על קורט קוביין
קורט קוביין אהב לשמוע בילדותו את הביטלס ורוק כבד ישן. הוא גדל בעיר הקטנה אברדין במדינת וושינגטון, שם גר אצל קרובי משפחה לאחר שהוריו התגרשו. ב-1985 כבר ניגן בלהקות פאנק והכיר את קריס נובוסליק, בן למהגרים מקרואטיה. קוביין וחברו החדש אהבו את אותה מוסיקה ושנאו את אותם טיפוסים גסי רוח ונמוכי מצח שגרו בעיר הקטנה שלהם. הם ניגנו בכמה הרכבים, נובוסליק בבס, וקוביין על התופים, עד שלקח על עצמו את תפקידי השירה והגיטרה, וב-1987, יחד עם המתופף צ'אד צ'אנינג, הם הקימו שלישייה בשם Nirvana, (מילה בסנסקריט, שפירושה שלוות נפש, קץ גלגולי הנשמה, הארה) שהחלה לצבור קהל נאמן.
בהרכב זה הוקלט, בהשקעה של 600 דולר בערך, אלבום הבכורה של הלהקה. Bleach יצא ביוני 1989 בחברת התקליטים SubPop הפועלת בסיאטל. סאב פופ טיפחה אז סגנון שהתרכז בהתחלה בסיאטל ויחד עם נירוונה עתיד היה להתפשט ברחבי אמריקה ומעבר לה: Grunge – הפאנק-רוק האמריקאי החדש. נירוונה יצאה לסיבוב הופעות עם סאונדגארדן, הלהקה הכי בולטת של סאב פופ, שנשאה את דגל הגראנג' של סיאטל עם צליל חד וברוטלי, בהשפעה חזקה ומודגשת של בלק סאבאת'. גם אצל נירוונה הורגשו שורשי הרוק הכבד האפל, אבל הסינגל הראשון מבליץ' היה דווקא "Love Buzz", שיר פופ ישן של Shocking Blue, מלהקות הפופ האירופאיות שפעלו במקביל לרוק הכבד המוקדם של שנות ה- 70. הכאב המיוחד של המלודיה המטופשת בשילוב הגיטרות החדות והשירה המיוסרת של קוביין גילו לבעלי אוזניים רגישות סוד, שאפילו חברי הלהקה עוד לא ידעו.
35 אלף עותקים של בליץ' נמכרו אחרי שיצא, כמות נאה מאוד לאלבום בכורה של להקה אלטרנטיבית בחברת תקליטים עצמאית. "גפן רקורדס" החתימה את נירוונה על חוזה הקלטות תמורת 287 אלף דולר (או 750 אלף, לפי השמועות). את המתופף צ'אנינג החליף דייב גרוהל.
בספטמבר 1991, מספר חודשים אחרי סיבוב הופעות באירופה עם להקת סוניק יות', יצא אלבומה הבא של נירוונה, Nevermind, בהפקת בוץ' ויג. מתוך הערכה אופטימית של פוטנציאל המכירות שלחו "גפן רקורדס" לחנויות התקליטים 50 אלף עותקים. בעקבות הצלחתו של להיט הענק "Smells Like Teen Spirit", אזלו כל העותקים ויצרו ביקוש שחברת התקליטים התקשתה לעמוד בו. נוורמיינד עלה לראש מצעד המכירות בתחילת 1992 במקום Dangerous של מייקל ג'קסון ונמכר מאז בלמעלה מעשרה מיליון עותקים ברחבי העולם.
התעשייה לא ידעה איך לקטלג את נירוונה. הלהקה הוזמנה ל"הדבנגרס בול", מגזין הרוק הכבד של MTV. קורט קוביין בא לתוכנית בשמלה. בתוכנית טלוויזיה אמריקאית ניפצו חברי הלהקה את הגיטרות כמו בהופעות החיות שלהם, ואז קריס נובוסליק ודייב גרוהל התנשקו עמוקות.
הגיטרות בנוורמיינד דומות לפאנק האנגלי המקורי, לא לרוק הכבד המסחרי ששודר אז ברדיו, אבל המלודיה הייתה סוחפת, והקצב תפס את הקהל, שמאס ברוק המופק-מדי שהציע לו הרדיו. הקרקע, אמנם, כבר הוכשרה על-ידי להקות כמו הפיקסיז, REM, מטאליקה, ג'יינ'ז אדיקשן, וגאנז נ'רוזס, אך נירוונה באה וטשטשה לגמרי הן את הקו המפריד בין רוק אלטרנטיבי למטאל והן את הגבול בין מוסיקה מסחרית לבין רוק גיטרות קשה ולא מסחרי. נירוונה הפכה תהליך איטי ובלתי ברור למהפכה.
בפברואר 1992, בשיא ההצלחה של נוורמיינד ושל הלהיטים מתוכו, התחתן קורט קוביין עם קורטני לאב, סולנית להקת הבנות האגרסיבית Hole, שגם בישרה שהיא בהריון. ביטולים של הופעות חיזקו את השמועות שקורט וקורטני מכורים להרואין. קורטני לאב הכחישה שאמרה בראיון למגזין "Vanity Fair" שהשתמשה בהרואין בזמן ההריון. קוביין החל להתלונן על כאבי בטן כרוניים, שעתידים היו לא להרפות ממנו. באוגוסט נולדה פרנסיס בין קוביין, תינוקת בריאה, אבל בני הזוג נאלצו להתמודד עם רשויות הרווחה, שרצו לקחת מהם את בתם בעקבות הפרסומים על צריכת הסמים הכבדה שלהם.
Incesticide, אוסף הקלטות ישנות שבו בלטו הצדדים המלנכוליים והפסיכדליים-אפלוליים של נירוונה, יצא בסוף 1992. הבעיות האישיות של קוביין והקושי של הלהקה עם מעמד המגה-סטארים שאליו הגיעו, עיכבו את הקלטות האלבום השלישי. לתפקיד מפיק האלבום הבא נבחר סטיב אלביני, מפיק מוסיקלי שעבד עם להקות רבות, ביניהן הפיקסיז. In Utero הוקלט באביב 1993. התסכול של נירוונה מההצלחה ומנטליות הגראז' של המפיק אלביני הולידו אלבום עם צליל קשה, כמעט עוין. בסופו של דבר לא הייתה הלהקה מרוצה מהצליל היבש, והאלבום עבר מיקס מחודש בידי סקוט ליט, המפיק של REM, אבל הסאונד נשאר אגרסיבי, הרבה יותר משל נוורמיינד. זה לא מנע מאין יוטרו להתמקם ישר עם צאתו לחנויות, בספטמבר 1993, בראש מצעדי המכירות בשני צידי האוקיינוס האטלנטי.
השאלה אם קהל כה גדול באמת אוהב רוק קשה כל-כך, או שמא נירוונה הפכה למותג שנמכר להמונים כמו ביג-מק, נותרה בעינה. כשנירוונה הוחתמה בחברת תקליטים גדולה וממוסדת, שמחו חבריה על ההזדמנות להביא את בשורת הפאנק ליותר אנשים צעירים. אבל הם לא קלטו את עוצמת הצלחתם ונותרו קרועים בין הרצון לבטא את רוח התקופה לבין הפיכתם למודל לחיקוי. הם ידעו שההצלחה משנה הכל – את האמן, את היצירה, את הקהל. הם לא באמת רצו בה.
בסתיו פתחה נירוונה בסיבוב הופעות, שבפברואר 1994 עבר לאירופה ונקטע אחרי כמה שבועות. קוביין ולאב עצרו לחופשה ברומא, אך בארבעה במרץ הובהל קוביין לבית-חולים איטלקי, לאחר שאיבד את הכרתו ל-20 שעות בגלל שילוב של כדורי הרגעה בכמות מופרזת ושמפניה. העיתונאים והמעריצים עוד לא ידעו אז שכשנה קודם לכן, בתקופת הקלטות אין יוטרו, ניצל קוביין לפחות פעמיים ממוות כתוצאה ממנת-יתר של הרואין. ב-18 במרץ 1994 הזעיקה לאב את המשטרה לביתם בסיאטל, מכיוון שקוביין איים לירות בעצמו – גם זה, התברר אחר כך, לא בפעם הראשונה. ב-1 באפריל ברח קוביין ממכון גמילה בלוס-אנג'לס יום אחרי שהתאשפז שם. בשמונה באפריל בא חשמלאי לעבוד בבית בסיאטל ונתקל בגופה על הרצפה. קורט קוביין ירה לעצמו בראש שלושה ימים קודם לכן. לאחר מותו התברר שגם האשפוז ברומא לא היה תאונה: קוביין השאיר מכתב התאבדות כשבלע כדורים עם שמפניה. הוא היה בן 27 במותו.
חבריו לנירוונה הקימו להקות חדשות. זו של דייב גרוהל, The Foo Fighters שבתחילת דרכה ניגן בה פט סמיר, שהיה בעברו גם גיטריסט בנירוונה במשך זמן מה, מצליחה מאוד וממשיכה את הצד היותר קליל ומשועשע ברוק הגיטרות הסוחף של נירוונה. מופע אקוסטי (Unplugged) של נירוונה, ששודר ב-MTV, יצא בסוף 1994 והצליח מאוד, וב-1996 נכנס אלבום קטעי ההופעות שלהם, From the Muddy Banks of the Wishkah, היישר לראש מצעד המכירות האמריקאי.
נלקח מאתר המעריצים של נירוונה
www.nirvanaFC.up.co.il