הסיפור הבלתי מוגמר של אלו החיים בשולי החברה / המנודים / הדחויים.

 

באחד הימים שלח לי מישהו סיפור מתועב על אבא שטייל עם בנו המאותגר (רגשית? פיזית?), וכשהגיעו לגן המשחקים, הציעו הילדים לבנו להצטרף למשחק. הילדים כמובן תמכו באהבה רבה בבן, עודדו אותו ואפילו אפשרו לו להבקיע את השער ולנצח במשחק.

 

למה מחריד?

כי אנשים לא באמת מתנהגים כך.

 

כי אם אתה מסוגל לבודד את המצבים שבהם מובלט החסד האנושי בכדי להבליט אותם בסיפור, הם כנראה  לא כ"כ נפוצים.

 

במהלך שש השנים האחרונות, הייתי עד לאכזריותם של ילדים ולאדישותם של הורים – אדישות המסבירה, אולי, הרבה מהצדדים היותר מחליאים של ההיסטוריה, כמו גם את המצב הקיומי של העולם בו אנו חיים כיום.

 

בתי – בואו נקרא לה ג'קלין, כדי לא להוסיף עוד על צערה – אינה מאותגרת  באף אתגר פיזי הנראה מיד לעין. היא מתמודדת עם הצרה ארוכת השנים המוכרת והנפוצה מדי, זו המשמשת כיום כתירוץ להרבה מדי תחבולות התנהגותיות בקרב רבים מאתנו – ADD – הפרעת קשב. שלה, אינה מתבטאת בהתנהגות פראית, ציונים גרועים וכו'.  למעשה היא תלמידה די טובה בתחומים רבים בביה"ס, כולל במתמטיקה, והיא יצירתית בתחומים רבים, כמו נגינה בפסנתר, ותחומים אומנותיים אחרים. לא, אצלה זוהי חוסר היכולת לקרוא את אותם קודים חברתיים ההופכים אחרים למקובלים ו/או שולטים על סביבתם הקרובה. למעשה, היא יכולה להפוך בקלות למייגעת – בעיקר אם מישהו הוא כה צר אופקים עד שאינו מעוניין להכיר את  האיכויות שבה.

 

איני יכול להעיד על תחבולות שהתרחשו בביה"ס ע"י אותן בנות שלאורך השנים הכריעו את תפקידה כדחוייה קבועה – השקרים, הנידויים, ההתחברות נגדה. אני יכול לדבר על התוצאות. במשך שש שנים, צפיתי איך היא מתקשרת בזה אחר זה לבנות שהחשיבה 'כחברות', ונענתה במגוון תירוצים של סרוב להפגש אתה אחרי ביה"ס. לקחתי אותה למסיבות כתה בידיעה מובהקת שתוך שעה, תתקשר בבקשה רווית דמעות שנאסוף אותה. שלא בכוונה ראיתי איך אותן בנות לועגות לה מאחורי גבה, כשחשבו שאין מי שרואה אותן. ראיתי כיצד ההתיחסות של הבנות בה, גרם לכך שהפכה למטרה בידי הבנים – אלימות פיזית שהגיעה ליידוי אבנים – ואילו היינו נשארים בשטח –  אולי אף למשהו גרוע מזה.

 

השתתפתי בפגישות הורה – מורה – מנהל, שבו נאמר לנו שההתייחסות היא תוצאה של היותה לא לבושה או מסורקת בצורה מספיק נאה (לא נכון – הוצאנו הון עתק על בגדים, אותם היא בחרה. היא מסתרקת ומתגנדרת לעיתים קרובות – בצורה די מושכת, בעיניו של אותו אב שבמקרה נושא במקצוע שבו דברים אלו נשפטים על ידו באופן די אובייקטיבי ונחרץ). אבל גרוע מכל, ראיתי את האדישות בפניהם של אותם הורים שעבורם ביה"ס הוא לא יותר מאשר שמרטף, שאינם מחשיבים חינוך מוסרי כחלק מתפקידם – הורים שצפו במתרחש ובמקרה הטוב, לא עשו דבר.

 

אני יכול לומר זאת כיוון שהיו היוצאים מן הכלל שמהווים את אמת המידה לפיהם אנחנו אומדים את  הנורמה – שני זוגות הורים שבאו יותר לקראתה. שבנותיהם עשו את המאמץ – לפעמים בחוסר רצון, לעיתים קרובות די ברצון. להם, אהיה אסיר תודה לנצח, שכן אין לי כל אשליה עד כמה קשה יכולה להיות בתי, ואני מבין שההתמודדות עמה דורשת לעיתים מאמץ. אני גם יודע לבטח, ששתי הבנות האלו הועשרו מהמאמץ, וכן – ואפילו לעיתים די קרובות נהנו מחברתה של רוח-חופשית, מהסוג שבחייהן הבוגרים יותר יפגשו בכזו לעיתים די נדירות. עלי להודות גם למורתה וליועצת שליוו אותה בשנה האחרונה, שאם לא הן, הייתי בטוח שהאשמה רובצת לגמרי אצל ג'קלין ואביה הפרנואיד והרגיש מדי.

 

אתמול בערב היתה מסיבת הסיום, מסיבת שינה, שבה היינו בטוחים שהילדים יהיו לפחות נחמדים אל ג'קלין, בהתחשב בעובדה שזו היתה ההזדמנות האחרונה לכך לפחות לזמן מה.

 

אבל לא כך.

 

שוב, נאלצנו לבוא ולהקדים לאסוף אותה.  בעוד הילדים האחרים נהנו זה מחברת זו לאורך הלילה ושעות הבוקר המוקדמות – במשחק, צחוק, התעסקות בכל אותם דברים שילדים עושים במהלך ההתבגרות, לומדים להתחבר, הופכים לחברה – ג'קלין ישנה במיטה  שלה בחדר שלה, שוב ובמידה גוברת  - דחויה.

 

לא היה לה מקום באף אחד מהאוהלים, נאמר לה.

 

אולי כיוון שהיא נוחרת? מפליצה? מדיפה ריח רע? כל האפשרויות נכונות?

בספק.

 

זהו לא הספור על ילדה קטנה, כנראה אחת ממיליונים, שעתידה לחוות עצבות בחייה ( כל אחד מתנסה בעצבות:מדוע שהיא תהיה יוצאת מהכלל). זהו הסיפור על אדישות שמובילה לדארפור, למחנות ריכוז, להרס של המשאבים שלנו על כדה"א, שעבוד המוביל למוות , רעב, סבל וטרור, נשיאים אונסים וראשי ממשלות גונבים, בעלים ואחים רוצחים, נשותהים של כל הנ"ל.

 

ובמקרים כאלו, האלטרנטיבה היחידה לאדישות היא הפעולה. הורים ומחנכים חייבים להיות מעורבים. זה אין די בהרשעת הנאנסת. חובה לומר לאנס שהמעשה רע. בחברה שבמידה גוברת והולכת פועלת מעצמה, בה היחידים משפיעים מעט מאד על מהלך העניינים, יש לנו עדיין שליטה על החצר האחורית שלנו. עלינו לטפח אותה ככל יכולתנו.

 

ובמונחים רחבים יותר – בחברה יותר ויותר שסועה, האלטרנטיבה היחידה מלהפוך לאחד מאותם תרמילים חלולים וחסרי חיים המתוארים במטריקס, הוא אתראה ופעולה.

 

" אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה".