שלום רב,

להלן לקט מס' 61 (עפולה מטולה):

1.            [אהרון] איציק בן ישראל על המלחמה בלבנון. לא מחדש הרבה, ויש גם כמה קביעות שראוי להתווכח עליהן, אבל בסה"כ סיכום טוב ומקיף.

2.            ועדת וינוגרד - כולל העדויות שאושרו לפרסום.

3.            הכנס השנתי של מכון פישר: הכוח האווירי והעימות האסימטרי יערך ביום ד' 9 למאי 2007 בבית חיל האויר. הכנס יעסוק בשאלת משקלו של הכוח האווירי לעומת התמרון הקרקעי בעימותים אסימטריים (עימותים שאינם מלחמה קונבנציונאלית), נושא שהתלהט בעקבות מלחמת לבנון האחרונה.

4.            [אבנטל] תומס פרידמן על המזה"ת.

5.            הכוח האסטרטגי בארה"ב:

o       הדו"ח המפורסם מ- 2004 עם ההמלצה על הסבת 50 טילים גרעיניים לתצורה קונבנציונלית ליכולת תקיפה בכל מקום בעולם תוך 30 ד', פרויקט הסבה של מיליארד דולר ...).

o       דו"ח מ- 2006 שבוחן בדאגה את הדעיכה בכמות המומחים בטכנולוגיות הרלבנטיות בארה"ב. מעבר לתמצית, שווה לראות את השקפים בעמודים 13 עד 15. די מפתיע למצוא דברים כאלו ברשת, אבל צריך לזכור כי האמריקאים יודעים לסווג היטב את מה שנדרש בראייתם, ותקציבים לא מבוטלים זורמים שם לתכניות המוגדרות שחורות.

o       ומה יקרה אם האמריקאים יעשו תקיפת מנע על טילי הגרעין של סין? ומה יקרה אם הסינים ישגרו את הטילים שלהם (כולם או אלו שישארו) על ערי ארה"ב? מחקר שפורסם בנושא (ראו בפרט את ניתוח החק"ב בפרק החמישי) לא מבשר טובות לאמריקאים בשני המקרים ...

6.            [אורן] איראן גרעינית - משמעויות ודרכי פעולה מאת אפרים קם.

7.            בפעם הקודמת נתתי לינק של חיל האויר האיראני. רוני אמיר מתקן ומשלים:

o       מסתבר שהלינק מוביל לאתר של חיל האוויר האיראני בתקופת השאה ולא החייל הנוכחי. אפשר לראות את זה בבירור ב-2 היבטים:

1.    השם - חיל האוויר האימפריאלי האיראני - זה השם בתקופת השם (IIAF) בעוד שהשם העדכני לא כולל אימפריאליזם (שמולו הם נלחמים) והחיל נקרא חיל האויר האיסלאמי האיראני.

2.    הדגלים והסמלים - הסמל איראן טרם המהפיכה (כולל האריה והשמש שהוחלפו במשהו קצת יותר איסלאמי בהמשך).

o       האתר האימפריאלי הוא דוגמא להרבה אתרים אחרים שממחישים את תחושת הלאומיות שממשיכה לפעם בליבותיהם של האיראנים גם אחרי שגלו/הוגלו מאיראן (ומספרם בגולה הוא מעל 10 מיליון). סביר להניח שמדובר באתר שמפעיליו יושבים בלוס אנג'לס או איפשהו בגרמניה (מיקומן של הקהילות האיראניות הגדולות מחוץ לאיראן). למעשה, זה אתר של גימלאי חה"א האימפריאלי, חלקם המשיכו לטוס ולחמו גם אחרי המהפיכה, ורבים מהם נפלו בשנים הראשונות של המלחמה עם עיראק. בהיבט הישראלי, הקבוצה הזו תומכת בחיזוקה של איראן לכדי מעצמה אזורית, כולל בנשק גרעיני. בסה"כ זו תופעה די מעניינת - לאומנים מחוץ למדינה, שתומכים בחיזוקה הצבאי של המדינה, אך מתנגדים נחרצות למשטר ולהנהגה הנוכחית.

o       למתענינים בכל זאת בחיל האוויר האיראני הנוכחי, ראו כמה תמונות יפות שמבהירות את מגוון המטוסים יוצא דופן שמטיסים שם (כמו גם תדלוק של F-111 אמריקני ממיכלית איראנית, F-14 שעליו הותקן טיל הוק וכד') ואתר שני עם קצת נתונים.

8.            AGI (Analytical Graphics( provides commercial off-the-shelf software to national security and space professionals for integrated analysis of land, sea, air, and space assets. In Israel they are represented by Synergy. For moré, Look at the Inview newsletter.

9.            [Ami] If you want to know what is going on in the world of terrorism, threats, explosions, airline incidents, etc., keep this web page. It's not just about terrorism - it's about what is happening every day, every minute some place in the world that could affect all of us in some way ... It updates every 30 seconds, constantly. You just click on any icon on the map for full info at any time. Link for the "Global Incident Map".

10.       Presentations from the last ISMOR conference. Who plans to go this year?

11.       Anatomy of a Project to Produce a First Nuclear Weapon - A paper by my PhD advisor and friends.

12.       המלצה (מסויגת) על ספר - השתנות תחת אש בהוצאת משרד הביטחון. הספר עוסק בתהליכי ההשתנות הנדרשים לדעת המחבר בצבא היבשה האמריקאי. הספר הושלם ברובו ערב מלחמת המפרץ השניה, ולאחריה ובעקבות מלחמת לבנון השניה, נראה כי חלקים רבים ממנו מקבלים חיזוק אבל חלקים אחרים נראים שגויים. למעשה, יש רושם שבכתיבה יצרית ולא מסודרת במיוחד מצליח המחבר לטעון בעד ונגד אותם דברים. התרגום משעשע במיוחד - במקום להשתמש בקיצורים אמריקאים מקובלים נבחרים ביטויים ארוכים ומסורבלים, ובמקום להשתמש במונחים צה"ליים מומצאים תרגומים חדשים. לשיקולכם.   

13.       עוקץ דירות הנופש - לא להאמין שאנשים עדיין נופלים בזה.>

14.       רגע של עברית - הוגעה. במילון תפיסת ההפעלה בצה"ל הוגעה פרושו התשה ושחיקה מצטברים, נסיון להכריע את האויב לא בפעולה של זבנג וגמרנו אלא בשרה של מכות קלות. האם זו עברית? מסתבר שכן. על פי האקדמיה ללשון, הוגעה היא שם פעולה של הפועל "הוגיע" (הלאה, עייף), ולמעשה אפשר למצוא בה שימוש כבר בפקודות מטכ"ל משנת 78, במסגרת תאור עונשי המשמעת שאותם ניתן להטיל על שבויים בגין הפרת ההוראות המחייבות של המדינה העוצרת הם: "... תפקידי הוגעה עד שעתיים ביום (עונש זה לא יוטל על קצינים). תפקידי הוגעה - תפקידים מחוץ לשעות העבודה הרגילות, האמורים לשמש לטובת השבויים..."

16.       גיאופן - מרכז לרכיבה מדברית, מציעים טיולים באזור שדה בוקר.

17.       מפלאי העולם:

o       בעקבות פרפרי המונרך.

o       דרך לעמידות בפני יובש - הפצת זרעים באמצעות הגשם.

 

                          להתראות בידידות, איתן

Homepage: http://www.geocities.com/israeli_eitan/

Email: [email protected]

 

 

Many Plans, No News

Thomas Friedman
The New York Times
Friday, March 30, 2007

In the Middle East today, home of the invention of algebra, a new math seems to have taken over. It is subtraction by addition. It goes like this: Add more trips to the region by Secretary of State Condoleezza Rice — who doesn’t seem to have any coherent strategy — to an emotionally stale, restated Saudi peace overture to Israel, and combine it with a cynical Hamas-Fatah cease-fire accord and an Israeli prime minister so unpopular his poll ratings are now lower than the margin of error, and you’ll find that we’re actually going backward — way back, back to the pre-Oslo era.

Only the bad guys make history in the Middle East today. Only the bad guys have imagination and resolve. Arab, Palestinian and Israeli “moderates” are just watching. Their leaders have never been weaker, and America has never been more feckless in framing clear choices to spur them to action.

We could be and should be doing better. Nearly seven years ago, President Bill Clinton put forward something called the “Clinton plan” for peace between Israelis and Palestinians. For the first time, the U.S. laid out its own detailed design of a fair deal between the parties. That plan called for Israel to give up 95 percent of the West Bank, Gaza and Arab East Jerusalem; for Palestinian refugees to be able to return to Palestinian areas but not to Israel; for the most populated Jewish settlements around Tel Aviv and Jerusalem to remain in place and the others to be removed; and for Palestinians to be compensated for those settlements with land swaps and other arrangements from Israel.

Yes, Yasir Arafat rejected it at the time, and even the Israelis never fully embraced the plan as it was, but everyone knew then and knows now that the Clinton plan is the only realistic framework for peace. The Bush team took the view that since Arafat wouldn’t accept it, the Clinton plan was a dead letter and therefore could be and should be forever sidelined. They also put themselves on the sidelines of Arab-Israeli diplomacy for six years, rather than sell anything with the name “Clinton” on it.

So instead of constantly telling the parties that the Clinton plan was the only viable basis for peace, and that U.S. diplomacy would be devoted to building a context for Palestinians and Israelis to act on that plan and a U.S. team to execute it, President Bush gave us scattershot visits by his secretaries of state and minimalist, stopgap measures to engineer cease-fires or talks about talks. Who can name them? “The Mitchell plan,” “the quartet,” “the Zinni mission,” “the Tenet plan,” “the road map,” the “two plus four plus four framework” and soon the “six plus two” framework.

You can make fun all you want of Bill Clinton’s “naïve” Middle East peace passion, notes Mr. Clinton’s top negotiator, Dennis Ross, but the fact is four times more Israelis and Palestinians died fighting each other during the “realistic,” “pro-Israel,” sideline-sitting Bush years of 2001 to 2005 than in the “naïve” decade of intense U.S. peacemaking — dominated by President Clinton — from Madrid to Oslo, 1991 to 2000.

Had the Bush-Rice team stuck with the Clinton plan, today, at a minimum, it would have been locked in as the only acceptable formula for peace, and at a maximum we might have gotten there. But the Bush philosophy seems to have been: “A.B.C. — anything but Clinton,” said Gidi Grinstein, who heads Reut Institute, Israel’s premier strategy policy group. “But by not endorsing the Clinton parameters, we are back with plans that are much worse.”

Indeed, all that is on the table now is the restated Saudi peace initiative, calling for full peace with Israel after full withdrawal and justice for Palestinian refugees — with no maps, details or Arab plan for how to pursue it with Israel. And we have the Saudi-brokered Mecca peace accord between Hamas and Fatah, which doesn’t even acknowledge Israel.

If you read the Mecca agreement, said Mr. Ross, “Israel appears only as an adjective, not as a noun. Israel only appears in the agreement modifying words like ‘aggression’ and ‘occupation,’ but never appears as a noun — much less as a state to be recognized.”

That is what happens when America leaves a vacuum. Others fill it with peace plans that fit their needs first and the needs of a real peace second.

The Bush team reminds me of someone who buys a rundown house that comes with remodeling plans by Frank Lloyd Wright, but insists instead on using drawings submitted by the next-door neighbors. You get what you pay for. Or what you don’t pay for.

Thomas Friedman - © Copyright 2007 The New York Times Company