26.4.96

יום הזכרון, צללי השיכחה  

רשכ אסא תאמ

השבוע, לראשונה מזה שנים על שנים, לא הלכתי לטכס שערכה אוניברסיטת תל-אביב לציון יום הזכרון. לא הלכתי לשם, לא מפני שליבי גס בטכסים. אדרבה, לטכסי זכרון היתה חשיבות רבה בעיניי, מאז ומעולם, השתתפתי ברבים מהם ואוסיף לעשות זאת, עד יומי האחרון. לא הלכתי לשם, לא מפני שהייתי טרוד במקום אחר. אדרבה, מכל עסק שיש לי  אני מתפנה, כדי להשתתף בטכס זכרון הבא לכבד את הנופלים, לעיני אוהביהם ואהוביהם. לא הלכתי לשם, גם לא מפני שנפגעתי בהם בשנים עברו. אדרבה, אני זוכר דברי טעם נרגשים ומרגשים שנשאו בהם, במהלך השנים, בין היתר, מוטה גור ז"ל, ס' יזהר, אניטה שפירא ונילי כהן. אני זוכר את עצמי, לפני שנים אחדות, שעה קלה אחרי הנאום שלי בטכס, שומע, בנימה דקה של קורת רוח, על סטודנטים שישבו על הדשא הסמוך ובכו למשמע שיח ליבי. יותר מכל, אני זוכר את עצמי עומד בטכס, בשנתיים האחרונות, מקשיב  לרשימת הנופלים, תחילה, כשנפשי דרוכה לשמוע את  השם של בני הבכור, זכרונו לברכה, ואחר-כך כשמחשבותי נודדות מעצמן בשבילי הזכרונות, בתוך יער היגון.

יפה הוא המנהג שהקהל נאסף ל"הזכרת נשמות", "שפורטים את שמותיהם" של אלה שהלכו לעולמם, מבני הקהל או ממשפחותם. יפה בעיניי הוא המנהג הזה, שיש בו מעין הקלה, לא על הכאב שמסב היגון, כאב שאין ממנו מנוס, שאני לא רוצה ממנו מנוס, אלא הקלה על הכאב שמסב צל השיכחה, כאב שיש ממנו מנוס, שאני רוצה ממנו מנוס. קהל שנאסף להזכיר את השמות הוא קהל שהשיכחה לא כבשה אותו. הוא קהל היוצר מנוס מפני הצל המעיב של השיכחה, לפחות לשעה קלה, אולי גם לשעות ולימים שלאחריה. קהל שנאסף להזכיר את השמות, מדי שנה בשנה, הוא קהל שכבש את השיכחה. הוא קהל היוצר בסיס למנוס של קבע מפני הצל המאיים של השיכחה, לא רק לשעה קלה, אלא אולי גם לחדשים שלאחריה ולשנים שיבואו. זכרון הקהל נוגע בזכרון היחיד, כמו נפש נוגעת בנפש.

השבוע, לראשונה מזה שנים על שנים, לא הלכתי לטכס שערכה האוניברסיטה לציון יום הזכרון. חמישה ימים קודם, החליטה הוועדה המינהלית של האוניברסיטה להעדיף את השיכחה על פני הזכרון, לעמוד מולנו ולא לצידנו, להכאיב ולא להקל. הוועדה  המינהלית כוללת את ראשי האוניברסיטה: הנשיא, הרקטור, המנכ"ל וסגניהם.  בשבוע שעבר, בקשתי לברר למה לא קיבלתי הזמנה לטכס הזכרון של האוניברסיטה. התשובה היתה מדהימה: "השנה לא יקראו בטכס את השם של בנך. ככה החליטה הוועדה המינהלית." מיד ביקשתי פרטים והסברים בלשכות הנשיא, הרקטור והמנכ"ל.

לשכת המנכ"ל שלחה לי את החלטת הוועדה: "כאשר נופל קרוב משפחה בדרגה ראשונה,  במהלך שרות צבאי או בפעולות איבה, יוקרא שמו בטכס יום הזכרון של אותה שנה בלבד. קרוב משפחה לעניין סעיף זה פרושו: בן זוג, אב/אם, בן/בת."

אני מתאר לעצמי את המחזה הנדרש. אנשי האוניברסיטה צריכים להכין את רשימת הנופלים לטכס הבא, כשלפניהם הרשימה מהטכס הקודם:

-- א'. למה הוא ברשימה?

-- מפני שאשתו עובדת באוניברסיטה.

-- למחוק. כבר קראנו את שמו פעם אחת. מספיק. ב'. למה הוא ברשימה?

-- מפני שאבא שלו עובד באוניברסיטה.

-- למחוק. כבר קראנו את שמו פעם אחת. מספיק. ג'. למה הוא ברשימה?

-- מפני שאחיו עובד באוניברסיטה.

-- למחוק. לא היה צריך לקרוא את שמו אף פעם.

מלשכת הרקטור ומלשכת הנשיא קיבלתי תגובות שלא היה בהן שום הסבר של ההחלטה, אלא  רק התנערות במידה כזו או אחרת מהאחריות לביצוע שלה. שוחחתי על ההחלטה עם אנשים נוספים באוניברסיטה, ביניהם כאלה המעורים בחייה, ואף אחד לא היה מסוגל להציע  הסבר כלשהו.

אפשר לנסות לחשוב על ההחלטה הזאת במונחי הנפשות הפועלות, מקבלי ההחלטה. זה לא מעניין אותי, בוודאי לא את הציבור. אפשר לנסות לחשוב עליה במונחי רוח  האוניברסיטה הזאת ודמותה ("מה שנראה שרירותי, מסתיר שיקולים מפוקפקים של כוח או כסף"). גם זה לא מעניין אותי, אם כי אולי היה מעניין את הציבור, המקיים אותה.

אני חושב על ההחלטה הזאת במונחי החברה הישראלית, הצללים המוטלים בה על הזכרון הכללי של הנופלים ועל השכול. צומת גולני הפך לצומת מקדונלד. אתר ההנצחה לחללי  גוש דן נעול כל ימות השנה מלבד יום הזכרון. בהמלצה עתונאית לטיול באיזור לטרון כלל לא מוזכר אתר ההנצחה של השריון, שבלב האיזור. ברשימת "הפרות הקדושות" שמדי-פעם משתעשעים בשחיטתן הופיע כבר גם "השכול". סממנים של סכנה ממשית: כבר לא מדובר בשיכחה, כבר מדובר בהשכחה.

הסכנה ממשית אבל לא מיידית. אני רואה ושומע את החברים והמפקדים הבאים לבית  העלמין הצבאי ביום הזכרון. אני קורא מכתב ששלח למשפחות שכולות מפקד העוצבה של בני. אני מקשיב לדבריו של הרמטכ"ל, על הנופלים ועל הנותרים. אני מעיין באיגרת  ראש הממשלה ושר הבטחון למשפחות. הם יודעים היטב על מה הם מדברים, מבטאים היטב כבוד לנופלים, צער עמוק, קירבה אליהם ואל משפחותיהם. אנחנו סומכים עליהם ועל הרבים ההולכים בדרכיהם, שלא תשתלט עלינו עליבות השיכחה, שלא תשלוט בנו חרפת ההשכחה.