|
פרק 1 הושטתי יד מתחת לשמיכה וצלצלתי בפעמון לג'יבס. "ערב טוב ג'יבס". "בוקר טוב אדוני". זה הפתיע אותי. "בוקר?" "כן אדוני". "אתה בטוח? חושך בחוץ". "ערפל אדוני. אם זכור לך - זה הסתיו, זמן ערפילים ומתק תנובות".(1) "עונת מה?" "ערפילים, אדוני, ומתק תנובות". "אה? טוב, בסדר. תוכל להביא לי אחד מהמאוששים האלה שלך?" "יש אחד מוכן במקרר, אדוני". הוא עופף החוצה, ואני התיישבתי במיטה עם אותה הרגשה בלתי נעימה שאני עומד למות בתוך דקות ספורות. בליל אמש ערכתי ארוחת ערב ב"הבטלנים" לכבוד גאסי פֿינק-נוֹטל, כמתנת פרידה בהתקרב מועד כלולותיו עם מדלן בת יחידה לסר ווֹטקין בּאסֶט חבר במסדר האימפריה הבריטית, ודברים כאלה תובעים מחיר. למעשה בדיוק לפני שג'יבס נכנס חלמתי שמנוול מעביר יתדות דרך ראשי - לא רגילות כמו אלה של יעל אשת חבר, אלא אדומות לוהטות. הוא חזר עם המשקה, והֶערֵתי אותו דרך הצוהר. לאחר אי-הנוחות הרגעית והבלתי נמנעת שנגרמת משתיית הפטנטים-להשבת-הנפש של ג'יבס, כאשר כיפת הגולגולת נורית לתקרה והעיניים ניתזות ממושבותן ומנתרות חזרה מן הקיר הנגדי כמו כדורי טניס, הרגשתי יותר טוב. יהיה מופרז לומר שברטרם חזר לכושר של אמצע-עונה, אך למצער חזרתי לרמת מחלימים והייתי כשיר לנהל מעט דו-שיח. "ובכן ג'יבס", אמרתי, נוטל את העיניים ומשיבן למקומן, "מה קורה בעולם הגדול? זה עיתון בידך?" "לא אדוני. אלה דברי דפוס ממשרד הנסיעות. חשבתי שתרצה להציץ בהם". "אהה", אמרתי, "חשבת כך, מה?" היה רגע של שקט הָרֶה - אם זו המלה הנכונה. אני מניח שכאשר שני אנשים בעלי רצון-עשת חיים זה במחיצת זה, חיכוכים ביניהם הם בלתי נמנעים, וחיכוך כזה צץ לאחרונה במעון הווסטר. ג'יבס ניסה לשכנע אותי לצאת לשייט סביב העולם, ואני שללתי זאת מכל וכל. אך למרות שביטאתי את דעתי בתקיפות, לא חלף יום בלי שיביא אלי אלומת-קציר או לקט-פרחוני של עלונים מאויירים עם "נָשוּטָה אל המרחבים", שאנשים מפיצים בתקווה להשריש מסורת זו. התנהגותו העלתה במחשבה כלב צייד בלתי נלאה המתעקש להניח את פגר החולדה על שטיח הטרקלין, למרות שננזף שנֹה ונזוף, במלה ובמחווה, שהשוּק לדברים כאלה חלש עד בלתי קיים. "ג'יבס", אמרתי, "המטרד הזה חייב להפסיק בזה הרגע". "מסעות מרחיבים את הדעת". "אין ביכולתי להכיל עוד דעת, נמלאתי עד תום. לא, ג'יבס, אני יודע מה העניין - אלה שורשיך הויקינגים שנעורים בך, אתה כמהַּ לצריבת הרוח המלוחה, רואה בדמיונך כיצד תפסע על הסיפון במצחיית מלחים, אולי גונב לאוזניך משהו אודות הנערות המחוללות בבאלי. אני מבין ללבך. אבל זה לא בשבילי! אני מסרב להיזרק אל תוך ספינה טרנס אטלנטית ארורה ולהיגרר מסביב לעולם". "בסדר גמור, אדוני". הוא דיבר עם מין משהו בקולו, ויכולתי לראות שאמנם איננו מתקומם, אך הוא רחוק מלהיות שמח בחלקו. הסבתי את הנושא באלגנטיות. "ובכן, ג'יבס, אתמול היתה הילולה משביעת רצון". "האמנם, אדוני?" "בהחלט. כולם בילו מצוין. גאסי שולח לך דרישת שלום". "אני מעריך את המחווה היפה, אדוני. מיסטר פינק-נוטל היה במצב רוח מרומם?" "יוצא מן הכלל, בהתחשב בכך שהחול אוזל בשעון ובקרוב יהיה חתנו של סר ווֹטקין בָּאסֶט. טוב שהוא ולא אני. טוב שלא אני". דברי נאמרו מתוך סערת רגש, ואומר לכם מדוע. לפני חודשים ספורים, בזמן שחגגתי את ליל מרוץ הסירות(2) , נפלתי אל מתלעות החוק כשניסיתי להפריד בין שוטר לבין הקסדה שלו. לאחר שֵינה טרופה על דרגש עץ נגררתי בבוקר המחרת לרחוב בּוֹשֶר, שם נקנסתי חמישה טבין-ותקילין. השופט שהשית עלי גזר דין מפלצתי זה, בתוספת, אם יותר לי לומר, כמה הערות מעליבות ביותר מן הדוכן - היה לא אחר מאשר באסט הזקן, אבי כלתו המיועדת של גאסי. הסתבר בדיעבד שהייתי אחד מלקוחותיו האחרונים, כי שבועות ספורים אחרי זה ירש חבית כסף מקרוב משפחה רחוק, ופרש לחיי כפר. כך לפחות הסיפור הוצג. לדעתי צבר סכום זה בכך שלא הניח לשום קנס לחמוק מידיו. חמש כאן, חמש שם - אפשר לראות איך הסכומים נערמים ברבות השנים. "אתה זוכר את איש המדון הזה, ג'יבס. מקרה קשה, אה?" "יתכן שסר ווטקין אינו כה מטיל אימה בחיים הפרטיים, אדוני". "אני בספק. מכל זווית שתבחן אותו, הוא כלב-גהינום. אבל די מהבאסט(3) הזה. הגיעו מכתבים?" "לא אדוני". "שיחות טלפון?" "אחת אדוני. מגברת טראוֶרס". "דודה דַהליה? אם כך היא חזרה העירה?" "כן אדוני. היא הביעה רצונה שתתקשר אליה מוקדם ככל שתוכל". "יותר מזה", אמרתי בלבביות, "אני אקפוץ לבקר אותה". 1. Season of mists and mellow fruitfulness John. Keats , Ode to Autumn 2. תחרות שיט שנתית על התמזה, בין קבוצות מקיימברידג' ומאוקספורד, מסורת שנמשכת משנת 1829. 3. באסט - גם סוג כלב צייד עם אוזניים ארוכות ורגליים קצרות. (האש פאפיס) |
8
9
