::: אולם כניסה
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
מצב רוח נוכחי:
אחלה בחלה.
היום אני אוהבת:
את הטבח במקום שאני עובדת, שבא איתי לפח הענקי, למצוא את החיוב של הכרטיס אשראי שזרקתי בטעות, וחיטט איתי חצי שעה בערמות הפסולת ב - 12:00 פאקינג בלילה.
אני ממש ממש רוצה:
חצי ליטר הייניקן ובוטנים.
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
סיפור.
כשהייתי בת 6, הסתובבתי לי ליד בריכה. ונפלתי למים העמוקים.
הוציאו אותי תוך דקה, חוץ מלהפחיד אותי לגמרי, שום דבר לא קרה.
מאז שלחו אותי לשלושה חוגים לשחייה, זה אחרי זה.
אני, עם טראומת המים שלי, האשמתי את ההורים שלי שהם שונאים אותי ורוצים שאני אמות ובגלל זה הם מכריחים אותי ללכת (כבר אז הייתי דרמטית).
אבל למדתי לשחות. בסוף.
רק מה? הסכמתי לשחות רק במים שאני יכולה לעמוד בהם. הייתי שוחה תוך כדי פזילה מתמדת לקו של 1.20 מטר (היתי נמוכה, מה לעשות).
שחס וחלילה אני לא אעבור אותו.
הייתי שחיינית מצויינת במים רדודים, ושום דבר בעולם לא יכול היה לגרום לי לעבור את הקו. כלום .
ואז, כמה שנים של שחיה בשלולית, הייתי בקייטנה.
היו לי שם כמה חברות, והן הלכו לשחות במים העמוקים. ואז אמרתי, טוב גם אני הולכת.
לקח לי בדיוק שניה וחצי להתאהב במים עמוקים ולשכוח מהפחד.
הסיפור הזה הוא דוגמה מצויינת לאיך אני עושה דברים.
כל התנאים יכולים להתאים, הכל במקום, הכל כביכול מוכן, אבל דברים מתעכבים. ולא זזים.
אני לא אעשה משהו, ואף אחד כולל אותי, לא יבין למה עוד לא עשיתי אותו.
עד שמשהו מתחבר. איזה קליק פנימי, איזה רגע שבו נופלים דברים ומתחילים להתגלגל.
ואז זה זורם.
אני חושבת שיש הרבה דברים שרציתי במשך הרבה זמן, ולא הבנתי למה הם לא קורים ואז קליק.
והם קרו. ואני גאה בהם.
ואני יודעת שהם קרו בדיוק ברגע התאים ולא דקה אחר כך.
ויש עוד הרבה דברים שאני רוצה שיקרו, ואני עסוקה בלחשוב ולשגע את עצמי בלמה הם לא קורים כבר, אם אני רוצה אותם.
ואני שוכחת שכנראה עוד אין קליק. המעגל עוד לא נסגר.
אבל זה יקרה. צריך רק סבלנות.
רק אמונה שכשאני אהיה מוכנה לעשות משהו הוא יעשה, ועד אז אפשר להפסיק להציק לעצמי. להפסיק להאשים את עצמי.
אני לא הולכת ללמוד השנה.
עוד אין קליק.