9.2.96
"וחיי אדם הוזלו עד מאד"
רשכ אסא תאמ
לפי סעיף חדש בחוק, אדם שהורשע
לאחרונה ברצח לא נענש במאסר עולם.
ככה לא שומרים על חיי-אדם מכל
משמר.
זו היתה פרשת רצח, אבל היא לא
זעזעה את אמות הספים. זו היתה פרשה של פגיעה
קיצונית בחיי-אדם, בזדון מובהק, אבל התגובה לא
היתה במלוא החומרה המתבקשת. השופטים לא נהגו
בכל חומר הדין. הכתבים לא הרחיבו את הדיבור.
ואם הסביבה החברתית של הרוצח ושל הנרצח למדה
לקחים טבעיים מהצירוף של החטא ועונשו, יש מקום
לחשש כבד.
מעשה שהיה כך היה. הנאשם ברצח
וקורבנו היו חברים, מספר הסעיף הראשון של גזר
הדין, "נסיבות העבירה". "זמן מה
לפני האירועים של כתב האישום התגלעו סכסוכים"
ביניהם. יום אחד הגיע הנאשם לדירת חברתו, גנב
את אקדחו של אביה והחביא אותו. למחרת או בסמוך
לכך הגיע הנאשם לבית חבירו. "תוך כדי דין
ודברים והתכתשות... נפלט
מן האקדח כדור" שפצע את החבר בלסתו. זה
הובהל לבית החולים הסמוך וטופל בידי רופא
שהוציא את הקליע מפיו. "הנאשם הגיע אף הוא
לבית החולים כשהוא אוחז באקדח במטרה לירות ב(חבר)
ולהורגו. בהגיע הנאשם לחדר המיון, החליף את
בגדיו לבגדי הצוות
הרפואי, שמצא במחסן בית החולים. הנאשם הצליח
לאתר את החדר בו שהה (החבר) וקיבל טיפול רפואי.
הנאשם פתח את הדלת של החדר, כיוון את אקדחו
לעבר (החבר) וירה לעברו במטרה להורגו. מיד לאחר
האירוע נמלט הנאשם מהמקום... כתוצאה מהיריה
חדר קליע לראשו של (החבר) ופצע אותו אנושות
והביא למותו" למחרת.
הנאשם הורשע ברצח. עד לא מזמן,
פירושה המעשי של הרשעה כזו היה מאסר עולם. לא
כיום. סעיף 300א לחוק העונשין מאפשר "להטיל
עונש קל" יותר, בנסיבות מסויימות, ביניהן
"כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה,
עקב התעללות חמורה ומתמשכת...
בידי מי שהנאשם גרם למותו." וזו הפעם
הראשונה שבית משפט בישראל השתמש באפשרות הזאת,
להשית פחות ממאסר עולם על מי שהורשע ברצח.
"שוכנענו", אומר בית המשפט,
"שאכן המנוח התעמר בנאשם". כדי לסבר את
האוזן הם מביאים קטע מחוות דעת פסיכיאטרית,
שהגישה ההגנה ללא התנגדות התביעה. לפי חוות
הדעת היה בין הנרצח לרוצח "קשר של מתעלל
וקורבן טיפוסי", שנים לא מעטות. "הנאשם
ירה במנוח בבית החולים", אומר בית המשפט
בגזר הדין, "כאשר פחד שאם לא יעשה כן, המנוח יהרוג אותו כשיחלים.
משמע, שהנאשם עשה את הברירה בקור רוח
ובחר להרוג את המנוח והחליט שדמו שלו אדום
יותר. האופן שבו ביצע את המעשה תוך כדי התחזות
לעובד בית החולים, מצביע על נחישות וקור רוח."
השורות האחרונות של גזר הדין
באות להשית את העונש הראוי על האדם שנמצא אשם
ברצח כזה. העונש הראוי בנסיבות הללו הוא העונש
הנגזר מהחוק ומהעקרונות הראויים של הענישה
בכללותה. מהם העקרונות הללו, האם פניהם לתיקון
החברה בעתיד או שמא פניהם לגמול לעבריין על
העבר, על שאלות אלה אפשר לומר בלשון המדרש, "כמה
דיו משתפך וכמה
קולמוסין משתברין", בכתבי הפילוסופיה של
המוסר, המדינה והמשפט. מתוך ים הכתבים הללו,
מספיקים לנו כאן שני רעיונות טבעיים. ראשית,
ככל שהחטא כבד יותר, כך
העונש הראוי כבד יותר. שנית, בית המשפט מבטא
בגזר הדין את חומרת העבירה של הנאשם.
בית המשפט מבטא את חומרת
העבירה, לא בסוד הלשכות של השופטים, אלא
בפומבי, כראוי למשפט צדק, שעליו גם להיעשות
וגם להיראות. בית המשפט עושה זאת לא רק לעיני
הנאשם והפרקליטים, אלא קבל עם ועדה. פעמיים
מבטא בית המשפט בגזר דינו את דעתו בדבר חומרת
העבירה. פעם אחת, בנימוקי העונש, פעם שנייה,
בעונש עצמו. במקרה שלפנינו, אומר גזר הדין, ש"לא
יעלה על הדעת שבית המשפט יקבע נורמה שממנה
ישתמע מסר שחיי אדם, ויהא זה אדם שאיבד צלם
אנוש בשל התנהגותו הנתעבת, הם הפקר. למרבה
הצער רבו מקרי אלימות במקומותינו וחיי אדם
הוזלו עד מאד." ועם כל זאת, "בשוקלנו את
דברי באי כוח הצדדים, את גילו של הנאשם ואת
מסכת חייו ואת חומרת המעשה שביצע, אנו רואים
לגזור עליו 16 שנות מאסר".
אני לא מפקפק בהגינות בית
המשפט בשוקלו את דברי התביעה וההגנה. אני לא
מפקפק בהגינותו בית המשפט בשוקלו את חומרת
העבירה של הרוצח ואת מסכת חייו. אני
מפקפק באיכות המסר שמשתמע מגזר הדין, כפי
שהוא מצטייר בציבור. המלים היפות
של בית המשפט בדבר ערך חיי-אדם לא מגיעות
אל הציבור. רק העונש מהדהד באוזניים כביטוי
יחסו של בית המשפט אל הרצח. רק העונש יוצר
שינוי משמעותי בנורמה הציבורית ביחס לחיי אדם.
השינוי הזה לא רגיש למה שכתוב
בסתרי חוות הדעת הפסיכיאטרית. השינוי הזה לא
רגיש לדקויות המילוליות של גזר הדין. השינוי
הזה רגיש למעבר ממאסר עולם למאסר 16
שנים. בכל הכבוד הרב הראוי לבית המשפט,
בעודו מקונן על ש"חיי אדם הוזלו עד מאד",
גזר הדין שלו תורם לסכנה שהם יוזלו עד מאד עוד
יותר.
התוצאה הזאת אינה כורח בל
יגונה. אפשר להעלות על הדעת דרכים מעשיות
לחידוד המסר שמשגר בית המשפט אל הציבור, אבל
ראוי שהשופטים בעצמם יסללו אותן וילכו בן,
במיטב הגינותם ותבונתם.