::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
::: אולם כניסה
::: מנות קטנות
::: קצרים
::: SMS
::: סרטים
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: קישורים
::: ארכיון
האתר מומלץ לצפייה ברזולוציה של 800X600
אני מצטערת.
על מה? אולי על פרץ האושר מאתמול, אולי שלא הצלחתי לשמור עליו יותר מיום אחד. זאת הבעיה בלהגיד שטוב לך, הפחד שזה יעלם ואז אני ארגיש מטומטמת.
למה מטומטמת?
שחשבתי שזה יחזיק יותר, שאני תמיד חוזרת לאותו מקום גם עם אני עושה עיקוף בדרך, שרימיתי אתכם.
אבל ככה זה, נכון? יש ימים טובים ויש ימים רעים ולפעמים יש יום נפלא שאחריו בא יום זוועתי והנפילה קשה.
הייתי בבית אתמול בערב. וזה שאב לי את כל האנרגיה, בלי ששמתי לב בכלל.
היום בבוקר כבר לא רציתי לקום לעבודה. לא רציתי לקום בכלל. רציתי לישון שבועיים. רציתי ללכת משם, אבל אפילו לזה לא היה לי כוח.
המקום הזה, הבית שלי, שואב ממני הכל. משאיר אותי עם מספיק אנרגיה בשביל לנשום ולא הרבה יותר מזה.
ואני מניחה שזה תמיד היה ככה. רק שלא ראיתי כמה אנרגיה זה לוקח - רק להיות שם - שזה נראה טבעי.
ועכשיו, כשאני לא גרה שם, וטוב לי במקום החדש שלי, כשאני חוזרת לשם אני קולטת איפה ביליתי את כל החיים שלי וכמה זה רע.
בית חולה. בית נגוע. היום לפני שיצאתי משם, חשבתי שצריך להצית אותו, על כל תכולתו ולתת לו לבעור עד היסוד.
מטאפורית כמובן, לא צריך להזעיק מכבי אש.
"צריך לברר פעם למה תמיד 'שעה קשה' יכולה להימשך חודשים, ורגע של חסד הוא תמיד רק רגע"
מתוך "שתהיי לי הסכין" מאת דוד גרוסמן