יום חמישי 1.11.01 23:30

יש לי הרבה דברים לכתוב ואני מנסה להחליט איפה תהיה נקודה טובה להתחיל. מסתבר שזאת הבעיה בזמן האחרון.
להתחיל.
מלבד פרץ האופטימיות שהיה ביום ראשון בגלל הגשם והעננים, היה לי שבוע די רע.
שבוע בודד, שבוע מפחיד, שבוע מתסכל.
אבל מה קרה, אתם וכל הסובבים אותי שואלים.
כלום. שום דבר לא השתנה. לא קרה כלום.
אז מה מפחיד אותך?
לילות התחילו להפחיד אותי. קמתי בכל בוקר השבוע והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא שיהיה היום עוד לילה שצריך לעבור. עכשיו גם את הימים צריך לעבור. כאילו כל העכשיו הזה זה רק משהו שצריך לשרוד.
השבוע היו רגעים שבהם הרגשתי שאני מבינה איך אדם יכול לאבד את שפיותו.
כולם אומרים לי שזה השעמום, שאני יותר מדי זמן בבית. שאני צריכה למצוא מסגרת כלשהי. שאיבדתי פרופורציה. ואני יודעת שהם צודקים, וחלק ממני נורא רוצה להתנצל כל הזמן על זה שאני ככה. על שאני כנראה אחראית על מצב הרוח הנוכחי שלי. על זה שאני לא עושה כלום בשביל לשנות אותו.

"i began to feel claustrophobic. the walls of the flat weren't exactly closing in on me, but i did feel incredibly constrained by them. i was in a prison where i had the key, but no reason to use my freedom."

from "my legendary girlfriend" by mike gayle.

ככה זה מרגיש.

כמעט שטסתי ללונדון היום. אתמול החלטתי שאני צריכה שינוי מקום ואווירה. כשקול ההגיון לוחש לי מבפנים "את יודעת שזה לא יעבוד נכון?". אבל רינה התעקשה כמו שרינה יודעת להתעקש. ניסיתי להשיג טיסה להיום ולא ממש הלך לי. אז ויתרתי. די הוקל לי. זה חסך לי את ההסברים לכל אלה שישאלו מה פתאום עשיתי דבר כזה, את האכזבה כשהייתי מגיעה לשם ומגלה שכרגיל אני לא ממש יכולה לברוח, אם מה שאני בורחת ממנו הוא אני. וכמובן חסך לי הרבה כסף.

אמרתי שאני אוהבת פרות? שיר על פרה :

פרת הסבל הקדושה מאת אגי משעול

בשעת בין זאב לכלב מסתובבת בחצרי פרת הסבל הקדושה
כאילו הודו פה. פרת טלאים פרה שמנה פראפרא
פרה יא פרה מה את מחפשת במקום בו נובט האוי האינך רואה
כמה אני עייפה ואפילו לא יודעת אם אני רוצה לישון
או למות.
יבלית הפרנסה מכסה אותי ומעבירה עלי לוכסן שתיקה
ואין לי כלום חוץ מחום הטמטום של עיניך וגם
איני במיטבי, מלופפת על הכלום ככעך על חור
והצחוק שלי הוא הבל נשוף והפנים שלי הם הבל הבלים
וגופי הוא הבלותא אחת גמורה מצד אחד
הפחדמוות הויה ומצד שני בהייתך
דבר אחד בטוח אדוני רועי
שאבוד לי פה
שלא החלטתי אם לשחוט אותך או לכתוב אותך
כשאת נחה בסימן הגרפי שבין הבתים לוקחת את החיים
באופן לא אישי כמו זיקפת בוקר. כבר קופצות לי
שורות עלייך על הורוד הנפלא האצור בעטינייך עודו פקוק
בקונטור סגור כשאני בודה ובודה עלייך מגדלים מלוליים
אם כי אין סבל במילה סבל ובסוף תינעץ בי חרב הפיפיות
שהשירה שלי מפנה כלפי עצמה.

אני מלחיצה את עצמי יותר מדי. אני חושבת שכולם מסתכלים עלי ושומעים אותי מתבכיינת על כלום ולא מבינים מה אני רוצה בכלל. אני נוזפת בעצמי וזה רק הופך את כל הג'אז הזה ליותר גרוע.
אני רוצה להבטיח לכולם שזה תיכף עובר, שזאת תקופה, שדברים נמצאים לפני תזוזה.
שגם זה בסדר.

אתם מאמינים לי?

::: הפרק הקודם
::: ארכיון