מכתב גלוי לבני רגב

שלום בני. שלום שלום ואין שלום. הנני אחד מהקבוצה שארגנה את ההפגנה ב-29 באוגוסט – תעאיוש – שותפות ערבית יהודית, פרוייקט ערים מעורבות בשתיל, ולודאים ורמלאים יקרים. בידיעה בעיתון זה ("לא נשכח ולא נסלח, דני זאק, 5.9) צוטטה הודעה מטעם העירייה, בה נאמר, שהדברים הקיצוניים שאנשי תעאיוש מוסרים בבואם ללוד הם בבחינת הסתה, ועלולים לסכן את הדו קיום וכאן אצטט:

 "... שהיה מושתת במשך כל השנים על הבנה, סובלנות, הערכה וכבוד הדדי."

אכן, הנייר סובל הכל.

תביא לי לודאי אחד שמאמין לזה.

דו קיום במובן של שני קיומים שונים, בתנאים שונים, נפרדים.

דו קיום שבין הסוס לרוכבו.

כל השנים?

לאחר הכיבוש, הטבח, הגרוש, הכליאה העירונית, ניתן היה לצפות שהמשטר ירפה. אבל לא. מצב האוכלוסייה הפלסטינית בלוד (ובכלל, ובערים המעורבות בפרט) גרוע בכל מדד ותחום. מאז הכיבוש.

ואחד מהם הוא השיכון.

פתרונות הבנייה לפלסטינים בלוד מגיעים מאוחר, בקושי, ואם כן אז בסטנדרט נמוך. ורבים הפרוייקטים לשיכון מהם מודרים פלסטינים.

הזכות לקורת גג הוכרה ע"י אמנת האו"ם לזכויות חברתיות, ואושררה ע"י מדינת ישראל. נאמר שם גם-כן, שאין להשתמש בתכנון על מנת להרוס. כלומר מה שמתבקש הוא הכשרת ופיתוח הקיים, ואף הרחבתו לסיפוק צרכי האוכלוסיה. הבנייה הלא-מוכרת ("לא-חוקית" בעגתכם) באה למלא צורך דחוף.

דבר נוסף נפל בארץ. פורסם דוח ועדת אור (דבר זה גם נוגע אליך, מפקד משטרת לוד).

חברי הועדה הנכבדים כותבים בו כי ישנה אפליה ממסדית, מכוונת, ארוכת שנים כנגד אזרחי ישראל הערבים, ואפליה זו נוגדת את עקרון השיויון. זאת ועוד – הועדה מציינת כי חלק מממשלות ישראל אף הכירו בכך שיש אפליה. והם לא מתעאיוש (ולא תושבי לוד)!

ובלוד – אתה ומפקד המשטרה צריכים לקרוא, להפנים, וליישם את הדוח.

בני! פתח את הלב. אל תהיה פיון ההרס של שרון. המשך בכיוון שבו פתח, ולצערינו לא הספיק להמשיך בו מקסים לוי, ע"ה. אתה יכול לשנות את המצב! אם נכונה השמועה, ותקציב עיריית לוד מותנה בהרס – הוצא זאת לתקשורת – ואנו נהייה אתך. הרס בית אלמנה, הגרה עם תשעת ילדיה, כלתה ונכדה אינו עוזר לדו קיום המושתת על הבנה, סובלנות, הערכה וכבוד הדדי. גם לא הרס מחסן ששופץ והותאם למגורי נכה. הפסק את מדיניות הנישול. רבים מהתושבים, להם אתה מתנכל הנם עקורים (פליטים פנימיים) ובניהם, וכעת הנכדים חווים הרס, הדרה והזרה.

עצור! יש בכוחך לשבור את השרשרת. 

אכן, רבים מאתנו באים מחוץ ללוד. מטירה ועד לבת-ים וירושלים. אך לוד שייכת לציבוריות. לוד היא,

וצריכה להיות, עניין ציבורי. לא איזו פחווה פרטית, נידחת ומוכה.

אכפת לנו ואנו אוהבים את רמלה ולוד.

אורי זקהם – תעאיוש: שותפות ערבית יהודית

כפר סבא, ארץ התפוזים העצובים