10. ש   עיין בדברי דון יצחק אברבנאל ז"ל בענין הסוסים והפרשים שלשלמה. הרחב מעט בפיתוח רעיונו בהשתמשך בביטויים כגון חיל אויר, צבא קבע, ניידות, כוננות, פיקוד ושליטה, "שעות מנוע", הרתעה, הפתעה, תגובה מהירה – לפי העניין, ובסדר הנראה לך. הסבר גם את היחס בין מספרי הסוסים והפרשים. תן דעתך גם על השפעת הסידור החדש על החברה. רצוי לשאוב השראה מתוך ידיעות היסטוריות אישיות ומתוך עיון באנציקלופדיות, אך אין המבוקש בזה דוקא הפגנת בקיאות במה שכתוב כבר.

      ת    si vis pacem, para bellum, אומר הלטיני, רצונך שלום הכן מלחמה. וכך עשה שלמה המלך, עליו השלום. הוא הכין ליום מלחמת סוס ופרש ופרשם בממלכתו ובנקודות נבחרות מחוצה לה. חיל פרשים הרכוב על מיטב הסוסים האצילים מהוה, באין אמצעי תקשורת או תעבורה מהירים יותר מסוס המירוץ, מעין חיל אויר. מרכיב עיקרי בכחו של זה הנו הופעתו הפתאומית במכת מחץ בלתי צפויה בתוך עומק שטחו של הנתקף או במקום ובמצב שצבאו נמצא נחות וחסר כושר התגוננות ובהיעלמות מהירה של הכח התוקף לפני שהנתקף יכול להגיב למכה. במגננה גם כן כחו של חיל הפרשים אינו בעמידה איתנה או ביכולת הגנה עקשנית על עמדות מבוצרות כי אם ביכלתו להתאסף ולהתרכז במהירות להתקפת נגד. תנאי לכך – כוננות מתמדת בכל יחידותיו לניוד מידי, פרישה התחלתית כזאת שתבטיח הימצאותו לפחות של חלק מהן בשטח שהאויב מתקרב אליו, ורשת איסוף מודיעין והפצת פקודות יעילה וזריזה שתבטיח למפקד החיל מידע עדכאני על מקום האויב ותנועותיו וכן על כחותיו שלו ושליטה ביחידותיו. כיון שהכשרת פרש יחיד, ויחידת פרשים על אחת כמה וכמה, מצריכה שעות רכיבה רבות כדי לאמן סוסים ורוכבים לתרגולות הקרב השונות וגם אחרי שלמדום כדי לשמור על כושר וגמישות, וכן בגלל הצורך בכוננות מיידית מתמדת אין כדאי להרכיב (מתוך עם שאינו כולו נוודי סוסים) חיל פרשים אלא מחייילים המגויסים דרך קבע שמלחמתם אומנותם. בהיות הסוסים לא רק כלי הקרב אלא גם כלי התקשורת המהירה היה צורך להכין לא רק סוס אחד לפחות לכל פרש אלא לפזר סוסים להחלפה לאורך הדרכים. יתכן שרוכבי הדאר אינם מנויים בין הפרשים ושהביטוי הזה מציין רק את האבירים הלוחמים, ויתכן שגם לאלה היה יותר מסוס אחד לכל שת. כידוע מהספרים, הסוס מתעייף הרבה יותר מהר מהאדם, כך שלדוגמא במסע למרחק כבר אחרי שבוע מתקזז היתרון ההתחלתי שהיה לסוס בגין מהירותו בכח ההתמדה הגדול משלו לאין ערוך של האדם ההולך ברגליו. בצבא הגרמני לפני כמאה ועשרים שנה נחשבו 30 ק"מ תחת משא ק"ג ב-4 עד 8 שעות ליום עבודה רגיל של סוס שאין להוסיף עליו הרבה אם אין רוצים להשחיתו, ואחרי יום כזה הוא זקוק ל-12 שעות מנוחה (ראה בגרמנית ערך Reiterei בכרך 13 של אנציקלופדיית מיירס <http://susi.e-technik.uni-ulm.de:8080/meyers/servlet/browse>, לכשיעלה זה לרשת). מכאן ברור שלשימור המהירות למרחקים יותר גדולים ולזמן יותר ממושך צריך כח הפרשים סוסים להחלפה שבהיותם רצים עמו בלא משא יהיו עדיין רעננים למדי כשהראשונים יתעייפו. שירות הדאר הרכוב בין מיזורי וקליפורניא העסיק בו בזמן 80 פרשים ו-400 סוסים שהוחזקו בין ריצה לריצה בתחנות ממסר (ראה באנגלית <http://www.territorial-enterprise.com/mt_xprss.htm>, הספר במלואו <http://www.nalanda.nitc.ac.in/resources/english/etext-project/MarkTwain/Roughing.pdf>). הסדור הזה איפשר הובלת הדאר למרחק כמאתים וחמשים מיל ביממה, מעט פחות מאורך קו ישר מירושלים לתדמור.

            צבא הנשען על חיילים מקצועיים שמחייתם משירותם, כלומר צרכי קיומם מסופקים על ידי אחרים שאינם חיילים, ואין כל אדם יכול לטפס בפרוץ מעשי האיבה על סוס ולהיות לחייל, לפי שחסר לו האימון הדרוש, צבא שכלי מלחמתו נדירים ויקרים, עודד במקומות ובזמנים שונים היווצרות של מעמד לוחמים מיוחד ומועדף בתוך העם ואחר כך מרומם ממנו, כאשר ראינו למשל באירופה בימי הביניים או אף אצל הכנענים בזמן המקרא. ככלל נוטה שחרורו של חלק מהעם מעול השירות הצבאי על ידי קיומו של צבא קבע או כדומה להתפתח לשלילת זכותו לשאת נשק וללמוד מלחמה, ואך טבעי שבמרוצת השנים ישתלטו המתיחדים בכלי זינם גם על אמצעי הייצור ועל אחיהם הבלתי לוחמים ויכבשום לצמיתים ולעבדים בשדות שהופקעו מהם. שלא קרה דבר זה בישראל בימי שלמה אולי הוא מפאת קוצר הזמן שבו התקיימו סידורי המדינה שלו ואולי מפני שלא זנחו המוני ישראל גאוותם החרב אלא המשיכו להתאמן בהנפתה ובאמנות הקשת שלימדם דוד המלך עליו השלום. מצד אחר מהווה צבא הכפוף למלך ואינו מחולק בהכרח למסגרות שבטיות (אלא אולי דוקא בכוונה מעורבים ביחידותיו חיילים משבטים שונים) גורם המלכד את הממלכה והוא גם יהיה כלי נח ביד המלך לדכא מרידות פנימיות מבלי לעודד התפלגות שבטית מחודשת.