1.3.96

איש ושם שנתן לו מותו

מתוך מילון השכול, שש הבהרות.  

רשכ אסא תאמ

"עשרים וחמישה הרוגים זאת טרגדיה נוראה", אמר מי שאמר, מיד לאחר הפיגוע הראשון בירושלים. הכוונה טהורה, אני אומר לעצמי, המילים כאובות, אבל הביטוי לא מוצלח. למה לומר שעשרים וחמישה הרוגים הם טרגדיה נוראה, כשנכון יותר לומר שעשרים וחמישה הרוגים הם עשרים וחמש טרגדיות נוראות? לא המניין של עשרים וחמישה הוא המוליד כאן טרגדיה נוראה. המוות של כל אחד לחוד הוא כאן טרגדיה נוראה. המוות של  עשרים וחמישה, עשרים וששה, עשרים ושבעה אנשים, זה בצד זה, הוא טרגדיה נוראה בצד טרגדיה נוראה בצד טרגדיה נוראה, שורה נוראה של טרגדיות נוראות, זו בצד זו.

"עשרים ושבעה הרוגים" בשלושה פיגועים רצופים. אני מבין עד כמה טיבעי הרצון למנות וכמובן שאין בי שום תרעומת על עצם המניין, על פרסומו או על שינונו. אלא  שלא הייתי רוצה לראות את המניין הזה נשאר לבדו, בזכרון, בתודעה וברגשות של הבריות, החותם היחיד של כל הטרגדיות הללו בבת אחת.

למספר "עשרים ושבע" אין עיניים שנעצמו, אין חיוך שקפא, אין חלומות שנגוזו, אין חיים שנכרתו. להנציח את המניין של  הנופלים בזכרון הציבורי, פירושו להנציח את הפיגועים עצמם או לכל היותר להנציח את המוות בפיגועים הללו. ואילו אני הייתי  רוצה לראות הנצחה של ממש, לא של הפיגועים אלא של כל אחד ואחת מן הנפגעים, לא של הנפילה אלא של הנופלים.

"חישבו על אדם אחד שמת, על משפחה אחת", ביקשתי בלילה הראשון, בתכנית  טלויזיה של יאיר לפיד. לא "אדם אחד, משפחה אחת" במשמעות של אדם אחד בלבד ולא שניים או שלושה או ארבעה, משפחה אחת בלבד ולא חמש או עשר או עשרים וחמש, אלא  "אדם אחד, משפחה אחת" במשמעות של אדם אחד מסויים ולא מספר מופשט, משפחה אחת מסויימת ולא רעיון מרחף, אדם מסויים עם הורים מסויימים או עם ילדים מסויימים או עם בני זוג מסויימים או עם אחאים מסויימים, עם מפקדים מסויימים או עם חברים מסויימים, עם תכניות ותקוות ומשאלות וחלומות, עולם מלא. צער אמיתי לא יכול לבוא לידי ביטוי שלם במספר, יהיה זה עשרים ושבעה או תשעה עשר אלף. אבל אמיתי הוא אבל שיש בו תמונה חיה של איש מת.

ו"לכל איש יש שם". המילים הללו נתנו לשיר של זלדה את שמו, נתנו לו את השורה הראשונה שלו ונתנו לו אחריה גם כל שורה רביעית. היום, כל המילים הללו, כל השורות הללו, מושכות את העין אל השורות האחרונות של השיר: "לכל איש יש שם"... ש"נתן לו מותו". היום, שלוש המילים הללו, "שנתן לו מותו", מושכות את הלב אל כל אחד ואל כל אחת שהמוות בירושלים או באשקלון נתן להם שם.

אתמול הכירו את השם הזה במעגלים הפנימיים של האהבה, הקירבה וההיכרות החיה. היום מכירים את השם הזה בכל המעגלים כולם. ומחר, מחר, אם נרצה בכך כולנו, לא יחזור  השם לחיות רק במעגלים הפרטיים, אלא יישאר חי גם במעגלים כלליים של היכרות אמיצה, שם חי, השם שנתן לו מותו.

מחר, אם נרצה בכך כולנו, יישאר השם שנתן לו מותו. האמנם רוצים בכך כולנו?  מה אומר לנו, בין השורות של דבריו, מי שיומיים לאחר הפיגועים, מבקר את הסיקור שלהם בחדשות הטלויזיה, שלטעמו "יוחדו לריטואל ארוך של שכול וכאב, ללא קשר לערך החדשותי הממשי של התמונות", ותוהה, האם "חדשות משקפות את מצב הרוח הלאומי הסוער או יוצרות אותו." מה אומר לנו, בתוך השורות של דבריו, מי שמטיף לחזור מן הסיקור הזה אל "הפרופורציות הנכונות"? ("הארץ", 27.2.96).

אני הופך את העמודים של אותו גליון, קורא בהם את התיאורים הלקוניים של כל  לווייה, הופך עוד כמה עמודים, מוצא את עצמי במדור "ספורט", רואה ידיעה ראשית, ש"אמיר כץ שוחרר מהנבחרת לבקשתו", מבחין שמוקדשות לה יותר שורות מאשר לאיזושהי לווייה של קורבנות הפיגוע, עובר לעמוד הבא, נתקל בו בשני טורים על "כדורסל אמריקאי", לא יכול שלא לגלות בהם יותר שורות מאשר בכל תיאורי הלוויות בבת אחת. עכשיו אני מבין מה זאת אומרת "הפרופורציות הנכונות".

"שלושה ימים לבכי, שבעה להספד", אני מוסיף לבקש, במאמץ להשריש כאן פרופורציות אחרות, יחס אחר לחיי-אדם, יחס אחר למותו. הכתובת הקדמונית של המילים האלה היתה המשפחה השכולה: שלושה ימים לבכי, לא יותר, שבעה ימים להספד, לא יותר. אלא שהמשפחה השכולה תבכה בלי סוף ותספוד למת כל ימיה. היא לא הכתובת הנוכחית של המילים הקדמוניות האלה. היום, הייתי רוצה לראות אותן עומדות ביסוד מנהגו של הציבור. שלושה ימים לבכי, לא פחות, שבעה ימים להספד, לא פחות. שלושה ימים לבכי, לביטוי הטהור של רגשות היגון, כמות שהם, נהרי נחלי דמעות. רגשות של יגון, שאינם רגשות של שנאת הזולת ואינם רגשות של נקמה באויב,  אלא רגשות של אהבה אל  המת, שעולמו נכרת, ורגשות של חמלה על השכולים, שעולמם  חרב. ושבעה ימים להספד, לביטוי הצרוף של כבוד, במילים יפות או לכל הפחות בשתיקה ארוכה, ארוכה.