::: אולם כניסה
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: ארכיון
::: היסטוריה
יום שני 15.7.02 22:10
שלום שלום.
וובכן, האנטיביוטיקה עשתה את שלה ואני בריאה כסוס צעיר.
לא פלא, קיבלתי אנטיביטיקה במינונים שאכן, מספיקים לסוס צעיר.
2 גרם פנצילין ליום. שאני צריכה לקחת לעוד שבוע. לא נשמע לכם מוגזם? כולה דלקת בגרון.
אבל מי אני שאערער במדיצינה המודרנית. (למרות שהרופאים בקופת חולים לא בדיוק מודרנית. אני שמחה שהוא לא הציע הקזת דם)
אני בטוחה שבשביל כולכם אלה חדשות ישנות, אבל למי שהפסיד חודש אינטרנט בחייו וגילה את התגלית המצערת הזאת רק שלשום,
הרשו לי להפנות פניי אל השמיים האילמים ולזעוק מרה.
אודיוגלאקסי, מת בטרם עת.
או יותר נכון טרם הספיקותי להוריד את כל מה שתיכננתי להוריד.
למה? למה?? (זעקה מרה)
ולנושא אחר.
אמרתי שאינני ממלצרת יותר?
עברתי להיות מוכרת בחנות שמונצ'ס מהודר.
ג'וב מרתק המציב בפניי אתגרים חדשים מדי בוקר. (טוב, צהריים. אני מתחילה לעבוד ב - 11:00. קלאסה או לא קלאסה?)
כגון, לעטוף כל מיני דברים שצורתם שונה מריבוע, לחשב עודף ממאה שקל, להתאים את צבע הסרט לצבע העטיפה ועוד דילמות קיומיות שכאלה.
גם עדן לשוטים. (לא אביזר ההסאדו מאזו)
וכמו במלצרות בה גיליתי צדדים חדשים ואפלים בטבע האדם, גם כאן יש חידושים מסעירים מבחינתי.
אני מניחה שכשאני אפסיק להתפעל מהפן האנתרופולוגי של העבודה הזאת, ייקח בדיוק שלוש שניות עד שהיא תימאס עלי.
רישמו לעצמכם: עוד יומיים יום הולדת. לי. כן, בתשעה באב. יצא ככה. מה אני אעשה. 22.
מספר סימטרי ונחמד. צ'קים יתקבלו בברכה. גם מזומן. גם דיסקים וספרים (עם שוברי בחלפה בבקשה). גם תלושים לסופר. (הנה משהו שלא השתנה בתקופה שלא הייתי כאן, אני עדיין אמנית מורעבת. רק בלי הקטע של האמנית).
התהייה היומית:
נכנסת לחנות אישה הדורה. תכשיטים, בגדים, איפור, כל הנקניקיה. לא מישהי שסוחבת עגבניות מהשוק לאורך חצי תל אביב כי שם יותר זול.
מה גם, היא עמוסת שקיות ממגוון מייצג של החנויות היותר יקרות באזור.
עיניה המאופרות בכריסטיאן דיור (קולקציית קיץ 2002) צדות לפתע פריט אותו היא מוכרחה, אבל מוכרחה להביא אל ביתה הצנוע.
ואז - הויכוח.
"יש על זה הנחה?" היא שואלת במתק שפתיים
"לא" עונה המוכרת חסרת הסבלנות (הנה עוד משהו שלא השתנה"
"למה?"
"כי אין."
"נו, תורידי לי קצת."
"לא."
הערת המחברת: מדובר בפריט מיותר בעליל, לא תגידו לחם לילדיה הרעבים, שעולה 128 ש"ח.
"נו, תעשי לי אותו ב - 120"
"לא."
פניה המאופרות נכמרות וכמסרבת להאמין לאסון הכבד שנפל עליה, שולפת את הארנק ומושיטה לי כרטיס פלטינה כזה או אחר"
ואז היא מסננת: "בחיים שלי לא ראיתי חוצפה כזאת."
גם אני לא.
אולי נשים כאלה לא הולכות לשוק, אבל הן בהחלט מתנהגות כאילו הן נמצאות באחד.
(הערת המחברת: אין לי שום בעיה עם אנשים עשירים. להיפך, יום אחד אני מתכננת להיות כזאת (הה). יש לי בעיה עם אנשים חצופים.)
זהו. לילה טוב.
::: אולם כניסה
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: ארכיון
::: היסטוריה