הצער שאין דומה לו
אריק שלוסר
The Atlantic Monthly; September
1997; A Grief Like No Other; Volume 280, No. 3; pages 37 - 76
בכל
חודש מתכנסים 03-04 גברים ונשים בכנסיה Our Lady of
Sorrows בקנזס-סיטי,
מיזורי. הם נפגשים בבנין מודרני נמוך, באולם
הקהילה. הם מביאים עוגיות, משקאות, עלונים,
פנקסים ותמונות של הילדים שלהם. הם יושבים
בכסאות מתקפלים סביב שני שולחנות גדולים. יש
ביניהם לבנים, שחורים, היספנים, משכבות
אוכלוסיה שונות. זה נראה כמו ישיבת ועד ההורים.
הפגישה מתחילה מכך שכל אחד מסביר בתורו, מדוע
בא לפגישה. כל סיפור נראה יותר צורב ויותר
מזעזע מהשני. זוהי הפגישה החודשית של הורי
ילדים נרצחים, הסניף של קנזס-סיטי, קבוצת
תמיכה לקרובי משפחה וחברים של קורבנות הרצח.
על הקיר שלט ועליו בכל ריבוע תמונה של פנים
שונות, לרוב פנים של בחורים ובחורות צעירים,
תמימים, מלאי תקווה, לא מודעים לגורלם הצפוי.
השלט נראה כל כך אמריקאי
וכך גם האלימות שהביאה את המשפחות לחדר
הזה.
הפחד בפני הרצח
גדל למימדים כה
ענקיים בארה"ב שהוא משאיר כתם, כמו אות קין,
על כל אחד שהרצח נוגע בו.
אפשר היה לצפות שיתנו למשפחות של הנרצחים
תמיכה, שיקיפו אותן ביחס אוהד בתוך הקהילות
שלהן. אולם במציאות הן מרגישות מבודדות,
מבוהלות, מבוישות, שקועות ביגון ורגשי אשמה,
כועסות של המערכת השיפוטית, ומנודות על ידי
חבריהם הותיקים. אמריקאים שעדיין מוקסמים
מרצח לא הגיעו עדיין להבנת התוצאות ההרסניות
שלו. כתוצאה מזה, משפחות הקורבנות צריכות לחפש
תמיכה זו מזו. ברחבי ארה"ב נפגשות כל חודש מאות
קבוצות תמיכה, כמו זאת שבקנזס-סיטי. קשה לתפוס
את מימדי שפיכות הדמים בארה"ב, זה נראה כמו
טבח במלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. במשך שני
העשורים האחרונים נרצחו קרוב לחצי מליון
אמריקאים, ו- 5.2 מיליון נפצעו מירי - יותר קורבנות מאשר
חללי המלחמות בצבא ארה"ב במשך 002 שנים
אחרונות.
שיעור הנרצחים
בארה"ב (מספר נרצחים לשנה
לכל 000,001 תושבים) ירד משנת 2991, במיוחד בניו-יורק.
ובכל זאת הוא עדיין גבוה בהרבה מאשר במערב
אירופה וביחס למצב בארה"ב לפני דור אחד.
בימינו שיעור הרציחות עומד על
8 ל- 000,001 תושבים, כמו בשנת 9891. 07 אחוז
מהרציחות הן מנשק חם. 09 אחוז מבוצעות על ידי
גברים.
במקום לעורר סלידה מאלימות, הפגנות
המוניות, תנועת מחאה נגד הטבח היום-יומי,
התגובה היא שונה לגמרי: תרבות הרצח, כשהרוצח
במרכזה. אדגר פו המציא את הסיפור הבלשי לפני
יותר מ- 051 שנה, וצהובונים תמיד פירסמו סיפורי
פשע כדי למשוך קוראים. אבל רק בשנים האחרונות
הרוצח הסדרתי הפך להיות סמל לאומי, עושים
סרטים עליו, כותבים ספרים ומוזיקה.
משנת 6691 פורסמו
מאות ספרים שעוקבים אחרי דרכי ההרס של
הרוצחים. נראה שלכל רוצח סידרתי יש כותב
ביוגרפיות אחד או שניים. ורק קומץ של ספרים
הסתכלו על הרצח מנקודת מבטו של הקורבן. הסרטים
עוד פחות. סרטים רבים בנושא הזה הם אף סרטי
קומדיה.
אפילו האליטות
האקדמיות נמשכות לרוצח, שהיה במשך זמן רב
במוקד התענינותם של פסיכיאטרים, סוציולוגים
וקרימינולוגים. נערך מחקר נרחב של הרוצחים
כדי לחזות את ההתנהגות האלימה שלהם, להבין את
הרקע הסוציאלי שלהם, לרסן אותם, לשקם אותם
מבחינה סוציאלית, מוסרית ורוחנית. בעשרים
וחמש שנים אחרונות מאות מאמרים בכתבי-עת
פסיכיאטריים הוקדשו לחקר המוח של הרוצח. פחות
מתריסר חקרו איך הרצח משפיע על משפחת הקורבן.
חוקר התיאטרון, לורנס סנליק, במחקרו על
הרצח בספרות רומנטית, השתמש
בביטוי, "יוקרת הרוע", שמסביר
את העיסוק האובססיבי של החברה שלנו ברוצח
תוך כדי התעלמות מהקורבן. הרוצח הוא דמות רבת
עוצמה שמעיזה להפר את העיקרון המרכזי
של כמעט כל חברה אנושית: אל תרצח. חבר
בכנופיית פושעים אמר פעם: "אין תחושת כוח
חזקה יותר, ממה שאתה מרגיש כשאתה לוקח
חייו של בן אדם אחר". רוב הרוצחים הסדרתיים
מונעים על ידי תשוקתם לעוצמה, על ידי שאיפתם
לשליטה על חיים ומוות שבדרך כלל מיוחסת
לאלוהים. כשהרוצח הוא הגיבור הראשי של הסיפור,
אנחנו יכולים בדרך עקיפה לחוות את העוצמה.
הקורבן הוא נפש מובסת, לוזר במאבקי הכוח האלה.
יתכן שקל יותר
להזדהות עם הרוצח. לעשות את ההפך משמעותו
להיות בצד של נטולי העוצמה
ולהתמודד עם אמיתות מטרידות.
לפני עשרים שנה
לוסי פרידמן, המנהלת של הסוכנות לעזרה
לקורבנות בניו-יורק, עזרה לארגן את אחת
מקבוצות התמיכה הראשונות
למשפחות הנרצחים. פרידמן אומרת, שלמשפחות הנרצחים
מתיחסים לעתים קרובות כאל מוקצים, שצריך
להתרחק מהם, כי הם מביאים מזל רע. בני המשפחות
מרגישים מקוללים.
אפילו היועצים שעובדים אתם חשים שהם מקבלים
סטיגמה כשעוסקים בעבודה הזאת. מה שהמשפחות האלה לומדות סותר את
האופן שבו שאר האנשים היו רוצים לראות את
העולם. אנחנו רוצים להחזיק באשליה של בטחון,
אומרת פרידמן; אנחנו רוצים להאמין שילדים
להורים טובים לא יפגעו אף פעם. סירובנו להכיר
בגורלם המר של קורבנות הרצח ומשפחותיהם הוא
צורה מסוכנת של הכחשה - בריחה מהמציאות, שמאפשרת
לאלימות הקטלנית לפרוח.
הדבר לו זקוקים קרובי קורבנות הרצח הכי
הוא הקשבה. סיפורים של כמה מהם בקנזס-סיטי
מבהירים את המשמעות האמיתית של הרצח בארה"ב.
קנזס-סיטי היא לא בירת הרצח של ארה"ב. היא
עיר בינונית במרכז ארה"ב עם רמת אלימות
דומה לזו שבערים רבות
אחרות. התוצאות של הרצח בקנזס-סיטי הן דוגמה
למה שאנשים רגילים עוברים כל יום ברחבי ארה"ב.
תרבות הרצח עוטפת אותנו, כמו ערפל כבד ומרעיל. אם
אנחנו נסתכל על קורבנות הרצח ונקשיב
למשפחותיהם, אולי נגלה את המוצא.
הרייט
סמית נולדה ב- 9291 במשפחה של 21 ילדים, כולם
בריאים וחזקים. היא היתה אחת הראשונות במשפחתה
שלמדה בתיכון.
כשהיא למדה
במכללה לאחיות פגשה אדם צעיר אלברט סמית.
הרייט היתה נמוכה וחזקה ,אל היה גבוה ובעל מזג
סוער. הוא היה בנו
של פועל וגדל בתנאים קשים: בלי חימום מרכזי,
מים זורמים וחשמל. אחרי שרותו הצבאי בזמן
מלחמת העולם השניה ונפילת אחיו באחד הקרבות,
הוא התכוון להיות פועל כמו אביו. אבל הוא קיבל
מלגה ללימודים באוניברסיטה ולמד מנהל עסקים.
לאחר שהתחתנו וסיימו את לימודיהם אל והרייט
עברו לקנזס-סיטי. הם קנו בית והתחילו לעבוד, כל
אחד במקצועו. נולדו להם חמישה ילדים, שלושה
בנים ושתי בנות. למרות כל הקשיים שהיו להם
בצעירותם אל והרייט אף פעם לא היו עדים לשום
פשע אלים ואף פעם לא פחדו ממנו.
בחג המולד 6891 הרייט הכינה ארוחת ערב גדולה לילדיה ונכדיה,
סך הכל 91 אנשים. 01 ימים אחרי זה מלאו לבתם טרי 32
שנים ולבתם השניה, קתרין, 13. טרי עבדה בתור
מזכירת הדיקן במכון הטכנולוגי, קתרין עבדה
בדואר. ביום שני 91 לינואר 7891 המנהל של טרי
צילצל למשפחת סמית והודיע שטרי לא באה לעבודה
ושאף אחד לא עונה לטלפון בביתה. טרי היתה
אחראית מאד, היא לא יכלה להעדר מהעבודה ולא
להודיע. הרייט טילפנה לקתרין, שגרה ליד אחותה.
קתרין הלכה לביתה של טרי. הדלתות היו נעולות,
הוילונות סגורות, ומכוניתה של טרי עמדה בחוץ,
מכוסה בשלג. אל ניגש לבית אחרי העבודה והשאיר
פתק על הדלת.
אל והרייט בילו
כמעט כל השבת עם טרי. היא באה לעשות כביסה, והם
פיטפטו וצפו בטלויזיה ביחד. טרי היתה הצעירה
בין כל הילדים, ילדה קטנה שבזכותה הם היו
נשארים צעירים לנצח. היא היתה בחורה חמה
ותומכת ויחד עם זאת בעלת כח רצון רב, בדיוק כמו
אמה. היא טילפנה להוריה לפחות פעם ביום. היא
התגוררה בבית שכור במרחק של כמה בלוקים. בשבת
היא אמרה שיש לה בעיות מסוימות עם החבר שהיא
גרה אתו, גארי רולינגס הבן. הוא היה מדוכא
לאחרונה, הם לא הסתדרו והיא חשבה על פרידה.
רולינגס היה ביישן, יפה ואינטלגנטי, מבוגר
מטרי בחמש שנים, נגר במקצועו, בנו של פקיד בנק.
אל והרייט אהבו אותו מאד וחשבו שהוא ג'נטלמן
אמיתי. רולינגס היה בחגיגת חג המולד שלהם ואמר
לזוג סמית שזה היה בשבילו חג המולד היפה ביותר
במשך שנים רבות. הרייט השתדלה מאד לא לדאוג.
היא חשבה שאולי הם ברחו כדי להתחתן.
בערב הרייט
עבדה במשמרת מאוחרת בבית-חולים. בבוקר של יום
שלישי הפתק של אל היה עדיין על דלתה של טרי,
ולא היו שום עקבות טריות בשלג סביב ביתה. אל
טילפן למשטרה. קצין משטרה נפגש עם הזוג סמית
ליד ביתה של טרי. הוא טיפס לתוך הסלון דרך
החלון. הוא הסתכל בכל הבית. הוא מצא את טרי
במיטתה עם פניה למטה, מתחת לערימה של סדינים
ושמיכה, עם סימן ירי אחד על ראשה מאחור. התרמיל
של הקליע היה על השולחן ליד המיטה. ידה הימנית
של טרי ירדה מהמיטה כאילו היא ישנה.
בזמן שחוקרי
הרצח חיפשו אחרי גארי רולינגס, הצטיירה תמונה
שונה של הבחור. חבריה של טרי ספרו במשטרה
שרולינגס התנהג באופן מוזר במשך השבועות
האחרונים. הוא גם נהג בטרי באלימות פיזית.
במריבה האחרונה הוא זרק סכין וכמעט פגע בה.
טרי דיברה על התנהגותו העויינת בחוסר רצון.
היא היתה טובת לב ורצתה להגן על חברה. היא
תיכננה להפרד מרולינגס, אבל פחדה ממנו. טרי לא
סיפרה על האלימות הפיזית להוריה ואחותה.
גארי רולינגס
האב סיפר לחוקרים שלבנו היו בעיות נפשיות
שלוש שנים לפני כן, כשהוריו נפרדו. הבן היה אז
נשוי והיו לו שני
ילדים קטנים. הוא טען שיש לו כוחות על-טבעיים
והיתה לו מחלת רדיפה. רולינגס אושפז ואובחנה
אצלו סכיזופרניה. בזמן אישפוזו אשתו עזבה
אותו. רשמו לו מינון
גבוה של תרופות ושיחררו אותו מבית-החולים. לא
היו לו פרנויה והזיות והוא הרגיש הרבה יותר
טוב. אבל לאחר זמן רולינגס התחיל להתיחס
לתרופה שלו כאל רעל והפסיק לקחת אותה. חזרו
אליו מחשבות מוזרות ומופרעות. אביו התחנן
שהוא יקח את התרופה. הם רבו
על כך ולפני הרצח של טרי הם לא דיברו במשך
חודשיים.
המשטרה פירסמה
מודעה שגארי רולינגס מבוקש ושהוא יכול להיות
חמוש ומסוכן. הוא היה אספן של נשק וצלף. מאמציו
להתקבל לצבא נכשלו. לפני הרצח אהבתו לנשק לא
נראתה חורגת מהנורמות. שני בניה של קתרין
התפעלו מגארי. הוא נראה בחור טוב, לו היה בו
שום דבר מבהיל. רולינגס קיבל את הנשק שלו
בחנויות נשק מקומיות. כדי לקבל נשק חצי
אוטומטי רולינגס חתם על הצהרה שהוא לעולם לא
סבל מהפרעה נפשית ולא היה מאושפז בכפייה. הוא
לא שיקר: הוא התאשפז מרצונו החופשי.
יום לאחר
שגופתה של טרי נמצאה, קתרין נכנסה לביתה של
אחותה והתחילה לארוז את כל חפציה כאחוזת
טירוף. קתרין וטרי היו קרובות
מאד. למרות שהיה ביניהן הבדל של שמונה שנים, הן
התיחסו אל עצמן כאל תאומות וחברות בנפש. קתרין עשתה היכרות
בין רולינגס לטרי שנה לפני כן, ועכשיו היא
רצתה לקחת את חפציה מהבית כמה שיותר מהר. חלק
ממנה סירב להאמין שטרי מתה. ואם טרי עדיין חיה,
באיזשהו מקום, איכשהו, היא תזדקק לחפציה.
קתרין פחדה שרולינגס יכול לחזור ולהרוס כל מה
שהיה שייך לטרי, כל מה שהיא אהבה. בעלה של
קתרין ואחד מאחיה עזרו לה לקחת את הכל. אל סמית
לא היה מסוגל להכנס
לביתה של טרי. הוא אמר: "הייתי שורף אותו
במקום להכנס".
קרוב ל- 006 אנשים
היו בלוויה של טרי בבוקר קר וסוער. הכומר נשא
הספד יפה, למרות שהוא לא הכיר את טרי. בנו של
קתרין הסתכל על דודתו בארון הפתוח ורצה לתת לה
נשיקה שתחזיר אותה לחיים. אל לא רצה שהלוויה
תסתיים. הוא ביקש מהכומר לקרוא שוב את פרק 32
מתהילים. אחרי הלוויה הוא מצא פתק בטנדר שלו,
שאחד מנכדיו כתב בבית הקברות. בפתק היה כתוב:
"אבא, קר לי" ואל ראה מיד בדמיונו את טרי
שוכבת באדמה וקוראת לו במילים האלו. המשפט הזה
רדף אותו שנים רבות.
051 קרובי משפחה
של אל והרייט התכנסו בכנסיה לארוחה. כשהם חזרו
הביתה, צילצל החוקר ואמר שגארי רולינגס נעצר.
הוא נתפס בלילה הקודם במרכז קניות בטקסס, הוא
התכוון לשדוד חנויות, היה לבוש בבגדים שחורים,
כפפות ומסכה. קציני המשטרה מצאו במכוניתו
מצבור של נשק מכל הסוגים.
רולינגס
הודה ברצח. הוא הסביר שטרי לא רק תיכננה לעזוב
אותו, אלא גם החליטה להרוג אותו בהרעלה
בזכוכית כתושה.
רולינגס סבל
מנדודי שינה לאחרונה. אחרי שטרי נרדמה, הוא
ישב על המיטה במשך שעות, שקוע בכעס ומצוקה
נפשית. לאחר מכן הוא הוציא את הרובה מתחת
למיטה, ירה בטרי בשנתה, חיכה עוד כמה שעות, בדק
את הדופק שלה כדי לוודא שהיא מתה, נעל את הבית,
וברח.
לפי חוקי מדינת
מיזורי האישום ברצח מדרגה ראשונה יכול להביא
לפסק דין מוות. אולם צפוי היה שרולינגס יואשם
ברצח מדרגה שניה, שעליו העונש המקסימלי מאסר
עולם. כמה ימים אחרי המעצר הרייט טילפנה לתובע
וויטוורט שמונה לטפל בתיק זה. הוא אמר לה
שהמשפט יהיה אולי בעוד שנה. רולינגס יכול
לבחור בין להודות באשמה תמורת עונש מופחת, או
לא להודות באשמה ולטעון לאי-שפיות. וויטוורט
חשב שטענת אי-שפיות לא תחזיק מעמד בבית משפט,
כי לרולינגס היה מניע ידוע לרצח טרי, היא רצתה
לעזוב אותו. על ידי בריחתו רולינגס הוכיח שהוא
הבין שביצע פשע כשרצח את חברתו. ההגנה אולי
תמצא פסיכיאטרים שיעידו שרולינגס מונע על ידי
"דחף בלתי ניתן לשליטה", אבל וויטוורט
אמר שהוא ימצא פסיכיאטרים שיגידו בדיוק את
ההפך.
החודשים עברו,
הרייט טילפנה לפרקליטות פעם, פעמיים בשבוע
לעקוב אחרי ההליכים. רולינגס הורשע ברצח
מדרגה שניה. לאחר הבדיקה הראשונית
נמצא שהוא אינו מסוגל לעמוד למשפט. הוא
נשלח להסתכלות נוספת. בדצמבר הרייט גילתה
שהתובע וויטוורט לא עובד יותר. מחליפו
מאקקאון לא היה להוט אחר
התיק הזה. באביב 8891 רולינגס נמצא מסוגל לעמוד
למשפט. תאריך המשפט נקבע לספטמבר ונדחה בכמה
שבועות. מאקקאון אמר לזוג סמית שיהיה קשה
לגבור על ההגנה בשאלת אי-השפיות, ושבכל מקרה
הוא עובר לעבודה אחרת. ב- 3 לאוקטובר הם טילפנו
למחליפו, קלוז. למרות שעדיין לא למד את
העדויות, הוא עודד אותם. היה נדמה שיש לו עניין
אמיתי בתיק הרצח של בתם.
יומיים לאחר
מכן השופט מצא את גארי רולינגס לא אשם ברצח
טרי סמית בגלל אי-שפיות. הפרקליטות הסכימה
לעיסקת טיעון. שבוע לאחר מכן אל והרייט צילצלו
לפרקליטות לברר אם נקבע תאריך המשפט. נאמר להם:
"אנחנו קיבלנו את עמדת ההגנה לגבי אי-השפיות,
המשפט נגמר". אל והרייט היו המומים. דייל
קלוז אמר להם לאחר מכן שגארי רולינגס הינו אדם
חולה שבודאי יבלה את שארית חייו במוסד סגור
לחולי נפש.
לאחר שאל
והרייט הקדישו מחשבה רבה יותר לעיסקת הטיעון,
הם הרגישו סיפוק. היה להם ידע רב על
סכיזופרניה. הרייט עבדה במחלקה פסיכיאטרית,
ואחד מבניהם היה חולה סכיזופרניה. הוא גר לידם,
לא מסוגל לעבוד ומטופל בתרופות חזקות. הרוב
הגדול של חולי הסכיזופרניה לא ביצעו מעולם
פשעים אלימים. אבל גארי רולינגס חצה את הקווים;
הוא רצח בתגובה לאיום מדומה. במצב כזה רוב
חולי סכיזופרניה היו פשוט מסתלקים. איזה איום
גדול היתה יכולה להטיל טרי בזמן שהיא ישנה
עמוק? מחלת הנפש של רולינגס היתה קלה כך
שאחרים, ואפילו הזוג סמית, לא שמו לב לשום
סימני אזהרה עד שהיה מאוחר מדי. אל והרייט לא
רצו לראות את רולינגס נענש באכזריות בבית-סוהר
ממשלתי; הם רק רצו שיחזיקו אותו במוסד סגור.
באביב 0991 הרייט
טילפנה לפרקליטות ונודע לה שרולינגס הגיש
בקשה לשחרור על תנאי. הישיבה היתה צריכה
להתקיים בעוד שלושה ימים. רולינגס ביקש לעזוב
את בית-החולים כדי לגור עם אביו.
הישיבה התקיימה
בבית-משפט אזרחי. זה כבר לא היה תיק פלילי,
גארי רולינגס נמצא לא אשם ברצח. ייצג אותו
עורך-דין ממשרד התובע הראשי של מדינת מיזורי,
שפעל מטעם המחלקה לבריאות הנפש. הפרקליטות
מצידה שלחה מתמחה צעיר, סטודנט למשפטים, שעיין
בכמה ספרי פסיכולוגיה. הוא היה צריך להתנגד
לשיחרור.
השופט הסביר
שחולה, כמו גארי רולינגס,צריך לקבל טיפול,
וכשהוא אינו מהווה יותר סכנה לחברה, הוא יכול
להשתחרר מבית-החולים. הפסיכיאטר העיד
שרולינגס נמצא בקשר עם המציאות, שלא היתה לו
התנהגות פסיכוטית, שהוא מצטער על רצח חברתו,
ושהוא הבין את הצורך לקחת את תרופתו באופן
סדיר. הוא ועוד פסיכיאטר אחד הודו שללא תרופה
רולינגס עלול שוב להרוג.
קתרין העידה
שהיא חייה בפחד תמידי מגארי רולינגס. היא
אפילו פחדה להעיד כשהוא ישב באולם בית-המשפט.
הרייט קראה תצהיר שהכינה מראש וטענה
שסכיזופרניה פרנואידית אינה ניתנת לריפוי,
ושרולינגס חיב להיות במעקב עד סוף חייו, ושללא
פיקוח רפואי הוא מהווה סכנה לעצמו ולזולת. היא
ביקשה מבית-המשפט להחזיק אותו במוסד סגור.
השופט לא שיחרר את רולינגס, אבל היתה לו זכות
חוקית להגיש בקשה לשיחרור עוד פעמים רבות.
עכשיו זה היה שאלה
של זמן מתי הוא יעזוב את בית-החולים לחולי נפש.
משפחת סמית
נסעה הביתה וזמן קצר לאחר מכן השופט שינה את
החלטתו והעניק לרולינגס שיחרור על תנאי, אבל
לא בתנאים שהוא ביקש. הוא הוגבל לביקורים
יומיים בבית-חולים תחת השגחת אביו.
אל והרייט
הרגישו נבגדים לא רק על ידי השופט הזה, אלא על
ידי כל המערכת השיפוטית. הפרקליטות לא התיחסה
אליהם ולאחר מכן הטעתה אותם. המשרד לבריאות
הנפש התיחס אליהם בהתנשאות כאילו אין להם
זכות להתערב. גארי רולינגס לא יצר אף פעם מגע
עם משפחת סמית להבעת חרטה. אף אחד ממשפחת
רולינגס לא בא ללוויה של טרי ולא שלח תנחומים.
שלוש שנים וחצי אחרי מותה של טרי בלבד רוצחה
יוכל לבלות ימים
אחדים יחד עם אביו. בעיני החוק שום פשע לא בוצע
נגד משפחת סמית; הפשע בוצע נגד המדינה. העולם
התהפך. כולם נראו דואגים מאד לרוצח וזכויותיו.
אל והרייט הבינו עכשיו שלקורבנות הרצח
וקרוביהם אין שום זכויות.
בחברות רבות
לאורך ההיסטוריה פעולת הנקמה על רצח בוצעה על
ידי משפחת הקורבן.
אם משפחת הרוצח התגוננה, התוצאה היתה סכסוך
דמים - ונדטה - שיכול היה להמשך על-פני דורות.
האבות
המייסדים של ארה"ב לא עסקו במעמד חוקי של
קורבנות הפשע ומשפחותיהם. המערכת החוקית פעלה
בלי כוחות משטרה ותביעה ציבורית. האזרח יכול
היה לחקור את הפשע, להשיג מעצר, ואז לשכור עורך-דין
לכתיבת כתב האישום ותביעה.
הסתמכות על
תביעה פרטית היתה ללא ספק לטובתם של העשירים,
אבל העמידה גם את הקורבן במרכזה של
המערכת השיפוטית. אבות החוקה, שנלחמו נגד
המלוכה, הכירו בצורך להגן על זכויותיהם של
הנאשמים. באותה תקופה זכויות הקורבנות לא
נראו בסכנה.
במאה התשע-עשרה התפתחו מנגנוני המשטרה
והפרקליטות. אכיפת החוק הועברה מהאזרחים
לאנשים מקצועיים. הממשל הפך
להיות הצד הנפגע במעשה פלילי. קורבנות הפשע
נדחקו לשוליים, והוערכו בעיקר כעדים בבית-המשפט.
העניין הגובר בשיקום שם דגש עוד יותר חזק על
הפושע. תאורטיקנים שאפו לגלות את הסיבות
הסוציאליות לפשע. גורלו של כל קורבן נראה חשוב
פחות במערכת הגדולה כשהפשע
לא רק בוצע נגד החברה אלא גם נגרם על ידי החברה.
הקורבן לא
עניין את
הקרימינולוגים והשינוי חל רק לאחר מלחמת
העולם השניה, כשהנס פון הנטיג כתב את עבודתו, הפושע
וקורבנו (8491), שהיוותה ציון
דרך. פון הנטיג היה קרימינילוג גרמני שהתגורר
בקנזס-סיטי. לעבודתו היתה השפעה והיא עזרה
ליצור מקצוע אקדמי חדש: "ויקטימולוגויה".
למעשה פון הנטיג טען שהקורבן אשם לעתים
קרובות בפשע.
התנועה הגדולה
בעד זכויות הקורבנות התחילה בעיקר בין
הפמיניסטיות בתחילת שנות השבעים, עם פתיחת
המרכזים הראשונים לקורבנות אונס. הזעם על
היחס המשפיל לקורבנות האונס הוביל לדיון
מחודש ביחס המערכת השיפוטית לקורבנות פשעים.
הקונגרס העביר חוק הנקרא - Victims of Crime Act
ב- 4891. התחילו להשתמש בהכנסות
מקנסות שנגבו מהפושעים כדי לסבסד את התכניות
הממשלתיות לקורבנות הפשע. התובעים התחילו
לשכור שרותי עורכי דין לקורבנות; נפתחו מרכזי
תמיכה לקורבנות הפשע; במספר מדינות קיבלו
תיקונים לחוק המגן על זכויות הקורבן.
בדרך כלל
התיקונים האלה הבטיחו את הזכות לקבל
הודעה מראש על כל ישיבה בבית-משפט, הזכות
להשתתף בהתיעצות לפני עיסקת-טיעון, הזכות לתת
הצהרה על השפעת הפשע על הקורבן לפני מתן גזר-הדין,
הזכות לקבל הודעה על ישיבה בבית-המשפט על
שחרור מוקדם, הודעה על תאריך שיחרור או מידע
על בריחה מבית-הסוהר.
קורבנות
הפשע ומשפחותיהם חיפשו גם זכות להשאר באולם
בית-המשפט בזמן המשפט. הסנגורים בכוונה
הכניסו לעתים קרובות את בני המשפחה לרשימת
העדים, כדי שלא יישבו באולם, כדי להוריד אותם
מעיני חבר המושבעים. הקורבנות לא דרשו
מהרשויות זכות לבחירת העונשים או להטלת ווטו
על החלטות משפטיות. לפי פול גסל, פרופסור
באוניברסיטת יוטה ומנהיגה של התנועה בעד
זכויות הקורבן, קורבנות הפשע ביקשו רק "ידוע,
נוכחות והקשבה".
המתנגדים של
התנועה, למשל לין הנדרסון, פרופסור למשפטים
מאוניברסיטת אינדיאנה, הדגישו את "חוסר
הצדק בזכויות הקורבנות". היא טענה שהצעות
כאלה הן רק מסך עשן להשקפת עולם שמרנית.
הנדרסון ואחרים טענו שאף אחת מהמטרות
המסורתיות של החוק הפלילי - הרתעה, גמול ושיקום- אינן מצדיקות מתן
תפקיד גדול
יותר במערכת לקורבנות. למרות כל זה,
הקריאה לזכויות הקורבן פנתה ל- common
sense והשיגה
תמיכה גדולה בסיקרי דעת הקהל.
ההתנגדות החזקה
ביותר לזכויות הקורבן יצאה מתוך המערכת
השיפוטית, לא מפני שהזכויות האלו עלולות
לפגוע בנאשמים, אלא מפני שהן איימו על עבודתה
המכובדת של המערכת. אולי תשעה מתוך כל עשרה תיקים פליליים
יושבו בעזרת עיסקת טיעון. העימותים הזועמים
בין התביעה והגנה היו נפוצים רק בסדרות
טלויזיוניות. במציאות, הסנגורים, התובעים
והשופטים שיתפו פעולה מאחורי הדלתות הסגורות,
גמרו עם התיקים במהירות ובחרו בעונשים מתוך
הסכמה משותפת. הכנסת דעת הקורבן לתמונה היתה
מסבכת את המשוואה הזאת, היתה מקטינה את החופש
של התובע לחתום על עסקות. מתן כוח לקורבן הפשע
היה מגביל את הכוח של המדינה.
בסתיו
0991 למשפחת סמית נודע שגארי רולינגס רוצה שוב
בשיחרור על תנאי. פסיכיאטרים בבית-חולים
הרגישו שהוא מועמד טוב לשיחרור. לא היו לו
תופעות פסיכוטיות והתנהגות מסוכנת. נראה שהוא
מבין את טבע מחלתו ואת חשיבות לקיחת התרופות.
הוא אמר שאין לו פנטזיות אלימות ודחפים בלתי
ניתנים לשליטה.
הישיבה השניה
לשיחרור מוקדם התקיימה ב- 01 לדצמבר 0991 באותו
אולם ולפני אותו שופט מהישיבה הראשונה. משפחת סמית באה עם
עוזר התובע; אל והרייט הודיעו לאמצעי התקשורת
המקומיים על פרטי המשפט. גארי רולינגס ייוצג
על ידי העוזרת לתובע הכללי. לפני הישיבה גארי
רולינגס האב ניגש לקתרין ואמר שבנו תמיד חיבב
אותה מאד, זה נאמר ללא ספק כדי להרגיע אותה
שבנו אינו מתכוון לפגוע בה. אבל למילים האלו
היתה השפעה הפוכה על קתרין, הן הגבירו את
עצבנותה. היא לא רצתה בחיבתו. רולינגס רצח את
אחותה, אף פעם לא הביע חרטה למשפחתה, ועכשיו
עלול להשתחרר. קתרין העידה שוב על פחדה מפני
רולינגס, היא לא היתה מסוגלת להסתכל עליו.
הרייט אמרה לבית-משפט שהתנהגותו של חולה
סכיזופרניה בתוך בית-חולים אינה נותנת שום
אינדיקציה להתנהגותו מחוץ לכותלי בית-החולים.
מישהו צריך לוודא שגארי רולינגס לוקח את
התרופות כל יום. בסוף הישיבה השופט העניק
לרולינגס את השיחרור על תנאי ואיחל לו "בהצלחה".
אל סמית כתב
לשופט מאוחר יותר, ושאל איך גארי רולינגס יכול
לקבל רשות לחזור לחברה כל כך מהר כשהוא נמצא
חולה נפש. הוא כתב: "האדם הזה הוא רוצח,
בבקשה, אל תיתן לו להרוג שוב".
אבל שום דבר לא עזר.
משפחת סמית
התחילה להפגש עם אנשים נוספים בקנזס-סיטי
שהרגישו גם כן שהמערכת השיפוטית בגדה בהם. היחס הלא רגיש
לקורבנות הפשע ומשפחותיהם של קורבנות הרצח
כלל לא היה יוצא
דופן. הוקם הסניף המקומי של הורי ילדים נרצחים
POMC. בפגישה הראשונה של POMC שבה נכחו אל והרייט דיבר אדם בשם מייק
סולברי על אי-הצדק של המערכת. בתו ג'ולי
נרצחה על ידי חברה, נדקרה 361 פעמים. הרוצח קיבל
מאסר עולם אבל כעבור 81 שנים הוא יכול להגיש
בקשה לשיחרור מוקדם. סולברי היגר לארה"ב
זמן קצר לפני כן ואמונתו בחלום האמריקאי
התנפצה. הוא דיבר
בזעם משכנע וטהור. זה השפיע על אל עמוקות; הוא
הרגיש את אותו הזעם אבל לא היה מסוגל עדיין
למצוא את המילים הנכונות. בזמן הפגישה אל פרק
סוף סוף את זעמו
בציבור. הוא סירב לקבל את הכללים של מדינת
מיזורי. גארי רולינגס ימשיך לחפש יותר חופש
ואל היה נחוש בדעתו לא לאפשר זאת. אל החליט שאם
החוקים לא צודקים כלפי הקורבנות, הגיע הזמן
לשנות את החוקים.
הארגון
הורי ילדים נרצחים נוסד בשנת 8791 על ידי שרלוט
ורוברט האלינגר. היא היתה אז מזכירה והוא כומר
לותרני. היו להם שלושה ילדים והם גרו
בסינסינטי, אוהיו. בתם לייזה, שלמדה בקולג',
נרצחה על ידי חברה לשעבר בזמן לימודיהם
בגרמניה. היא נפרדה ממנו כמה חודשים לפני כן.
הוא רצח אותה עם פטיש. אביו היה סגן-נשיא של
חברה. הסנגור טען במשפט שהבחור אינו לגמרי
אחראי לפשע. הפסיכיאטר טען שהרוצח "אף פעם
לא הפנים כיצד לסבול דחיה".
הרוצח של לייזה נמצא אשם בבית משפט גרמני,
נשפט לשלוש עד חמש שנים ושוחרר לאחר שבילה
פחות משנה וחצי מאחורי הסורגים.
שרלוט חזרה
לעבודה בסתיו 8791, שבועיים לאחר הרצח. רבים
מחבריה הפסיקו די מהר לשאול לשלומה והפסיקו
להזכיר את שמה של לייזה. החיים נראו
סוריאליסטיים. שרלוט הרגישה כאילו היא התהלכה
עם פצעים מדממים ובכל זאת מעט אנשים שמו לב
לכך. גלויות ברכה לחג המולד הגיעו בלי שום
איזכור למה שקרה ללייזה. החברים הותיקים שלא
ידעו מה לומר בחרו לא לומר כלום. תגובת האנשים
לרצח נראתה לבוב האלינגר
לפעמים כ-"קשר של שתיקה".
שרלוט חיפשה
ספרים בנושא זה בספריות המקומיות ולא מצאה
כלום. היא הרגישה צורך לדבר עם אנשים אחרים
שחוו את אותו סוג של אובדן. היא שמעה על כומר
קתולי שנתן תמיכה לאמהות מתאבלות. למרות
שבעלה היה כומר לותרני, וגם אביה, שרלוט
צילצלה לאב קן צילינגר.
צילינגר
התעניין במשך שנים בצורה שבה האמריקאים
מתמודדים או בעצם אינם מתמודדים עם המוות.
ההתענינות שלו לא היתה אקדמית
גרידה. הלוויה הראשונה שבה הוא שימש
בתור כומר היתה לוויתו של אחיו הצעיר. תוך
חמש שנים צילינגר איבד גם את שני הוריו. בשנות
השבעים נכתב רבות על "התכחשות למוות"
בחברה האמריקאית. הנושאים כגון מוות ושלביו
של האבל נחקרו עתה. צילינגר לא ראה את עצמו
נותן תשובות בתור כומר אלא מחפש תשובות.
צילינגר הציג
את בוב ושרלוט לפני עוד כמה אנשים שילדיהם
נרצחו. הפגישה התקיימה בסלון ביתם של משפחת
האלינגר. ההורים המתאבלים הרגישו מיד בקשר
קרוב. הם יכלו בקלות להביע ולהבין רגשות שהיו
נחשבים בלתי הולמים ולא נוחים על ידי שאר
החברה. לשמוע שאחרים הרגישו אותו דבר הקל על
תחושת הבידוד. שרלוט החליטה להקים קבוצת
תמיכה למשפחות קורבנות הרצח. היא טענה: "אם
לא משתמשים בנסיון החיים הוא מבוזבז".
היא התחילה לאתר קרובי קורבנות רצח מתוך
שיכנוע שרבים מהם הרגישו ניכור ובידוד. כל פעם
כשהיא קראה על רצח בעיתון, היא יצרה מגע עם
משפחת הקורבן, לפעמים נסעה בלילות
קילומטרים רבים כדי לאסוף את האנשים
ולהביא אותם לפגישות. הקבוצה שהתחילה מתוך
צורך אישי נואש קיבלה חשיבות גדולה בהרבה.
בהתחלה הסלון של האלינגר שימש לפגישות הקבוצה,
וחדר השינה של לייזה לשעבר הפך למשרד. הוקמו
סניפים בערים ומדינות אחרות. למרות שהקבוצה
הזמינה גם קרובים אחרים, בני זוג וחברים, רוב
החברים בקבוצה איבדו את ילדיהם. בוב ושרלוט
חיפשו שם לאירגונם שיהיה ישיר וקולע ולא
סכריני. "הורי ילדים נרצחים" אמר את הכל.
זאת היתה קבוצה שאף אחד לא חלם אי פעם להצטרף
אליה.
הזוג האלינגר
למדו שאבל שנגרם על ידי רצח אינו עובר את
המסלול הרגיל. הוא אינו מתפתח בשלבים. כשאדם
נפטר לאחר מחלה ממושכת, למשפחתו יש זמן
להתכונן רגשית למותו, להרגיש אבל מוקדם.
כשמישהו נרצח, המוות בא ללא אזהרה. ההורה אולי
אכל ארוחת בוקר עם ילדו ולאחר מכן הוא לא יראה
אותו שוב ולא ידבר אתו לעולם. תקופת ההתאבלות
לאחר מוות טבעי נמשכת בדרך כלל שנה, שנתיים,
אולי שלוש שנים. ההתאבלות לאחר רצח הרבה יותר
מורכבת, היא מתארכת בגלל המערכת המשפטית, יחס
החברה וטבעו של הפשע. רצח הוא מוות לא טבעי,
והכללים הרגילים אינם פועלים כאן. האבל
האינטנסיבי יכול להמשך ארבע, חמש, עשר שנים
ואולי כל החיים.
בימים והשבועות
מיד לאחר הרצח בני משפחת הקורבן לעתים קרובות
במצב של הלם, חסרי תחושה, לפעמים אינם מסוגלים
לבכות. כמעט בלתי אפשרי להבין את הרצח של אדם
אהוב. החיים נראים לא אמיתיים, כמו חלום. בני
המשפחה אולי צריכים לעבור שוב ושוב על כל פרטי
הפשע, לדבר עליהם בלי סוף תוך נסיון להרכיב את
חלקי הפאזל, משתדלים למצוא משמעות לכל האירוע
הטרגי. הם אומרים לעצמם, "זה לא יכול להיות
אמיתי". לאחר סוגים אחרים של פשע הקורבן חי
ויכול לספר מה קרה ולתאר כיצד הרגיש. רצח
מכריח לעתים קרובות את המשפחות לשחזר את
האירועים. הם שואלים, איך זה קרה? למה? האם
אהובנו סבל? המשטרה בדרך כלל משתדלת לגונן על
בני המשפחה, מרחיקים אותם מזירת הפשע
ומתמונות מבעיטות של הקורבן. למרות זאת
בני המשפחה רבים דורשים לראות את כל זה. הם
רוצים להתעמת עם מציאות הרצח ולדעת את הגרוע
ביותר. כשהרשויות שוללות מהם את הגישה
לעובדות או כשחסר מידע על הפשע,
בני המשפחות של קורבנות הרצח מתיסרים לעתים
בדמיונות ובשאלות שעליהן הם אף פעם לא יקבלו
את התשובה.
לאחר מוות טבעי,
משפחת הנפטר יכולה להתחיל בתהליך של התאבלות.
לאחר רצח, המערכת השיפוטית בדרך כלל מעכבת
וקוטעת את האבל. אם לא מוצאים את הרוצח אף פעם,
למוות חסרה משמעות של סגירת המעגל. אם הרוצח
נעצר, משפחת הקורבן עלולה להתמודד במשך שנים
עם הליכים משפטיים והחלטה מאכזבת. עדויות
בלתי מספיקות יכולות לגרום לפרקליטות לבטל את
ההאשמות או להמיר את האישום מרצח להריגה. יכול
להיווצר מצב שנאשמים נוספים יקבלו עונש מופחת,
למרות חלקם ברצח, כדי שהמשטרה תקבל את שיתוף
הפעולה שלהם. כל דיון משפטי נוסף יכול לעורר
מחדש רגשות שאולי כבר קצת נרגעו. אחד מבני
המשפחות הסביר, "אתה אף פעם לא קובר את
יקירך שנרצח, כי המערכת השיפוטית ממשיכה את
החשיפה מחדש. תחושת חוסר האונים שהרוצח משרה
על משפחת הקורבן מוגברת על ידי בתי המשפט.
כשנאסר על משפחת הקורבן להיות בתוך אולם
המשפט בזמן הדיון ומשפחת
הרוצח מורשית להכנס, נדמה שידו של הרוצח על העליונה, עדיין הוא מפעיל יותר
כוח. אפילו כשהמשפט מסתיים בפסק דין "אשם"
וגזר הדין בהתאם לאשמה, משפחת הנרצח
עלולה להשאר בתחושת ריקנות. הם יכולים
בפעם הראשונה להבין ששום עונש הניתן לרוצח לא
יכול להקל על צערם או להחזיר את הקורבן לחיים.
כשהאבל
לאחר הרצח נמשך כל כך הרבה זמן, וחוזר על
עצמו, זה יכול להיות מקור לתסכול לחברים
ותיקים. עם כל הכוונות הטובות, החברים רוצים
שהמשפחה "תצא מזה". הם לא רואים טעם לדון
שוב ושוב באותם פרטים של הפשע. יש מרכיב אנוכי
ברצונם של החברים שהמתאבלים יסיימו את אבלם: לא קל לקבל את
עוצמת הכאב והאובדן שלהם. אנשים מחפשים דרך
להתרחק מטרגדיה
כזאת. אחת הדרכים היא להניח שהקורבן נושא
באיזושהי אחראיות למותו. באמצאות הטלת אשמה
על הקורבן אתה שומר על האשליה שהעולם הוא
רציונלי וצודק, שהדברים קורים מסיבה כלשהי. זה
מחזק את האמונה האמריקאית שלאדם יש שליטה על
גורלו. לפי הלוגיקה הזאת, אם הקורבן אשם במשהו,
אז שאר האנשים עדיין יכולים לחיות בבטחון.
נוסף לכך
שאחרים מטילים לעתים קרובות אשמה ברצח על
הקורבן, משפחות קורבן הרצח עצמן מתיסרות
לעתים ברגשי אשם.
מוות פתאומי, בלתי צפוי עלול להשאיר כל מיני
סוגיות בין הקורבן ומשפחתו בלתי פתורות. בני
משפחת הקורבן יכולים להרגיש חרטה על המילים
שנאמרו ושלא נאמרו. אחים יכולים להרגיש אשמים
בעצם השארותם בחיים. ההורים נקרעים על ידי
הרהורי חרטה ומפקפקים בדרכם שלהם. מקובל
לחשוב שההורים צריכים לשמור על ילדיהם בכל
מחיר מכל פגיעה
אפשרית. רצח של ילד מתגלה ככשלון חרוץ של
אחראיות ההורים, ולא חשוב אם היה אפשר או לא
היה אפשר למנוע את הרצח. ההורים של קורבן הרצח
תוהים מה היה יוצא מהילד שלהם בעתיד. הרצח מפר
את סדרי העולם הטבעיים והורס את תקוותם של
ההורים לעתיד.
כל בן משפחה
עשוי להתנהג באבל בצורה שונה לגמרי וזה יוצר
קרקע לעימותים. אחים
של הקורבן עלולים להרגיש מוזנחים על ידי
הוריהם או פתאום להיתקל בדאגנות יתר של
ההורים. בני הזוג לפעמים לא מסוגלים לתמוך זה
בזה דווקא כשזה כה נחוץ. לפעמים אחד מבני
המשפחה יכול להיות במצב רוח טוב באיזשהו
יום ואחרים במצב רוח גרוע; אי-התאמה במצבי
הרוח עלולה להביא לתרעומת. בדרך כלל הנשים
מראות יותר את צערן, הן בוכות יותר ומנסחות את
מחשבותיהן במילים. מושגים מסורתיים של גבריות
מסבכים לפעמים את אבלם של האבות. על פי
המוסכמות האב נחשב לראש הבית והוא עלול
להרגיש נטל נוסף באחראיות לרצח, כי הוא נכשל
בתפקידו כמגן המשפחה. מאשימים את אותם גברים
שלא מראים את רגשותיהם בזה שהם מרוחקים ולא
רגישים; ואת אלה שבוכים בזה שהם חלשים. קיימות
עדויות לאחוז גבוה ביותר של גירושים במשפחות
הנרצחים. האירועים שפעם ליכדו את המשפחה
- חגים, ימי הולדת, ימי נישואין - מזכירים את
האובדן. האבל שרוב הגברים והרבה נשים מפנימים
יכול לשמש כזרז למחלות רציניות. ישנם הורים
שזמן קצר לאחר הרצח הולכים אחרי ילדיהם
לקבר.
ילדים סובלים
אולי יותר מכולם. רייצ'ל ברנל היא אחת ממיסדי
ומנהלי מרכז לילדים מתאבלים בסינסינטי,
אחד הראשונים בארה"ב. ברנל אומרת
שהמיתוס שילדים מתאוששים מהר אחרי הטרגדיה,
איננו נכון, המבוגרים היו רוצים שכך זה יהיה.
האבל של הילד הוא בדרך כלל מחזורי, בא והולך
בין משחק למשחק. לילדים שההורים שלהם נרצחו יש
מגוון רחב של בעיות התנהגות והתפתחות. הם
עלולים לסבול ממחלות פסיכוסומטיות: כאבי ראש,
כאבי בטן, סחרחורות, רעד לא רצוני. בבית ספר הם
עלולים להיתקל בקינטורים או החרמות. זה יכול
להביא לירידה דרסטית בהערכה העצמית ובאמון
בסמכות. מחקרים רבים מראים שילדים שנחשפו
לאלימות באופן ישיר עלולים להיות אלימים בגיל
מבוגר. לילדי קורבנות הרצח לעתים קרובות אין
יכולת מילולית וגם מסגרת נאותה להביע את האבל
שלהם. רייצ’ל ברנל מעודדת אותם להביע את
רגשותיהם בציור. הקירות במרכז מכוסים בציורי
ילדים.
המצוקה הנפשית
של קרובי קורבנות הרצח מזכירה בהרבה מובנים
את המצוקה של קורבנות אונס ושבויי מלחמה
שעברו עינויים. בשנות השבעים החוקרים
גילו עניין מחודש בהשפעות של טראומה לטווח
ארוך. תנועת הנשים עודדה את קורבנות האונס
לדבר, ולחיילים שחזרו מוייטנאם היו מחלות נפש
שונות. הופיע המונח "post-traumatic stress disorder" PTSD
הסימפטומים העיקריים הם: חלומות
בלהות חוזרים, פלאשבקים, נדודי שינה, איבוד
זכרון, ירידה בריכוז, הרגשת ניכור, עירנות יתר. טראומה חמורה כזאת יכולה גם לגרום
לדכאון, פוביות, שינוי באישיות וכד'.
כל אחד עלול
ללקות בהפרעות נפשיות לאחר אירוע טראומטי.
אין שום חשיבות להפרעות נפשיות קודמות. הגורם
העיקרי להפרעות הוא משמעות הטראומה או למעשה
העדר המשמעות.
אנשים הסובלים
מהפרעות פוסט-טראומטיות
הם "תקועים": הם כל הזמן חיים מחדש את
הטראומה לכל פרטיה ואחר כך מארגנים את חייהם
כך שלא להתקל במשהו שעלול לעורר את הזכרונות
האיומים האלה. הפסיכיאטר ואן דר קולק עוזר
לחוליו לפתח
פרספקטיבה רחבה
יותר, שתעזור למצוא טעם בחיים, שתעמוד מול
רגשות של אובדן ואימה מוחלטת.
אם בן משפחה
היה עד לרצח, סיוטי לילה ופלאשבקים סובבים
סביב פרטי הרצח. לבני משפחה אחרים הרגע
שבו הם קיבלו את הידיעה על
הרצח הופך לאירוע טראומטי, שהם חיים אותו
מחדש שוב ושוב. הצורה שבה מבשרים על המוות
יכולה להשפיע על הופעת הפרעה פוסט-טראומטית.
אם שומעים על זה בטלפון או מעיתונאי זה עלול
להגביר את הטראומה באופן משמעותי. ההמלצה היא
תמיד להודיע אישית. רצוי שיהיו לפחות שני
אנשים. בני המשפחה עלולים לפגוע בעצמם, לברוח
או אפילו לתקוף את האדם שהביא בשורה רעה.
קרובי קורבן
הרצח מאבדים לעתים קרובות לא רק את אמונתם
בחברה, במערכת החוקית ובחברים ותיקים אלא גם
באלוהים. תחושת אי-פגיעות אישית שמאפשרת לאדם
לנהל חיים נורמליים - לצאת מן הבית, לנהוג במכונית, להפרד
מהקרובים בתחושת ביטחון לראות אותם שוב - עלולה להיהרס לחלוטין. הרצח עלול לעורר
יאוש קיומי בסתירה לאמונות שאדם החזיק בהן
לאורך חייו. הם עלולים להרגיש זעם ופנטזיות
אלימות של נקמה, דבר הסותר מסורת דתית המדגישה
רחמים ומחילה. קשה לישב את רצח הילד עם אמונה
באלוהים כל יכול וצודק. משפחות קורבנות הרצח
מוצאים את עצמם לעתים קרובות מתרחקים
מהכנסיות, שפעם היוו מוקד לחייהם.
כשהתגלתה גופתה של טרי, הרייט צרחה
והתיפחה. כשהיא ראתה שאל גם בוכה
היא התעשתה והחליטה שלמען משפחתה היא
צריכה להיות חזקה. וכמעט עשר שנים לאחר מכן
הרייט אף פעם לא איבדה את קור-רוחה בציבור, לא
התמוטטה.
להרייט היתה
נגיעה במוות במשך
שנים רבות. היא בילתה משמרות של 42 שעות ליד
מיטותיהם של אנשים גוססים. אולי בזכות
האינסטינקט האמהי שלה היא הרגישה צורך חזק
לדאוג שאף אחד מהחולים שלה לא ימות לבד. המוות
לא היה זר לה, אבל הרצח נראה דבר אחר לגמרי,
מסמל את הרוע ודבר בלתי מוכר. הרייט לא הבינה
איך מישהו יכול היה לקחת את חייו של אדם אחר
ובמיוחד את חייה של טרי. לאחר שנודע לה על הרצח,
במשך שעה הרייט הרגישה בנוכחותה של טרי סביבה.
היא התפללה למען טרי במשך השבועות והחודשים
הבאים. היא סירבה להאמין שהרצח של טרי הוא חלק
מתכנית אלוהית. בתור אחות היא למדה לשלוט
ברגשותיה ולהסתיר אותם עד הרגעים בהם נשארה
לבד. בכל פעם כשהרייט הרגישה שהכאב בלתי נסבל,
היא הסתגרה באמבטיה ובכתה.
אל היה חסר
תחושות כמעט שנתיים לאחר הרצח והחזיק את
רגשותיו בפנים. מדי פעם הרייט ניסתה להשתמש
בידע שלה בטיפול בשכול, שאלה אותו בעדינות
שאלות שיתנו לו הזדמנות להתחלק במחשבותיו.
כשהוא הבין לבסוף מה היא עשתה הוא אמר, " אל
תעבדי עלי עם הפסיכולוגיה המזופתת הזאת".
אל נמשך לבית-הקברות וביקר את הקבר של טרי פעם
בשבוע בלי להגיד לאף אחד.
האחים של הרייט
ושל אל היו בשבילם מקור עצום של תמיכה, גם
חברים ותיקים של משפחת סמית עמדו לצידם.
קולגות בעבודה היו אוהדים, אבל אף רופא בבית-החולים
שהרייט עבדה בו שנים, לא הביע את תנחומיו, או
לפחות הזכיר את העובדה שטרי מתה. פעם הרייט
ניגשה לקרדיולוג ואמרה,
"אתה יודע שבתי נרצחה?". הרופא היה כל כך
נבוך שהרייט הצטערה על הבוטות שלה. משפחת סמית
היתה נחושה בדעתה לשמור על הזכרון של טרי,
להתיחס אליה כאל חלק מהמשפחה לנצח, לא חשוב מה
יחשבו אנשים אחרים. כשהם רצו לעשות תמונה
משפחתית חדשה, אל והרייט החליטו לכלול בתוכה
את תמונתה של טרי במסגרת.
לקתרין
היה קשה מאד להאמין שאחותה מתה. האדם
בלוויה לא נראה כמו טרי. קתרין האשימה את עצמה
לעתים קרובות ברצח. היא שכרה את שירותיו של
גארי רולינגס להתקנת חלונות חדשים בביתה. היא
הציגה אותו לטרי. אילו היא היתה פונה למישהו
אחר, אולי טרי היתה נשארת בחיים. קתרין הצטערה
שלא בילתה יותר זמן עם אחותה בשבועות שקדמו
לרצח. היא עבדה במשמרות לילה בדואר ופיספסה
הזדמנויות רבות להיות עם טרי. קתרין חשדה
שיש בעיות בין אחותה ובין רולינגס. אילו היתה
מבלה יותר זמן עם טרי, טרי היתה מספרת על
אלימות פיזית ואפשר היה למנוע את הרצח. קתרין
חשבה על הרצח כל הזמן, היתה תוהה כמה כאב טרי
סבלה. טרי הופיעה בחלומה כל לילה ואמרה, "אל
תדאגי אחותי, אני לא
באמת מתה".
החברים של
קתרין התחילו לאבד סבלנות כלפיה. כל פעם כשהיא
היתה מתחילה לדבר על מותה של טרי הם היו
עוברים לנושא אחר. מישהו בעבודה חתך את דבריה
פעם, "את עוד לא יצאת מזה?" אצל קתרין
הופיעו הפרעות באוכל ובשינה. היא ישבה שעות
ליד החלון והחזיקה את אחד החתולים של טרי
כאילו החתול היה קשר מוחשי לטרי. היא פחדה
שרולינגס יחזור ויהרוג את שאר משפחתה. היא
היתה ערה כל הזמן, חיכתה לבואו, פחדה לישון
ופחדה לעצום את עיניה במקלחת. התפתחה אצלה
מחלה נשימתית קשה. היא בכתה ללא הפסקה. כל אחד
נראה לה מזויף ומלאכותי, כמו שחקנים במחזה
גרוע. "בשביל מה אנשים מתרוצצים ועושים כל
מיני דברים כשהם עלולים למות מחר?"
כמה חודשים
לפני יום השנה הראשון למותה של טרי, קתרין
אושפזה במחלקה פסיכיאטרית בבית-חולים מקומי.
היא היתה משוכנעת שישנה איזושהי תכנית סודית,
שטרי עדיין חיה ומסתתרת. היתה לה התענינות
אובססיבית במגזינים של פשע, היא קראה כל מה
שיכלה על רוצחים אמיתיים, ניסתה להבין את
המשמעות של מה שקרה לאחותה. בזמן אישפוזה
ניסו לפטר אותה מהדואר. האגוד המקצועי
מנע את הפיטורים. אחרי שלושים ימי אישפוז,
נגמר הביטוח רפואי. קתרין שוחררה מביתה-חולים,
שקועה עדיין בדכאון עמוק. אילו היא היתה רוצחת
את טרי במקום להתאבל עליה, חשבה קתרין, היו
מגישים לה את כל העזרה הפסיכיאטרית האפשרית
חינם.
בינואר
1991 אל והרייט התחילו לכתוב מכתבים למחוקקים
במדינת מיזורי. הם רצו לשנות את החוק לגבי
השיחרור של חולים, שנשפטו על עבירה פלילית,
מבתי-חולים לחולי נפש. הם כתבו יחד 197 מכתבים
בכתב יד ושלחו מכתב אחד לכל מחוקק. הם הציעו
שהמשרד לבריאות הנפש יספק לפני השיחרור "עדות
ברורה ומשכנעת" שחולה כזה אינו מהווה יותר
סכנה לציבור. החברים של משפחת סמית חששו
מקמפיין של כתיבת מכתבים, כי רולינגס יכול היה
לפגוע בהם.
הרייט
פרשה מעבודתה בבית- החולים כמה חודשים לאחר
מותה של טרי. היא הקדישה את עצמה למשפחתה
ובהדרגה יותר ויותר למאבק למען זכויות הקורבן.
היא התנדבה חלקית במחלקה למתן שרותים
לקורבנות בפרקליטות, היא נתנה יעוץ לקורבנות
הפשע והדריכה אותם בסבך המערכת השיפוטית. אל
גם כן פרש מעבודתו והשקיע את כל מרצו בתנועה
למען זכויות הקורבן. הוא הפך לפנים מוכרות
בבית-המחוקקים. הוא גידל זקן כדי שאנשים יזכרו
אותו, זקן לבן שיחד עם קולו העמוק הוסיפו אופי
תנכי למסר שלו. אל בילה גם
זמן רב במשפטים פליליים. כשמשפחתו של
קורבן הרצח לא הורשתה על ידי סנגורים להכנס
לישיבה, הוא ישב במשפט יום אחרי יום כדי לייצג
את הקורבן. קתרין הביאה את הוריה לסניף המקומי
של הורי ילדים נרצחים. עד לפני זמן קצר, אל כתב
לירחון שלו והרייט עמדה בראש הסניף, וקיבלה
טלפונים במשך כל שעות היום והלילה.
פעם
בחודש אולם הקהילה הקטן בכנסיה התמלא בסיפורי
אכזריות אנושית ובעצב שהמילים אף פעם לא יכלו
להעבירו במלואו. משפחת סמית יצרה קשרים
הדוקים עם אנשים מכל השכבות. מחסומים של
גזע, מעמד ודת, שבנסיבות אחרות לא היו מאפשרים
לאנשים האלה לדבר ביניהם, נשברו בכוח הטרגדיה המשותפת. "אנחנו כולנו
מדממים בדם אדום", היתה הדרך שבה הרייט
הסבירה חברויות בלתי אפשריות בתוך החדר הזה.
במשך כמה שעות בכל חודש המשפחות של קורבן
הרצח יכלו לזעום נגד
אי הצדק של המערכת, לפרוק את הזעם על אלוהים,
לתאר פנטזיות פרועות של נקמה, להתחלק בסיוטים
ופניקה, להנות מרגעי הומור שחור ולהגיד את כל
העולה על דעתם ללא פחד מתגובה שלילית. הפגישות
איפשרו לחברים חדשים וותיקים להשוות את
סיפוריהם ולשים את האבל שלהם בפרספקטיבה.
החברים החדשים ראו שאחרים סבלו את אותו אובדן
והמשיכו לחיות. החברים הותיקים, כשראו את סערת
הרגשות לאחר רצח חדש,
נזכרו, איזו קברת דרך הם הצליחו לעבור. כולם
חשבו כמה מוזר שכל כך הרבה חמלה, אמפתיה
ונתינה יכולים לצאת מהרצחנות והבורות,
שהשתוללו מחוץ לכותלי הכנסיה.
השיחרור
כל
שישה חודשים אל והרייט סמית נסעו לבית-החולים
לדיון על שיחרור על תנאי, ובכל דיון גארי
רולינגס קיבל יותר ויותר חופש. אל והרייט
התנגדו בחריפות למאמציו של המשרד לבריאות
הנפש להכניס את רולינגס לקורס מיוחד במכון
הטכני. הם טענו שבקנזס-סיטי יש הרבה בתי-ספר
מקצועיים אחרים: המכון הזה לא זו בלבד שהיה
קרוב לביתה של קתרין, אלא היה גם יקר והמדינה
היתה משלמת לרולינגס את שכר הלימוד. השופט
אישר לרולינגס את הלימודים במכון הזה ואסר
עליו ליצור מגע עם משפחת סמית או להכנס
לשכונה שלהם מחוץ לזמן הלימודים.
אל
והרייט הפסידו קרב אחר קרב בבית-המשפט, לעומת
זאת פעילותם בשתדלנות בבית-המחוקקים היתה
מוצלחת יותר. הם הפכו למנהיגים של התנועה למען
זכויות הקורבן במיזורי, והמחוקקים התיחסו
אליהם בכבוד. בעיקר בזכות עבודתם של אל והרייט,
תוקנו חוקים מסוימים. נצחונם הגדול ביותר היה
כשהתקבל תיקון של זכויות הקורבן לחוקת המדינה.
באפריל
6991 גארי רולינגס שוחרר על תנאי בתנאים
מגבילים, שנתנו לו מספיק חופש לגור בכל מקום
במדינת מיזורי ורק למסור לפרקליטות את כתובתו
ולהפגש פעם בחודש עם פקיד. כשהרייט שמעה את
החלטתו של השופט, היא אמרה לעצמה, "גארי
רולינגס הולך הביתה", וחשבה שטרי אף פעם לא
תלך הביתה, היא לא יכלה לסבול את אי-הצדק של העובדה הפשוטה הזאת,
ובפעם הראשונה מאותו בוקר כשהתגלתה גופת בתה,
הרייט נשברה. השופט, התובע וסנגורו של רולינגס
נדהמו מתגובתה. ביותר מעשרה דיונים במשך שש
שנים, הרייט אף פעם לא נתנה להם לראות אותה
בוכה. היא אף פעם לא
איבדה שליטה על רגשותיה. עכשיו היא ישבה באולם
המשפט ובכתה בשקט, הדמעות זלגו על לחיה.
נטולי
זוהר
המרכז
הלאומי של הורי ילדים נרצחים ממוקם בבנין
משרדים בסינסינטי, הוא שייך לכנסיה הקתולית. POMC
שוכר שני חדרים קטנים, ללא חלונות בקומת המרתף.
בחדרים הצפופים נדחסים ארונות עם תיקים
וארגזים עם עלונים. על הקירות תמונות של
קורבנות: תמונות חתונה, תמונות סיום הלימודים,
תמונות מחופשות, מבט חטוף על אנשים רגילים מכל
האזורים באמריקה שנרצחו ועכשיו אינם.
הטלפונים מצלצלים כל הזמן. ב-
POMC יש רק שלושה עובדים
במשרה מלאה, שעונים על מאות שיחות שקשורות
לרציחות, בעיקר מבני המשפחות
המתאבלות.
את
החדר הזה מצא בהתחלה קן צילינגר. אולם מתוסכל,
בין היתר, מהתנגדות הכנסיה לשינויים, הוא עזב
את הכמורה. הוא עובד עכשיו בהוספיס של
סינסינטי ומטפל באחיו הצעיר שסובל מתסמונת
דאון.
שרלוט
ובוב האלינגר עזבו את POMC ב- 6891, הם הקדישו שמונה שנים מחייהם
וחלק גדול מהכנסתם להקמת הארגון. בוב משמש
עדיין כומר לותרני. שרלוט חזרה ללימודים,
סיימה לימודי מסטר, והתחילה בפרקטיקה פרטית
בפסיכותרפיה. ב- 12 ליולי 7991 האדם שרצח את בתם
לייזה היה החשוד העיקרי ברצח אחר. שוב האשה
שדחתה אותו נמצאה מוכה למוות. בזמן כתיבת
המאמר הרוצח עדיין לא נתפס.
יותר
מעשר שנים ננסי רוהה-מונש שימשה כמנהלת של POMC . היא גבוהה, בלונדינית, רק בת
חמישים. היא אישה מרשימה, בעלת מחשבה מהירה,
להוטה לעבודתה, יש לה חוש הומור שמאפשר לה
לשמוע על רציחות אכזריות כל יום ולשמור על
השפיות. בגלל המחסור בתקנים היא צריכה למלא
תפקידים רבים. היא משמשת כיועצת בנושא אבל,
מגייסת כספים, מנהלת משרד ואפילו בלשית לעת
מצוא. בין יתר השרותים, POMC
מספק למשפחות הקורבן חוות-דעת חיצונית על
הטיפול בתיק שלהם מצד הרשויות.
רוהה-מונש אספה קבוצה של מומחים לאכיפת חוקים, שכוללים
מומחים רפואיים וחוקרי רצח, שבוחנים
בקפידה את העדויות בתיקו של החבר ב-POMC. היא רכשה נסיון
מעשי לא רק בשכול אלא גם בבליסטיקה, בפתולוגיה
משפטית ובטכניקת חקירת רצח. בדואר היומי שלה
מכתבי תודה רבים ממשפחות הקורבנות, בקשות
למנוע שיחרור מוקדם של הרוצחים, קטעי עיתונות
עבור העלון של POMC,
דוחות פתולוגיים וצילומים צבעוניים של סצנות
רצח מלאות דם.
בארגון הורי ילדים נרצחים קרוב
ל- 002 סניפים מקומיים. כ- 000,51 חברים וקרובים של
קורבנות הרצח באים לכנסים כל שנה חינם. צריך
כל הזמן להאבק לגיוס כספים עבור POMC . בשנה שעברה תקציב המרכז הלאומי
היה פחות מ- 000,002$ , הרוב נתרם על ידי דמי חבר.
התורם העיקרי של הארגון הוא איש עסקים
אנונימי מדייטון ששולח כל שנה צ'ק של- 005,7$
לזכרו של בן משפחה נרצח. לעזור להורים מתאבלים
פחות אטרקטיבי מלהציל יערות גשם רחוקים. ננסי
רוהה-מונש ניסתה ללא הצלחה להשיג תמיכה מכל
מיני ארגונים. הלקוחות של POMC
לא כל כך מתאימים לאירועי צדקה זוהרים. הם
עלולים להיות כועסים, מבולבלים וכואבים. לפני
כמה שנים כשננסי קיבלה פרס על עבודתה עם
קורבנות הרצח, היא תרמה את כל הסכום של 000,01$ ל- POMC . אותו דבר עשה עובד אחר של POMC.
לא
קל גם למצוא מתנדבים. רק שבעה אנשים נענו
למודעה האחרונה בעיתון ואף אחד לא נשאר במרכז
תקופה ממושכת. רוהה-מונש יודעת על בשרה
שהעבודה הזאת גובה את המחיר שלה: בשנה
שעברה היה לה שבץ קל והופיעו בעיות לב. יועצים
שעובדים עם קרובי קורבנות הרצח נמצאים בסיכון
גבוה לפתח סימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית.
רבים נשרפים בסופו של דבר. רוהה-מונש איבדה
רבים מחבריה הותיקים, שלא רצו לשמוע על עבודתה.
בעלה אוהב ותומך, אבל אף הוא לא מסוגל להקשיב
לסיפורים שלה. הם גורמים לו יותר מדי צער.
מחשבות על רצח כל יום הותירו את חותמן על רוהה-מונש.
היא לא מסוגלת יותר לראות חדשות בטלויזיה או
לקרוא עיתון. היא מקשיבה לחדשות ברדיו, משום
מה זה פחות קשה. היא נכנסת לעצבנות במרכזי
קניות ומסעדות פאסט-פוד, כי כל כך הרבה רציחות
התרחשו בהם. היא תמיד צריכה לדעת איפה היציאות.
היא דואגת לילדיה ונכדיה, והיא משתדלת לא לקבל
שום דבר כמובן מאליו.
לחיים
האמיתיים אין שום דמיון לסרטים ההוליוודיים
על נקמה. רוהה-מונש לא יכולה להזכר באף מקרה
שחבר בארגון ביצע מעשה אלים נגד הרוצח. כמעט
כל קרוב של קורבן הרצח מפנטז על נקמה. אבל הרוב
המכריע של אמריקאים לא רוצים להרוג למרות
הזעם העצום. מספר חברי POMC
התאבדו. אם צעירה אחת התאבדה על קבר בנה.
לננסי
רוהה-מונש אין ילד נרצח. לפני שהצטרפה ל-
POMC היא עבדה שנים במרכז לקורבנות
אונס ובמרכז לנשים מוכות. היא חושבת שלתנועת
הנשים ולתנועה למען זכויות הקורבן ישנם
דברים רבים במשותף.
לפני כמה שנים POMC הפעיל תכנית שנקראה "רצח זה
לא בידור". הם כתבו מכתבים לבתי-עסק שהשתמשו
ברצח להפקת רווחים. רוהה-מונש מזועזעת
מהאובססיה האמריקנית לרצח ומתאורי האלימות
המזויפים ונטולי הרגישות בתרבות הפופולרית.
הרוצחים שהוליווד מייצרת נוטים להיות
מבהילים, מגעילים, אירוניים, או משעשעים - אבל בדרך כלל לא טרגיים.
הרוצחים הסדרתיים הם גיבורי סרטים פופולריים.
ישנם אתרים באינטרנט שמוקדשים לרוצחים
סדרתיים ועוד הרבה תופעות מכוערות אחרות.
POMC יצא במחאה נגד משחקים על רצח. הם
שלחו מכתבים זועמים לחברות שהשתמשו ברצח
לקידום מכירות.
מאות
אנשים מרחבי ארה"ב מתאספים בכנס השנתי של POMC. רבים מהם מנהלים
סניפים מקומיים, אחרים מצטרפים חדשים. בכנס
נערכות סדנאות לשכול והרצאות על המערכת
השיפוטית. בסוף נערכת ארוחת-ערב במלון ואחרי
הארוחה מכבים את האורות, התזמורת מנגנת את
השיר של POMC, ומקרינים שקופיות. בזה אחר זה
מופיעים על המסך הגדול פניהם של קורבנות הרצח,
רובם צעירים. הרושם הוא מזעזע. כשהפנים של
קורבן הרצח מופיעות בן משפחתו מדליק נר. האולם
מתמלא בגברים ונשים בוכים, מוארים באור נרות
מהבהב, טקס מודרני שבאופן מוזר מחזיר את
המשמעות הקדומה של המילה "קורבן": אדם
שמביאים אותו קורבן על המזבח.
עד
לפני זמן קצר גארי רולינגס התגורר עם אביו
ועבד כמכונאי רכב. האב אומר שהוא לא רוצח
סדרתי ולא מהווה סכנה לצבור: הוא בחור ביישן
"פסיבי". הרצח היה טרגדיה, טהורה ופשוטה.
גארי רולינגס האב אומר, "ביסודה של הפרשה
אני רואה שני אנשים עדינים, שקטים שאהבו זה את
זה. לרוע המזל אחד מהם היה חולה. ואחד מהם נספה.
זה לא צריך היה לקרות. אני מרגיש שהמחלה הרגה
את טרי. אולי בגלל היותי אביו, אני פשוט לא
יכול להאמין שאילו בני היה מרגיש טוב, הוא היה
עושה משהו כזה."
כמו
רבים מחולי סכיזופרניה פרנואידית, גארי
רולינגס חי בפחד תמידי להיות שוב חולה
ומאושפז בבית-חולים לחולי נפש.
גארי
רולינגס האב מסכים לזעמם של הזוג סמית על משרד
הבריאות. שיטות הריפוי מתחת לכל ביקורת
ומזכירות את ימי הביניים.
כשרולינגס
נעשה פסיכוטי יש לו מבט מיוחד. האב טוען שהוא
רואה את זה מיד. אילו הוא היה יודע שבנו עלול
לפגוע בטרי, הוא היה הולך ישר לביתה ומוציא
אותו משם. גארי רולינגס האב מצטער על הקשיים
בקשר עם משפחת סמית: "אני הייתי רוצה, אבל
אני לא יודע מה לומר. מה אני אגיד? הייתי עושה
את מה שהם עשו אילו זאת היתה בתי."
קארל
מאלמקויסט פסיכיאטר משפטי ידוע ופרופסור
לפסיכיאטריה חברתית באוניברסיטת מינסוטה,
כתב ספר - הרצח: נקודת מבט פסיכיאטרית (6991).
הוא מלמד קורס שנקרא הריגה. מאלמקויסט
מעדיף לא להגיב על התיק של רולינגס. יחד עם זאת
הוא מזהיר שהתנהגותו של כל חולה סכיזופרניה
פרנואידית מחוץ לכותלי בית-חולים לחולי נפש
לא ניתנת לחיזוי. לקיחת תרופות לא מבטיחה
התנהגות לא אלימה. המחקר השוודי של חולי
סכיזופרניה גילה שרק שליש מפעולות האלימות
בוצעו בזמן התקף פסיכוטי. הרבה יותר סביר
להניח ש"יחס
מעורער
לאנשים
אחרים" שמאפיין חולי סכיזופרניה, למשל, מגמתם להתיחס
לאנשים כאל אובייקטים, הוא הגורם להתנהגותם האלימה
ולא ההזיות.
למעשה
השיטות הסטטיסטיות לחיזוי התנהגות
אלימה לטווח ארוך הרבה יותר מדויקות
מהשיטות הקליניות. בסקירת הספרות
המקצועית מופיעה המסקנה שפסיכיאטרים ומומחים לעבודה
קלינית יכולים לחזות התנהגות אלימה רק קצת
יותר מדויק ממקריות מוחלטת. מספר מחקרים הגיע
למסקנה שאנשי מקצוע לבריאות הנפש לא מסוגלים לחזות אם חולי נפש יהיו מסוכנים
לטווח ארוך.
השיעור הגבוה של
מעשי פשע חוזרים בארה"ב לא יכול לשמש
הוכחה טובה להצלחת המערכת המתקנת. בארה"ב
הרוצח משתחרר לאחר מאסר ממוצע של שש שנים.
המחקר של משרד המשפטים הראה
שחמישית מהרוצחים שהורשעו והשתחררו ממאסר נאסרו
תוך שלוש שנים על פשע אלים אחר. קרוב לשליש של
הקבוצה הזאת נאסרה על רצח נוסף.
הסבירות שהרוצח
המשוחרר יהרוג שוב, גבוהה פי מאות פעמים
מהסבירות לגבי האזרח הפשוט. כרגע בערך 000,001
רוצחים יושבים מאחורי סורג ובריח בארה"ב
ואולי 000,008 רוצחים מתהלכים חופשי. בארה"ב יש
יותר רוצחים מאשר רופאים או מרצים, ואף קציני
משטרה.
בינואר
השנה הסניף של הורי ילדים נרצחים בקנזס-סיטי
נפגש בפעם הראשונה מאז 3991 בלי הרייט סמית
העומדת בהנהגתו. כשהתקרב התאריך של עשר שנים
למותה של טרי היא החליטה שהגיע הזמן לפרוש.
היא הרגישה שכדאי לרענן את הקבוצה על ידי
הנהגה חדשה. פטי וולטרס נבחרה לתפקיד.
אל
והרייט עדיין באים לכל פגישה של הארגון. הוא
עדיין כותב עלונים. הם עדיין מקבלים שיחות
טלפון במשך כל שעות היום והלילה. הם נוכחים
במשפטי רצח מטעם בני המשפחה של הקורבן
ועוסקים בשתדלנות לשינוי חוקים שונים. הם
מאמינים שאנשים שלא נאשמו בגלל אי-שפיות
צריכים באיזושהי צורה לשאת בתוצאות מעשיהם.
לגארי רולינגס אין רישום פלילי למרות שהוא
רצח את טרי.
אל
והרייט תומכים מושבעים של התיקון המוצע לחוקת
ארה"ב שהוא חוק זכויות הקורבן. כמעט שלושים
מדינות של ארה"ב קיבלו תיקונים לחוק לגבי
זכויות הקורבן, אבל האכיפה היא קשה מאד.
התיקון בחוק הפדרלי יתן לזכויות הקורבן את
הבסיס הפדרלי. זה יבטיח לקורבנות וקרוביהם את
הזכות ליידוע, לנוכחות ולהקשבה. החוק לזכויות
הקורבן נתמך על ידי המפלגות והנשיא קלינטון.
אבל הוא תקוע יותר משנה בועדת החוקה של הסנט וצריך עוד
להגיע לקונגרס להצבעה.
משפחת
סמית נשבעה לבוא לדיונים על שיחרור מוקדם של
גארי רולינגס כל עוד הם בחיים. הם מרגישים
מחויבים לא רק לכבד את זכרה של בתם אלא גם
לנסות למנוע מרולינגס שוב לפגוע במישהו. הם לא
סומכים על המחלקה לבריאות הנפש ולא מאמינים
שרולינגס אינו מסוכן. "התנהגותו באולם
המשפט היא התגלמות של יהירות מוחלטת",
אומרת הרייט, "הוא אף פעם לא דיבר עם אף אחד
מאתנו ואף לא הודה שהוא רצח בן משחפתנו".
משפחת סמית מודאגת שלרולינגס יש עדיין גישה
לנשק חם. ב- 4 ליוני 7991 רולינגס לא הופיע לקבלת
תרופות. בזמן כתיבת המאמר הוא נמצא בבית-חולים
לחולי נפש ומשתדל שוב לקבל שחרור על תנאי.
במשך
השנים הראשונות לאחר הרצח של טרי קתרין היתה
מאושפזת שלוש פעמים עם דכאון וסימפטומים של
הפרעה פוסט-טראומטית. בהדרגה היא חזרה לבטחון
העצמי ובנתה את חייה מחדש. היא עזבה את הדואר,
מצאה עבודה הרבה יותר טובה והתחילה להתנדב
במקלט מקומי לנשים מוכות. היא תרמה את חפציה
הרבים של טרי למקלט. זה היה המקום הנכון
לחפצים של טרי. היא היתה קורבן של אלימות;
עכשיו קורבנות אחרים יכולים להשתמש במה שהיא
השאירה.
קתרין
עדיין מתגעגעת נואשות לאחותה. היא עדיין חיה
בפחד מגארי רולינגס. היא אומרת, "אני
רואה בו מניפולטור, שלמד איך לנצל את המערכת."
לבנה הגדול אין פחד מרולינגס. בנה הקטן מרגיש
פחות בטוח. הוא אומר: "אני עדיין חושש שהוא
מאשים את משפחתנו בבעיות שלו. אני חושב כל
הזמן שהוא מתכוון להרוג אותנו אחד אחד, ושיום
אחד אבוא הביתה ואמה שלנו תהיה מתה, והוא
יסתתר."
ללא
שום אזהרה, ברגע שקט, הרייט מרגישה פתאום את
נוכחותה של טרי. היא אומרת, "פתאום משהו
מציף אותי ואני יכולה לשמוע טרי אומרת, 'יהיה
בסדר, אמא'". עשר שנים לאחר הרצח הרייט עדיין
חיה מחדש את הסצנה לפני הבית של טרי בבוקר
ההוא. היא אומרת, "אני משחזרת אותה שוב ושוב,
הכאב פחות חריף. באבל אתה צריך להגיע לנקודה
כשאתה מבין שזוהי המציאות."
הרייט
עדיין מדמיינת את טרי שוכבת לבד בבית ההוא
כשמשפחתה היתה מודאגת במשך כמה ימים. אף אחד
לא ידע איפה היא -
והיא היתה במרחק של כמה בלוקים. הרייט קמה,
התלבשה, הלכה לעבודה, אכלה, דיברה עם חבריה,
כשבתה שכבה לבד בבית. הדבר שעליו היא מצטערת
נורא הוא שלא היתה עם טרי כשהיא מתה. הרייט
ישבה ליד כל כך הרבה חולים בשעותיהם האחרונות,
ולא יכלה לעשות אותו דבר למען בתה. הרייט
אומרת, "לעתים קרובות אני אומרת לעצמי
הלוואי וגארי היה מצלצל אלי אחרי שהוא ירה בה.
אני יודעת שזה נשמע טפשי, אבל אני מרגישה ככה.
היה לי נורא קשה לא לדעת מתי בדיוק היא מתה,
האם היא סבלה. זה חלק מהחיים. המוות של טרי היה
לחלק מחייה. אני זוכרת איך הבאנו את טרי מבית-חולים.
אני זוכרת את צעדיה הראשונים, את היום הראשון
שלה בבית-הספר. אני רק הייתי רוצה להיות לצדה
כשהיא מתה."
כל
חודש הקבוצה נפגשת באולם הכנסיה הקטן. יש פנים
חדשות בכל פגישה, לפעמים חמישה או שישה פנים
חדשות. כמו פעולת השעון הרצח ממשיך, לא רק
בקנזס-סיטי, אלא בכל ארה"ב. יום ולילה גברים
ונשים צעירים נרצחים באכזריות במכות, דקירות,
חניקה ויריות. רצח
מתבצע באמריקה בערך כל עשרים וארבע דקות, לכל
רצח סיבה אחרת, אבל כולם קשורים ביניהם
ומהווים את המצב הלאומי העגום. כל יום מביא
יותר קורבנות, יותר לוויות, יותר הורים של
ילדים נרצחים -
תהלוכת לוויה אין
סופית, הנאה באיטיות בשורות שחורות, ברחבי ארה"ב.
אולי ארבע או חמישה אמריקאים נרצחו בזמן
קריאת שורות אלה. כשמסתיימים חיים של אחד,
מתחיל האבל של עוד משפחה, והרצח ממשיך, כמו
סיבוב השעון, והדם זורם.