19.4.96
לקראת יום הזכרון: פרק אבות
רשכ אסא תאמ
הגיע הזמן לסלק את אפליית האב
השכול,
מן החוק, מן הנוהג, מן הדעת, מן
הלשון, מן הלב.
כל אחד שמע את הסיסמה, כל אחד
ראה אותה על שלט: "תדע כל אם עבריה שמסרה
גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך", דברי
דוד בן-גוריון, בנוסח כזה או אחר. לא רבים
יודעים, כי המילים המפורסמות הללו אינן מובאה
מדוייקת מתוך דבריו. בנאום הפרידה שלו, לאחר
פרישתו מראשות הממשלה, אחת ולתמיד, אמר בן-גוריון:
"אם המפקדים יעוררו את האימון, את האהבה, את
הדבקות בחיילים שלהם, תדע כל אם עבריה שמסרה
גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך" )"עם
פרידה", 2 ביולי 1963). אני מניח שרק מעטים
מכירים את הנאום הזה כולו. חבל שלא נעשה שימוש
מקיף במובאות נוספות מתוכו, כגון: "...שצבאנו...
העיקר יהיה בו אהבת האדם, אהבת האומה, אהבת חבר,
ערך האדם וחזון אנושי..."
אני עצמי חזרתי לנאום הזה,
לאחרונה, בנסיון להבין את ההתמקדות של בן-גוריון
בתמונת האם העבריה. פעם שמעתי, בשמו של משורר
חשוב, כי הביטוי "אם עבריה" היה
בפי בן-גוריון מטבע לשון סתמית, לא
במשמעות המדוייקת של אם ולא אב. אלא שלטעמי,
חזקה על אדם שבורר לו את מילותיו, בוודאי
לצורך נאום, לא כל שכן לצורך נאום
פרידה מחברים יקרים, על אחת כמה וכמה, בן-גוריון,
בנאום פרידה מעולם הצבא והבטחון. אילו הביטוי
"אם עבריה" אכן היה סתמי, במשמעות של אם
לרבות אב, הדעת נותנת שבן-גוריון לא היה מתמיד
כל כך בשימוש שעשה בו, אפילו בנאום הזה.
בעיקר בולטים לעין דברי בן-גוריון
בפיסקה הרביעית של הנאום: "...כאשר הייתי
צריך לתת פקודה לבחורים שלנו לצאת ולא הייתי
בטוח שכולם יחזרו - לא אנסה לתאר מה
שנעשה אז בלבבי, כי ראיתי לפני את האמהות,
את האם היהודית שתשמע שבנה נפל... ואינני יודע
אם יש בידי אדם הכוח, להביע את כל הצער שהרגשתי
באותה אחריות איומה בפני האם היהודיה." אלה
לא מטבעות לשון סתמיות. כאן מדובר באמא דווקא,
לא באבא.
בן-גוריון לא התעלם מהאבות
השכולים. "מלב אל לב" הוא אוסף מכתבים של
בן-גוריון להורים שכולים, ממלחמת העצמאות ועד
אחרי מלחמת סיני. בפתח הספר הוא אומר על "האמהות
והאבות השכולים" ש"אינם בודדים ביגונם."
מכתבים רבים בספר מופנים לאבות שכולים,
כתובים בצער, בהבנה ובהתרגשות: "הייתי
מזועזע בעומק-נפשי ולבי יצא אליך... לא אנסה
לנחם אותך - כי ידעתי: אין תנחומין."
ובכל זאת, באותו ספר, בנאום "יער
הזכרון" הוא אומר: "ואתם הורי הגבורים,
וביחוד אתן אמהות יקרות, - האם העברית שהיתה
תמיד סמל האהבה, הטוהר והנאמנות ובזכותה
עברנו כל מדורי הגלות במשך אלפי שנה - אנו
יודעים מה כבד האבל ועמוק הכאב בלבכם, מה
גדולה האבידה אשר אבדה לכם - ואין לה שילומים."
הדברים על "האם העבריה" אינם מטבע לשון
הכוללת גם את האב, לא בנאום הזה, לא בנאום
הקודם, לא בשום נאום אחר.
נאומיו של בן-גוריון מרתקים,
כתביו מאלפים, תובנותיו מאירות עיניים, אבל
ההבחנה שהוא הירבה לבטא, בין האם השכולה לבין
האב השכול, היא הבחנה מופרכת בהנחות הכלליות
שלה ולא ראוייה במסקנות המעשיות שלה.
אני לא מכיר יסוד של ממש להנחה
ש"האם העברית היתה תמיד סמל האהבה", יותר
מהאב העברי. בתורה, יעקב אבינו מסמל בעיניי את
האהבה יותר מרחל אמנו. כאשר פרעה שואל אותו
"כמה ימי שני חייך", הוא כולל בתשובה גם
את המילים הכאובות "מעט ורעים היו ימי שני
חיי" ואנחנו יודעים למה: כשנאמר לו "טרוף
טורף יוסף" הוא מתאבל, מסרב להתנחם ומבקש את
נפשו "כי ארד אל בני אבל שאולה."
אני לא מכיר יסוד של ממש להנחה
ש"האם העבריה היתה תמיד סמל הנאמנות",
יותר מהאב העברי. בנביאים, דוד המלך מסמל
בעיניי את הנאמנות יותר מבת-שבע אשתו. כאשר
הוא שולח את צבאו לדכא את המרד של אבשלום בנו,
הפקודה הראשית היא "לאט לי לנער לאבשלום".
כשבאים לבשר לו על תוצאות המלחמה, רק דבר אחר
מעניין אותו: "השלום
לנער לאבשלום". התיתכן קינה שיש בה יותר
אהבה, יותר טוהר ויותר נאמנות מקינת דוד על
אבשלום בנו: "בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי
יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני."
האם העברית לא העבירה אותנו כל
מדורי הגלות יותר מהאב העברי. "יהי חלקי
עמכם", אמר המשורר, לא על האם העבריה, "אט
אט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים
/ ... עבור וזרוע סביבכם באפס יד ובלי כוונה
/ את האמונה ואת הטוהר, הרועפים מכל ישותכם /
כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן / ... אתם
השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם!"
האב השכול והאם השכולה, שניהם
חרב עליהם עולמם, בנפול הבן או הבת. אסונו של
האב השכול אינו קטן מאסונה של האם השכולה,
אפילו כחוט-השערה. כאבו של האב השכול אינו
נופל מכאבה של האם השכולה, אפילו כמלוא הנימה.
יגונו של האב השכול אינו קל
מיגונה של האם השכולה, אפילו כהוא-זה. הגיע
הזמן לסלק את ההבחנה ביניהם, את אפליית האב
השכול, מן החוק, מן הנוהל, מן הנוהג, מן הדעת, מן
הלשון, מן הלב.