

יש לדייק: בשני המקרים, הקביעה המשפטית היתה שמדובר במבצֵע בודד; ההסתה היתה של אמצעי התקשורת. מכל מקום, כל עוד הרשות השיפוטית לא חשפה את האמת, אלא שרתה את האוליגרכיה, היא מילאה תפקיד של חוליה במערכת לחיסול הדמוקרטיה, לביטול חופש הביטוי וחופש הדעות.

אחרי הטבח בחברון, הגישה הוועדה שבראשות כבוד נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) שמגר המלצות, מצוינות כשלעצמן, להבטחת שלום המתפללים במסגד האיברהימי; היא לא טיפלה באיש שעמד מאחורי הטבח. והנה: ההמלצות בוצעו, בהצלחה מזהירה, אבל האיש קוּדם, ולחובתו (או לזכותו, תלוי מאיזה צד מסתכלים) נרשם עוד פשע מזעזע. על כך מונתה ועדת חקירה, בראשות כבוד הנשיא בדימוס שמגר, אשר� הגישה המלצות מצוינות בדבר ההגנה על ראש הממשלה. הפעם, האיש התפוטר, אך שום דבר לא נעשה לו, הוא ממשיך לשגשג, לתת עצות בענייני בטחון, והצהרות פוליטיות שעוזרות לאוליגרכיה השלטת.

ולגבי הוועדה שבדקה את הטבח בחברון � הרי מסקנותיה כתובות כבר בהחלטת הממשלה מתאריך 25.2.94, המובאת בעמ' 106:

"ה.1) שרי הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה העלו בישיבה הצעות לצעדים שונים לטיפול בגורמים ישראליים קיצוניים, שהם גורמים מתסיסים בשטחים.

2) הממשלה סבורה כי גורמים אלו מפִרים באורח חמור במסוכן את הסדר הציבורי, וכי יש לנקוט בכל אמצעי חוקי, כדי לבלום אותם ולרסנם.

3) גם כאשר מדובר במעשה טרור של יחיד, כפי שאירע הבוקר בחברון, אי אפשר להתעלם מן ההשפעה שנודעת לדברי הסתה שנשמעים מעת לעת בראש חוצות ומאיימים על שלום הציבור.

(�)

ז. הממשלה נחושה בדעתה להמשיך במאמצים לשלום ולקדם את המשא ומתן ככל יכולתה'."

היינו: הממשלה כבר הכריזה, שעות ספורות אחרי הארוע, ומבלי כל חקירה, שיש כאן "מעשה טרור של יחיד", והוועדה לא יכלה לקבוע אחרת. בנוסף, הכריזה הממשלה, בגלוי, על כוונותיה להשתמש בארוע מחריד זה כדי לרסן את "הקיצונים", וכדי לקדם את "השלום".

ועדה, שהיא חותמת גומי, אינה יכולה לגַלּוֹת את האמת.

הוטל דופי בציבור שלם, על ידי העובדה הפרדוכסלית שאדם, שנחשב לשקול, ולא היתה צפויה ממנו כל סכנה, הוצג לפתע כרוצח המונים; בענין זה אמר יוסי שריד מיד לאחר הארוע, שהוא אינו רוצה לדבר עם תושבי עיר שהרופא הראשי שלה הוא רוצח (ד"ר ברוך גולדשטיין לא היה "רופא ראשי"). אם הוא ביצע מעשה כזה, אז כל מתנחל, כל דתי, כל בעל דעות לאומיות, הוא בחזקת רוצח, הוא מנודה, נמצא מחוץ למחנה, לא לגיטימי.

 ***

 לקראת פרסום דו"ח ועדת שמגר בענין הטבח בחברון, קרה משהו מתמיה: כבוד השופט זועבי הביע בפומבי את איבתו למתנחלים.

הרי זה מעשה שלא ייעשה: השופטים אינם מתראיינים באמצעי התקשורת, ובוודאי שלא בעניינים העומדים להכרעתם! מיומנותו של כבוד השופט זועבי אינה תלויה בספק, והמעשה שעשה נותר תמוה.

עקב כך, נוצרה מתיחות בציבור (חשש מפני דו"ח שיטיל אשמה גורפת על כלל ציבור המתנחלים), ותמימים הגישו עתירות לבג"צ, בהן ביקשו לפסול את הוועדה, או לפחות לעכב את פרסום מסקנותיה. העתירות, כמובן, נדחו, ואז, בשיא המתח, פורסם דו"ח הוועדה, שלהפתעתם של רבים האשים "רק" את ד"ר ברוך גולדשטיין בביצוע המעשה המזעזע. עם ישראל נשם לרווחה, ולא שם לב לסתירות הרבות שכולל הדו"ח, לטיוח הניכר לכל אורכו. ולגבי כבוד השופט זועבי � ניתן לומר שפעל כחייל ממושמע, משך אליו את האש ואיפשר לכוח העיקרי ביצוע מהלך טקטי מזהיר.

לא עברו שנים רבות, ואנחנו רואים את כבוד השופט זועבי מכהן בבית המשפט העליון, שופט ערבי ראשון שם. אני מברך את כבוד השופט זועבי על מינויו זה; אלא שבכך הוא מצטרף לשורה של אישים, שקיבלו גמול נאות על מעשיהם: חוקר המשטרה בכור שטרית, שעזר לטשטש עקבות בפרשת רצח ארלוזורוב, ומאוחר יותר היה לשר המרוקאי הראשון, וח"כ עזמי בישארה, ששימש מאיץ לפרישת המועמדים הזוטרים בבחירות 1999 (פרישה שאיפשרה את נצחון מועמד האוליגרכיה), ולאחר מכן היה חבר הכנסת הערבי הראשון בוועדת החוץ והבטחון. האדונים יודעים לתגמל את נאמניהם.[4]

 ***

 ההתנחלות אלון מורה היתה פעם צריכה לזוז ממקומה, בעקבות החלטת בג"צ (שהסתמכה על תצהיר שהגיש רמטכ"ל הדמה בדימוס, חיים בר-לב). אותה התנחלות, כמו כל ההתנחלויות, ישבה על אדמות טרשים, ולא הזיזה ערבי אחד ממקומו, אבל מה זה חשוב.

כי, במדינת ישראל קיימים עקורי איקרית ובירעם, שגורשו ממקומותיהם למרות שקיבלו את חיילי צה"ל, במלחמת העצמאות, בסבר פנים יפות. אנשים אלה אינם פליטים, ולא יושבים בלבנון, כי אם בתחומי מדינת ישראל; והם אינם מבקשים להשיג את זכויותיהם בכוח הזרוע, אלא אך ורק באמצעים פוליטיים ומשפטיים. מי שומע להם. התישבות של תנועת העבודה, על אדמות פוריות, תוך גרוש המוני ערבים � אין מי שיזיז אותה ממקומה.

לפני שנים מספר, נשפט ונידון למאסר ממושך קצין בכיר, שהואשם בשחיתות; הוא גם גורש מצה"ל, כך שזכותו לגימלה נשללה ממנו (שלא כמו המרגל קלינגברג, שקיבל גימלה מצה"ל, באופן בלתי חוקי, בהיותו בכלא). משכה תשומת לבי העובדה, שבאמצעי התקשורת הואשם האיש לא רק בשחיתות, אלא גם ב�נסיון לרצח, והדבר מצביע על עלילה (כמו במקרים של דרעי ושל לרנר).

האיש היה אחד מבין חבורה של מושחתים בפקודה, שתפקידם היה לגנוב טכנולוגיה חסויה מארצות הברית. כשהאמריקאים עלו על הפרשה, שימש רמי דותן שעיר לעזאזל, נשפט, נכלא, כספו הוחרם וזכויותיו נשללו, כאשר שאר המושחתים בפקודה מן הפרשה קודמו בדרגה.

מכל מקום, על פי החוק והנוהג היה האיש אמור להשתחרר מזמן, תוך ניכוי חלק מן העונש בשל "התנהגות טובה". ואכן, ועדת השחרורים מתכנסת במועדים שנקבעו, ומחליטה לשחררו. הדבר מתפרסם באמצעי התקשורת, אזרחים שאכפת להם עותרים לבג"צ, וזה פוסל את החלטת ועדת השחרורים. חוקי לחלוטין.

האיש שתמיד מוגדר באמצעי התקשורת כ"פעיל הימין הקיצוני", נועם פדרמן, זכה פעם להשג משפטי זמני: עתר לבג"צ נגד משלוח כוח משטרה להאיטי (שאמור היה לשמש עלה תאנה לכיבוש האמריקאי שם), ובג"צ, אכן, נתן צו על תנאי!

וזה, כמובן, דבר שאין הדעת סובלתו. בג"צ, חיית המחמד של יוסי שריד, פוסק בניגוד לעמדתה של ממשלה שיוסי שריד חבר בה?! יוסי שריד חשף שיניים, והזיל ריר. הוא איים על בג"צ, לְמה הם חושבים עצמם, "אנחנו" נחוקק חוקים אשר, וכו'. בג"צ, כמובן, התכופף, ופסק כדעת הממשלה.

מכל מקום, בעימות אחר בין בג"צ לנועם פדרמן, כבר לא היו הפתעות. נועם פדרמן ביקש, בעתירה אחרת, למנוע את מינויו של "פלוני" לתפקיד בכיר, ורגיש במיוחד. בג"צ דחה את העתירה, נזף בעותר, וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט.

בעת הגשת העתירה, ידיו של "פלוני" היו מכוסות בשכבות עבות מדם קרבנות הטבח במסגד האיברהימי, כולל דמו של ד"ר ברוך גולדשטיין; ולאחר ש"פלוני" קיבל את התפקיד הבכיר, נוספה עליהן עוד שכבה עבה של דם, הוא דמו של ראש הממשלה יצחק רבין.

את יצחק רבין כבר לא ניתן להחיות. אולם, מן הראוי יהיה שמדינת ישראל תחזיר לנועם פדרמן, בצרוף התנצלות, את דמי הקנס שהוטל עליו, על שביקש להגן על ראש הממשלה מפני איש הדמים.

 ***

 ובנוגע לאחראיות הוועדה עצמה.

קיים כלל משפטי, לפיו כל אדם הוא בחזקת זכאי, עד שנקבע אחרת בבית המשפט. כלל זה לא קוים לגבי ד"ר ברוך גולדשטיין. שום בית משפט לא הרשיע אותו, ולמרות זאת מתיחסת אליו הוועדה, לכל אורך הדרך, כאל רוצח (עמ' 15: "לפי דבריהם של אחדים מעדי הראייה מבין המתפללים המוסלמים, ולפי הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני הוועדה, בוצע הירי על-ידי ד'ר ברוך גולדשטיין,"; עמ' 222: "ד'ר ברוך גולדשטיין נושא באחריות ישירה לטבח, כי הראיות מצביעות באופן חד משמעי על כך שהוא ביצע אותו. זאת ועוד, כל שלבי הפעולה, לרבות הכנותיו והתנהגותו בבוקרו של יום 25 בפברואר 1994, וכן שיחות כלליות ואידיאולוגיות שקִיֵם עם אחרים [כגון הוויכוחים עם מר מאיר לפיד [מוצג 1088] וראיון שהעניק לעיתונאי זר, שעִמו שוחח בראשית חודש פברואר 1994 [מוצג 1092], מצביעים על כך שהוא תִכנן את המעשה מראש.").

כבר ראינו שהעדים, עליהם מסתמכת הוועדה, היו, לדברי הוועדה עצמה, בהלם, והם לא הכירו מקודם את ד"ר ברוך גולדשטיין אישית; ואילו הראיות הנסיבתיות עליהן מדברת הוועדה הן בעייתיות ביותר, כאשר הסתמכות הוועדה על שיחות אידיאולוגיות וראיונות עתונאיים אינה מעוררת אמון. הוועדה קובעת, בעמ' 213, בהסתמך על תקדים, "הוועדה אינה בית משפט החורץ דינו של פלוני"; אולם הקביעות החמורות הנ"ל, הפוגעות בשמו הטוב של אדם, והמסייעות בידי גורמים אינטרסנטיים להכפשת ציבורים שלמים, נעשו ללא הליך הוגן, היינו מבלי שניתנה לבני משפחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין היכולת להגן על שמו הטוב, באמצעות עורך דין שייַצג אותו בפני הוועדה.

וייתכן מאד, שלדעת הוועדה לא היה צורך כלל לקבוע את אשמתו של ד"ר ברוך גולדשטיין. כי הרי אשמה זאת נקבעה כבר, על ידי אמצעי התקשורת, שהכריזו עליו מן הרגע הראשון כרוצח! וביתר שאת נקבעה האשמה על ידי הממשלה, בהחלטתה שנתקבלה שעות מספר אחרי הארוע, ללא שום חקירה (עמ' 106); החלטה זאת הכתיבה למעשה מראש את מסקנות הוועדה.

ובכן � מה ניתן לעשות כעת?!

אכן, הוועדה איננה בית משפט, ולא ניתן לערער על החלטותיה; עם זאת, היא רשות שיפוטית, ולכן גורמים אינטרסנטיים רשאיים להשתמש בקביעותיה הבלתי הוגנות לגבי ד"ר ברוך גולדשטיין. יתירה מזאת, בהיות הוועדה רשות שיפוטית, ושנים מחבריה שופטים נכבדים ביותר, לא ניתן להגיש תביעת דיבה או נזיקין נגד חברי הוועדה.

עם זאת, נראה לכותב שורות אלה שבני משפחתו של ד"ר ברוך גולדשטיין יוכלו, אם ירצו בכך, להגיש תביעת דיבה נגד מדינת ישראל, שבשרותה פעלה הוועדה, אשר באמצעות כלי התקשורת הממשלתיים המונופוליסטיים (שגזרו את דינו של ד"ר ברוך גולדשטיין, מן הרגע הראשון), ובאמצעות החלטת ממשלתה (שקדמה למסקנות הוועדה, ולמעשה הכתיבה אותן מראש) הכפישה את שמו של ד"ר ברוך גולדשטיין, ואיפשרה לגורמים אינטרסנטיים שימשיכו ויכפישו בעקבות זאת ציבורים שלמים.[5]

אין כותב שורות אלה שוגה באשליות, בדבר הסיכוי המעשי שבתביעה זאת. עם זאת, הגשת תביעה כאמור עשויה לעורר עניין ציבורי, ולהביא לידי חשיפת המניעים שעמדו מאחורי הפשע המבחיל.

הגורמים המסוכסכים המתקראים "המחנה הלאומי" נראים משום מה מעוניינים ביותר בכיבודים, ובשמירה על נחלאותיהם הפרטיות, ולא באחיזה ברסן השלטון באמצעים דמוקרטיים. נראה שאותם גורמים מעוניינים יותר לחתור זה תחת סמכותו של זה, מאשר להטביע את חותמם על אופיה של מדינת ישראל. למי אכפת מגורלו של אדם שנרצח ולאחר מכן הוצג כאחראי לטבח, ולמי אכפת מגורלה של משפחתו. למי אכפת מגורלם של אנשים המפקירים את חייהם על מזבח הלאומיות, עליה מרבים להג פוליטיקאים שאפתניים.

"המחנה הלאומי" יוכל לשלוט ולהנהיג את הדמוקרטיה המיוחלת, כאשר לא יתרפס עוד בפני האוליגרכיה ומוסדותיה, כדי להתקבל בחברתם, ולא יבקש עוד ליצור אוליגרכיה מקבילה, מין אחוזות פרטיות קטנות בהם ישלטו הפוליטיקאים ה"לאומיים", נחמה פורתא שמשאירה להם האוליגרכיה הגדולה מן השמאל. המחנה הלאומי יהיה ראוי לשמו, רק כאשר יאמר את דברו בגלוי, ללא מורא, ויעז סוף-סוף לא לקבל עוד, כמובנות מאליהן, את הקביעות הכוזבות של האוליגרכיה השלטת ושל מוסדותיה.

וזה המבחן הראשון. האם הפוליטיקאים, המגדירים עצמם כ"לאומיים", ותומכיהם, יעזו לאסוף כסף לצורך אותה מערכה משפטית, שהיא אבודה מראש בבית המשפט הישראלי, אבל בעצם קיומה תוכל להשיב את שמם הטוב של ד"ר ברוך גולדשטיין, של משפחתו, ושל הציבורים שהוכפשו בעקבות הטבח?

הסיכוי קלוש.

 אברהם יוסף
הררי 12/3
רמת גן 52252


 

[1] האיש נולד ב1897-, ונפטר ב1941-. שם ספרו: Language, thought, and reality.

[2] השקרן מפרשת קורמן.

[3] מן הראוי לציין שבגופת ד"ר ברוך גולדשטיין, כמו גם בגופות נרצחי הטבח המוסלמים, לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, כך שאין כל אפשרות לקבוע את סיבת מותם.

[4] נציין שיש גם מקרים הפוכים: חבר כנסת אתיופי מילא תפקיד מרכזי (ביחד עם בית הדין של אגודת העתונים וביחד עם בג"צ) במזימת שלילת פרס ישראל מעתונאי שלא היה על רוחה של האוליגרכיה; אלא שלאחר מכן, נבעט אותו חבר כנסת החוצה, ללא בושה, כדי לְפַנּוֹת מקום למועמדת חיוורת פנים יותר. לגבי אותו חבר כנסת (כיום לשעבר) אתיופי תקף כלל גמול אחר: הכושי עשה את שלו, וכו'.

[5] ניתן יהיה עוד לתבוע את מדינת ישראל בפני בית משפט אמריקאי (כי ד"ר ברוך גולדשטיין היה אזרח ארה"ב), או בפני ערכאה בינלאומית, ובמקרה אחרון זה בשל שתי עילות: מניעת הזכות לחיים של ד"ר ברוך גולדשטיין, וביצוע פשע נגד האנושות (הטבח במתפללים המוסלמים).

 

*

The reader is free to form his or her own opinion on the events. Before one does though, it is interesting to listen to what one who was once an insider has to say about the ways and the methods used by the Shabak in achieving certain goals. Victor Ostrovsky, an ex-Mossad agent eventually dismissed from the service, who wrote the highly publicized books  By Way of Deception  and  The other Side of Deception  in which he divulged the inner workings of the Israeli secret service, had commented on the Rabin murder shortly after the secret Raviv section of the Shamgar Commision report was made public by Benjamin Netanyahu. Leaving aside the political reasons that Ostrovsky attributes to the murder � whether right or wrong � he addresses the operational methods used by the Shabak, which are in point here. Seen in this light, the Kahalani incident and the Cave massacre acquire a different perspective.

Ostrovsky writes in the Washington Report of Jan/Feb 1998, in part 

On Nov. 5, 1995, a bullet fired by a Jewish zealot killed Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin and shattered the peace process. The darkness that followed covered not just the Middle East, but the hearts of honest people the world over. Hopes for peaceful coexistence in this blood-soaked region faded once more.

... Netanyahu, who had arrived at the center of the Israeli political arena with a shrouded personal history and questionable moral reputation, riding on the coattails of his dead brother, had the audacity to question Rabin's motivation. Netanyahu had seized control of the Likud Party by manipulation (initiating direct elections to choose party candidates for the Knesset, a method he now wants to change back as it no longer suits his needs). He was the same man who had participated shamelessly in demonstrations where his supporters carried Rabin's image in an SS uniform over the slogan "death to the traitor." He had inflamed Tel Aviv crowds with his promises to reverse the Oslo agreement and never to shake Arafat's hand. He did not even flinch when a mock coffin bearing Rabin's name was carried during one of his rallies only a few feet from where he stood shaking the hands of members of the chanting crowd.

Despite it all there was a link missing. True, there was little doubt that the killer drew his moral support from Netanyahu's declarations. There was little doubt that had the killer not known there existed an alternative to Rabin, willing to turn back the pages of history, there would be little point in killing the prime minister. But still there had to be more than that to accuse anyone of instigating the murder.

Further, for such an act to be successful there had to be a major flaw in the vast organization entrusted with protecting Israel's prime minister. There had to be a hole in the protective wall built around him by Israel's secret service, the Shabak. Or were reasonable people forced to conclude that the tragedy was simply the result of a series of unrelated misadventures?

�..

 Background to Murder

The soil had been well cultivated to sprout the killer. ��  Two years have passed since Rabin's murder, and increasingly it is clear that Rabin was not killed by a crazed zealot gunman alone. Rabin was murdered in a well-orchestrated assassination carried out by extremist right-wing officers of the Shabak. The man sitting in jail is only a puppet triggerman, the kind a clever agitator could get to do just about anything.

They killed Rabin because they knew that only he, with his military background and national stature, could beat Netanyahu. Labor could put forth no other leader to stop the young opportunist who would turn his facile tongue to any task that would advance his political career. With Rabin out of the way, Israel's dogs of war could scuttle the peace process and return "fortress Israel" to its glory.

They believed Netanyahu could drag his feet in endless and fruitless negotiations with the Palestinians over every inch of land, while at the same time cementing economic cooperation with the nations of the region to bolster Israel's economy.

 

More Than A Conspiracy Theory

.... We would probably never have learned the secret details of the events that preceded the assassination, and of the players who participated in it, had it not been for Netanyahu's compulsion to deflect the blame from himself by laying it at the doorstep of the Shabak.

It is the prime minister of Israel, who inherited the leadership after causing the assassination, who has provided the missing links. In November, after his blunder in Amman (the Mishal affair where a Mossad agent was caught by Jordanian police after an assassination attempt against a PLO activist), Netanyahu ordered secret segments of the findings of the Shamgar Commission that investigated the assassination of Rabin (the Israeli equivalent of the Warren Commission) made public in order to prove the responsibility of the Shabak for the murder. In fact, the committee's findings are astonishing.

While Rabin was on the stage, at the outdoor peace rally where he died, he was not wearing a bulletproof vest even though there were widely known threats against his life. The fact that Rabin personally refused to wear a vest does not remove the responsibility from the head of Shabak. The latter should have made it clear to his prime minister that without the vest he could not be protected and thus the head of Shabak would have to resign. That, however, did not take place.

While Rabin was on the stage there was an area behind it that was considered a secure zone. That area should have been kept empty of anyone who was not part of the entourage or a member of the security detail.

Rabin's car was parked within the secure zone. The standard procedure in such events is that when the police are informed by radio that the prime minister is on his way down from the stage, they increase their vigil and inform the prime minister's driver that his passenger is on his way. Then they clear the road for the PM's car.

All this is designed so that the PM spends as little time as possible exposed to danger, and moves as quickly as possible into his bullet-proof car and out of the danger zone.

For some reason that no one can explain to this day, Yigal Amir, carrying a gun and with no clearance tag, was allowed to enter the secure zone and was not challenged by the police or other members of the security service who were present. In fact, according to an amateur video taken of the secure zone (and which captured the entire assassination on tape), Amir was seen walking back and forth and raised enough suspicion for the photographer to zoom in on him and follow him around for several minutes. Rabin's driver later testified that the drivers, too, were suspicious of Amir.

� Amir followed the prime minister, drew his gun and shot Rabin from behind at point-blank range, pointing his gun in such a way that even if Rabin had been wearing a bulletproof vest it would have made no difference.

Then, as Yigal Amir was firing the fatal shots, someone in the immediate vicinity shouted, "Blanks, blanks!"  These words, heard by many in the secure zone, including Mrs. Leah Rabin, the PM's wife, are the most troubling bit of evidence pointing to Shabak's involvement in the chain of events. Seconds later, after the assassin was wrestled to the ground, Mrs. Rabin was whisked away to a separate location by her Shabak bodyguards, who told her it was all just a training exercise. It was some time later that she was taken to the hospital where her husband lay dead.

 

Shabak's Modus Operandi

To understand the significance of these events, one has to understand the modus operandi of the Shabak. When dealing with potential terrorists, as was the case with the Jewish underground in Israel's earliest days and again since Israel's occupation of the West Bank, the Shabak will allow or even encourage the terrorists to take action. That is regarded as a controlled release of hostile energy.

The assumption is that there is a subcurrent in the population that is militant in its nature and that, sooner or later, will produce an act of terror. As there is no way for the security services to be everywhere at all times, they infiltrate the movement and then bring about the anticipated terrorist action when and where it is most convenient for the security services to act.

As they are "in on the act," the security service, i.e. the Shabak, can replace the real bullets with blanks or, as in the case of the Jewish underground, replace live explosives with duds. The Shabak believes that in doing so it creates the cause for an arrest while preventing an actual act of terrorism.

In the case of the Rabin assassination, however, Shabak seems to have been much more involved than it now cares to admit.

The key player in this dreadful chain of events was an extremist right-wing activist named Avishai Raviv. The Shabak recruited Raviv after Rabbi Meir Kahane's Kach Party, to which Raviv belonged, was outlawed in Israel. Raviv, code-named Champagne, was instructed to start an activist right-wing cell and to gather the free-lance elements of the outlawed party around him.

He was given almost total immunity from prosecution for any illegal actions he might take, and he was provided with funds to carry out the plan. His first creation was an organization called YFJ, for "Young Fascist Jews." That organization advocated the expulsion of all Arabs from the undivided land of Israel and carried out occasional raids on Arab villages under the cover of darkness. During such raids, car tires were slashed and any Palestinians the raiders encountered would be beaten.

However, since the organization attracted only what the Shabak regarded as small potatoes, it eventually was dismantled. Raviv went on working, however. This time, attempting to be more sophisticated, he created a new organization called Aiyal [Eyal], an acronym for National Jewish Organization.

It was informer Raviv and his group who printed and distributed the infamous poster of Rabin in an SS uniform. They also were the ones who carried the mock coffin with Rabin's name on it during the Likud rallies. In fact, Netanyahu admitted recently, he remembers seeing Raviv standing by the speaker's podium inflaming the crowds with hateful rhetoric during an earlier election campaign appearance.

One of Raviv's new recruits was Yigal Amir, who had been working for the security services for several years before the assassination. He also had undergone security and weapons training by the Shabak prior to his stint as a Hebrew teacher in an eastern European country .

� Amir and Raviv became almost inseparable companions. There are several witnesses who swear Amir told Raviv on more than one occasion that he wanted to kill Rabin, and that Raviv agreed it was a good idea. All of these are details released from the secret part of the commission's report. Raviv's handlers, however, deny he told them about Amir's plans.

From my personal experience with Israel's secret organizations, however, I am quite sure Raviv confided in his handler. The handler, in turn, reported the information to his boss who, in turn, brought it up in the weekly policy meeting of the Shabak's top brass. There, I believe, it was decided that Champagne should encourage Amir to carry out his plan and that Champagne should be the one to provide Amir with the weapon and the opportunity, thus creating a controlled release of hostility.

They agreed that once this action had been attempted but prevented there would be many more funds allocated to the protection of national leaders. Further, the Shabak's warning that there could be a Jewish assassin would no longer fall on deaf ears.

From this point things started to go awry. Someone in that meeting saw the opportunity to clear the way for the Likud to return to government. All that had to be done was replace the blanks Amir would have in his gun (he would believe he had real bullets) with real bullets and the job would be done. Amir was instructed by Raviv to appear at a given time with the gun at the secure zone where someone - still unknown - let him in. It was probably the same man who believed it was all an exercise and who shouted "blanks, blanks!" when he heard the shots. Unfortunately, they were the real thing, and an era came to an end.

�. And just to make a point... What would you think if you heard that Lee Harvey Oswald had worked for the FBI at one point, and that he was getting his instructions from a known FBI informant who was on the FBI payroll when Kennedy was killed? And that the informant had been instructed by the FBI to agitate and bring about an act of terror that the FBI could control by switching the bullets with blanks. And then you heard that one of the secret service officers guarding the president had shouted "blanks, blanks!" as the assassination occurred, and that the president's wife had been told it was an exercise. Would you still believe the lone gunman theory?  That's exactly what Israelis are asked to believe in the assassination of Yitzhak Rabin.

 

True, Ostrovsky can't have it both ways. First 'Netanyahu's supporters carried Rabin's image in an SS uniform over the slogan "death to the traitor."', later admitting that 'it was informer Raviv and his group who printed and distributed the infamous poster of Rabin in an SS uniform' - which was in fact the case. But informer Raviv' remit was to inflame the atmosphere and he worked on instructions from the GSS, a governmental agency - why then blame Netanyahu for that?  Still, Ostrovsky make important points and perhaps the Shabak would stop at nothing to achieve political aims. If so, it simply means that it became a tool in the hands of politicians. It is worth recalling that the GSS reports directly to the Prime Minister with no chain of command in between. It is the Prime Minister who appoints the director of the GSS.

The alternative, as Ostrovsky implies in the article, that the GSS - or elements within it - really got out of hand and is truly the one who runs the show - by causing a prime minister to be elected according to its whim - is to grim to contemplate.

 

IF YOU HAVE ANY INFO PLEASE
 SEND YOUR COMMENTS

Back    Next

Hosted by www.Geocities.ws

1