יום שלישי 20.11.01 16:30

מה אני אגיד לכם, טוב לי פה. חשבתי שיהיה לי קשה לבד. שיפריע לי השקט. שיהיה לי משעמם.
ולא.
לפחות לא בינתיים.
וזה לא שאני עושה יותר מדי. יש לי מוזיקה, יש לי ספרים, עכשיו כבר יש לי מחשב ואינטרנט.
החדר ראוי למגורים, השותפה נחמדה, הרחוב שקט והשכנים אומרים שלום בחדר מדגות (שינוי לטובה מהבניין הקודם שגרתי בו, שבו מפגש במדרגות היה מסתכם בנהמה הדדית, תוך כדי השפלת המבט לרצפה.
אני אפילו אסתכן ואומר שטוב לי. משהו שאני תמיד מפחדת להגיד. אני תמיד מעדיפה לקטר.

לעומת זאת, אני מרגישה קצת ברגרסיה. בזמן האחרון נראה כאילו כלום לא נוגע בי.
ואני לא אוהבת את זה.
חזרתי להיות רינה המתבודדת כמו שהייתי בגיל 16 בערך.
אז זה התאים לי, זה היה בדיוק מה שרציתי.
עכשיו כבר לא. כי עם כל הכבוד לילדה הזאת, שהעדיפה ספרים על אנשים ומוזיקה על תקשורת עם העולם, למדתי כמה דברים על עצמי ועל אנשים.
וזה כבר לא מספיק לי. אני צריכה דברים שלא יכולים לבוא רק ממני.
ועכשיו זה נראה שאת כל מה שהשגתי בשנים האחרונות, לא בלי מעט מאמץ, איבדתי.
ואני שוב צריכה לעשות את העבודה בשביל להחזיר את הדברים האלה אלי.
זה אמור להיות קל יותר כי כבר עשיתי את זה פעם.
נכון?

::: הפרק הקודם
::: ארכיון