קריאת התורה לשמיני עצרת (שמחת תורה) בארץ ישראל

קריאת התורה למועדים לפי הגמרא

בגמרא מסכת מגילה(1) מובאות הפרשיות שקוראים במועדים. בחו"ל יש שני ימי יום-טוב, ובגמרא נזכרת גם קריאת התורה ליום-טוב שני של גלויות. מסתבר מן הגמרא שבא"י שבה יש רק יום-טוב אחד קוראים את הפרשיות השייכות לימי ראשון של החגים, ואין שום הצעה בספרי הראשונים לנהוג אחרת בא"י.

לפי הגמרא הנ"ל קוראים "כל הבכור" ביום האחרון (שמיני) של פסח, ביום השני של שבועות וביום שמיני עצרת. השאלה המתבקשת היא: מדוע ביום-טוב שני של גלויות של פסח ושל שבועות קוראים "כל הבכור", ואילו בשמיני עצרת קוראים אותה הפרשה ביום ראשון של יום-טוב?

את הקושיא הזאת מתרץ ה"ברכי יוסף"(2): "דהאידנא דבקיאינן בקבועא דירחא", אין לנו ספק איזה יום חג הוא. ז"א אנו יודעים שיום שביעי של פסח הוא היום השביעי האמיתי, וכן בחגים האחרים. לכן אנו קוראים שירת הים ביום ז' של פסח, שבו ביום נקרע ים סוף. וכן ביום א' של שבועות קוראים במתן תורה, שבו ביום ניתנה התורה, ואנו דוחים "כל הבכור" עד יו"ט שני של גלויות. לעומת זאת, פ' וזאת הברכה לא שייכא לרגל כלל, ובלשון ה"ברכי יוסף": "ואלו פ' חג הסוכות אשר בכל הבכור שייכא לרגל וכתיב אך שמח לרבות יום אחרון, אמטו להכי קרינן לה ביומא דבקיאינן בקבועא דירחא, והוא יום שמיני האמיתי, ופ' וזאת הברכה דלא שייכא כלל קורין אותה בספיקא דיומא."

גם תרוץ ה"לבוש" קשור בטענה שאין פ' וזאת הברכה קשורה בעניני החג. הלבוש(3) מסביר שכיון שסיום התורה והתחלתה מבראשית נדחו מר"ה כדי להטעות את השטן, אנו דוחים את סיום התורה "עד כלות כל הימים טובים כדי שלא יצטרכו להפסיק בפרשת של היום טוב."

המהר"ש ן' עזרא בהסכמתו של רבו ה"כנסת הגדולה"(4) מביא הסבר אחר, מדברי הטור(5): פרשיות המועדים צריך לקרותן בסדר שהן כתובות בתורה, ואם ישנה סטיה מן הסדר, יהיה מלתא בטעמא. בפסח, "כל הבכור" שקוראים ביום ח', היא המאוחרת שבכל הפרשיות של אותו החג, וכן בחג השבועות. אבל בחג הסוכות קוראים "כל הבכור" ביום ח', ופ' וזאת הברכה ביום ט', מפני שפ' וזאת הברכה מופיעה בתורה אחרי "כל הבכור".

לשון הגמרא(6) הנוגעת לקריאת התורה לשמיני עצרת היא: "יו"ט האחרון קורין כל הבכור מצות וחוקים ובכור". אנו רואים שלעומת אחרון של פסח וב' של שבועות, מוסיפה הגמרא את המילים "מצוות וחוקים". על זה מסביר רש"י(7) שם: שאנו מתחילים ב"עשר תעשר" לפי שיש באותה פרשה מצוות וחוקים הרבה, כמו מעשרות ומתנות עניים, הנוהגות בחג הסוכות, זמן שהיא זמן אסיף. מזה קבעו מספר פוסקים, שאפילו אם חל ש"ע בימי חול מתחילין לקרוא מ"עשר תעשר". לעומת זאת, אם חל יום ח' של פסח, או יום ב' של שבועות בשבת, מתחילין ב"עשר תעשר", מפני שאי אפשר לחלק את הפסוקים מ"כל הבכור" עד סוף הפרשה לז' עולים.

כאן המקום לציין, שיש הבדל בין קריאת התורה למועדים לבין קריאת התורה לשמחת תורה: הפרשיות הנקראות במועדים אינן שייכות לקריאה שקוראים במשך השנה מידי שבת. לעומת זאת, הקריאה לשמחת תורה היא בכל מקרה פ' וזאת הברכה, שהיא הפרשה האחרונה בתורה. הדברים הללו אמורים בין בשבת ובין בחול. [בחו"ל לא בא שמחת תורה בשבת לעולם.] מכל האמור יוצא שקריאת פ' וזאת הברכה בסוף חג הסוכות שייכת רק במקומות שמסיימים בהם את התורה בשנה אחת, בסוף חג הסוכות.

הלכה בשלחן ערוך ותגובות האחרונים

פסק מחבר השו"ע(8) הנוגע לקריאת התורה של שמיני עצרת בארץ ישראל הוא: "מוציאין שלושה ספרים וקורין באחד מוזאת הברכה וכו'". על זה כתב ה"באר הגולה"(9): "הב"י לא הביא מהיכן יצא לו דין זה ולע"ד צ"ע מסתמא דתלמודא וכו' ".

על דבריו הנ"ל של השו"ע כתב הגר"א(10) רק: "כמו בש"ת [בשמחת תודה] בח"ל." על זה הגיב הרב גרשון שטרן בספרו "ילקוט הגרשוני"(11): "וחידוש גדול על רבינו הגר"א ז"ל שדרכו בכ"מ להראות מקור לדברי הש"ע."

כדי להסביר את הגר"א, הבחין ה"דמשק אליעזר"(12) בין שתי המילים: "והאידנא" ו-"ולמחר" המופיעות בגמרא. סגנון הגמרא הוא: בחג פלוני קורין כו' והאידנא דאיכא תרי יומין וכו'. מזה מסיק ה"דמשק אליעזר" שהקטע הראשון מתיחס לא"י, ואלו ההמשך מן המילים: "והאידנא דאיכא תרי יומי" מתיחס לחו"ל. אולם באשר ליום-טוב אחרון של חג, לשון הגמרא הוא "קורין כל הבכור ולמחר קורין וזאת הברכה." השנוי בלשון הגמרא (ז"א נקיטת לשון "ולמחר" במקום "והאידנא") הביא את ה"דמשק אליעזר" לאמר שהכוונה היא: "קורין כל הבכור מיירי בחו"ל משא"כ בא"י קורין וזאת הברכה וכו', ומזה יצא לו להב"י דין דכאן."

אך צ"ע בדברי ה"דמשק אליעזר". איתא בגמרא(13): "יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח וכו' ולמחר כל הבכור." לפי סברת ה"דמשק אליעזר", מפני שהגמרא משתמשת במלה "למחר" ולא "האידנא", יהיה צורך לפרש שגם פה הגמרא מתיחסת לחו"ל. ולפי זה נראה שבשביעי של פסח בא"י קוראים "כל הבכור"!

הרש"ש(14) הסביר את הגמרא בדרך דומה ל"דמשק אליעזר". הוא מצטט את רש"י(15) על הגמרא, ולפי דברי רש"י שם הוסיפו בעלי הגמרא בברייתא את קריאת התורה ליום-טוב שני של גלויות. וכלשונו של רש"י שם: "לפי שהברייתא נשנית בארץ ישראל שאין עושין י"ט אלא יום אחד". על זה אומר הרש"ש, "נ"ל דלא בדיוק כתב כן דאף הא דיו"ט האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ודיו"ט האחרון (של סוכות) קורין כל הבכור, אף שהמה נהוגים גם בא"י אינם אלא הוספה מבעלי הגמרא", כלומר, הגמרא מדברת כאן בחו"ל, ומזה אפשר להבין את פסק השו"ע. הרש"ש הביא ראיה לדבריו מלשון הגמרא - "למחר" במקום "והאידנא" - וכן מכך שרש"י עצמו כתב, שהברייתא מסתיימת במילים "ושאר כל ימות החג וכו'" . ז"א המילים "יום טוב האחרון (של סוכות)" אינן חלק של הברייתא, אלא הן תוספת של בעלי הגמרא.

אמנם הערות הרש"ש וה"דמשק אליעזר" אינן לפי גרסת המשנה שהיתה בידי ה"אור זרוע", ואפשר שגם בידי כמה ראשונים אחרים. ה"אור זרוע"(16) כתב: "מתני' ביו"ט האחרון של חג קורין מצות וחוקים". ז"א לפי גירסת המשנה שהיתה בידי ה"אור זרוע", היתה קריאת התורה לשמיני עצרת חלק של המשנה, ולא תוספת של בעלי הגמרא. גם המגיה, שהוסיף בגילון את המקורות בש"ס ל"אור זרוע", כתב פה: "ד' ל ע"ב "- (דהיינו דף ל' עמוד ב' - המקור של המשנה), ולא הציע שיש טעות סופר. נוסף לכך, הראשונים הרי"ץ גיאת(17), ה"מנהיג"(18), וה"אורחות חיים"(19), כולם כתבו: "דתנן ביו"ט אחרון קורין מצות וחוקים." הביטוי "דתנן" הוא לשון משנה. אמנם אין זו הוכחה חותכת, מפני שדרך הראשונים לציין גם ברייתא בלשון "דתנן". אולם במקרה שלפנינו, נוסף לשלושה מן הראשונים שהשתמשו בלשון "דתנן" משתמש גם ה"אור זרוע" בלשון "מתני'", ואפשר שכך היתה גירסתם במשנה.

לפי ה"חתם סופר"(20) אפשר ליישב את השו"ע על פי מה שנכתב בתוספות. בתוספות(21) מובא שהמנהג להוציא ספר תורה שני במועדים ולקרוא בו את קרבנות היום, הוא תקנות הגאונים, ולא מוזכר בתלמוד. והסביר ה"חתם סופר" שבימיהם, כיון שלא קראו בספר תורה שני(22) את קרבנות שמיני עצרת, היה צורך "לקרוא מענינו של יו"ט עשר תעשר אבל אחר שקבלנו עלינו חובה להעמיד ספר שני בענין יו"ט ליכא חובה כל כך לקרות עשר תעשר."

ה"ערוך השלחן"(23) מביא את קריאת התורה בשמיני עצרת בא"י מהשו"ע בלי שום הערה. בשו"ע הרב, כל הסימנים באו"ח מסימן תרנ"ב והלאה חסרים.

התלת-שנתי של ארץ ישראל

אחת מהסיבות של ה"ברכי יוסף", לכך שאין קוראים לדבריו פ' וזאת הברכה בשמיני עצרת, היא שבארץ ישראל סיימו את התורה אחרי שלוש שנים, ולכן לא קראו כלל פ' וזאת הברכה בסוף חג הסוכות.

המחזור התלת-שנתי של א"י מוזכר בגמרא(24): "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין." בסוף כל אחד מחמשת חומשי התורה מופיע מספר הסדרים(25) במחזור התלת-שנתי. חומש "קורן" אף מציין את אופן החלוקה. סך הכל מחולקת התורה למאה חמשים וארבעה סדרים - קריאה של שלוש שנים.

במסכת סופרים(26) כתוב ש"קבעו מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה בכל שבת ושבת עולת תמיד." מהמספר הזה עולה שסיימו את התורה בשלוש שנים ומחצה - פעמיים בשמיטה - ולא בשלוש שנים. אותו מספר מופיע גם בתלמוד ירושלמי(27).

עד איזה תקופה נמשך המחזור התלת-שנתי? כמעט ואין מקורות בחז"ל היכולים לענות על שאלה זו.

בתחלת המאה ה-8, כפי הנראה, חובר בארץ ישראל ספר, העוסק בחילוקי מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל. בסעיף מ"ח של החיבור(28) נכתב: "אנשי המזרח עושין שמחת תורה בכל שנה ובני א"י לשלוש שנים ומחצה". מכאן רואים שבמאה ה-8 סיימו את התורה בא"י רק אחרי שלוש שנים (או שלוש וחצי שנים). [לפי גרסה אחת(29) ממשיך הסעיף הזה במילים: "וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה". מגרסה זאת רואים שלא היה מנהג אחיד לכל בני א"י, ואפשר ליישב מזה את הדעות השונות, שהובאו לגבי המספרים השונים של הסדרים בתורה.]

רב האיי גאון, שחי במאות ה-10-11 כתב(30) "יש שקורין כי המצוה הזאת דתנן יו"ט אחרון של חג קורין מצות וחוקים וכן המנהג בא"י ובירושלים". [יש גרסאות שונות של הגמרא הזאת - מסתבר שבגרסתו לא הופיעו המילים "כל הבכור", ולכן אפשר להבין את הפירוש, לפיו המילים "חוקים ומצות" מדברים על הפרשה "כי המצוה".] היות שבא"י קראו את הפ' כי המצוה בשמיני עצרת, ולא קראו פ' וזאת הברכה, לכן לא קבלו עדיין את המנהג לסיים את התורה בכל שנה בשמיני עצרת.

במאה ה8-, אחרי הכיבוש הערבי, הגרו גם יהודי א"י וגם יהודי בבל למצרים, וכל קהילה הקימה בפוסטט בית כנסת משלה - [פוסטט היינו קהיר הישנה]. לאחר כיבוש א"י ע"י הצלבנים בסוף המאה ה11- נפדו יהודים, שנפלו בשבי הצלבנים, ע"י יהודי מצרים והובאו למצרים.

ר' בנימין מטודלה כתב(31) בשנת ד'תתק"ל (1170), שבעיר גדולה, היושבת על שפת הנילוס, היו שני בתי כניסיות אחד לאנשי ארץ ישראל ואחד לאנשי בבל וכלשונו: "ואינם נוהגים מנהג אחד בפרשיות ובסדרים של תורה כי אנשי בבל נוהגים לקרות בכל שבוע פרשה כמו שעושין בכל ספרד ובכל שנה מסיימים את התורה ואנשי ארץ ישראל אינם נוהגים כך אבל עושים מכל פרשה שלשה סדרים ומסיימין את התורה לסוף שלוש שנים."

כעשר שנים אחר כך כתב הרמב"ם(32) "ויש מי שמשלים את התורה בשלוש שנים ואינו מנהג פשוט." מספר שנים אח"כ ציין בנו אברהם(33) כי בעירו (פוסטט) היו שני בתי כנסת: אחד לפי מנהג בבל ואחד לפי מנהג א"י. בקשר לקריאת התורה כתב: "יקרי פי הדה פי ספר תורה פרשה ופי הדה סדר." (בבית הכנסת הבבלי קראו פרשה לשבוע, ואלו בבית הכנסת הא"י קראו סדר לשבוע.)

כן מצוי כת"י(34) משנת ד'תתקע"א (1211), שתכנו הכרה רשמית בנוסח בית כנסת הא"י בפוסטט. ממסמך זה לומדים שעדיין נהגו לסיים את התורה בכל שלוש שנים. "וקראה אלפרשה פי אלמצחאף בואגב כל סבת ואן יקרא פי ספר תורה אלסדר." (בכל שבת קראו את הפרשה מחומש ואח"כ את הסדר מספר תורה.)

בגניזה של קהיר נתגלו שני כת"י המפרטים את ההפטרות של המחזור התלת-שנתי. באחד מהם(35) מופיעות המילים הראשונות והאחרונות של כשבעים הפטרות, המתחילות מנח ומסתימות בתחלת ספר ויקרא, ובכת"י השני(36) מצאות מספר הפטרות מתחלת ספר דברים. תגליות אלו משמשות ראיה נוספת, לכך שבתקופת סוף הגאונים, (תאריכים מדויקים של הכת"י האלה אינם ידועים), היו בתי-כנסת בפוסטט, שנהגו בקריאתם לפי המחזור התלת-שנתי.

מקור חשוב נוסף לזהות את ההפטרות במחזור התלת-שנתי הוא הפיוטים של יניי. אנו לא יודעים על הזמן המדויק שהוא חי, והממוצע של הדעות השונות הוא - המאה השישית(37). יניי חיבר "קרובות" - פיוטים שמוסיפים בתוך שלש הברכות הראשונות בתפילת העמידה - עבור תפילת שחרית לשבת. הקרובות הללו מיוסדות על המחזור התלת-שנתי. הפסוק הראשון של כל סדרה וסדרה, הובא בסוף הבית הראשון לכל קרובה; הפסוק השני - בסוף הבית השני; והפסוק הראשון של כל הפטרה - בסוף הבית השלישי(38).

מכתבי-היד השונים, מפיוטי יניי וממקורות אחרים, הכין ר' בן-ציון ואכהולדר (בהקדמתו לספרו של פרופ' יעקב מאן) רשימה של כמעט כל ההפטרות במחזור התלת-שנתי(39).

כמו-כן "האנציקלופדיה היודייקה" מביאה רשימה של כ-85 אחוז של ההפטרות הללו(40) אולם יש כמה הבדלים בין הרשימה של ר' בן-ציון ואכהולדר ובין הרשימה שנמצאת ב"אינציקלופדיה יודייקה". לא ברור מקורן של כל ההפטרות שהובאו במקור זה. כמו-כן, לפי רשימה זו, יש תאריך אחיד לקריאת כל הפטרה והפטרה בכל ארץ ישראל, וזה לא בהתאם לגרסה (שהובאה לעיל) ב"החילוקים שבין אנשי מזרח ובין ארץ ישראל" שאומרת: "וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה." נציין שברשימה זו לא מופיעות ההפטרות המיוחדות לתלתא דפורענותא, לשבע דנחמתא ולתרתי דתיובתא.

אחת הבעיות בחלוקת הפרשיות למשך השנה צצה במקרה שבו יום שמיני של פסח, או יום שני של שבועות חל (בחו"ל) בשבת. בא"י הימים האלה הם ימי אסרו חג, ולכן קוראים בהם פרשת השבוע. לעומת זאת בחו"ל הם נחשבים ליו"ט וקוראים בהם את פרשת המועדים. יוצא מזה שאחרי המועד יהיה צורך להשוות את הפרשיות של חו"ל עם הפרשיות של א"י, ולשם כך מחלקים שתי פרשיות בא"י לשתים בו בזמן שבחו"ל הן מחוברות.

ברור הבעיה הזאת החל רק עם המעבר בא"י מן המחזור התלת-שנתי למחזור השנתי. מן הספר "כפתור ופרח" (שנכתב אחרי שבע שנים מחקר), אנו רואים, שכבר בשנת ה'פ"ב (1322) נפתר נושא זה. לפי דברי המחבר(41), בזמן ששמיני של פסח חל בשבת בשנה פשוטה, נקבע ש"פה בארץ ישראל בחלק אשה כי תזריע מן וזאת תהיה, ובשנה מעוברת וכו' נחלק בין הדבקים מטות ומסעי". ובנוגע לשבועות הוא כותב, שצריך לחלק "ראשי המטות ואלה מסעי בהיות עצרת יום ששי". דברי ה"כפתור ופרח" מוכיחים שבתחלת המאה ה-14 כבר עברו בא"י למחזור שנתי(42).

אולם לא כן בבית הכנסת הארץ-ישראלי בפוסטט! ה"תקון יששכר", שגר במצרים במאה ה-16, כתב שבזמנו היו בפוסטט רק "כעשרה עניים", והם המשיכו לגור שם "לכבוד השתי כנסיות הנזכרים [הבבלי והארץ-ישראלי], שעדיין הם קיימים בה...". כמו-כן הוא כותב ש"בכל שבת הולכים כמנין יהודים ... להתפלל [בבית הכנסת הבבלי] לכבוד המקום, ואני הלכתי והתפללתי שם כמה פעמים"(43).

רואים מזה, שבשבת היו כעשרים יהודים בפוסטט - עשרה עניים שגרו במקום, ועשרה שהלכו לשם מהעיר החדשה. הזכרנו לעיל שהעניים נשארו בפוסטט לכבוד שני בתי הכנסת, ולכן מאוד יתכן שתפילה במנין התקיימה בשבת גם בבית הכנסת הארץ-ישראלי.

ה"תקון יששכר" מוסיף וכותב אודות שתי הקהילות שהיו בפוסטט: "כל אחת כמנהג אבותיהם אחזו, ולא מחו אלו באלו ולא אלו באלו". הוא גם שיבח את "בני ארץ ישראל התושבים הקדמונים יצ"ו, שכן אחזו כמנהג אבותיהם שמימות גאוני הארץ הראשונים ז"ל."(44).

מכל האמור הנ"ל נראה, שבתקופת ה"תקון יששכר" עדיין קוים המחזור התלת- שנתי בבית הכנסת הא"י בפוסטט.

בשנת ה'תל"ב (1672), כתב יוסף סמברי(45) בנוגע לבית הכנסת הא"י ובית הכנסת הבבלי בפוסטט כך: "ואינם נוהגין מנהג אחד בפרשיות ובסדרים של תורה כי אנשי בבל נוהגין לקרות בכל שבוע פרשה כמו שעושין בכל ספרד ובכל שנה מסיימין את התורה ואנשי א"י אינם נוהגין כן אבל עושין מכל פרשה שלושה סדרים ומסיימין את התורה לסוף שלוש שנים." גם מזה אנו רואים, שמאות שנים אחרי המעבר למנהג בבל בא"י, המשיך בית-הכנסת הא"י בפוסטט לנהוג לפי המחזור התלת-שנתי. אמנם משתמש סמברי בדיוק באותן המילים של בנימין מטודלה(46), ואף המשיך "אלו מה שהיו נוהגין בשני בתי כנסת אלו". אפשר שסמברי מדבר על המנהג שהיה קיים בעבר.

מחזור תלת-שנתי למחזור שנתי בארץ ישראל

מן הנזכר לעיל אנו רואים, שבמשך הדורות גבר בסופו של דבר מנהג בבל בארץ ישראל. איך ומתי חל שינוי זה?

במשך המאה ה-7 כבשו הערבים את א"י ובבל. לאחר פתיחת הגבול בין שתי מדינות אלה, הגיע זרם גדול של עולים מבבל לארץ ישראל. ר' שאול חנא קוק (אחיו הצעיר של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל), שחקר את הנושא, הביא פסק מאחד הגאונים(47) לגבי בני בבל שעלו לארץ: "אם דעתו לחזור אף על פי ששהה שנים הרבה עושה כחומרי שתיהן." לפי פסק זה השתדלו עולי בבל לייסד בארץ בתי כנסת ע"פ מנהג בבל, וזאת אפילו לאחר שכבר ישבו הרבה שנים בארץ. ר' שאול קוק סבר(48), שאפילו לאחר שהחליטו להשתקע בארץ, היה קשה להם לשנות ממנהגם, והם המשיכו להתפלל בבתי כנסת שלהם על פי מנהג בבל.

אנו רואים מהספר "חלוקי מנהגים..."(49) שכבר במאה ה8- היתה השפעה של מנהג בבל על בתי כניסיות הנוהגות לפי מנהג א"י. לפי סעיף מ"ז: "אנשי המזרח קורין בפרשה שליח צבור והעם, ובני א"י קורין העם פרשה וש"ץ סדרים." פרוש הדבר שבכל שבת קרא כל בן א"י את הפרשה מחומשים (ז"א לפי הקריאה של אנשי בבל), ואח"כ קרא הש"ץ את הסדר מתוך ספר התורה (ז"א לפי קריאה של אנשי א"י).

בתשובת הגאונים(50), שנגלתה בגניזת הקהירית, ואשר נכתבה בתאריך יותר מאוחר מן הספר חילוקי מנהגים (אפשר כ-50 שנה אח"כ), נראה בברור שהיתה יותר מאשר השפעה בעלמא. העולים שהגיעו מבבל אף הכריחו את אנשי א"י בבתי הכנסת שלהם בארץ לקבל את מנהגי בבל. התשובה הזאת מדברת על חלק התפילה "קדושה" - "אין אומרים בארץ ישראל קדוש ושמע אלא בשבת או בימים טובים בלבד בשחרית בלבד חוץ מירושלים ובכל מדינה שיש בה בבלאיין שעשו מריבה ומחלוקת עד שקיבלו עליהם לומר קדושה בכל יום."

אמנם מהתשובה של רב האיי גאון, המוזכרת לעיל, נראה שעולי בבל לא הצליחו לבטל את המחזור התלת-שנתי בבתי הכנסת הארץ-הישראלים.

בסוף המאה ה-11 כבשו הצלבנים את א"י. הרבה יהודים נרצחו, והקהילה היהודית בא"י כמעט נעלמה. שלטון הצלבנים בארץ הסתיים קרוב לסוף המאה ה- 12. בשנת ד'תתק"א (1210) עלו לארץ שלוש מאות רבנים מאנגליה וצרפת, כולל כמה מבעלי התוספות. בשנת ה'י"ז (1257) עלה הרב יחיאל מפריז, והקים בעכו ישיבה בשם "מדרש הגדול של פריז". עשר שנים אח"כ הגיע הרמב"ן לירושלים ומצא בה רק שני יהודים, והקים בה את "בית הכנסת הרמב"ן".

חכמים, שהגיעו מפרובינצ"א בצרפת בתקופה הזאת, שנו את המנהג הקדום בארץ בנוגע למספר ימי ראש השנה(51) - היינו במקום להנהיג יום אחד הנהיגו בארץ שני ימים טובים של ראש השנה(52).

ידוע לנו מן הספר "כפתור ופרח", שכבר בתחלת המאה ה-14 היה מנהג א"י לסיים את התורה במשך שנה. לכן מסתבר מאוד, שעולי אירופה, שהגיעו במאה ה- 13, שנו גם את המנהג הארץ-ישראלי בענין מחזוריות קריאת התורה.

ריאת התורה של שמיני עצרת בארץ ישראל

לאחר שהגיעו העולים לארץ, חגגו רק יום אחד של יום-טוב. עם שינוי המנהג הארץ-הישראלי למנהג, לפיו מסיימים את התורה במשך שנה בסוף חג הסוכות, התעוררה בעיה: יום תשיעי של סוכות (שמחת תורה בחו"ל), היה יום חול, וב-כ"ב תשרי היה צורך לקרוא את הקריאה השייכת לשמיני עצרת. אם כן, מתי יקראו פ' וזאת הברכה?

כדי לפתור את הבעיה, בטלו את קריאת התורה של שמיני עצרת, והעבירו את קריאת פ' וזאת הברכה מיום התשיעי ליום השמיני. או אז נשאלת השאלה - על מה הסתמכו בבואם לשנות קריאת התורה ממה שמופיע בש"ס? אמנם ישנם כמה "תקדימים" לכך. אם נערוך השוואה בין הפרשיות וההפטרות המופיעות בגמרא ובין אלו המופיעות בשו"ע, נראה מספר הבדלים(53):

א): גם לפי המשנה(54) וגם לפי הגמרא(55) בתעניות קורין ברכות וקללות שבפ' בחוקותי. לפי פסק השו"ע(56) אנו קורין "ויחל". המקור הוא הטור בשם רב שר שלום(57) שכתב, "שבכל תעניות צבור וכל תעניות שגוזרים על הגשמים וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל בשחרית ומנחה."(58

) ב): נקבע בגמרא(59) שההפטרה בשמחת תורה היא "ויעמד שלמה", אבל לפי השו"ע(60) אנו מפטירין "ויהי אחרי מות משה". המקור הוא התוספות(61) שאמר, "שרב האי גאון תקן לומר ויהי אחרי מות משה".

ג): איתא בגמרא(62): "ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם". הרמ"א בשו"ע(63) פוסק, שאנו מפטירין "שמעו דבר ה' ". כך לדעת המרדכי(64) שכתב: "וכן אנו נוהגין על פי הפסיקתא." [יש שקוראים הפטרת "השמים כסאי", אבל הגר"א(65) דחה מנהג זה.]

על "הסטיות" הללו מן הגמרא כתב התוספות(66): "ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו." בנושא הזה ישנה תשובה של המבי"ט(67) (הרב משה ב"ר יוסף מטראני, מחכמי א"י במאה ה16-) המדברת על בית כנסת אחד בחו"ל, שנהגו בו מאז ומתמיד לקרוא גם ביום השמיני וגם ביום התשיעי פ' וזאת הברכה. המבי"ט פסק, שמפני שבבית הכנסת נהגו כך "משנים קדמוניות, אין ראוי להעבירם ממנה גם כי אולי נתקן מנהג זה על פי איזה גאון כיון שהוא מנהג קדמון."

בתשובתו מזהה המרי"ט את בית הכנסת הזה: "בית הכנסת קדמון מיוחס לאליהו ז"ל". מאוד יתכן שהוא מדבר על בית הכנסת הארץ-ישראלי בפוסטט (68). ראינו לעיל, לפי ה"תקון יששכר", שעדיין במאה ה-16 קיימו את המחזור התלת-שנתי בבית הכנסת הא"י בפוסטט, אע"פ שבא"י עברו למחזור השנתי כשלוש מאות שנה קודם. לכן, כנראה, ביום א' דשמיני עצרת (כ"ב בתשרי) הם קראו את פ' וזאת הברכה בהתאם למנהג א"י, וביום ב' דשמיני עצרת (כ"ג בתשרי) הם קראו עוד פעם פ' וזאת הברכה בהתאם למנהג חו"ל(69). מפני שבבית הכנסת הא"י בפוסטט הם עדיין סיימו את התורה לאחר כל שלוש שנים, קריאת פ' וזאת הברכה בשני הימים שמיני עצרת לא היתה לשם "סיום התורה", אלא לשם קריאת התורה המיוחדת לימים טובים.

נציין שה"כנסת הגדולה"(70) הציע שאולי בבית הכנסת הא"י בפוסטט, הם לא סיימו פ' וזאת הברכה ביום א' דשמיני עצרת, ורק ביום ב' דשמיני עצרת קראו כל פ' וזאת הברכה וגם קצת מפרשת בראשית.

מתשובת המהרי"ט רואים אנו, שהיתה מסורת ישנה לקרוא פ' וזאת הברכה בשמיני עצרת (כ"ב תשרי). אפשר שבזמן שבתי כנסת בא"י התחילו לסיים את התורה במשך שנה בסוף חג הסוכות, ונאלצו למצוא פתרון לבעיה, מתי לקרוא פ' וזאת הברכה, הסתמכו לשם כך על המנהג הקדמון הזה לקרוא פ' וזאת הברכה ב-כ"ב בתשרי (שמחת תורה בארץ). מכל האמור לעיל, אפשר להבין את השינוי בקריאת התורה, ממה שהיה ראוי לקרוא בשמיני עצרת, לקריאת פ' וזאת הברכה, שאנו נוהגים לקרותה היום בארץ.

נ ס פ ח

בביקורו במצרים כתב ר' בנימין מטודלה(71) בנוגע לשני בתי הכניסיות - האחד לפי מנהג א"י והשני לפי מנהג בבל - ש"יש ביניהם מנהג ותקנה להתחבר כלם ולהתפלל ביחד ביום שמחת תורה וכן ביום מתן תורה."

למה דווקא בשמחת תורה ובחג השבועות התפללו ביחד? לפתרון שאלה זו אני מציע את ההסבר הבא:

ברור שיהודי א"י, שירדו למצרים, קיימו יום-טוב שני של גלויות במצרים. לגבי יום אחרון (שמיני) של פסח ויום שני של שבועות לא היתה בעיה איזה פרשה בתורה יש לקרוא, ולכן קראו, כמו אנשי חו"ל, את פ' כל הבכור. אולם מפני שנהגו לקרוא את התורה לפי המחזור התלת-שנתי, לא התאימה הקריאה של פ' וזאת הברכה בשמחת תורה, (שהוא יום תשיעי של סוכות), ואז נתעוררה השאלה: מה יקראו באותו יום? לכן התפללו בבית הכנסת הבבלי, והשתתפו אתם בשמחת סיום התורה.

מכת"י(72) משנת ד'תתקע"א (1211), אנו רואים שבין יתר מנהגי בית הכנסת הא"י בפוסטט היה מנהג שבכל יום הוציאו ספר תורה מהארון, הביאוהו לבימה, ומבלי לפתוח את הספר, קראו את עשרת הדברות. כידוע בחג השבועות מוציאים את ספר התורה, וקוראים מתוך הספר את עשרת הדברות. [חג השבועות היה הזמן היחידי בשנה שבו גם בבית הכנסת הא"י וגם בבית הכנסת הבבלי קראו עשרת הדברות - בשבתות שבהן קראו בבית הכנסת הבבלי את פ' יתרו ופ' ואתחנן, קראו אנשי א"י קריאה אחרת.] הנהגת קריאה יומית של אנשי א"י את עשרת הדברות עם ספר תורה סגור על הבימה, מורה על כך שנתנו חשיבות גדולה לקריאת עשרת הדברות. בקריאה בחג השבועות מתוך ספר התורה הפתוח התיחד חג השבועות מיתר הימים, ולכן הזמינו את אנשי בית הכנסת הבבלי להשתתף אתם דוקא בתפילת חג מתן תורה.

מ ק ו ר ו ת ו ה ע ר ו ת

(1) מגילה לא.
(2) ברכי יוסף, או"ח סי' תרס"ח, שיורי ברכה
(3) לבוש, או"ח סי' תרס"ט סע' א'
(4) שו"ת כנסת הגדולה (הרב חיים בנבנשת), חלק ב', שאלה ו', קושטנדינא, תצ"ג
(5) טור, או"ח סי' ת"צ
(6) מגילה לא.
(7) רש"י, מגילה ל"א., ד"ה קורין כל הבכור
(8) שו"ע, או"ח סי' תרס"ח סע' ב'
(9) באר הגולה, שו"ע, או"ח סי' תרס"ח
(10) ביאור הגר"א, שו"ע, או"ח סי' תרס"ח סע' ב'
(11) ילקוט הגרשוני (הרב גרשון שטערן), או"ח סי' תרס"ח סע' ה', מונקאטש, תרס"ד
(12) דמשק אליעזר, או"ח סי' תרס"ח סע' ג'
(13) מגילה לא.
(14) הגהות וחדושי הרש"ש, מגילה לא.
(15) רש"י, מגילה לא., ד"ה הכי גרסינן
(16) אור זרוע (רבינו יצחק ב"ר משה מווינא), חלק ב', סי' שצ"ג, בזיטאמיר, תרכ"ב
(17) רי"ץ גיאת (רבינו יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת), שערי שמים, חלק ראשון, (מאה שערים), עמ' קי"ז, פירטה, תרכ"א
(18) ספר המנהיג (רבי אברהם ברבי נתן הירחי), חלק ב', עמ' תי"א-ב', הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, תשל"ח
(19) ארחות חיים (הרב אהרן הכהן מלוניל), הלכות קריאת ס"ת, סע' נ"ח, פירינצי, תק"י
(20) חתם סופר, שו"ע או"ח סי' תרס"ח
(21) תוספות, מגילה ל:, ד"ה ושאר
(22) כתוב בגמרא (יומא ע.): "אין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור". יוצא מזה, שבימים שקוראים בשני מקומות נפרדים בתורה, מוציאים שני ספרי תורה מההיכל. פרשת השבוע בשבת שקלים היא סמוכה לפרשת שקלים. לכן המאירי (מגילה עמ' ק"ו) מזכיר את הדעה שיש להוציא רק ספר תורה אחד בשבת פ' שקלים. זה היה המנהג בבית המדרש של הרב שמואל סלנט (לוח לארץ ישראל ע"י הרב טוקצינסקי תשנ"א עמ' 37). במקרה שראש חודש מנחם אב חל בשבת יש מצב דומה. פרשת השבוע היא "מטותמסעי" או רק "מסעי", והמפטיר לר"ח בא מפרשת פנחס. לכן נשאלת השאלה: האם אלו שנוהגים להוציא ספר תורה אחד בשבת פ' שקלים, גם מוציאים רק ספר תורה אחד בזמן שר"ח מנחם אב חל בשבת?
(23) ערוך השלחן, או"ח סי' תרס"ח סע' ז'
(24) מגילה כט:
(25) הפסוקים שקראו בכל שבת בא"י נקרא "סדר", והפסוקים שקראו בבבל נקרא "פרשה".
(26) מסכת סופרים פרק ט"ז הלכה י'
(27) תלמוד ירושלמי, שבת פרק ט"ז הלכה א'
(28) החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, עמ' 88, יוצר לאור ע"י ר' מרדכי מרגליות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ח
(29) שם, חילופי נוסחאות
(30) אוצר הגאונים, כרך ה' עמ' 62, עורך ע"י לוין, ירושלים, תרצ"ג
(31) ר' בנימין מטודלה, מסעות של רבי בנימן ז"ל, עמ' צ"ז - צ"ח, יוצר לאור ע"י אשר, ניו יורק
(32) רמב"ם, הלכות תפילה פרק י"ג הלכה א'
(33) הרב אברהם בן הרמב"ם, כפאיה אלעאבדין, כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 1274, פוליו 56
(34) כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 22 - 2834, פוליו 41
(35) כת"י בודלינה, קטלוג נויבאור 3 - 2727, פוליו 24 (36) כת"י בית המדרש לרבנים ניו יורק, קטלוג אדלר 2105
(37) מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, יוצר לאור ע"י ר' צבי מאיר רבינוביץ, כרך ראשון,עמ' 45, מוסד ביאליק ואוניברסיטת תל-אביב, 1985
(38) שם, עמ' 12
(39) Jacob Mann, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, vol. 1 pp. LI - LXVII, Ktav Publishing House, New York, 1971
(40) Encyclopaedia Judaica, vol. 15, pp. 1387-88, Jerusalem, 1971
(41) כפתור ופרח, פרק י"ד, עמ' 55, הוצאת צבי הירש עדלמאן, ברלין, תרי"א
(42) מענין לציין, שמאתיים שנה אח"כ, לא הזכיר הב"י, שגר בצפת, בפירושו על הטור, את העובדה שבא"י קוראים ב-כ"ב בתשרי פ' וזאת הברכה.
(43) תקון יששכר - ספר עיבור השנה (הרב יששכר ב"ר מרדכי סוסאן), עמ' לג:, ויניציאה, של"טּ
(44) שם
(45) כת"י פריס H130A, פוליו 32
(46) יש כמה מקרים נוספים שסמברי העתיק דברי ר' בנימין מטודלה. ראה: Note by I. Abrahams, The Jewish Quarterly Review, vol. II, 1890, p. 107
(47) תשובות גאוני מזרח ומערב, מס' ל"ט, (עמ' י"ב), יוצר לאור ע"י יועל הכהן מיללער, ברלין, תרמ"ח (48) ר' שאול חנא קוק, עיונים ומחקרים, ספר שני, עמ' 35 - 36, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ג
(49) החילוקים שבין אנשי המזרח..., שם, עמ' 88
(50) כת"י קמברידג', אוסף טיילר-שכטר כללי 35.97
(51) רא"ש, ביצה, פרק ראשון, ד' ; בעל המאור, רי"ף ביצה ג.
(52) היום מקיימים "צום גדליה" בתאריך ג' בתשרי, דהיינו למחרת ראש השנה. רבינו ירוחם (ספר תולדות אדם וחוה, נתיב שמנה עשר חלק שני) כותב:"אמרו כי בר"ה נהרג [גדליה] ונדחה תעניתו ליום חול." נשאלת השאלה: בתקופה שקוים בא"י רק יום אחד ראש השנה, האם צמו בא"י ב-ב' בתשרי או ב-ג' בתשרי? האם חז"ל תקנו מראש לצום ב-ג' בתשרי מפני שבחו"ל ר"ה תמיד היה יומיים, או שהם תקנו התענית בר"ה, וכל שנה דחו את הצום לאחר ר"ה? לפי האפשרות הראשונה, אפילו בזמן שקיימו בארץ רק יום אחד לר"ה, בני א"י צמו ב-ג' בתשרי, ולפי האפשרות השניה, הם צמו ב-ב' בתשרי. שאלה זו אינה תיאורטית היום! במקרה שברית מילה חל בתענית שנדחתה (אפילו ב-ט' באב), בעל הברית צם רק עד מנחה גדולה. מזה ניתן ללמוד שאם צום גדליה נקבע ל-ג' בתשרי, הוא לא נקרא "תענית נדחה", ובעל הברית חייב לצום עד הלילה. לעומת זאת, אם נקבע לכתחילה בר"ה אולם בכל שנה צמים ב-ג' בתשרי, הוא נקרא "תענית נדחה", ובעל הברית אינו חייב לצום עד הלילה (ט"ז, שו"ע, או"ח סי' תקמ"ט).
(53) כמובן על כל שינוי יש דיונים בספרי הראשונים והאחרונים - פה אנו רק מביאים את מקור הדין בשו"ע.
(54) מגילה ל:
(55) מגילה לא:
(56) שו"ע, או"ח סי' תקס"ו סע' א'
(57) טור, או"ח סי' תקס"ו
(58) סדר קריאת התורה לתענית ציבור הוא שקוראים לכהן "ויחל" עד "אשר דבר לעשות לעמו". מדלגים פרשת העגל וממשיכים ב"פסל לך" ללוי. אחד המאורעות שאירעו בשבעה עשר בתמוז הוא שנשתברו הלוחות ע"י משה רבינו מחמת חטא העגל (תענית פרק ד' משנה ו'). לכן, נשאלת השאלה, מדוע מדלגים על פרשת העגל בי"ז בתמוז, בזמן שזה "מעין המאורע"?
על זה כותב ה"שבלי הלקט"(סי' רס"ג): "ויש מקומות שנוהגין בשבעה עשר בתמוז לקרות הפרשה על הסדר 'ויחל משה' וכל הענין בלי דילוג כלל, לפי שבו בפרק נעשה העגל ונשתברו הלוחות והוא מעין המאורע. על כן נהגו שלא לדלג בקריאת התורה בו ביום". ה"תניא רבתי" [ענין ארבעה צומות] מצטט את דברי ה"שבלי הלקט", ומוסיף: "ומנהג הגון הוא" . גם ה"תקון יששכר"(עמ' ס"ה) כותב מילים דומות: "וטוב ויפה נראה הדבר", אולם הוא ממשיך: "אבל לא נתפשט כן בארצותינו, וגם לא נראה לי זה, כי אם בשחרית ולא במנחה, שאין זמנה אלא תפלה ותחנה, ולא להזכיר המאורע שעבר שבו זכרון עונות שהיו."
ב"לקוטי פרדס" - ספר המיוחס לרש"י (ענין תענית עמ' כ"ח, זאלקווא, תקמ"ב) כתוב שלא מדלגים מעשה העגל בי"ז בתמוז. על דבריו כותב הרב יעקב עמדין בסידורו[סדור בית יעקב, חלק שני עמ' ל"ה] "ונ"ל דר"ל מעשה עגל הראשון בלבד, והיינו להתחיל מן 'ויתן אל משה' עד 'וישק את בני ישראל'. אבל מן 'ויאמר משה אל אהרן' שהוא מעשה עגל השני, דקיי"ל לא מיתרגם, משום יקרא דאהרן. האידנא דכולהו בקיאין וכבר קראנו מעשה העגל הראשון, שיש בו די כפרה וביוש לישראל, יפה יותר לדלג מזה והלאה עד 'פסל לך'. וטוב היה לנהוג כך, אלא שכבר נתבטל בדורות הללו, ומדלגים לעולם בשוה."
היום, בני רומא, אינם מדלגים בשחרית של י"ז בתמוז על פרשת העגל. הכהן קורא "ויחל משה" עד "אשר דבר לעשות לעמו". הלוי קורא מ"ויפן משה" עד "אל מול ההר ההוא" בלי שום דילוג, והישראל מתחיל לקרוא מ"ויפסול" (מחזור כל השנה כפי מנהג ק"ק איטאלייאני, חלק ראשון עמ' קס"ב-קס"ג). במנחה של י"ז בתמוז בני רומא קוראים כמו בתעניות אחרות.(שם)
(59) מגילה לא.
(60) שו"ע, או"ח סי' תרס"ח סע' ב'
(61) תוספות, מגילה לא., ד"ה למחר
(62) מגילה לא:
(63) רמ"א, שו"ע, או"ח סי' תכ"ה סע' א'
(64) מרדכי, מגילה פ' בני העיר תתל"א
(65) ביאור הגר"א, שו"ע, או"ח סי' תכ"ה סע' א'
(66) תוספות, פסחים מ:, ד"ה אבל
(67) שו"ת מבי"ט (הרב משה מטראני), חלק שני, שאלה קכ"ט, לבוב, תרכ"א
(68) תולדות חג שמחת תורה ע"י ר' אברהם יערי, עמ' 34, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ד
(69) גם בית כנסת אחר רצה לנהוג קריאת פ' וזאת הברכה בשני הימים של שמיני עצרת, אולם "החכם הממונה על שאר הקהילות שנתחדש מהם קהל זה, הוא מוחה בידם וגזר עליהם שלא ישנו מנהג כל קהילות ישראל, אלא שיקראו "כל הבכור" ביום א' כמנהגם" [מבי"ט, שם).
(70) שו"ת כנסת הגדולה, שם
(71) ר' בנימו מטודלה, שם, עמ' צ"ח
(72) כת"י בודלינה 22 - 2834, שם

המשך

לתוכן