"בואו נשתף פעולה" בפסטיבל אקטיביזם השני – יוני 2003
הנסיון הראשון שלנו מול קהל היה בפסטיבל אקטיביזם השני ביער עופר, בו
השתתפו מאות פעילים ירוקים ושמאליים.
הצגנו מחזה בשם "בואו נשתף פעולה", כותרת דו-משמעית, כיוון
שסגנון היה תיאטרון פורום, סגנון שפיתח אוגוסטו בואל הבריזילאי, שבו הלהקה מציגה
חלק מהמחזה,והקהל ממשיך את ההצגה. אפשרות אחרת באותו סגנון זה לשחק את כל המחזה,
ולאחר מכן לשחק אותו שוב, אבל לעצור אותו באמצע, ולתת לקהל אפשרות להמשיך אותו אחרת.
המשמעות השניה נבעה מתוכן המחזה, שעוסק במשתפי פעולה פלסטיניים, ששוכנו
אחרי 1993 בישובים ערביים בישראל, בעיקר בערים המעורבות עכו, חיפה, רמלה,לוד ויפו.
ברמלה בלבד, וזו מעניינת אותנו במיוחד כמובן, חיים כיום 4000-5000 משתפי פעולה
ע ם משפחותיהם בתוך אוכלוסיה, שדוחה
אותם, מנדה אותם ושונאת אותם.
במחזה מוצג סיפורו של עאבד, משוחק על-ידי מוחמד, שבעל הבית שלו
רוצה להוציא מהדירה, אם הוא לא ישלם עד מחר את שכר הדירה, אותו הוא שילם כבר
חודשיים. עאבד מסביר לבעל הבית, שמשרד הביטחון סגר את ברד,אבל הוא בשלו: "עד
עכשיו ריחמתי עליך, אבל הרחמים נגמרו. תשלם – אני ארחם."
עאבד הולך תחילה למפעיל שלו מהשב"כ, משם למעסיק יהודי, ששונא ערבים,
במיוחד משתפי פעולה ("אתה יודע, מה אבא שלי והחברים שלו מהאצ"ל היו
עושים למשתפי פעולה כמוך??!!!"), משם למעסיק ערבי ישראלי, בעל בית דפוס, ש
ואמנם מדפיס רק, מה שלא מרגיז את הממשלה, כי אחרת סוגרים לו את העסק, אבל גם מגדף
את עאבד כבוגד ורוצח, ולבסוף אל אהובתו היהודיה השמאלנית, שמבקשת ממנו להתלוות
אליו בשבת לבידיה, כדי לעזור לבנות שם מחדש בית, שהצבא פוצץ. בפניה עאבד יורד על
הברכיים ומתוודה על מעשיו בעבר, מבקש מחילה, אך היא לא סולחת.
בנקודה זו פניתי אני
– כמנחה – לקהל, שהיה פעיל מאוד והציע כמה הצעות. ראשית טענו, שלא שמענו מספיק על
המניעים של עאבד לשתף פעולה. על אף שזה לא קידם את העלילה בעיניי, העליתי את האיש
הצעיר, שרצה לדעת יותר על המניעים, על הבמה, כי האחרים היו עסוקים בוויכוח פוליטי.
עאבד סיפר לאיש הצעיר באוטובוס על עבודתו, וסיפר לו, שילדיו הולכים לבית ספר
יהודי, כי הערבים שונאים אותם. עכשיו באה הצעה, איך לקדם את העלילה: עאבד מקבל
ביקור מהמחתרת הפלסטינית, שדורש ממנו, לרצוח את המפעיל שלו מהשב"כ, אחרת
"יטפלו" בהורים שלו. שוב איש צעיר מהקהל שיחק את "המחבל"
בצורה מושלמת, אם כי סצנה זו הייתה משוחקת בעברית, כי השחקן מהקהל לא דובר ערבית.
בסוף הוא נתן לעאבד מספר טלפון, לשם עליו לצלצל תוך שעתיים ולדווח על החלטתו.
צופים אחרים רצו לדעת יותר על סבלם של ילדיו של עאבד, בעצם, הם טענו, הם
לא מתעניינים בכלל בעאבד, אלא בילדים חפים מכל פשע.
ראינו את בנו בן ה-14 של עאבד עם בנו של שמעון הגזען מהפיצוחיה, שלא רצה
להעסיק את עאבד, סצנה שהבליטה, איך מוכים הילדים בצרות וסיבוכים, שמהם הם עצמם לא
מבינים הכי הרבה.
עכשיו הגיע זמן, לסיים את המחזה, הכרזתי על סצנה אחרונה. היו כאלה, שטענו,
שלעאבד אין ברירה אחרת, מאשר למסור למפעיל מהשב"כ את מספר הטלפון ולשלם עם
הכסף שייקבל בעבור זה את שכר הדירה, אחרים סברו, שאולי, עאבד יהרוג את המפעיל, כדי
"לחזור בתשובה". השארנו למוחמד, ששיחק את עאבד, את הברירה, הוא נכנס
למשרד של "בועז" השב"כניק, ולאחר מאבק קצר הוא רצח אותו.
המחזה התקבל יפה מאוד בקהל, גם ראיינו וצילמו אותנו מעיתון
"אל-איתיחאד".
דברי אחת השחקניות:
בפעם הראשונה שאורי גילגל את השמועה שייתכן ונופיע
בפסטיבל האקטיביזם בכרמל, התחילה להיווצר בראשי תמונה של קומונת שחקנים אמיתית,
ושנת השירות כבר לא נראתה כחלום רחוק או פנטזיה.
כאשר פרסמנו את ההצגה בפסטיבל, תלינו שלטים וחילקנו
פליירים, קיבלנו תגובות חמות ומעודדות. התעניינות האנשים וההתלהבות מצידם לגבי
הפרויקט "נמשים" נתנו הרגשה טובה, שיש עם מי לדבר, ותקווה שמטרתנו
להפגיש בין יהודים וערבים במסגרת תיאטרון ואומנות היא צעד נוסף ואפשרי לקראת חיי
שכנות טובים יותר.
בהתחלה קצת חששתי להרים מופע בזמן קצר כל-כך, מופע
שיעמוד בסטנדרטים גבוהים גם מבחינת תוכן וגם מבחינת צור, כדי שנוכל להציגו מול קהל
זר. אולי בכלל לא ייתייחסו אלינו ברצינות, אחרי הכל אנחנו קבוצה של שחקנים צעירים,
והתוצאה היתה מפליאה ומעודדת.
הדבר שהדהים אותי ביותר היה הנכונות של באי הפסטיבל
להקשיב. להקשיב לכל אדם שביקש להשמיע דעותיו ורעיונותיו. הפתיחות וההשתתפות היו
מעל ומעבר לכל ציפיותיי.
ההצגה היתה מעין תיאטרון פורום. מספר סצנות קצרות הוכנו
מראש ונועדו לתת רקע לתרחיש. מתוך הסצינות עלתה דילמה בנושא הטעון של משתפי
הפעולה, והמיקרופון הופנה לקהל שהתבקש להביע דעתו ולבחור ולבנות את התקדמות
העלילה.
למרות שבדיעבד מספר הצופים/משתתפים נחשב מועט, אני
לפחות הרגשתי שהיה זה קהל בלתי רגיל. האנשים היו כל כך פתוחים ונכונים לקחת חלק
בפעילות – בדיון בבניית התמונות הבאות ואפילו במשחק. מתוך ההצגה, או ניתן לומר:
הפעילות, הועלתה הדילמה הפנימית הקשה של משתפי פעולה, אל מול יחסי הסביבה אליהם.
המניעים שלהם, השיקולים, הבעיות בהן נתקלים, בין אם מתוך בחירה או חוסר ברירה.
היה לי מאוד מעניין לשמוע את התגובות של הקהל המעורב בו
ישבו ערבים ויהודים ביחד. לסיום, אני חושבת שהפסטיבל נתן דחיפה גדולה למוטיבציה
שלי ולאמונה בפרויקט ובחשיבותו, ועם זאת, בזכות אופיו והבאים אליו, היתה זו הופעה
אל מול קרקע בשלה ואוזן קשבת, כך שבהמשך פעילותנו סביר להניח שניתקל בפחות שיתוף
פעולה והבנה, כך שזהו רק צעד ראשון בעבודתנו.
ישנו משפט שאומר, שאין זו חוכמה לזרוע זרעים בקרקע
חרושה, אך ראשית יש לחרוש אותה. ובהחלט ייתכן, שבקרקע לא-חרושה תתקל מטרתנו להביא
למודעות ופתיחות באבנים ומכשולים,
אבל עם אמונה, רצון טוב (וקצת כסף ... -J )
אין
זו אגדה.
רעות בן שלמה
והנה ביקורת תיאטרון לא-מקצועית שח צופה – מעורב ופעיל:
תאטרון אחר
בכרמל
האם אי פעם הלכתם להצגה בתאטרון כלשהי שהעלילה, המשחק, הבימוי לא מצא חן בעינכם
או כל דבר אחר היה נראה לכם חסר או לא מושלם, וחשבתם שאם אתם הייתם משחקים או
מביימים את ההצגה, זה היה הרבה יותר מוצלח ולא הייתם יוצאים בהרגשה של החמצה. או
שאולי הייתם חושבים, שאם אתם הייתם לוקחים חלק בהצגה הדברים היו נראים יותר
מוצלחים ואפילו מושלמים?
זה קורה לכם. נכון?
לי הרבה פעמים זה קורה, ויכול להיות שאני אדם ביקורתי מטבעי. אך היה לי
מקרה אחד שבאמת הרגשתי אחרת בהצגה שמלבד כמה סצינות אחדות בתחילת ההצגה שלא היו
מתוכננות בקפידה הרגשתי ממש חלק מההצגה שהזכירה לי באמת את האמרה של שקספיר:
"כל העולם הוא במה ואנחנו השחקנים".
ההצגה עליה אני מדבר התקיימה ביער הכרמל בפסטיבל אקטיביזם שאורגן במלואו
ע"י עמותת פעולה ירוקה שהינה עמותה שפועלת להגנה על האיכות הסביבה תוך כדי
הנחלת הרעיון של הפעולה הישירה לשינוי חברתי ולקיום חברה צודקת תוך כבוד והגנה על
הסביבה שאנו חיים בה.
ההצגה המדוברת הייתה של חבורת נערים ערבים ויהודים שעוסקת בדו-קיום תוך
כדי עבודה בצוותא בתחום התיאטרון. הם מנסים להקים קומונה ערבית יהודית שתלמד ותפעל
ביחד ברמלה, שהינה עיר מעורבת בה גרים יהודים וערבים כאחד, להחדרת הרעיון של
תאטרון אחר, זאת אומרת תאטרון שכל אחד מאתנו יכול אם ירצה לקחת בו חלק בפיתוח
כשרונותיו בתחום התאטרון בין אם זה צופה/ מבקר מהצד או שחקן מבפנים.
נושא ההצגה שהעלו חברי הקבוצה היה נושא פרובוקטיבי וטעון רגשות של כל
המשתתפים והקהל והוא נושא: משתפי הפעולה הפלסטינים שהובאו ע"י המדינה לגור בתחום הקו הירוק
במדינת ישראל בעיקר בערים מעורבות כמו רמלה, לוד ויפו.
החלק הראשון של ההצגה היה העלאת כמה סצינות ע"י חברי הקבוצה שהמחישו
תוך כדי משחק את הקושי של אחד המשתפים, בשם עבד, להשתלב בחברה הישראלית היהודית
והערבית כאחד. ובשלב מסוים הופסקה ההצגה באופן דרמטי ע"י מנחה הקבוצה והועבר
הדיון לצופים להעלאת רעיונות להמשך ההצגה . כמובן שדיון פוליטי שיתפתח בעניין היה
בלתי נמנע, ומאוחר יותר הצופים התבקשו לקבוע את הסצינות הבאות ואף חלקם התנדב
ברצון בלקחת חלק במשחק ביחד עם חברי הקבוצה.
הדינמיקה הקבוצתית שהתפתחה הייתה מאד מעניינת, המשך ההצגה הלא צפוי שנקבע
ע"י הצופים ביחד עם חברי הקבוצה היה יוצא מהכלל ואף העלה הרבה שאלות ביקורת
וחומר מחשבה על כל הנושא במיוחד כשבסיום, שהוא למעשה התחלה של הצגה אחרת, עבד
המשת"פ בהצגה רוצח את מפקדו הישראלי.....
נו מה תגידו........ העולם הוא הצגה ואנחנו השחקנים אה?
צאלח אבו-ריאש
על ההצגה בפסטיבל
אקטיביזם 2005
קצת
על תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל
קישורים
באנגלית על אוגוסטו בואל