עולם השכול - המעגל הראשון והמעגל השני

רשכ אסא תאמ

  עולם השכול אינו מובן מאליו. על פי רוב, לא זו בלבד שאינו מובן מאליו, אלא שאינו מובן כלל. לעתים קרובות, כשעולם השכול נחשף להרף עין לעיני הבריות, הוא לא מופיע כמות שהוא, אלא עטוי קלישאות גרועות, עטוף מליצות עלובות, עטור ביטויים  עקומים. אפשר היה לעבור על כל אלה בשתיקה, אלמלי משכו אחריהם כאבים מיותרים: דרכן של מילים, אפילו הן חבוטות,  שהן מטביעות חותם במחשבות; דרכם של ביטויים החוזרים על עצמם, אפילו הם מרוטים, שהם יוצרים תמונות המעצבות את המחשבות;  ודרכן של התמונות הללו, אפילו הורתן בהבל ולידתן ברעות-רוח, שהן מפעילות את האדם, באותה דרך שבה המחשבות מובילות אל המעשים; ודרכן של מחשבות, הבאות מן התמונות הגרועות, שהן מובילות אל המעשים הגרועים, הגורמים לכאבים מיותרים.

  כאן, נעשה צעד אחד למניעת הכאבים הללו. נשרטט את קוויה של תמונה חלופית, תמונת שניים מתוך חמשת המעגלים של עולם השכול. מה שנביא כאן אינו אלא שרטוט בקווים ראשוניים. השרטוט המלא, במלוא הקווים הדקים שלו, לא יבוא כאן.

כל מה שנאמר כאן נוגע לעולם השכול הנעוץ בהקשר הצבאי. אמנם לא קשה להכליל אל מעבר להקשר המיוחד הזה, אולם לשם הזהירות הראויה לא נעשה זאת כאן.

א. המעגל הראשון - החייל שנספה

ביטויי  השכול של כל תרבות יכולים להציב במוקד  שלהם את האדם שהלך לעולמו, את משפחתו הקרובה, את הקהילה הרחבה או אף את "החברה" כולה. ביטויי  השכול של התרבות הישראלית,  גם במישור המוסדר בטקסים או במוסדות, וגם במישור החברתי, הלא מוסדר, נוטים להתמקד במשפחת החייל יותר מאשר בחייל עצמו. סמוך לנפילתו, ביום הזיכרון מדי כל שנה ובימי זיכרון למלחמות או לקרבות, תשומת הלב נתונה קודם כל לחייל עצמו, אבל כל שאר ימות השנה וכל שאר ימות השנים, לא החייל, אלא משפחתו, אבלה,  רוחה, מושכים את ליבן של הבריות.

מה ראוי לעמוד במוקד?  השאלה הזאת עלתה על הפרק כבר בימים קדמונים, לאו דווקא בדבר בני-אדם שנספו בהיותם בשירות צבאי של הכלל. בתלמוד, לדוגמה, נידונה השאלה הזאת, מן הזווית המיוחדת של משמעות ההספד. "הספד, כבודם של החיים הוא או כבודם של המתים הוא?" ואת התשובה העולה מן הדיון התלמודי מסכם הרמב"ם: "ההספד כבוד המת הוא".

אני מקבל את ההכרעה הזאת, לא רק בהקשר של ההספד, אלא גם בכל הקשר אחר. הביטויים המרכזיים בעולם השכול חייבים, בראש ובראשונה, להיות ביטויים הבאים לחלוק כבוד לאדם שנספה. האסון הכבד ביותר התרחש בעולמו. גם אוהביו, האבלים עליו, יכולים להרגיש, במלוא הכנות והעמקות, כי חרב עליהם עולמם, אבל אין דומה החורבן שירד על עולמו של הנספה, שהוא מוחלט, לחורבן שירד על עולמם של קרוביו וחבריו, שאינו מוחלט, שהרי משהו בכל זאת נותר בו עומד על תלו.

לפיכך, בכל מקום בו מתעורר מתח בין החובה לכבד את החייל שנספה לבין החובה לכבד את הנשארים אחריו באבלם עליו, ראוי לחפש, קודם כל, דרך שתפיג את המתח שהתעורר, שיהיה בה גם הכבוד הראוי לחייל שנספה וגם הכבוד הראוי למתאבלים עליו, אולם אם אין דרך כזאת ואין מנוס מהכרעה בין מתן כבוד למי שנפל לבין מתן כבוד למי שמתאבל עליו, ראוי להעדיף באופן מובהק את כבודו של מי שנפל, תוך כדי מאמץ לפגוע מעט ככל האפשר בכל מי שמתאבל עליו. לדוגמה, אחדים מקרוביו של חייל, שנהרג בתאונת אימונים, יכולים לכעוס על היחידה שלו או על הצבא בכלל, עד כדי כך שלא ירצו לראות אותו מונצח בשום מסגרת צבאית. במקרה כזה, ראוי להנציח את החייל, בכל המסגרת הצבאיות של הנצחת הנופלים, החל באתר הזיכרון של היחידה וכלה בספר "יזכור", חרף אותה התנגדות של כמה מן הקרובים האבלים.

בעולם השכול, המעגל המרכזי, החשוב ביותר, חייב להיות מעגל האדם שהלך לעולמו.

החובה המוסרית לכבד יותר מכל את החייל שנספה אינה באה לידי ביטוי רק במקרים הנדירים של התנגשות בין הרצון לכבד אותו לבין הרצון להתחשב ברגשות היגון של משפחתו ושאר אוהביו. החובה המוסרית לכבד את החייל שנספה באה לידי ביטוי גם במקרים הרווחים של אפשרות לממש גם את הרצון לכבד אותו וגם את הרצון להתחשב בכל מי ששכל אותו. הסכנה הרווחת היא שמתוך מסירות טובה למשפחה השכולה, היא תמשוך את כל תשומת הלב, מבלי להותיר מקום לזכרו של החייל שנספה, לחייו ולמותו. כמובן, שכל המכבד באופן ישיר את השכולים ביגונם, מכבד בזה באופן עקיף גם את מי שהם אבלים עליו, אולם בכך לא די. אין הצדקה מוסרית לצירוף של יחס ישיר, גלוי ועמוק אל השכולים, עם  יחס עקיף, סמוי ומרפרף אל מי שהם אבלים עליו. מן החברים האמיתיים צפוי יחס ישיר וגלוי ועמוק קודם כל אל חבר-לנשק שנספה.

לפיכך, אינני רואה דופי בריבוי אנדרטאות ואתרי הנצחה, מטעם יחידות צבאיות, עמותות חייליות, רשויות מקומיות והתאגדויות אחרות. שמעתי פעם עדות על תלונה של משפחה שכולה על ריבוי מוקדי הנצחה, שבכל אחד מתקיים מדי-פעם טקס אליו היא מוזמנת. אם תראה לעצמה חובה להשתתף בכל אירוע כזה, נמצאת טרחתה מרובה מדי; אם לא תשתתף באירוע כלשהו, אולי תיחשב פוגעת בזיכרון של יקירה. אני לא מתרשם מן הטיעון הזה. חייליו של גדוד שריון, לדוגמה, חייבים לכבד את חבריהם שנפלו בקרב, בין אם היו חיילי שריון ובין אם היו חיילי חימוש או רפואה או קשר. הם יעשו זאת כשיזכירו את השמות ואת סיפורי חייהם ומותם בחדר הנצחה יחידתי ובאתר ההנצחה הכללי של השריון בלטרון וכך נאה. החובש יונצח גם באתר ההנצחה של חיל הרפואה בחיפה וכך נאה. מוטב לכבד את החייל כראוי, מאשר לא לכבד אותו כלל, כדי לחסוך טרחה. וגם מוטב לכבד את החייל, שלא בנוכחות משפחתו, מאשר לא לכבד אותו כלל.

עוד יש לומר, מה שהוא כמעט מובן מאליו כשהמדובר במוקדי הנצחה של הצבא והעמותות החייליות, אבל אינו מובן מאליו כשהמדובר באנדרטאות רבות: חבריו של החייל מכבדים אותו היטב כשהם מקימים אנדרטה לזכרו, סמוך למקום בו נספה, סמוך למקום בו חי או במקום מתאים אחר, אבל בכך לא די. אנדרטה מוזנחת היא בזיון ולא כבוד. מוטב שלא תהיה אנדרטה כלל, מאשר תעמוד אנדרטה מוזנחת כליל. להקים אנדרטה, פירושו להתחייב לשמור עליה. מתן כבוד אינו פעולה אחת ויחידה. מתן כבוד הוא חובה מתמשכת, מנהג, מסורת. הביטוי העממי "כבוד אחרון" הוא ביטוי שיש בו יותר בזיון מאשר כבוד. "אחרון", פירושו שאין עוד אחד אחריו. "כבוד אחרון" הוא כבוד שאחריו אין יותר כבוד. כבוד שאחריו אין יותר כבוד הוא כבוד רפה, מפוקפק, שאחריתו עלולה להיות ביזיון. לאחר מותו של חבר, הקמת אנדרטה לזכרו חייבת להיות לא מעשה של "כבוד אחרון", אלא מעשה של "כבוד ראשון".

אנדרטה מטופחת היא מוקד מובהק של כבוד, אבל היא לא צורת הכבוד הנעלה והעמוק ביותר שאנחנו יכולים לחלוק לנופלים. האנדרטאות של הדורות האחרונים נושאות, בדרך כלל, את שמותיהם של נופלים מסוימים. אדם בא אל האנדרטה ורואה שם החרוט בה. הוא מביט בשם, אולי הוא משנן לעצמו את השם, אולי הוא אפילו לוקח אתו את השם, בלכתו מן האנדרטה.  זוהי צורה של מתן כבוד, אבל יש צורה מוצלחת ממנה. לכל שם יש אדם, לכל אדם יש סיפור שנתנו לו חייו ונתן לו מותו, לכל שם יש סיפור עשיר ומרגש של חייו ומותו. אנחנו חולקים לחייל שנספה כבוד של ממש בזוכרנו את שמו; אנחנו חולקים לו כבוד, שבעתיים, בזוכרנו את סיפור חייו ומותו. אתה בא אל אתר ההנצחה, רואה שם החרוט בה, מגיע אל סיפור חייו ומותו של אותו חייל, לומד אותו, לוקח אותו אתך. מכאן ואילך, הסיפור שלו נמצא בתוכך, לכן, הוא חי בתוכך. אין כבוד נעלה ועמוק שחולקים לו לאדם שהלך לעולמו, מאשר הכבוד שחולקים לו כשזוכרים את סיפורו, את מידותיו, את דבריו, את מעשיו, את חייו, את מותו.

הייתי רוצה לראות אצלנו הנצחת-אמת כזאת. הייתי רוצה לדעת, כי כל אחד מן החיילים שנספו, ישנם לפחות עשרה חיילים  הזוכרים אותו היטב, המכירים את סיפורו לפני ולפנים, היודעים את חייו ואת מותו, עשרה חיילים שהוא חי בלבבו של כל אחד מהם. דמותו לא מחווירה, לא תימוג אף פעם, מפני שתמיד תחיה בלבבות של אנשים כאלה.

לא קשה לארגן הסדר כזה של הנצחת-אמת. הוא עלול להיות מעל כוחותיה של יחידה צבאית מסוימת, אבל יש מקום להניח, כי הוא לא מעל כוחותיו של הצבא כולו, בוודאי  שאין הוא מעל כוחותיה של החברה כולה. כדי לקיים מנהג כזה צריך אך ורק לרצות לקיים מנהג חזק בתוך המעגל הראשון של עולם השכול, מעגל הכבוד למי שנספה. 

ב. המעגל השני - מעגל המשפחה

במעגל השני של עולם השכול חיה המשפחה של החייל שנספה. זוהי המשפחה הקרובה, לא במובן הפורמלי, של הקרובים מדרגה ראשונה ושנייה ושלישית, אלא במובן הפחות פורמלי והיותר חשוב, של השותפים במערכת החיים, על יסוד רגשות עמוקים, מתוך מחויבות הדדית הדוקה, בקרבה רצויה ומתמדת. מותו של אדם מביא אתו פגיעה קשה בכל שותפיו לאותה מערכת חיים, בכל מי שהוא מילא מקום מרכזי בחייו, בכל מי שקשור בו ביחסי אהבה עמוקה.

חיי השכול הם חיים פגועים. זוהי עובדת יסוד מובנת מאליה בדבר המעגל השני של עולם השכול. זוהי עובדת יסוד מובנת מאליה, אולם לא כל עובדות היסוד של המעגל השני מובנות מאליהן. אדרבה, שתי עובדות יסוד מרכזיות אינן מובנות מאליהן, אפילו אינן מוכרות ברבים. אין צורך לומר שאין ביטוי פשוט ורווח של התחשבות בהן בשגרת יחסן של הבריות אל המשפחות השכולות.

עובדת יסוד ראשונה, שהיא חשובה ככל שהיא לא מוכרת, לא כשלעצמה ועל אחת כמה וכמה לא כעובדת יסוד חשובה להפליא, היא שקיימת קשת מגוונת מאוד של "סגנונות שכול", העשויים להבדיל בין משפחה אחת לחברתה ואפילו בין אדם אחד למשנהו בתוך אותה משפחה שכולה. תיאור מלא ומפורט של אותה קשת אינו בנמצא. דרוש מאמץ מיוחד במינו כדי להתקרב לשרטוט מפורט של מגוון סגנונות השכול. כאן נסתפק בכמה דוגמאות, מעין ממדים שונים של מרחב כל הסגנונות המוכרים.

הממד הראשון שנזכיר הוא "ממד הזמן המיוחד". כל סגנון של שכול מתייחד במינון מסוים של הזמן המוקדש בחיי בעליו לפעולות גלויות שכל טעמן או לפחות טעמן העיקרי הוא ביטוי השכול. שהות בבית העלמין, השתתפות בשיחת "חברים מספרים על...", פעולת הכנה לאירוע הנצחה וכיוצא באלה, כולן מתבטאות בממד הזמן המיוחד. סגנון שכול אחד יכול להיות נבדל מסגנון שכול אחר בהיקף הזמן המיוחד שבכל אחד מהם. יש סגנונות שבהם מינון הזמן המיוחד הוא גבוה מאוד, יש כאלה שבהם הוא נמוך מאוד, יש סגנונות ביניים רבים. ממד שני שנזכיר כדוגמה הוא "ממד המקום המיוחד". שוב, כל סגנון של שכול מתייחד ביחס המתבטא בו למקומות מסוימים. בסגנון קיצוני אחד אין יחס מיוחד לשום מקום ובסגנון קיצוני הפוך יש יחס מיוחד לכל מקום שהמנוח חי בו או אפילו היה בו. בכל אחד מהם יבוא השכול לידי ביטוי בדרך אחרת. ממד שלישי, הראוי לדיון מורכב בפני עצמו, הוא "ממד השקיפות". מקומו של סגנון שכול בממד זה משקף את המידה שבה רגשות השכול של האדם, שהם פנימיים בטבעם,  באים לידי ביטוי בדבריו ובשאר מעשיו, שהם חיצוניים בטבעם. בקצה האחד נמצא סגנון שיש בו מעט ביטויים גלויים של רגשות היגון, בקצה האחר נמצא סגנון שיש בו ביטויים כאלה למכביר. בתווך נמצא, כמובן, סגנונות רבים אחרים. בעקבות ממד השקיפות נזכיר את "ממד השקיפות האישית". המידה שבה רגשות השכול של האדם באים לידי ביטוי חיצוני אינה נקבעת אך ורק על יסוד טעמו של אותו אדם בדבר מידת השקיפות, אלא גם על יסוד דעתו בדבר טעמה של סביבתו האנושית בדבר מידת השקיפות הרצויה, על יסוד רצונו להתחשב בטעם הסביבה ועל יסוד כוחו לעשות כרצונו חרף טעם הסביבה. מקומו של סגנון שכול בממד השקיפות האישית משקף את המידה בה היה רוצה לבטא בגלוי את העולם הפנימי של רגשות היגון שלו. אלה הם ארבעה ממדים של סגנונות השכול השונים, ארבעה מתוך עשרות ממדים היוצרים את מגוון הסגנונות.

עובדת היסוד הזאת מובילה למסקנה מעשית שלא מן הראוי להתעלם ממנה. אדם שאינו חי בתוך המעגל השני של עולם השכול אבל רוצה לעזור למי שחי בו, חייב להקדים ולהכיר את סגנון השכול של כל מי שהוא רוצה לעזור לו. אילו המשמעות של הביטוי "לעזור" היתה מובנת היטב מאליה, לא היה צורך להדגיש זאת, אולם כיוון שאין היא כזאת, מוטב להבהיר את הרעיון. אם אתה בא "לעזור לאדם" בהקשר זה, בתוך המעגל השני של עולם השכול, אין פירושו שאתה בא אליו, מצוייד מראש בתשובה שלך לשאלה "מה טוב לו", אין פירושו שאתה בא אליו כדי לדחוף אותו אל המקום שבו אתה חושב שטוב יהיה לו להיות. אם אינך מכיר את סגנון השכול שלו, אינך יודע מה טוב בעיניו ומה רע בעיניו, אינך יודע מה הוא רוצה ובמה הוא מואס, אינך יודע לעזור לו. תוכל לעזור לו אל-נכון, רק אם תברר לאן הוא רוצה להגיע ותושיט לו יד כדי שיוכל להגיע לשם או כדי שיוכל להגיע לשם ביתר קלות. הוא יקבע את המטרות, אתה תספק לו חלק מן האמצעים. "לעזור", אין פירושו להיות הגה, "לעזור", פירושו להיות מצבר. זוהי חלוקת העבודה הנכונה שבין האדם הזקוק לעזרה לבין האדם לעזור לה באמת.

רבים סבורים שהם יודעים כיצד לעזור למשפחה שכולה. זהו מימצא מעניין בסקר מדעי בדבר יחס החברה הישראלית אל השכול, אבל יש בו יותר יסוד לדאגה מאשר לגאווה. קשה לי להניח, כי רבים סבורים, כי הם יודעים להתאים את הגישה שלהם לכל אחד מגווני הקשת המורכבת של סגנונות שכול שונים. יותר סביר להניח, כי כלל אינם מודעים לקיומה של הקשת המגוונת הזאת. קרוב לוודאי שהידע האישי שלהם אינו חורג מגוונים בודדים שאיתרע מזלם לפגוש בחייהם. הדעת נותנת, איפוא, כי רבים סבורים, כי הם יודעים כיצד לעזור, מפני שהם חושבים שהם יודעים מה טוב לו לאדם השכול והם חושבים שהם יכולים ורוצים "לעזור" לו להשיג את הטוב בעיניהם. האמת העגומה היא, כי גם אם הם יודעים כיצד לעזור אל-נכון לבני-אדם בעלי סגנון שכול מסוים, בדרך כלל אין הם יודעים כיצד לעזור אל-נכון לבעלי סגננונות שכול אחרים, רבים ורווחים ככל שיהיו.

יתר על כן, עובדת יסוד מוכרת עוד פחות ומכרעת עוד יותר היא שרבים מבני המשפחות השכולות הם קנאים מאוד לסגנון השכול האישי שלהם. אנשים אלה, החיים בתוך המעגל השני, מנסים לעצב לעצמם, על פי טעמם, את דרך החיים שלהם, במעגל השני, ולאחר שזו מתגבשת, על פי טעמם, שוב אין הם מוכנים לסטות ממנה, לא בלחץ הזמן ולא בלחץ המקום, לא בלחץ הבריות ולא בלחץ הנסיבות. כל סטיה היא פגיעה בדרך שבחרו לעצמם להלך בה, אם כנותני כבוד ליקיריהם שנפלו, אם כנושאים את יקיריהם, כמו חיים בלבבם. לאחר שעיצבו לעצמם דרך שראוי, לפי טעם, ללכת בה, כל סטיה ממנה היא בעיניהם כמו ירידה מן הדרך שראוי ללכת בה, אל שוליה, אפילו אל דרך שלא ראוי ללכת בה. מי שעשה לעצמו מנהג לבוא אל בית העלמין כל יום או פעם בשבוע או פעם בחודש או אף לא פעם, לא ירצה לשנות מן המנהג שעשה לעצמו, כל עוד בידו להחליט כיצד ינהג.

אשר על כן, מי שרוצה לעזור לחבריו החיים במעגל השני, אבל אינו יודע מהו סגנון השכול שלהם ועד כמה הם קנאים לו, עלול למצוא את עצמו מפריע להם, אפילו מכאיב להם מאוד, אם גם בתום לב. כאבים כאלה, של התערבות שרוחה טובה אבל מעשיה רעים, הם לעולם כאבים מיותרים. כדי למנוע אותם ממי שרוצים בטובתו, חובה היא להקדים ולברר מה סגנון השכול שלו ועד כמה הוא קנאי לפרטיו. ולעולם ילמד האדם את לשונו לומר איני יודע. אם את רוצה בטובתו, לא ראוי שתגרמי לו כאבים מיותרים, רק משום שאינך יודעת שאינך יודעת, רק משום שבזחיחות דעתנית עד מתפרצת ברגל גסה למקום שצריך להלך בו על קצה האצבעות.

בשולי הדברים הללו נוסיף הנחה שהיתה סמויה בדברינו ואולי מן הראוי להדגיש אותה בגלוי. בתוך מגוון סגנונות השכול, הרווחים והנדירים, המוכרים והאפשריים, אין מקום לשיפוט ערכי, מנקודת מבט זרה: אין מקום להעדיף סגנון אחד על פני סגנון אחר, אלא מנקודת המבט האישית, של אדם אחד, הבורר לעצמו סגנון שכול, כיוון שהוא חי במעגל השני. ההכרעה האישית של אדם כזה אינה מחייבת איש מלבדו. אין לה ולא יכול להיות לה תוקף כללי. אין לה ולא מן הראוי להעמיד פנים שיש לה הצדקה כללי. איש בסגנונו יחיה והסגנון הוא האדם כולו.

----------------------

אסא כשר הוא בעל הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

אביו, שמעון ז"ל, היה איש חיל המודיעין. בנו הבכור, רס"ן יהורז ז"ל, היה איש חיל השריון.

בין כתביו: "האומץ והשכול" (בתוך הספר "מידות ורגשות") ו"ההספד העברי - הערות פתיחה" (בתוך הספר "נאום לכל עת").