יום רביעי 10.10.01 2:50

הימים האחרונים עוברים עלי בלרצות משהו אחר. לא משנה מה, אני רוצה אחר. אם אני במחשב, אני רוצה לראות טלוויזיה. אם אני קוראת ספר אני רוצה לראות סרט. אם מתקשרים אלי חברים, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אם הם לא מתקשרים, אני כועסת על זה שהם מזניחים אותי, אם אני בבית אני רוצה לצאת, אם אני בחוץ, אני רוצה לחזור. אני רק מחכה שזה יעבור, כי זה כמו לחיות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע עם ילדה בת ארבע שמתזזת אותי.
טוב מותק, תתבגרי קצת. אין לי כוח אליך.

אבל היום, בעשר הדקות שבהן התחשק לי לקרוא, מצאתי משהו שעודד אותי קצת. אז לשנס אופטימיות, (אני מדברת לעצמי כרגע, אתם רשאים להתעלם), אלה רק כמה ימים רעים, זה יעבור. דברים יזוזו, אני אפסיק לרדוף אחרי עצמי, החורף יבוא, גלידה תהיה נטולת קלוריות, מטוסים יפסיקו ליפול כמו זבובים, יבוא קץ לרעב ולמלחמות.
הו, כן.

מתוך "ספר האי נחת" מאת פרננדו פסואה, הוצאת בבל.

"למצב הנוכחי של נפשי יש סיבה. הכל סביבי מתנתק ומתפורר. איני עושה שימוש בשני הפעלים הללו במובן המעציב. בסך הכל ברצוני לומר שבקרב בני האדם שאני בא איתם במגע מתרחשים, או עומדים להתרחש, שינויים, קיצים של תקופות חיים, ושכל זה ... רומז לי באיזשהו אופן מסתורי שאינו ברור לי, שגם חיי חייבים להשתנות ואכן עומדים להשתנות. יש לשים לב שאיני מאמין ששינוי זה יהיה לרעה. אני מאמין שההפך הוא הנכון. אך מדובר בשינוי, ובשבילי, שינוי, המעבר מדבר אחד למשנהו, הוא מוות חלקי. וכך מת דבר מתוכנו, והעצב על מה שמת ועל מה שקורה אינו יכול שלא לגעת בנפשנו."

אולי זה לא נראה אופטימי בקריאה ראשונה, אבל בשבילי זה כן. כי שינוי זה טוב. זה מאתגר, זה חדש, וזה מעניין. הבעיה היחידה שנלווים אליו תחושות על סף העצב. שלב המעבר הוא קשה. לראות דברים משתנים, אנשים סביבי משתנים, לארגן מחדש את המציאות כפי שאני מכירה אותה. ללמוד עוד כמה דברים. חלק ממני רוצה כבר שהכל יהיה מאורגן. שהכל יסתדר לו בתבניות, אבל זה ייקח זמן.
ואז זה ישתנה שוב.

::: הפרק הקודם
::: ארכיון