נכתב ע"י חברה שמסיבות אישיות העדיפה להישאר בעילום שם

 

 

היה היה פעם לפני שנים רבות

מלך טיפש שאהב מסיבות

היה לו טעם איום ונורא בלבוש

והוא מלך מהודו ועד כוש

וביום בהיר אחד הוא החליט החלטה משונה

לערוך משתה שימשך חצי שנה

וכשהמלך מחליט העם מקיים

מה גם שהוא זה שמשלם

וכך בלי שום סיבה נראית לעין

הוא ערך חפל'ה ונתן ליבו ביין

וככה כשהוא שיכור כלוט , מתנדנד ולא יציב

הוא התחיל לקשקש ולשיר

וכמובן שכולם היו צריכים להקשיב

ואחרי שנמאס לו לשיר בקולו העורב

מה גם שהוא הרגיש את אובדן קולו מתקרב

הוא החליט להשוויץ בוָשתי האישה

אבל מה, ושתי לא היתה כל כך טיפשה

היא סרבה להיות 'חפץ', קישוט

שיציגו לראווה  ואז יזרקו כמו כיסא ישן וחבוט

ובינתיים גם היא ערכה משתה ונתנה ליבה ביין

אבל היא, בניגוד לאחשוורוש,לא היתה שיכורה. עדיין...

ולכן כשהשליחים של המלך באו עם מרכבה לקחת אותה לבעלה

היא הטילה וטו והודיעה "אני על הסוס הזה לא עולה!"

(ואתם חשבתם שאישה עם שם כמו ושתי לא יכולה להיות כֵלה..)

השליחים ניסו לשכנע אותה ולדבר על ליבה זמן מה

ולאחר שעה קלה התייאשו והודיעו לה "את איומה!"

ואז הם הלכו בלב כבד וברגליים כושלות

לספר למלכם רב העוצמה את הבשורות המשפילות

אחשוורוש שמע את הדבר ורתח מזעם:

"הושתי הזאת ממרה את פי???? עוד פעם??"

(במילים "עוד פעם" הוא רמז

לפעם בה ביקש מושתי לאכול פשטדת נוצות אווז

ובוודאי מבין כל אדם בר דעת

שאפילו ושתי לא עד כדי כך משוגעת)

והמלך הנזעם

שלח לקרוא ליועציו כולם

ושאל אותם מה לעשות

עם אישה סוררת שכזאת

התשובה היתה ברורה כשמש ביום בהיר

"אישה כזאת בארמון אסור להשאיר!"

כי אם לא די בכך שהיא המרתה את פיו של המלך והותירה אותו בוש ונכלם

היא גם עלולה לגרום למרד של כל נשות העם!

אחשוורוש כינס את כל תאי המח שלו לכינוס מיוחד

מה שלקח פחות מרגע אחד

(טוב, נו כבר אמרנו שהוא לא היה חכם במיוחד..)

וחשב על העניין שתי דקות או שלוש

(אפילו מאמץ כזה הספיק כדי לגרום לו לכאב ראש)

והחליט במהירות ובלי מחשבה יתרה

(מה שהפך אצלו כבר להתנהגות שבשיגרה)

לשמוע בעצת השר - לזרוק את ושתי האישה הסוררת

ולקח לו אישה אחרת

אישה טובת מראה וחביבה

שתציית לו ותהיה אישה טובה

הוא שלח שליחים ברחבי הממלכה

להודיע שהמלך מחפש משהי שתמלוך איתו מהודו ועד כוש

ובתמורה, חוץ מהיוקרה שבתפקיד , תקבל גם מאתיים מערכות לבוש.

ומרדכי היהודי שמע על כך

והחליט שלשלוח לארמון את אחייניתו אסתר, הוא מוכרח

וכך, אחרי זמן לא רב

אסתר הלכה לארמון אחשוורוש בתקווה שתמצא חן בעיניו

לא עברו שנתיים, עברה שנה

והמלך החליט שתהיה חתונה

והכלה המאושרת, כפי שבוודאי כבר ניתן לשער

היא לא אחרת מאשר אסתר.

כי אסתר ,היא הדסה, מידותיה טובות

ויש לה סיכוי רציני להיות כמו אותן מלכות אהובות.

 

ובאותה שושן חי אדם רשע

שהיה זקוק לשנוי רציני בגישה

היה לו שגעון גדלות מסויים

והוא דרש שישתחוו לפניו כולם

אבל איש אחד משושן הבירה

עשה דבר איום ונורא

הוא סרב בכל תוקף לפני המן לכוּף

ונשאר מולו עומד זקוף.

המן הרשע, כפי שכונה בעם

ראה, הטמיע התרגז וזעם

הרי היה זה בזיון ובושה לא נורמאלית,

שמישהו ממרה את פיו בצורה כה ברוטאלית

והרי זה מתחת לרמתו של אדם נעלה כהמן

לבזבז על אדם אחד בלבד הרבה זמן

ולכן הוא החליט החלטה גלובלית

לחסל את כל בני עמו של מרדכי בצורה טוטאלית.

בירור קצר העלה

שמרדכי שייך לעם היהודי (גיבורי המגילה)

וכך, הוא ניגש למלכו הרם

ואמר לו - צ'מע יש מין כזה עם

מפוזר ומפורד מכל העמים

והם חבר'ה, בוא נאמר,  לא ממש נעימים

אני רוצה מעט כסף, קצת ג'ובות ביד

ואישור לחסל אותו, שום דבר מיוחד.

המלך, הסכים מייד, הטיפש

ונתן להמן בטבעת החותם שלו להשתמש

וזה כמובן ניגש במהרה

להפיץ ברחבי הממלכה את הבשורה

וכך יכול כל איש גם אם בהלכות ההתנקשות הוא לא בקי ,

להרוג יהודי ולצאת נקי

ומרדכי היהודי שמע את הדבר וראה את הטבח בעיצומו

והחליט שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ועליו להציל את עמו

הוא לבש שק והלך לארמון

ועמד שם בולט בלבושו מכל ההמון.

אסתר שמעה על כך ושלחה משרתים

להוציא את דודה מבגדיו הפשוטים

מרדכי סירב להמיר את השק

בבגדים שקיבל מהמלך שאת עמו עשק

ואסתר שלחה לשאלו מדוע

והוא השיב לה את שלכל העם כבר היה ידוע

שתודות למלך הקצת מפגר

דמם של היהודים היה להפקר.

אסתר בתגובה ערכה משתה והזמינה אליו את המן

וגם את המלך אחשוורוש, כמובן

המן, הגאוותן, החי באשליות

החליט שזו ההזדמנות שלו לעלות לגדולות

וחזר הביתה שמח וטוב לב

לספר לאישתו על המשתה המתקרב

היא אמרה לו לנצל את ההזדמנות המדהימה

ולתלות את מרדכי היהודי על עץ בגובה חמישים אמה.

למחרת היום נערך המשתה

ואסתר הקפידה להישאר צלולה ולשתות רק תה

ואחרי מספר שעות הודיעה שכבר מאוחר,

שהסתיים המשתה ושיבואו גם מחר.

בעוד שוכב המלך במיטתו נים ולא נים

ביקש לקרוא בספר הזכרונות שלו – ספר דברי הימים

ושם קרא שלפני שנים לא רבות

הציל מרדכי היהודי את המלך משני חורשי רעות

הזוממים, הם בגתן ותרש,

תכננו בחייו של אחשוורוש להתנקש

ומרדכי שישב בקרבת מקום ושמע הכל

סיפר על כך למלך ויצא שאקל, גדול.

למחרת בבוקר אחשוורוש שאל את המן, עוזרו

מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו

והמן הגאוותן, המשוכנע בגדולתו

היה בטוח שהכוונה אליו ולא לאיש זולתו

ואמר שצריך להוביל את האיש על סוס בכל העיר שכל איש יכירו

ולצרוח "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!!"

המלך אמר – "מצויין!

עשה כך למרדכי ותקפיד על כל פרט קטן."

המן ציית במצברוח איום

ונשבע בליבו במרדכי לנקום.

 

זמן המשתה השני הגיע

ואסתר, במלוא הדרה הופיעה

והמלך, הטיפש עד כדי נכות,

הציע לה כל שתרצה עד חצי המלכות.

אסתר התחמנית ענתה למלך המאוהב

שאם, ורק אם, נשאה חן בעיניו

יטפל באדם הנורא

שגרם לכך שמספר בני עמה יורד במהרה.

אחשוורוש הנרעש, מופתע ונדהם

שאל בכעס- "מי הדביל שהורה לטבוח בעם????"

המלכה ענתה לו שהיה זה המן

והוא בינתיים, ברח משם, הפחדן.

אחשוורוש שלח לחפש אחרי הסורר

ומצאו במיטת אישתו – מתחנן לפני אסתר.

חמתו בערה בו, במלך פרס

ההמן הנבזה למיטת אישתו נכנס??????

וזה בנוסף לכך שהרשה

להרוג את היהודים- איזו בושה!

 

סיכומו של  ענין –

תלו את המן

על העץ שיועד למרדכי, כמובן.

המלך נתן רשות ליהודים

לנקום את דמם של אחיהם האבודים

ובמשך כל י"ג באדר

הם רצחו פרסים כמה שאפשר

וביום הבא הם נחו וחגגו, כמובן

(חוץ מאלה שגרו בשושן

ושלהם ניתן היתר מיוחד

להמשיך ולהרוג  במשך עוד יום אחד)

וכך בכל שנה, בי"ד באדר

חוגגים היהודים את נצחונם הנהדר.