8.3.96
פורים פרצות
לחיות עם הכאב. לבכות בחום-לב,
לפעול בקור-רוח.
רשכ אסא תאמ
יום הפורים הזה ראוי לשם משלו.
אי אפשר לקרוא לו "פורים תשנ"ו",
בפשטות אטומה, כאילו כל מה שמבדיל בין יום
הפורים הזה לבין יום הפורים שעבר הוא מניין
השנים בלבד. יום הפורים הזה ראוי לשם משלו,
מפני שראוי לזכור אותו, לדורות, על מה שמבדיל
בינו לבין יום הפורים שעבר.
כבר היו ימים שניתן להם שם פרטי,
לדורות, ואפילו קראו להם "פורים", למרות
שלא חלו באמצע חודש
אדר: "פורים מצרים", שחל
ביום כ"ח באדר רפ"ד (1524), "פורים של
טבריה", שחל ביום ז' באלול תק"ג (1743), שניהם
ועוד רבים כמותם שנועדו להזכיר אירוע שהיה
ראוי לשמוח עליו. "פולבר פורים", דהיינו,
"פורים של אבק-שריפה", חל באמצע כסלו תקס"ד
(1804), לשמחתה של משפחה ידועה בווילנה, שעברה
בשלום התפוצצות של אבק-שריפה.
וכשם שראוי לזכור את הטובה,
ראוי לזכור את הרעה. כשם שראוי לזכור את הטובה
ולשמוח על אותו "פורים של אבק-שריפה",
כך ראוי לזכור את הרעה ולבכות על יום הפורים
הזה. כשם שראוי לזכור את הטובה ולשמוח על רווח
והצלה שעמדו לאבותינו, ממקום זה או ממקום אחר,
כך ראוי לזכור את הרעה ולבכות על הפסד החיים
ואסון המוות שאירעו לנו, ממקום זה או ממקום
אחר.
ביני לבין עצמי אני קורא ליום
הפורים הזה "פורים פרצות", על משקל "פורים
פרזות", שמו המלא של היום הזה, בערי הפרזות,
כתל-אביב, שאינן מוקפות חומה, כירושלים. "פורים
פרצות", על שם הפרצות שניבעו בנו בעשרת
הימים של הפיגועים בירושלים, באשקלון ובתל-אביב
ושל הקרב בלבנון, מול מנרה. אני חושב על כמה
פרצות. סוגי הפרצות הללו כל כך שונים אחד
מהשני, עד שלרגעים קשה לי לעסוק בכולם בבת אחת,
אבל כיוון שכולם נוגעים בחיי-אדם, אני מרשה
לעצמי לצרף אותם זה לזה, בתוך "פורים פרצות",
המראות, הרגשות, הזכרונות, הלקחים.
מותו של כל אדם הוא פירצה בעולם.
אתה מביט במקום שבו היה, בעיני הרוח שלך אתה
רואה אותו, מלא חיים, בעיני הבשר שלך אתה רואה
פירצה, מלאה מוות. אדם אחד שמת נעשה פירצה
בעולם, שישים ושניים בני-אדם שמתו נעשו שישים
ושלוש פרצות בעולם, פרצות של ילדים וילדות, של
קצינים וחיילים וחיילות, של גברים ונשים,
פרצות של יהודים ומוסלמים ונוצרים.
נוכח כל העולמות החרבים הללו,
לא מתקבל על דעתי לנהוג ביום הפורים הזה, כמו
ביום הפורים שעבר. "מי שמתו מוטל לפניו",
אומרת המשנה, "פטור מכל מצוות האמורות
בתורה". כך באבל היחיד, כיוצא בזה באבל
הציבור. "לא יהלך אדם בבית הקברות", אומר
הדיון התלמודי באותה משנה, "ותפילין בראשו
וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן, עובר
משום לועג לרש", כמו לועג למתים, שאינם
יכולים לעשות מה שהוא עושה. קרנבל פורים הוא
לעג לרש. שמחת פורים היא לעג לרש, גם אם
יסודותיה במנהג מימי הביניים או ב"מגילת
אסתר" עצמה. אפילו המדקדקים במצוות השמחה
יכולים לצאת ידי
חובה ברוח דברי הרמב"ם: "מוטב לאדם
להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו
ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה
ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות
וגרים."
נוכח כל העולמות החרבים הללו,
שוב אני מבקש לא להניח לזכרון להסתפק במניין
ההרוגים, חמישים ותשעה בפיגועים וארבעה בקרב,
מבקש ש"פורים פרצות" יהיה קשור, בזכרון,
ברגשות ובמחשבות, גם בדמות פניו של אחד מהם,
מסויים. אני זוכר היטב את אחד הקצינים שנפלו,
כיוון שהכרתי אותו, אבל שמתי לב במיוחד גם
לכמה דמויות אחרות,
שלא הכרתי. "פורים פרצות" שלי יהיה קשור
בהן. "פורים פרצות" של כל אחד יכול להיות
קשור לפחות בדמות אחת, חיה, של אדם אחד, מסויים,
שמת.
פרצות של מוות ושכול שניבעו
בעולם לא נסתמות, לא ראויות להיסתם. הפרצות
האחרות בוודאי ראויות להיסתם. שתיים מהן,
חשובות להפליא, אני רוצה רק להזכיר, בלי לעסוק
בהן בפרוטרוט. אחת קשורה במפגינים שעמדו ביום
שני בלילה, מול משרד הבטחון בתל-אביב. הם הגיעו
לשם מתוך תחושות כאב וחרדה ומכיוון שכך אפשר
היה להבין לרוחם ואפילו להבליג על סגנונם. אבל
מרגע שקראו שוב ושוב "יגאל עמיר!" ו"ברוך
גולדשטיין!" הם חצו את הקו, מצד הנרצחים אל
צד הרוצחים. ומכיוון שכך, לא צריך להיות עניין
להבין אותם, וודאי לא לסלוח להם. צריך להיות
עניין להתגונן מפניהם כראוי, להגן מפניהם על
חיי-אדם בעוד מועד. צריך להיות עניין לדעת
שהמשטרה והשב"כ מטפלים בכנופיות כאלה,
סותמים היטב את הפירצה הזאת.
הפירצה השנייה קשורה בתהליך
השלום, ספק נבעתה ספק עלולה להיבעות בגדרותיו.
חלק מהתגובה הציבורית על הפיגועים מצטייר
כלחץ על הממשלה לסובב את הגלגל המדיני
אחורנית. חלק מהתגובה הממשלתית על הפיגועים
מצטייר כהאטה של הגלגל המדיני. יש האטה שהיא
הכנה לסיבוב פרסה ויש האטה שהיא הכנה לעצירה.
התומך ההגון בממשלת פרס
יסלוד משתיהן. אבל יש גם האטה שהיא לשם ניווט
זהיר, הכנה הכרחית להמשך הדרך. התומך ההגון
בתהליך השלום יצדיק אותה. אין לנו דרך אחרת.