::: אולם כניסה
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: ארכיון
::: היסטוריה
יום ראשון 19.5.02 16:20
"יש רק שתי אפשרויות. להיות מיומנת או אדישה. את יכולה להוציא מתחת ידייך עוגת אמן, או משהדבר לא עולה יפה, את יכולה להצית עוד סיגרייה, להכריז כי את אבודה בנושאים שכאלה, למזוג לעצמך ספל קפה נוסף ולהזמין עוגה מן המאפייה. "
מתוך "השעות" מאת מייקל קנינגהם.
אני די חייה בין שתי האופציות האלה. אם את לא מצויינת, תשכחי מזה ותשאירי את זה לטובים ממך. אם יש מישהו שיכול לעשות מה שאת עושה יותר טוב, זה לא שווה את הטרחה.
אם זה לא יצא בדיוק כמו שראית את זה בעיני רוחך, זה כישלון.
קל לנווט בין שני אלה. הצלחה-כישלון. שחור-לבן.
ככה משכתי את ידי מיותר מדי דברים.
ואז מבינים שהחיים בין שני הקצוות האלה הם מייאשים.
הם בלתי אפשריים. כי או שאת הצלחה, או שאת כישלון.
ורובנו נעים בין שניהם, נוגעים לפעמים באחד מהקצוות וחוזרים לאמצע. שם החיים מתנהלים.
זה לא קל, להתחיל לחיות בלי לקטלג כל דבר במקום שלו.
זה נעשה יותר קשה עם הזמן להחליט מה הצלחה ומה כישלון.
אני נעשית יותר ויותר טובה בלא להכריז.
בלא לקרוא לכל צעד בשם.
בלראות מה אני רוצה לעשות ולא במה יצא מזה.
זה פחות מלחיץ מצד אחד, כי חותמת הגומי הגדולה לא מעל הראש שלי יותר, ומצד שני חסרה לי הידיעה המוחלטת.
כי תחום אפור, הוא מבלבל. הוא משתנה לפי מצבי רוח, לפי זוית הראיה, לפי תגובות הסובבים.
מה אני אגיד לכם. אפור.
אבל כל עוד אני בסדר בלהיות שם, זה פשוט בסדר.
כמה פשוט.
::: אולם כניסה
::: מי אני
::: כיתבו לי
::: ארכיון
::: היסטוריה