::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
תפרתי כרית.
אני לא יודעת מה נפל עלי, אבל ביום שבת הייתי צריכה לתפור כרית.
נשאר לי קצת בד מהוילון המאולתר שלי בחדר, אז ישבתי שעתיים ותפרתי ביד. מאוד מרגיע.
***
אני חושבת שהפסימיות הכי טובה שיכולה להיות לאדם, היא פסימיות כלכלית. לחשוב כל הזמן שאין כסף.
שאי אפשר לבזבז. שאין דבר כזה חיי מותרות. אוכל וסיגריות. ולא אוכל פנסי. לחם, גבינה ועגבניה. וקפה. ופסטה. וקצת שימורים. ובמבה, חייבים במבה. אבל זהו.
הבעיה שלי, היא שברגע שאני מרגישה שאחיזת מנהל הבנק שלי מתרופפת מצווארי, אני מרגישה כאילו פתאום אני עשירה.
אבל אני לא. ואז אני מגלה שהאופטימיות הזאת שלי (שמסיבה כלשהי לא מופיעה כמעט בשום תחום בחיים שלי) עולה לי הרבה.
ואז אני עושה חשבון זריז בראש, ומגיעה למסקנה שתיכף דיסקונט בא אלי הביתה לעקל לי את נעלי הבית שלי.
עכשיו, אם הייתי פסימית בנושא, ומוציאה פחות כסף, המקסימום שהיה קורה זה שהיה לי פלוס עכשיו בבנק, וכרגע אני אסתפק במינוס יותר קטן.
ואל תגידו לי משכורת ב - 10, זה לא עוזר לי.
נעבור בזריזות משיטת האופטימיות לשיטת ההדחקה.
ומעניין לעניין באותו עניין (תמיד אהבתי את המשפט הזה), רכשתי לי מצלמה דיגיטלית.
(והאדם הראשון שמעז להגיד לי משהו בנידון חוטף מטרייה בראש).
מה זאת אומרת למה? הייתי צריכה. זה היה עניין של חיים או מוות.
הייתי צריכה צעצוע חדש.
טוב, תפסיקו להסתכל עלי ככה.
ותחשבו על כל הכסף שאני חוסכת על פילם!
(אבל אני ממש נהנית איתה)
אז הנה תמונה ראשונה מיום שבת האחרון.
יצאתי למרפסת של העיר (הספסל במעלה המדרגות של כיכר רבין) לקפה, בראוני משובח וספר מצויין.
והרבה שמש.
כיף.