|
פרק 2 מה נשמע, גאסי", אמרתי. אכן הדבר לא ניכר ממנהגי, אבל הייתי מתועתע. המראה שנתגלה לי היה בו די כדי לתעתע בכל אחד. כלומר, הפינק-נוטל הזה, כמו שנחרט בזכרוני, היה מין טיפוס ביישני ושפוף, שירעד כמו צפצפה אם יוזמן לאירוע חברתי מסוג תה מנחה בבית הכומר. והנה, אם אפשר להסתמך על החושים, הרי הוא עומד לפנינו לבוש לקראת נשף מסיכות, צורת בידור שיש בה להעמיד למבחן את הקשוחים בינינו. ותנו דעתכם - הוא הולך לנשף לא מחופש לפיירו כמו כל אנגלי בעל חינוך נאות, אלא כמפיסטופלס - מה שכרוך, מיותר לציין, לא רק בלבישת גרבונים ארגמניים כי אם גם זקן מלאכותי די מחריד. משונה, תודו. עם זאת, יש להסוות רגשות, ולא הפגנתי השתוממות גסת-רוח. תחת זה, כמו שציינתי, שאלתי אותו מה-ניש' בנימוס נונשלנטי. הוא חייך אלי מבעד לטחב - די בהססנות, לדעתי. "אוה, האלו ברטי". "הרבה זמן לא ראיתי אותך. תשתה משהו?" "לא תודה, אני חייב לצאת בתוך שניה. באתי רק לשאול את ג'יבס איך אני נראה. איך אני נראה ברטי?" ובכן, התשובה לזה היתה כמובן "די זוועה". אבל בני ווסטר הם בעלי נימוסים וחוש טבעי לחובות המארח. איננו אומרים לחברינו היקרים אשר בצל אוהלינו שהם כאב לעיניים. התחמקתי מן השאלה. "שמעתי שאתה בלונדון", אמרתי כלאחר יד. "אוה, כן". "שנים לא היית כאן". "אוה כן". "ועכשיו אתה יוצא לך לערב של תענוגות". הוא הצטמרר קצת. שמתי לב שהיה על פניו היה מבט של חיה לכודה. "תענוגות?" "אתה לא שש לקראת שמחה-וצהלה זו?" "אני מניח שיהיה בסדר", הוא אמר בקול רפה. "בכל מקרה, אני כבר חייב לצאת. העסק מתחיל בערך באחת-עשרה. הזמנתי מונית... תודיע לי אם הגיעה, ג'יבס?" "בסדר גמור, אדוני". הדלת נסגרה והשתרר מין שקט נבוך. ערבבתי לעצמי כוס, בזמן שגאסי, מתמכר לייסורים, בהה בהשתקפותו במראה. לבסוף החלטתי שיהיה נכון ליידע אותו שאני כבר מעודכן בפרטי הפרשה שלו. אולי יוקל לו אם יוכל לשים מבטחו באדם קשוב ועתיר נסיון. באופן כללי מצאתי שכאשר מישהו נמצא תחת השפעה, הדבר שהוא צמא לו ביותר הוא אוזן קשבת. "ובכן, גאסי, מצורע חביב שלי ", אמרתי, "שמעתי הכל אודותיך". "אה?" "הבעיה הקטנה הזאת שלך. ג'יבס סיפר לי הכל". זה לא עודד אותו במיוחד. קשה לדעת בוודאות כאשר בחור נמצא מאחורי זקן של מפיסטופלס, אבל נדמה לי שהסמיק קמעא. "הייתי מעדיף שג'יבס לא יספר את זה לכל העולם. זה היה אמור להיות אישי". לא יכולתי להתיר טון כזה. "לספר את הרכילות החדשותית לאדונו הצעיר זה לא בדיוק לספר לכל העולם", אמרתי בשמץ תוכחה. "בכל אופן, זה המצב. אני יודע הכל. והייתי רוצה לפתוח את דברי", אמרתי, מתעלם מדעתי האישית שהנקבה המדוברת היא מטרד לחלוחי, "בכך שאומר שמדלן באסט היא נערה מקסימה. ממש מציאה, ובדיוק הטיפוס בשבילך". "אתה מכיר אותה?" "מובן שאני מכיר אותה. מה שנפלה מבינתי הוא איך בכלל התחברתם. איפה פגשת אותה?" "היא התארחה לפני שבועיים ליד הבית שלי בלינקולנשר". "כן, אבל בכל זאת, לא ידעתי שאתה מבקר את השכנים". "אני לא. פגשתי אותה כשיצאה לטייל עם הכלב שלה. לכלב נתקע קוץ ברגל, וכאשר ניסתה להוציא אותו הוא נשך אותה. אז כמובן נחלצתי לעזרה". "הוצאת את הקוץ?" "כן". "והתאהבת במבט ראשון?" "כן". "טוב, לעזאזל, עם יתרון כזה על ההתחלה, למה לא מימשת אותו מיד?" "לא היה לי אומץ". "ואז מה קרה?" "שוחחנו קצת". "על מה?" "אוה, ציפורים". "ציפורים? איזה ציפורים?" "ציפורים שהיו בסביבה. והנוף ודברים כאלה. היא אמרה שהיא נוסעת ללונדון, וביקשה ממני לקפוץ לבקר אותה אם אני מזדמן". "ואפילו אחרי זה אפילו לא לחצתם ידיים?" "מובן שלא". טוב, לא היה לי יותר מה להגיד. אם הבחור כזה שפן שאפילו איננו יכול ליטול משהו שמוגש לו על צלחת, המקרה שלו באמת אבוד. אבל אז הזכרתי לעצמי שהמקרה האבוד הזה למד אתי בבית הספר. חייבים להשתדל למען חברים ותיקים. "ובכן", אמרתי, "נראה מה אפשר לעשות. אולי העניינים יסתדרו. בכל מקרה, תשמח לדעת שאני מאחוריך במפעל הזה. יש לך את ברטרם ווסטר בפינה שלך". "תודה, קשישי. וג'יבס כמובן, שהוא הדבר החשוב באמת". אני מודה ומתוודה שהתכווצתי. הוא לא התכוון לרעה, אני מניח, אבל אני חייב לומר שדיבור חסר טאקט זה די פגע בי. אנשים מרבים מלפגוע בי באופן כזה. כלומר רומזים לי שבעיניהם ברטרם ווסטר לא חשוב, והחבר הרציני במשק הבית ובעל המשאבים המוחיים הוא ג'יבס. זה מרגיז אותי. והלילה זה הרגיז אותי יותר מן הרגיל, כי די נמאס לי מג'יבס. בגלל הענין הזה עם הז'קט. אמנם אילצתי אותי לרדת מזה, הכנעתי אותו, כמו שתיארתי, בכוח אישיותי הנחושה, אבל עדיין קצת כעסתי שבכלל העלה את הענין. נראה לי שעלי לטפל בג'יבס ביד ברזל. "ומה הוא עושה לגבי זה?" חקרתי בנוקשות. "הוא מקדיש לכך מחשבה". "מקדיש, מה?" "בעצתו אני הולך לנשף הלילה". "למה?" "היא תהיה שם. למעשה היא ששלחה לי את ההזמנה. וג'יבס חשב..." "ולמה לא פיירו?" שאלתי, מעלה את הנקודה שצצה במוחי ברגע שראיתי אותו, "למה לשבור מסורת עתיקה?" "הוא במיוחד הציע שאלך כמפיסטופלס". קפצתי. "הוא הציע, מה? הוא המליץ לך באופן מיוחד על תחפושת מסויימת זאת?" "כן". "הא!" "אה?" "שום דבר. רק 'הא'!" אומר לכם למה אמרתי "הא!" הנה ג'יבס מחמיץ פנים בגלל שאני לובש ז'קט קצר לבן רגיל לחלוטין, מלבוש שאיננו רק טוּט-סֶה-קי'ל-יָה-דֶה-שיק אלא ממש צו האופנה, ובאותה נשימה מסית את גאסי פינק-נוטל להיות הכתם על סצינת החברה הלונדונית בגרבונים אדומים. אירוני, מה? מעורר חשד למשוא פנים. "מה יש לו נגד פיירו?" "אני לא חושב שהוא מתנגד לפיירו כשלעצמו, אלא שבמקרה שלי הוא חשב שפיירו לא מתאים". "אני לא מבין". "הוא אמר שהתחפושת של פיירו, אף שהיא נעימה לעין, איננה משרה סמכות כמו תחפושת של מפיסטופלס". "אני עדיין לא תופס". "טוב, זה ענין של פסיכולוגיה", הוא אמר. היו זמנים שהערה כזאת היתה מהממת אותי, אבל שהיה ממושכת במחיצתו של ג'יבס העשירה מאד את המילון של ווסטר. ג'יבס תמיד היה חסיד נלהב של פסיכולוגיה של הפרט, ועכשיו כשהוא שולף אותה מהשק, אני כבר עוקב אחריו כמו כלב צייד. "אוה, פסיכולוגיה?" "כן. ג'יבס הוא מאמין גדול בהשפעה הנפשית שיש לבגדים. הוא חושב שתחפושת בולטת כמו זו תמסך בי עוז רוח. הוא אמר ששודד ים טוב באותה מידה. למעשה, שודד ים היתה ההצעה הראשונה שלו, אבל התנגדתי למגפיים". הבנתי אותו. יש די עצב בחיים בלי שבחורים כמו גאסי פינק-נוטל יסתובבו להם במגפי שודדים. "ואתה מלא עוז רוח?" "טוב, אם לדייק, ברטי ידידי, לא". פרץ חמלה שטף אותי. אחרי הכל, למרות שקצת איבדנו קשר בשנים האחרונות, פעם זרקנו אחד על השני חיצי דיו. "גאסי", אמרתי, "שמע לעצת ידיד ותיק, ואל תתקרב לנשף הזה". "אבל זו ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותה. היא נוסעת מחר לשהות עם ידידיה בכפר, וחוץ מזה, אתה לא יודע". "לא יודע מה?" "שהרעיון הזה של ג'יבס לא יעבוד. כרגע אני מאד פוחד, נכון, אבל מי יודע אם זה לא יעבור לי כשאתערב בהמון אדם מחופש. היה לי מקרה כזה כשהייתי ילד, פעם אחת בחגיגות חג המולד, הלבישו אותי בתור ארנבת, והבושה היתה נוראה. אבל כשהגעתי למסיבה מצאתי את עצמי מוקף בעשרות ילדים אחרים, הרבה מהם בתחפושות נוראות אף יותר משלי, והתעודדתי מאד. הצטרפתי לחוגגים, ואפילו היה ביכולתי לאכול ארוחה מפוארת כל כך שהקאתי פעמיים במונית בדרך הביתה. מה שאני רוצה לומר הוא שאתה לא יכול להגיד בפסקנות שזה לא יעבוד". שקלתי את דבריו. הייתי ספקן, כמובן. "ואתה לא יכול להתעלם מזה שיש הגיון בסיסי ברעיון של ג'יבס. בתחפושת בולטת כמו מפיסטופלס, אולי יהיה לי קל יותר לבצע מעשה נועז. צבע באמת עושה הבדל. תראה את הסלמנדרות. בתקופת החיזור הסלמנדרה הזכר מצטבע בצבעים בוהקים. זה מאד עוזר לו". "אבל אתה לא זכר סלמנדרה". "הלוואי שהייתי. אתה יודע את איך זכר סלמנדרה מציע נישואים, ברטי? הוא עומד לפני הנקבה ומכשכש בזנב ומעקל את הגוף לחצי עיגול. יכולתי לעשות את זה ביד אחת. לא, לא הייתי מתלונן אילו הייתי סלמנדרה". "אבל אם הייתי זכר סלמנדרה, מדלן באסט לא היתה מסתכלת עליך. לא בעיני אהבה, כלומר". "היא כן, אם היתה סלמנדרה נקבה". "אבל היא לא". "לא, אבל נניח שהיתה". "טוב, אם היתה, לא היית מתאהב בה". "כן אני כן, אם הייתי סלמנדרה זכר". פעימות חלשות באזור הרקות בישרו לי שהדיון הגיע לנקודת רוויה. "טוב, בכל אופן", אמרתי, "אם נתמקד בעובדות הפשוטות ונניח לכל החומר הציורי על זנבות רוטטים וכל זה, הנקודה העקרונית היא שאתה עומד להופיע בנשף מסיכות, ואני אומר לך, גאסי, מתוך נסיוני העשיר בנשפי מסיכות, שלא תפיק מזה הנאה". "זו לא שאלה של הנאה". "אני לא הייתי הולך". "אני חייב ללכת. אני אומר לך שהיא עוזבת מחר לכפר". נכנעתי. "שיהיה", אמרתי, "איך שאתה רוצה...כן, ג'יבס?" "המונית של מיסטר פינק-נוטל, אדוני". "אה? המונית... המונית שלך גאסי". "אוה, המונית? אוה כן. כמובן, כן, נכון... תודה ג'יבס.... טוב, להתראות ברטי". ובחיוך חלוש, כמו גלדיאטור רומאי המחייך אל הקיסר לפני שהוא נכנס לזירה, גאסי טפטף החוצה. פניתי לג'יבס. הגיע הרגע לקרוא אותו לסדר, ואני הייתי מוכן ומזומן. ההתחלה היתה קצת קשה, כמובן. כלומר, אמנם כלה ונחרצה מעמי לנזוף בו, אבל לא רציתי לתקוף את רגשותיו בחריפות רבה מדי. אנו בני ווסטר, גם כאשר אנו נוהגים ביד ברזל, אנחנו מעדיפים לעשות זאת בידידות. אבל אחר כך חשבתי שאין טעם להוביל אותו לנושא בעדינות. אף פעם לא טוב ללכת סחור סחור. "ג'יבס", אמרתי, "אני יכול לדבר בכנות?" "בהחלט, אדוני". "מה שאני עומד להגיד עלול לפגוע בך". "כלל וכלל לא, אדוני". "ובכן, שוחחתי קצת עם גאסי, והוא סיפר לי על תוכנית מפיסטופלס הזאת שלך". "כן אדוני?" "אדבר אתך בגילוי לב. אם אני מבין את הלך המחשבה שלך, אתה חושב שגאסי יתמלא עוז רוח מכך שיהיה מרופד בגרבונים אדומים, וברגע שייפגש עם המושא הנערץ, הוא יכשכש בזנב ובאופן כללי יתיר לעצמו להביע התלהבות". "אני בדעה שהוא ייפטר מהרבה מן הביישנות הרגילה שלו". "אינני מסכים אתך, ג'יבס". "לא אדוני?" "לא. למעשה, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, אני חושב שמכל הרעיונות חסרי התועלת ששמעתי בחיי, זה הטפשי שבכולם. אין סיכוי שזה יעבוד. כל מה שעשית הוא להעמיד את מיסטר פינק-נוטל לחינם בפני האימה של נשף מסיכות. וזו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. להיות כן חלוטין, ג'יבס, כבר בעבר שמתי לב לתכונה או נטיה זו אצלך להיות... מה המילה?" "אינני יודע, אדוני". "סובייקטיבי? לא, זה לא סובייקטיבי. סוגסטיבי? לא, לא סוגסטיבי. זה על קצה הלשון שלי. משהו שמתחיל בסו ופירושו משהו הרבה יותר מדי מתחכם". "סובטילי, אדוני?" "כן, זאת המילה שחיפשתי. יותר מדי סובטילי, ג'יבס... זה מה שאתה לעתים קרובות נוטה להיות. השיטות שלך אף פעם לא ישירות. אתה מערפל את הענין עם יותר מדי דברים מתוחכמים. כל מה שגאסי זקוק לו הוא עצה בוגרת מאדם ממולח ובקיא בדרכי העולם. לכן אני מציע שמעתה והלאה תשאיר את המקרה לטיפולי". "בסדר גמור, אדוני". "אתה תתפטר מן המשרה ותקדיש עצמך לתפקידיך בתוך הבית". "בסדר גמור, אדוני". "אני בוודאי אחשוב בתוך זמן קצר על משהו פשוט וישיר, ועם זה יעיל. אקבע פגישה עם גאסי מחר". "טוב מאד, אדוני". "טוב ויפה, ג'יבס". אבל למחרת התחילו להגיע כל המברקים האלה, ואני מודה שבמשך עשרים וארבע השעות הבאות לא הקדשתי מחשבה לברנש המסכן, כי היה עלי להתמודד עם בעיות משלי. |
