פרק ראשון: זאב-האוכל מצטרף לסעודת ראש-השנה

הצוללת המשיכה לנוע לאט בעומק הים. ליצן היה הנהג והאחראי על המנוע. זאב ורוני צפו דרך החלון וחיפשו אוצרות, אך כל מה שראו סביבם היו דגים, סרטנים וכוכבי-ים. והנה, משהו משונה נראה לפניהם! גדול, שחור, אפילו מפחיד. הם התקרבו לאט ובזהירות. החלון שבצוללת נבנה בטעות קצת רחוק מדי מההגה, וליצן היה צריך להתרוצץ הלוך וחזור כדי לדעת מה הכוון הנכון, וכאשר התעייף ניסו זאב ורוני לכוון אותו:

-ימינה! שמאלה! עכשיו קדימה, לאט-לאט, בזהירות..... עצור! כמעט והתנגשנו!

הם נעצרו קרוב מאוד אל הדבר הגדול והשחור. עכשיו אפשר היה לראות בבירור, זאת היתה אוניה. התורן היה שבור, וחלקים ממנה היו מכוסים בחול, באצות ירוקות ובאלמוגים. דרך החלונות השבורים נכנסו דגים אל בטן האוניה. נכנסו מחלון אחד, ויצאו מחלון שני.

-האוניה הזו טבעה כנראה לפני הרבה שנים, אמר רוני.

-לפי האצות והאלמוגים שגדלו עליה, השיב רוני. הרבה שנים דרושות כדי שאלה יצמחו לגודל שכזה.

--אלמוגים צומחים? שאל ליצן. חשבתי שאלמוגים הם כמו אבנים!

-הם לא סתם אבנים, השיב רוני. את האלמוגים בונים יצורים קטנטנים שרואים אותם רק בזכוכית מגדלת חזקה מאוד. הם מתעטפים בבית קטנטן מאבן, אחד על-גבי השני, ולאט-לאט גדל אלמוג ענק. בדיוק כמו שחלזונות, צבים וסרטנים בונים לעצמם בית קשה כאבן.

-מספיק רוני, אמר ליצן. את הלימודים נוכל להמשיך בבית. עכשיו עלינו לחפש אוצרות. אולי יש אוצר בבטן האוניה?

ולפתע מופיע, בין החבית-הצוללת ובין האוניה דג ענק. ברור לכולם שזה לא כריש, כי אין לו פה מפחיד מלא שיניים חדות כמו לכריש.

לויתן חביב ריסק בזנבו את שרידי האוניה הטבועה. מה התגלה? ארגז אוצרות

-ולא סתם לויתן, אומר זאב-האוכל, אני חושב שזה הלויתן מהסיפור על הבובה אלישבע. זה הלויתן שהסיע את דני ואלישבע ואת קוץ מוץ ורוץ אל ארץ הבובות שבאי אולי!

--פשוט מאד, עונה זאב. אחרי שאני גומר לזלול את הפירורים מתחת לשולחן האוכל, לאן אני נעלם?

-אני מתגנב אל מתחת למיטה שלך, ומקשיב לכל הסיפורים שמקריאים לך!

שלשתם הביטו בלויתן הענק, וגם הוא הביט בהם. כשגמר להתבוננן הניף הלויתן את זנבו, וחבט באוניה הטבועה בחוזקה. נשמע רעש של עצים וברזלים נשברים.

-זהירות, קרא רוני. עלינו להתרחק, הלויתן יכול לפגוע בחבית שלנו!

ליצן-המסיכות הרגיע אותם. הוא הוריד את כובע הליצנים הירוק שלו, שהיה עשוי מהגרב של סבתא, ואמר בבטחון:

-אין מה לדאוג. זהו לויתן טוב, והוא שומע ומבין כל מה שאנחנו אומרים. הוא פשוט רוצה לעזור לנו.

- ואיזה מין עזרה זו? שאל רוני. הוא ריסק את האוניה הטבועה, הפחיד אותי מאוד, וכמעט שריסק גם את הצוללת שלנו.

-הנה העזרה! ליצן הצביע בידו מבעד החלון אל שברי האוניה, ראו מה גילה לנו הלויתן!

בין השברים אפשר היה לראות בבירור ארגז. ארגז עם מנעול. לא גדול ולא קטן, ארגז בינוני, עם מנעול גדול וסביבו כל מיני קישוטים. ממש כמו בסיפורים, בתמונות ובסרטים, ארגז של אוצרות.

כדי לקצר, וכדי שנגמור את הסיפור לפני שתתעיפו ותרצו ללכת לישון, אספר לכם מה קרה מיד לאחר ששלושת החברים ראו את תיבת-האוצר. ובכן, מה שקרה היה לא כל-כך משמח. פתאום התברר להם שהם אינם יכולים לצאת מהצוללת. אין להם חליפות-צלילה, אין להם שנורקלים, איך יוכלו לנשום במים? ואין להם גם מסיכות צלילה! איך יוכלו לראות את ארגז האוצרות? האמת שלליצן המסיכות היתה מסיכה, זו שאותה הוא לובש כל הזמן, אבל זו איננה מסיכת-צלילה, ואי אפשר להכנס איתה למים. אם יצאו מהחבית החוצה מיד יטבעו כולם.

מאוכזבים חזרו אל החוף. למחרת היה סבא שוב עסוק מאוד. כל היום התרוצץ בחנויות שונות, וחזר הביתה עם המון חבילות. סבתא הציצה ושאלה:

-מה כל המסיכות והשנורקלים האלה? החלטת להפוך לי הבית? רק עכשיו ניקיתי וסידרתי את הבלגן שהשארת אתמול! אתה מתכוון לצלול באמבטיה?

-כן, כן השיב סבא. קודם אתאמן באמבטיה, ואחר כך אנסה לצלול בים.

שוב יוצאים סבא ורוני לים. במכונית, סבא נוהג, ורוני יושב מאחור. בארגז המטען נמצא כל הציוד הדרוש לצלילה. הדרך לים איננה ארוכה. סבא פותח את הרדיו. הוא רוצה לשמוע את החדשות. שניהם מאוד נרגשים. היום יוציאו את ארגז-האוצרות מהאניה הטבועה, ומי יודע מה ימצאו בתוכו. כל הדרך הם מדברים ומדברים, מה יעשו ביהלומים, אם בכלל יהיו הארגז יהלומים, ומה יעשו במטבעות הזהב, אם בכלל יהיו בארגז מטבעות זהב, ומה יהיה אם אין בארגז כלום? אולי האוצר כבר נשדד מזמן על-ידי שודד הים הידוע דרקון-ברבריה?

בינתיים משמיע הרדיו את החדשות, אך מי בכלל מקשיב?

נגמרו החדשות, ועכשיו תחזית מזג-האויר. אך סבא ורוני עסוקים בשלהם.

ועכשיו, מודיע הקרין ברדיו, אזהרה לרוחצים בים: המוני מדוזות ענקיות הגיעו לחופי הארץ! הרוחצים בים מוזהרים, המדוזות מסוכנות, הן עוקצות, הן ארסיות!

סבא ורוני אינם מקשיבים, אינם שמים לב. רוני אומר לסבא:

-לא יתכן שדרקון-ברבריה שדד את האוצר שלנו. ראשית, דרקון-ברבריה גר באפריקה, ואנחנו בתל-אביב. שנית, הארגז סגור. רואים היטב שהוא סגור במנעול.

כדי לשדוד את האוצר צריך ראשית כל לשבור את המנעול, נכון?

נכון מאד! ופתאום הם שמים לב שכבר הגיעו לים. בכלל לא הרגישו איך עברה הדרך. ככה זה שעסוקים בדברים מענינים, לא שמים לב איך הזמן עובר.

על שפת הים, שם מחכים בקוצר רוח זאב-האוכל וליצן-המסיכות. ולידם, החבית, כלומר, הצוללת. היכן הם מסתירים את הצוללת כאשר הם לא נמצאים בים? את זאת אין הם מגלים לאיש. רוני וסבא מעמיסים את כל ציוד הצלילה אל תוך החבית, וליצן מתלונן:

-אין-דבר, מעודד אותו רוני. כשנצא מתוך החבית אל המים יהיה לנו קריר ונעים, והרבה מקום מסביבנו, רק מים ודגים. שלשת הצוללים נפרדים מסבא, נועלים את הדלת, סבא מגלגל את החבית במורד החוף, ומשקיף ורואה כיצד היא נעלמת לה מתחת לפני המים.

-הלו-הלו, אדון נכבד, מה אתה זורק שם לתוך המים! גש הנה מיד, בבקשה!

סבא אינו יודע מה לעשות. אסור להשליך לכלוך או כל דבר אחר לים. הים צריך להשאר נקי, כדי שכולם יוכלו להינות ממנו. כל אחד יודע זאת. בודאי שאסור להשליך חביות אל הים! סבא מתקדם לעבר סוכת המציל וחושב וחושב, מה יגיד?

-אדוני, מה עשית? ליכלכת! הפרעת! הרגזת! אינך יודע שאסור, אסור, אסור! ולא סתם לכלכוך זרקת אלא חבית! שמעתם דבר שכזה? חבית שלמה! הרבה שנים אני משגיח על החוף ודבר כזה עוד לא ראיתי וגם לא שמעתי!

ובאותו רגע מנצנץ רעיון בראשו של סבא. הרי כבר למדנו שהשקר הכי טוב הוא האמת!

-חבית קטנה ומלוכלכת שגלגלת קודם לתוך הים, עונה המציל.

-זו בכלל לא חבית, עונה סבא. זו צוללת. אף פעם לא ראית צוללת? צוללות קצת דומות לחביות. יכול להיות שמרחוק, לא ראית כל-כך טוב, והתבלבלת.

-צוללת! קורא המציל, ממש צוללת! ומי צולל בצוללת? ולאן הצוללת הזו צוללת?

-בצוללת נמצאים שלושה, עונה סבא. רוני, שהוא הנכד שלי, ואיתו זאב וליצן.

המציל, איננו מבין דבר, מסתכל בתמהון על סבא, על הים, על השמים, ואומר:

-הרבה שנים אני משגיח על החוף ודבר כזה לא שמעתי ולא ראיתי! גם צוללת, גם זאב, וגם ליצן! אדוני, אתה בטוח שאתה בסדר? מרגיש טוב? אולי קיבלת מכת שמש? חם היום! הראש כואב? שתית מספיק?

-מרגיש מצוין, עונה סבא. ושכתי לומר לך שלליצן יש כובע ליצנים עשוי מגרב ירוקה ישנה של סבתא.

וכך נשכח כל ענין לכלוך הים, והמציל מכבד את סבא במיץ תפוזים קר, משכיב אותו לנוח בצל, מה לעשות, הוא חושב, יש אנשים שממש משתגעים מהחום.

סבא, שותה, שוכב קצת לנוח, כדי לא להעליב את המציל, אך מהר מאד הוא קם, אומר תודה רבה, וחוזר להשקיף אל מרחבי הים, מחכה לשובם של הצוללים.

בזמן שסבא היה עסוק עם המציל, הגיעו הצוללים שלנו אל שברי האוניה הטבועה.

הכל נראה כמו בפעם הקודמת. ערימת קרשים שחורים, שנראית בקושי כמו חלקי אניה, כבה מוטות ארוכים, אולי שרידי תרנים או משוטים, והכל מכוסה בחול, אצות ואלמוגים. בין כל אלה מונח הארגז. ארגז האוצר, נעול במנעול גדול. מסביב דגים, קטנים וגדולים, וגם....

שלשתם הציצו מבעד לחלון. המון בלונים בצבע תכלת נראו שטים מסביב לארגז, כאילו הם שומרים עליו.

-בלונים? בלונים בים? שואל ליצן. למישהו מהדגים יש היום יום-הולדת!

-ואיזה מין בלונים, אומר זאב. הסתכלו היטב. בלונים עם רגליים. לכל בלון יש, אחת, שתיים, שלוש..... שמונה רגליים! איזה מין דבר משונה!

באותו רגע נזכר רוני. בדרך לים, באוטו, ברדיו, מה הודיעו? זוכרים?

-אלו מדוזות, אומר רוני לחבריו. מדוזות ארסיות ומסוכנות!

-מה נעשה עכשיו? שואל זאב. איך נצא מהצוללת כדי לקחת את ארגז האוצרות?

-אין מה לדאוג, עונה לו רוני. חליפות הצלילה שלנו עשויות מגומי עבה. ויש לנו גם נעליים מיוחדות. לא יכול לקרות לנו שום דבר!

מיד לבשו שלשתם את חליפות הצלילה ואת הנעליים וחבשו את המשקפות. כמובן שלא שכחו את השנורקלים, כדי שיוכלו לנשום. היו אלה שנורקלים מיוחדים, ולהם צינור ארוך. קצה אחד בפה, והקצה האחר נשאר בתוך החבית-הצוללת, שהיא, כמובן מלאה באויר. ליצן פתח את הדלת, ושלשתם גלשו החוצה, ושחו לכוון שברי האוניה. המדוזות גלשו מסביבם, ובכלל לא נגעו בהם. אולי הן היו ארסיות, אבל ממש לא שמו לב אל הצוללים. רוני הרגיש כמה פעמים שהוא נתקל במדוזה, וזו מיד זזה הצדה. הן ממש לא אוהבות שנוגעים בהן. ובאמת, אחר כך הבין רוני שמדוזות אינן מתנפלות על אנשים כדי לעקוץ אותם. אבל אם אנחנו נתקלים בהן, אז הן צורבות ועוקצות, וזה בכלל לא נעים.

הארגז היה כבד. שלשתם הרימו אותו בקושי, וגררו אותו אל עבר החבית. במאמץ רב הצליחו להכניס את הארגז פנימה, סגרו את הדלת, ומהרו אל החוף, שם חיכה להם סבא.

יש לחבית-הצוללת חלון, יש גם חליפות צלילה. זאב וליצן מפחדים. מדוזות ארסיות מקיפות את ארגז האוצרות

וביחד הורידו כולם את הארגז הכבד מהחבית והניחו אותו על החול.

-סבא בדק את המנעול, משך, דחף, טלטל, נדנד, דפק והודיע:

-מנעול חזק! קשה מאוד! נצטרך להביא את הארגז הביתה. שם אקח את כלי-העבודה שלי, ואנסה לפתוח אותו.

זאב וליצן לא רצו לוותר. הם היו סקרנים, ממש כמו רוני וסבא.

כולם הצטופפו במכונית ומהרו הביתה. בדרך הזהיר רוני את זאב וליצן שעליהם לשטוף ולנער היטב את כל החול מהים לפני שיכנסו לביתם של סבא וסבתא. אם סבתא תמצא את כל הבית מלא חול היא תכעס מאוד!

בבית לא היה איש. סבתא טרם חזרה מהעבודה. את הארגז גררו אל חדר העבודה של סבא. סבא הביא את הכלים שלו, משור, מברגים, פטיש, והתחיל לפרק את המנעול.

לבסוף נפתח המנעול, ורוני הרים את מכסה הארגז. ארבעתם מיהרו להציץ פנימה.

ובדיוק באותו רגע, ממש-ממש בדיוק, ועוד לפני שמישהו מהם הצליח לראות מה מסתתר במעמקי הארגז, נשמע קול:

-מה זה? מה כל החול הזה? והמים? איזה מין בוץ! אוי-לי ואבוי-לי! מישהו בבית? מישהו חזר מהים? מישהו שכח לנקות את החול מהרגליים?

אחרי הפסקה קצרה שוב נשמע הקול, ועכשיו היו כבר רוני וסבא בטוחים שזה קולה של סבתא.

-נראה לי שחוץ מחול גם הבאתם הביתה את כל המים מהים! מה יהיה עכשיו? מה ישאר לכל הילדים שרוצים להתרחץ ולשחות בים? ככה מתנהגים? גם מלכלכים לנו את הבית וגם סוחבים את כל המים מהים? אוי-ואבוי, אוי-ואבוי,

איפה אתם מסתתרים לכם? רוני וסבא, אני באה, ואני כבר אראה לכם!

זאב וליצן נבהלו כהוגן. אבל רוני וסבא התפוצצו מרוב צחוק. הם ידעו שסבתא אף-פעם איננה כועסת ברצינות.

סבתא נכנסה לחדר וראתה את הארגז מונח על הרצפה.

-ומי אלו? היא הצביעה לעבר זאב-האוכל וליצן-המסיכות. ומה עושה כאן הגרב הירוקה שלי?

שעה ארוכה עברה בשאלות, הסברים, ועוד שאלות ועוד הסברים.

- אני מצטער שלכלכנו את הבית, אמר סבא. כנראה שמים וחול נשפכו מתוך הארגז. אבל אני מבטיח לנקות הכל. רוני יעזור לי.

-איה שטויות, אמרה סבתא. אני אנקה אחר-כך בעצמי. כשאתם מנקים, הכל יוצא בסוף יותר מלוכלך!

סליחה, אבל נדמה לי ששכחתם שיש לנו כאן אוצר. בואו נבדוק מה יש בארגז!

הארגז היה מלא חול, צדפים, קצת מים ( הרי רוב המים כבר נשפכו קודם על הרצפה), וגם: שני כדים קטנים, חנוכיה, כמה מטבעות, ולוח חרס ועליו כתובת באותיות משונות, אותיות כאלה שאפילו סבא וסבתא לא ידעו לקרוא.

זהו ארגז עתיק, אמרה סבתא. הכתובת היא בת הרבה הרבה שנים.

-גם המטבעות עתיקות, אמר רוני, הן לא כמו המטבעות שלנו, אבל יש עליהן ציורים דומים!

-כמובן, הסביר סבא. המטבעות שלנו עשויות לפי ציורים שנמצאו על מטבעות עתיקות. אנחנו נמסור את הארגז וכל מה שבתוכו למוזיאון לעתיקות, שם ישנם מומחים שיוכלו לקרוא את הכתובת הזו.

ארגז האוצרות הגיע הביתה. על הרצפה רואים כד וכמה מטבעות.

שימו לב- ליצן חובש את הכובע שהכין סבא מהגרב של סבתא

ועוד משהו- מי-ים וחול נשפכים ומלכלכים את הרצפה

במוזיאון שמחו מאוד. מזמן לא נמצאה אניה כה עתיקה ליד חוף הים של תל-אביב.

-יפה מאוד שהבאתם אלינו את כל מה שמצאתם. תודה רבה לכם. עכשיו נוכל להציג הכל במוזיאון, וכולם יוכלו לבוא, לראות וללמוד.

והמומחה לכתובות עתיקות בדק את הכתובת ואמר שכך כתוב בה:

אנחנו יוצאים לדרך ארוכה.

הים סוער והאוניה קטנה.

אנחנו מפליגים לחפש את האוצר של......

וזה היה סוף הכתובת. ההמשך לא היה. החרס היה שבור!

-אתם רואים, קרא רוני, אמרתי לכם שצריך להיות שם אוצר!

-בחנוכה נדליק נרות בחנוכיה העתיקה, אמר מנהל המוזיאון, ואתה רוני מוזמן לבוא אלינו כל שנה בחנוכה, ולהדליק את הנרות. עכשיו ספר לי בבקשה, איך מצאת את האניה הזו? איך צללת בים?

-פשוט מאד, ענה רוני. אני הלכתי עם סבא לים, ושם פגשנו את ליצן-המסיכות.

לליצן היתה חבית, אבל לא היה לו כובע ליצנים, והיינו צריכים לקחת את הגרב הירוקה של סבתא. אבל סבתא בכלל לא האמינה שאפשר לצלול בתוך חבית, והכל בגלל זה שהשקר הכי טוב הוא האמת!

- מה זה קשור לגרב ירוקה? אינני מבין שום-דבר! אולי תסביר לי שוב, לאט-לאט? ביקש המנהל.

-אין בעיה, אמר רוני. כך זה קרה. אנשי החלל רצו לברוח מכדור-הארץ, כי הכל התכסה באפר ולבה, והכל בגלל כוכב השביט שפגע בכדור הארץ. הם לא הספיקו לאסוף את היהלומים, בגלל שהיו מאוד עסוקים עם הבננות והתרד, אתה מבין? הדינוזאורים התינוקים אוהבים נורא בננות, וגם תרד!

- לא נורא, אמר סבא. אף-אחד לא מאמין לסיפורים שלי ושל רוני. העיקר שהכל הסתיים טוב, כולם שמחים ומרוצים, שלום רב, נתראה בחג החנוכה.