::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
"וקינאתי לך ובחושך ארבתי"
מתוך "וידוי" מאת אלכסנדר פן.
אני מקנאת ואין לי זכות. רואה מרחוק קשר מתפתח, אהבה. כמו מציצנית, ואין לי זכות. אני רוצה להגיד לה, יש לך דבר כל כך יפה בידיים. אל תתני לו ללכת. אני רוצה להגיד לו תאהב אותה יותר ממה שאהבת אותי.
כמה זמן עבר? המון. מספיק. לכאורה. לא היה צריך להיות לי איכפת. לא היה צריך לשנות לי. לא הייתי צריכה לדעת מזה בכלל. אבל אני יודעת.
ואני "אנושית". זאת אומרת, שיש בי כעס גם כשאין לי זכות לכעוס.
על מה את כועסת? שטוב להם? שיותר טוב לו איתה מאשר איתך? שהוא מצא סוף סוף מישהי שהוא יוכל לאהוב ואת עדיין לא? בת כמה את, תגידי? חמש?
מתביישת באובססיביות שלי. מרגישה יותר נבגדת מביום שבו הוא עזב. נעלבת עלבון ישן מחדש.
זה היה חייב לקרות. זה חייב לקרות. זה קרה גם לך, אז למה כל זה עכשיו?
מפחדת מהסיפורים עלי, מהאבחנות. מהראייה בדיעבד. אולי אין סיפורים. אולי הייתי פסיק. אולי הייתי ולא שיניתי כלום. אולי רק גרמתי נזק.
אני רואה אותו כותב קבל עם ואינטרנט "אני אוהב אותך" והלב שלי מתכווץ.
פעם אהבת אותי.
פעם.
אולי.
וכמו אלה שאין להם אהבה משלהם אבל מאמינים בה כנגד הסטטיסטיקה, עם הכעס והקנאה הרעים האלה, אלה שאני לא יכולה לשלוט בהם, אני רוצה שהם יאהבו הכי יפה והכי אמיתי שאפשר.