אפרטהייד בגירסה ישראלית: הסכם עזה-יריחו והתגובות עליו

רן הכהן

ב4- במאי 1994, באיחור של חמישה חודשים כמעט (ההסכם אמור היה להחתם ב31- בדצמבר), נחתם בקהיר הסכם עזה ויריחו. נכלל בו גם את ההסכם הכלכלי, שנחתם כמה ימים קודם לכן בפאריס. חשיבותו של הסכם זה רבה במיוחד, משום שנבנה מלכתחילה כך שניתן יהיה להרחיבו בבוא העת אל שטחים נוספים בגדה המערבית, מעבר לשטח יריחו ולרצועת עזה: כאן נקבעו למעשה פני "הסדר הביניים" – כלומר פני הדברים עד לחתימה על "הסדר הקבע", אם ייחתם אי-פעם – ואולי הרבה יותר מכך

בצירוף מקרים של ההיסטוריה, הגיע באותם ימים לקיצו האפרטהייד – מישטר הפרדת הגזעים הידוע לשמצה בדרום-אפריקה. ממש בזמן שסביב חתימת הסכם עזה ויריחו נערכו הבחירות הכלליות הראשונות לכל אזרחי דרום-אפריקה החדשה, בלא הבדל צבע, והתכנס הפרלמנט הראשון של בני כל הצבעים. ביום החתימה התפרסמה ב{הארץ} רשימתו של מירון בנבנשתי "בין פרטוריה לעזה", שבה השווה את סיום האפרטהייד בדרום-אפריקה, לחתימת ההסכם בין ישראל לאש"ף, ומצא בשני המקרים "הוכחה דרמטית שאין סכסוכים לאומיים שאינם פתירים". בנבנשתי – אחד הפרשנים היחידים בעלי דיעה עצמאית בעיתונות הישראלית – עדיין לא קרא את ההסכם. כשיקרא, תשתנה דעתו מן הקצה אל הקצה. תגובתו הראשונית של בנבנשתי לא היתה מקורית: ההשוואה לסיום האפרטהייד שימשה את הפוליטיקאים כקו-תעמולה מפתה. כמה שבועות אחרי חתימת ההסכם, ב9- במאי, אף אורגנה בפרטוריה, בירת דרום-אפריקה, פגישה משולשת: במרכז התמונה ניצב נלסון מנדלה, ומשני צידיו, לוחצים ידיים בחיוך, הנשיא עזר וייצמן ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת

מבחינת סוג הפתרון, אין כל דמיון בין דרום-אפריקה החדשה לבין הסכמי אוסלו. האחרונים אינם מובילים למדינה אחת לבני כל עמי הארץ, ומעולם לא התיימרו לכך. עוד לפני שנחתמו, ויתרה התנועה הלאומית הפלסטינית על תביעתה למדינה כזאת, והסתפקה בדרישה למדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב1967-; ואילו בציבור הישראלי היתה התביעה למדינה אחת מן הירדן ועד לים נחלתו של מיעוט זעיר שלא יוצג בשום מפלגה פרלמנטרית, ותביעה פלסטינית למדינה כזאת נוצלה תמיד כעדות לאי-נכונותם של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל

ואף על פי כן, ההשוואה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדרום-אפריקה היא אכן במקומה: בשני המקרים, חברת-מהגרים שבסיסה מערבי הקימה לעצמה מדינה ב"מזרח" ונקלעה לקונפליקט עם האוכלוסייה המקומית, החלשה ממנה צבאית וכלכלית. אלא שבאנלוגיה מתבקש שימוש אחר, לא דמגוגי. ההסכמים בין ישראל לערפאת לא נועדו להביא לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים ובשטחיהם – בוודאי לא בדרך הדרום-אפריקנית של מדינה אחת לכל תושביה, אך גם לא בדרך של שתי מדינות לשני עמים, ולסיום האפרטהייד הם אינם דומים. לעומת זאת, יש בהם דמיון מפתיע, דמיון שקשה לפוטרו כצירוף-מקרים בעלמא, דווקא לאפרטהייד עצמו. הראשונה שהצביעה על כך במפורש ובמפורט, כבר בסוף חודש מאי 1994, היתה טניה רינהרט. המקום שמועידים ההסכמים לפלסטינים הוא מקומם של השחורים בדרום-אפריקה הישנה; הרשות הפלסטינית דומה לבנטוסטאן. ערפאת הוא המנהיג המקומי שתפקידו לשתף פעולה עם ישראל כדי להקל עליה את הנטל – הכלכלי, הצבאי וההסברתי – של הכיבוש. במאמר זה, לאחר סקירה קצרה על האפרטהייד בדרום-אפריקה, ינותחו ההסכמים בין ישראל לפלסטינים על רקע אנלוגיה זו. לסיום תיבחן גם תגובת התקשורת הישראלית להסכמים, והאופן שבו התגייסה וגייסה את דעת הקהל הישראלית לתמוך בהתלהבות בהם, תוך ניתוק גמור מן המציאות

האפרטהייד בדרום-אפריקה

דרום-אפריקה הלבנה פיקחה על יציאת תושבי הבנטוסטאנים לשטחה. גם המעבר מאזור אחד למשנהו הצריך אישורים. הלבנים, שנהנו מפריחה כלכלית בזכות ניצול כוח העבודה הזול, מנעו הקמת תעשייה עצמאית בתוך הבנטוסטאנים, מחשש להתפתחות פרולטריון יציב ו"מסוכן" פוליטית. לכן לא היו בתחילה מקורות תעסוקה בבנטוסטאנים, ותושביהם נאלצו לצאת ולעבוד בשכר זעום אצל הלבנים. מאוחר יותר הוקמו "פארקים תעשייתיים" על גבול הבנטוסטאנים, שאיפשרו לשחורים לעבוד בלי להיכנס לשטחי הלבנים. ענף "תעשייתי" נוסף במדינות החסות היו בתי קזינו – בדומה לנעשה בשמורות האינדיאנים בארצות-הברית: העיסוק בהימורים, שגורר תמיד פשיעה וריקבון חברתי, אינו יאה לעם השליט (בעל האתוס הפרוטסטנטי) ומופקד בידי בני הקבוצות הנחותות. סיסמת האפרטהייד עבור מדינות-החסות היתה "אי-תלות מדינית ותלות הדדית כלכלית"; מובן שהתלות הכלכלית ה"הדדית" נועדה להבטיח שאי-התלות המדינית לא תהיה אלא אחיזת-עיניים לצורכי תעמולה.

מדינית, הוצגו הבנטוסטאנים כנפרדים מדרום-אפריקה. הותר להם להשתמש בסממני ריבונות כמו דגל ובולי דואר. מטעמים הסברתיים, כלכליים ופוליטיים-פנימיים גם יחד, התאמץ השלטון הלבן ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש. רושם זה היה אמור להסוות את מדיניות ההפרדה הגזעית, ומשום כך אף פעלה דרום-אפריקה להכניס את הבנטוסטאנים לאו"ם – ללא הצלחה, כי העולם לא הכיר ב"עצמאותן". מבחינה פוליטית פנימית, כל השחורים נחשבו אזרחי מדינות החסות; אזרחותם הדרום-אפריקנית נשללה. שלילת זכויותיהם הפוליטיות של תושבי הבנטוסטאנים שירתה את האינטרס המדיני של המיעוט הלבן וה"דמוקרטי", ומובן שההתנערות מן הדאגה לזכויותיהם הסוציאליות שירתה גם אינטרס כלכלי של הלבנים.

הסכם עזה-יריחו

כירסום השטח

דרום-אפריקה היא ארץ עצומה בשטחה שבורכה באוצרות טבע רבים. בארץ ישראל, לעומת זאת, הקרקע היא אחד המשאבים היקרים ביותר. אם האפרטהייד נועד להשאיר את הזהב והיהלומים בידי המיעוט הלבן, הרי הסכמי אוסלו נועדו להשאיר את מירב הקרקע בידי ישראל

רצועת עזה היא מן האזורים צפופי האוכלוסין ביותר בעולם. הסיבה לכך אינם נופיה המרהיבים, אוצרות הטבע או פוריות הקרקע, אלא העובדה שמתוך כמיליון הפלסטינים המתגוררים בה, כשלושה-רבעים הם פליטים וצאצאיהם שנמלטו לרצועה במלחמות וביניהן. עובדה זו, שלא מנעה מישראל להפקיע קרקעות ולהקים התנחלויות ברצועה בשנות הכיבוש, גם לא הפריעה לה להחזיק בידה את כל השטחים שהפקיעה ואף להמשיך ולכרסם בשטח הרצועה במסגרת "תהליך השלום"

הסכם עזה-יריחו אינו מדבר על נסיגת כל כוחות הצבא הישראליים מרצועת עזה ומיריחו. מוזכרת רק "נסיגת כוחות צבא ישראליים", וההסכם מדגיש כי אף על פי שהנסיגה היא חלקית, היא-היא הנסיגה שישראל התחייבה לה בהסכם העקרונות. הסכם העקרונות, מצידו, התבסס על החלטת מועצת הביטחון 242; הנה כך חתם למעשה ערפאת על פרשנותה של ישראל להחלטה המפורסמת ההיא. באשר לכוחות שלא יסוגו, נקבעה "היערכות מחדש" – מונח שהפך כידוע ללחם חוקו של ה"תהליך", ואשר משמעותו שיפור עמדות של הצבא הכובש בתוך השטח הכבוש, בלא כל כוונה להוציאו ממנו

רק חלק מן הרצועה נמסר איפוא לרשות הפלסטינית. כל ההתנחלויות נשארו במקומן ובשליטה ישראלית, אך שטחן הוגדר כך שיכלול "גם את שטחי העיבוד ושטחים נוספים סביב היישובים". למעשה, השאירה ישראל בידיה את כל השטחים הפנויים לבנייה ברצועה: גבולות ההתנחלויות משיקים לבתים הפלסטיניים. תושבים בעזה הביעו חשש כי ייאלצו להגר לגדה המערבית בגלל היעדר עתודות-קרקע לבנייה

בשליטת ישראל הושארו גם שלושה צירי-רוחב, כלומר כבישים המוליכים מישראל להתנחלויות ברצועה ומבתרים את הרצועה ממערב למזרח. לא מדובר רק בכבישים עצמם, אלא ב30- מטר נוספים מכל צד. עוד נגרע מן השטח אזור של "מתקנים צבאיים" הסמוכים לגבול המצרי, וכמובן עמדות נוספות של צה"ל, שחלקן הוקמו לצורך ה"פינוי". השילוב של התנחלויות, כבישי-רוחב ובסיסי-צבא נועד לבתר את הרצועה לחלקים – ממש כפי שנעשה בגדה. כך למשל הקים צה"ל מוצב חדש על חוף הים ליד נצרים. "המוצב חותך את עזה לרוחב", השתכנע נחום ברנע לאחר שביקר במקום

מה נשאר לפלסטינים? לא ברור בדיוק כמה מן השטח פינתה ישראל; בעיתונות התפרסמו מפות שונות וסותרות. מנצור א-שאווה, מועמדו של ערפאת לראשות עיריית עזה, טען כי האוטונומיה תחול רק על חמישים אחוז משטח הרצועה; ד"ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, מדבר על שישים אחוז. לדעת הכל, לא מדובר על יותר משני-שלישים מן השטח

גם על השטח המצומצם שנמסר לרשות הפלסטינית הוטלו מגבלות. כך למשל אסור לפלסטינים לשנות את פני-השטח ברצועה שרוחבה 100 מטר לכל אורך גבול רצועת עזה. מעבר לרצועת 100 המטר הללו, הוגדרה רצועה נוספת ברוחב 500 מטר לאורך הגבול, שעליה חלות מגבלות בנייה חמורות: אסור לשנות את אופיים החקלאי, אסור לבנות יותר מבניין אחד על שטח של 25 דונם, אסור שגובה הבניין יעלה עלשתי קומות ואסור ששטח הקומה יעלה על 180 מ"ר. נזכיר שרוחבה של רצועת עזה נע בין 2 ל10- קילומטר. למותר לציין כי על צידו הישראלי של הגבול לא הוטלו כל מגבלות

מעבר לכך הוגדרו "השטחים הצהובים", שהם שטחים נוספים "בעלי חשיבות ביטחונית". שטחים אלה נמצאים אמנם בשליטה אזרחית פלסטינית (ושליטה ביטחונית ישראלית), אולם גם בהם מותנים בנייה ושינוי כלשהו בפני השטח ב"שיקולי ביטחון", כלומר בהסכמת ישראל. גם לששת אלפי הפלסטינים המתגוררים באל-מוסאווי הסמוך לגוש קטיף הובהר שייאסר עליהם לבנות ולהתרחב

מה משעותה המשפטית של "מסירת" השטח לרשות הפלסטינית? מי "בעל הבית" האמיתי בשטח? האם יש בהסכם ניצנים כלשהם של ריבונות? מתברר שלא. ההסכם קובע אמנם שהמינהל האזרחי (שהוקם בשנות השמונים כדי להקל על המימשל הצבאי את הטיפול בנושאים אזרחיים) "יפורק"; אולם המימשל הצבאי רק "יסוג", ומודגש כי הוא ימשיך להתקיים ולמלא את תפקידיו על-פי ההסכם. ישראל לא ויתרה על המימשל הצבאי; היא רק החליפה אותו במימשל צבאי "בשלט רחוק", בעוד הרשות הפלסטינית הופכת למעשה ל"מינהל האזרחי"

כך פירש יואל זינגר, היועץ המשפטי של משרד החוץ וממנסחי ההסכמים, כבר את הסכם העקרונות הראשון בין ישראל לאש"ף: "המשך קיומו של המימשל הצבאי משמעותו שהמועצה הפלסטינית לא תהיה עצמאית או ריבונית בטיבה, אלא תהיה כפופה מישפטית לסמכותו של המימשל הצבאי. במלים אחרות, המימשל הצבאי, הפועל מתוך ישראל, ימשיך להיות מקור הסמכות של המועצה הפלסטינית, של סמכויותיה ושל האחריות שבידיה בגדה המערבית וברצועת-עזה."

כמו בעניינים רבים אחרים, גם בסוגייה מהותית זו – "מקור הסמכות" בשמה המשפטי – הסכמי אוסלו גרועים לפלסטינים ממה שהציע מנחם בגין בקמפ-דייוויד. בלשונו הנקיה של זינגר, ההסכם "פותר דו-משמעות שנותרה פתוחה" בהסכמי קמפ-דייוויד: בהסכמים ההם נאמר כי המימשל הצבאי "יוחלף" על-ידי השלטון העצמי הפלסטיני, ואילו הסכמי אוסלו קובעים שהמימשל הצבאי יוסיף להתקיים, ומקור סמכותה של הרשות הפלסטינית אינו היא עצמה (או העם שהיא מייצגת), אלא שלטון הכיבוש הישראלי

אגב, באותה פרשנות, שפורסמה עוד לפני הסכם עזה-יריחו, מעיד זינגר כי מיפקדות המימשל הצבאי הישראלי ממוקמות ממילא בישראל גופא, ואילו בשטחים פועלים רק נציגים מטעמן. בפועל, אם כן, לא נדרשה ישראל לשנות כמעט דבר בהיערכות הקיימת

חוק וחקיקה: עיגון האפליה האתנית

באשר לתחום שיפוטה של הרשות הפלסטינית, מעגן הסכם עזה-יריחו את המצב המשפטי שיצרה ישראל במשך שנות הכיבוש וההתנחלות ולמענם: דין אחד לפלסטינים, דין אחר לישראלים. כאן מתגלה האפרטהייד במערומיו. הצהרת הפתיחה בהסכם טוענת אמנם שתחולתם של חוקי הרשות הפלסטינית היא טריטוריאלית. כך נהוג במדינות ריבוניות: חוקיהן חלים על כל הנמצא בתחומן. אלא שהצהרה זו היא מס-שפתיים בלבד. לאמיתו של דבר, כפי שמפרט ההסכם, החוקים החלים על אדם בשטחי הרשות הפלסטינית תלויים קודם כל בשאלה האם הוא ישראלי או פלסטיני. רק אם איתרע מזלו להיות פלסטיני, יחולו עליו חוקי הרשות הפלסטינית (וגם זאת לא בכל תנאי). הישראלים, לעומת זאת, כפופים לחוקים ולבתי-משפט משלהם. ולא רק בהתנחלויות ובשטחים שהותירה ישראל בידיה, אלא גם בשטחי הרשות הפלסטינית עצמם

כך, כמו בכל שנות הכיבוש (אך הפעם בהסכמת אש"ף), ישראלים הנכנסים לתחומי הרשות הפלסטינית "האוטונומית" אינם בגדר אורחים או תיירים הכפופים לחוקי המקום, אלא מעין "בעלי בית" הנושאים בתרמילם את החוק הישראלי (בדמות המימשל הצבאי) ואת תחום השיפוט הישראלי. הישראלים נהנים מחסינות מוחלטת מפני חוקי הרשות הפלסטינית ונציגיה: "לישראל יש סמכות שיפוט פלילית בלעדית (...) על עבירות שבוצעו בשטחים על-ידי ישראלים". בשום מקרה שהוא, "הרשות הפלסטינית לא תעצור או תעכב ישראלים, ולא תשים ישראלים במשמרת". חשוב להדגיש שלא מדובר רק על מתנחל בכפר דרום, אלא גם על ישראלי המצוי בלב עזה

אפילו בתביעות אזרחיות – סכסוכים עסקיים למשל – לא יישפט ישראלי בבית-דין פלסטיני אלא במקרים מיוחדים ובהסכמתו. גם את זכויותיהם של תיירים זרים שנזדמנו לשטחים דאגה ישראל לנכס לעצמה. בידי הרשות הפלסטינית נותרה סמכות השיפוט על פלסטינים בלבד, ואף היא מוגבלת ואינה חלה על "עבירות ביטחון" ועל עבירות נגד ישראלים

באשר לסמכויות החקיקה של הרשות הפלסטינית: מלכתחילה דרשה ישראל, שכל חוק של המועצה הפלסטינית יועבר לאישורה לפני כניסתו לתוקף. הפלסטינים התנגדו בתוקף. הושגה "פשרה": המועצה תוכל אמנם לחוקק ולפרסם חוקים, אולם לפני כניסת החוק לתוקף הוא יועבר לידי ישראל, שתוכל לערער על תוכנו בפני ועדה משותפת. עד לסיום הערעור, תוקפא כניסת החוק לתוקף. בפועל, אם כן, שום חוק פלסטיני אינו תקף לפני שנבחן ואושר על-ידי ישראל

מן האספקט המשפטי יוצא איפוא שההסכם שוקד למסד מצב של אפרטהייד ולא ליצור ניצני ריבונות. מכיוון שזה היה המצב משך כל שנות הכיבוש, אין פלא שההסכם קובע כי "חוקים והוראות הצבא שהיו בתוקף לפני החתימה יישארו בתוקף, אלא אם תוקנו או בוטלו בהתאם בהסכם זה". ואכן, בפועל עלתה ההמשכיות בהרבה על השינוי: עם חתימת ההסכם התבטלו רק שבעים מתוך למעלה מאלף הצווים הצבאיים של הכיבוש. גם בתי-המשפט הצבאיים לא בוטלו, אלא "נערכו מחדש" במחסום ארז

אחריות ללא סמכות

ישראל השתדלה להעביר אחריות רבה ככל האפשר אל הפלסטינים כדי להיפטר כך מעול הכיבוש. גם כאן דומה המצב לבנטוסטאנים: כל העניינים "הלא-חשובים" (מבחינת ישראל), הכרוכים בהוצאות כספיות או הנוגעים לטובת האוכלוסייה הועברו לפלסטינים. את הסמכות, את העניינים החשובים ואת מה שלא עולה כסף הותירה ישראל בידיה. כל התחומים החשובים – קשרי חוץ, גבולות, שליטה בכניסה וביציאה של אנשים וסחורות, והסמכויות הכלכליות הממשיות נותרו בידי ישראל. הרשות הפלסטינית זכתה בכל התחומים שהטיפול בהם הוא נטל, ולרוב נטל יקר: מיסוי, תיירות, בריאות, רווחה וחינוך. כך, לשם המחשה, האחריות לתפעול בתי-חולים – עול כלכלי – הוענקה לפלסטינים; אולם מבלי שתהיה להם סמכות לייבא תרופות וציוד רפואי בלא אישור ישראל, להזעיק איש צוות רפואי שישראל כלאה בסגר או במובלעת "אוטונומית" אחרת וכולי

ישראל דאגה להתנער לחלוטין, ובזריזות רבה, מכל אחריות כספית לנעשה בשטחים הנמסרים לרשות. הנטל הכלכלי לכל פעולותיה של הרשות הפלסטינית, הוא באחריותה הבלעדית של הרשות. כדברי מירון בנבנשתי: "רק בעניין אחד אין הגבלה על אחריותם של הפלשתינאים: אחריותם לכל ההתחייבויות ולכל המעשים והמחדלים שנעשו לפני העברת הסמכויות. ישראל תחדל לשאת באחריות כספית למעשיה ולמחדליה במשך שנות הכיבוש, וכל תביעה נגדה תישלח לרשות הפלשתינית."

כיצד תנהל הרשות הפלסטינית את פעולותיה? בנוסף לתמריץ הקופה הריקה, העניקה ישראל חופש פעולה מלא לרשות "להקים מחלקות ככל שתראה לנכון לשם מילוי התחייבויותיה", ואף הוסכם כי "את הנהלים הפנימיים שלה תקבע בעצמה". ישראל ויתרה אמנם על הזכות לנסח את כרטיסי הביקור של עובדי הרשות הפלסטינית, אולם על עצם אישיותם של העובדים הללו לא חל חופש גורף שכזה. ראשית, נדרש כל עובד ברשות להתחייב למלא אחר ההסכם עם ישראל (מעובדי מדינת ישראל לא נדרשה התחייבות דומה). שנית, חייבת הרשות להעביר לישראל את שמותיהם של כל עובדיה ולהודיע על כל שינוי במינוי. בדומה לחוקים שמחוקקת הרשות, גם מינוי העובד לא ייכנס לתוקף אלא לאחר שאושר על-ידי ישראל (מה שמכונה בהסכם "חילופי מכתבים"). כלומר: ישראל לא רק מרכזת את רשימת עובדי הרשות, אלא יכולה גם למנוע את מינויים. כמו דרום-אפריקה, התנערה ישראל מכל מחויבות כלכלית לתושבי השטחים, אך הבטיחה לעצמה שליטה בעושי דברה הפלסטינים, עד אחרון פקידי הרשות

מים

עקרון האפרטהייד – שתי מערכות המתקיימות בכפיפה אחת תוך הפרדה ואפליה על בסיס אתני – חל גם על עניין המים. חלוקת המים מניחה את תשתית האפרטהייד גם בתחום זה. אמנם, השליטה במים שבשטח הרשות הפלסטינית עוברת אליה (בתנאי שלא תפגע כמובן במקורות המים שבשימוש ישראל) – אבל כל מקורות המים של ההתנחלויות ושל המתקנים הצבאיים יישארו בשליטת חברת המים הישראלית "מקורות", והשאיבה מהם תהיה "בהתאם לכמויות הנוכחיות של מי שתייה והשקיה". מבחינה כמותית, הונצחה כך חלוקת המים של ימי הכיבוש: חמישה חלקים לישראל, חלק אחד לפלסטינים, כפי שנקבע שרירותית על-פי המציאות ששררה בשנת 1967. מבחינה מערכתית, הונצחה כך החלוקה ל"מים שלנו" ו"מים שלהם", וישראל, אחרי שניכסה לעצמה את מקורות המים ואת חלוקתם, מתנערת מכל אחריות לטיפות שהותירה לפלסטינים

הגבלת חופש התנועה

הכוונה להפוך את שטחי הרשות לגטאות סגורים לפלסטינים, מבלי לפגוע בחופש התנועה הישראלי – בדיוק כמו בבנטוסטאנים – בולטת בסעיפי ההסכם הנוגעים למעברים. מעבר פלסטינים מן הרצועה ואליה מותר רק בשלושה מעברים (ארז, נחל עוז וסופה). לישראל שמורה הזכות להגביל או לסגור את המעברים "מסיבות ביטחון ובטיחות" בפני כניסת תושבים וכלי רכב; לרשות הפלסטינית אין זכות דומה. לעומת זאת, בפני הישראלים פתוחים ארבעה מעברים נוספים לרצועה (קרני, כיסופים, כרם שלום ואלי סיני) ובסך-הכל שבעה מעברים. מלובשי מדים ישראלים אסור לשומרים הפלסטינים במעברים לדרוש דבר; מישראלים אחרים מותר להם לדרוש אך ורק הצגת תעודת זהות או דרכון. במקביל לניהול המשא-ומתן על ההסכם, עסק צה"ל במרץ בהקמת גדר אלקטרונית סביב רצועת עזה, וגדר נוספת סביב התנחלויות גוש קטיף

מראית עין של רצף טריטוראלי בין עזה ליריחו אמור ליצור "המעבר הבטוח". לכאורה, התחייבה ישראל לאפשר מעבר בין עזה ליריחו במשך כל שעות האור. לא לכל הפלסטינים – רק לתושבי עזה והעיירה יריחו. לא מכל שלוש היציאות המותרות לפלסטינים – רק ממעבר ארז. ולא ביום הכיפורים, ביום הזיכרון וביום העצמאות. לאמיתו של דבר, רוקן "המעבר הבטוח" מכל תוכן כבר בהסכם עצמו, וזאת לא רק על-ידי דחיית פרטיו למשא-ומתן אינסופי בין הצדדים. הדבר נעשה בראש-ובראשונה על-ידי כך שהשימוש במעבר הותנה ב"כרטיס מעבר בטוח" לכל משתמש ולכל כלי-רכב – ואת הכרטיסים הללו תנפיק, כמובן, ישראל. בחודשים שלאחר חתימת ההסכם, החלו לדלוף פרטים על כוונותיה האמיתיות של ישראל באשר למימוש התחייבויותיה: ל"מעבר הבטוח" הותוו ארבעה צירים, אולם המשטרה הבהירה שבכוונתה להפעיל בכל יום ציר אחד בלבד, על-פי הודעה שתימסר לנוסעים רק ביום הנסיעה. נסיעה של שוטרים פלסטינים תותנה בתיאום 48 שעות מראש. באשר לעשרות אלפי הפלסטינים המוגדרים כ"מנועי כניסה" לישראל, הבטיח תת-אלוף יום-טוב סמיה, ברוח השלום, כי "ישראל תעמיד כל קושי אפשרי בפניהם": הם יידרשו להגיש בקשות-מעבר עשרה ימים מראש, ייבדקו בדיקות קפדניות במיוחד, ולא יוכלו לצאת ברכב פרטי אלא רק בתחבורה ציבורית, שתפעל רק יומיים בשבוע ורק בין 10 בבוקר ל1- בצהריים. תאריך היעד לפתיחת המעבר היה ה10- ביוני 1994; "שבוע אחרי העשרה ביוני, מעריכים הגורמים שזה ייקח עוד זמן" וש"קרוב לוודאי שבואו של ערפאת, אם וכאשר, יסמן את פתיחת הציר". כידוע, נפתח המעבר רק בסוף שנת 1999, באיחור של חמש וחצי שנים

לעומת זאת, כבר בהסכם נרמזת יצירת נומנקלאטורה, כלומר הענקת זכויות-יתר לשכבת הפלסטינים שישראל חפצה ביקרם: "סידורים מיוחדים יוחלו על מעבר מנהיגים פלסטינים, בכירים ברשות הפלסטינית ואישים בולטים". מובן שהתואר "מנהיג פלסטיני" חל על "מנהיגים" בעלי אוריינטציה מוגדרת מאוד ועד מהרה הפכה "תעודת האח"ם" לנכס מבוקש. בדומה לכל שנות הכיבוש, ולאליטה משתפת הפעולה באפרטהייד, המעטים הזוכים בחסדי השלטון נהנים מחופש תנועה ומזכויות יתר, כדי להבטיח את נאמנותם ואת עזרתם בדיכוי המוני העם משוללי הזכויות

בין משוללי הזכויות הללו היו 1300 סטודנטים עזתים שלמדו בגדה המערבית. סיפורם ממחיש את העניין. אחרי הטבח בחברון בוטלו כל אישורי הכניסה והיתרי השהייה שלהם. בשבוע שקדם לחתימת הסכם עזה-יריחו ניכרה הקלת-מה במדיניות ישראל, והותר, כצעד ראשון, לסטודנטיות העזתיות לצאת מעזה לגדה לצורך לימודיהן. אולם עם חתימת הסכם עזה ויריחו בוטלו כל היתרי המעבר והסטודנטיות אולצו לחזור לעזה. יתר על כן, כאשר הוגשה לבג"ץ עתירה בנושא, ניצלה המדינה את ההסכם העומד להחתם כנימוק לדחות את הדיון: "ערב חתימת ההסכם (...) נדרש גיבוש מדיניות מושכלת ומקיפה בנושא יציאתם של תושבי אזור חבל עזה דרך מדינת ישראל לאזור יהודה ושומרון", טענה הפרקליטות; בג"ץ, בראשות השופט אהרון ברק, קיבל את הטענה ודחה את הדיון

עוד מוזכרים בהסכם "צעדים בוני אמון": שחרור אסירים ועצירים פלסטינים על-ידי ישראל. סוגיה זו רגישה במיוחד עבור החברה הפלסטינית, הרואה באסירים – שמספרם בעת החתימה היה כעשרת-אלפים – את חוד החנית במאבק הפלסטיני ואת מי ששילם מחיר כבד למען המאבק. הפלסטינים ציפו כי עם בוא השלום, כנהוג בין אויבים, יימתח קו על זוועות העבר וכל האסירים ישוחררו

הטיפול הפלסטיני בנושא זה אופייני למשא-ומתן כולו: צעד אחר צעד דחקה ישראל את ערפאת לוותר, ולבסוף נוצר שיתוף אינטרסים ביניהם. תחילה נדחתה הדרישה לשחרר את כל האסירים והעצירים; נותר רק מס שפתיים, ששילם ערפאת שוב ושוב בהכרזות מתלהמות לציבור הפלסטיני, כי לא יוותר עד שישוחרר אחרון האסירים. אחר-כך החל מיקוח על מספר האסירים שישוחררו. ערפאת דרש 8400 אסירים הכלואים בשטחים ועוד 240 הכלואים בישראל. בהסכם נקבע ש"ישוחררו או יועברו לידי הרשות הפלסטינית כ5000-" עצירים ואסירים פלסטינים וש"יימשך דיון" על שחרור אסירים נוספים. אין איפוא כל התחייבות לשחרר את כל האסירים, וגם מן ה5000- ישוחררו רק חלק במלוא מובן המלה; יתרתם, לפי ראות עיני ישראל, יועברו לידי הרשות הפלסטינית וירצו את יתרת מאסרם תוך איסור לצאת מתחומיה. על-פי סעיף זה, מאות אסירים ממקומות שונים בגדה שולחו מן הכלא, אך כיוון שנאסר עליהם לצאת מתחומי הרשות הפלסטינית, הוגבלו לתחום העיר יריחו בלבד, בלא כל סידורים לקליטתם. חלקם הסתננו אחר-כך לבתיהם מחוץ לעיר

ערפאת היה מודע לרגישות עניין שחרור האסירים בעיני הפלסטינים בשטחים. היה חשוב לו להציג הישג בעניין זה, ושחרור 5000 אסירים, אפילו בתנאים המגבילים המצוינים בהסכם, יכול להיראות כהישג. אך הדבר לא מנע ממנו לפעול בשם אינטרס צר המשותף לו ולישראל, על גב האסירים. לשני הצדדים היה אינטרס לשחרר את אסירי הפת"ח בלבד, וכך הסכימו ישראל וערפאת ימים אחדים לפני חתימת הסכם עזה ויריחו, כי שחרור כל אסיר יותנה בחתימתו על כך שהוא "תומך בתהליך השלום, ינטוש את דרכי האלימות ויהיה כפוף לאש"ף". ההנחה היתה שאסירים שאינם מהפת"ח יסרבו לחתום, לנוחותם של ישראל ושל ערפאת גם יחד. ההצהרה אינה מוזכרת כלל בהסכם; נראה שהאינטרס המשותף הפך את עיגונה בכתב למיותרת, דבר שאיפשר לערפאת להסתיר את תפקודו כראש מפלגה ולא כמנהיג לאומי. אלא שגם כאן, כמו שנראה בהרחבה בהמשך, התגלה פער גדול בין ערפאת לבין תושבי השטחים: הסתבר שגם מאות מאסירי הפת"ח סירבו לחתום, והמאבק הממושך בהצהרה המשפילה זכה לתמיכה רבה בקרב כל התנועות הפוליטיות בשטחים

לעומת אי-שחרורם של רבים ממתנגדי הכיבוש, נאסר על הרשות הפלסטינית באופן חד-משמעי להעמיד לדין או לפגוע בכל צורה שהיא במשתפי פעולה עם הכיבוש הישראלי. פעם נוספת הסכים ערפאת בעקיפין לעיקרון, שמי ששיתף פעולה עם הכיבוש הישראלי ראוי למחילה, גם בשעה שאלפי פלסטינים שהתנגדו לכיבוש נותרו כלואים בבתי הכלא או "בתחומי הרשות".

אגב, על הפסקת הפעלתם של משתפי פעולה בשירות ישראל לא נאמר בהסכם דבר

כלכלה

מאז כיבושם ב1967-, קיימה ישראל בשטחים מה שעמנואל סיוון כינה "מצב קולוניאלי": ישראל שלטה על חלק ניכר מגורמי הייצור, כמו קרקע ומים. השטחים שימשו שוק מוגן עבור חברות ישראליות, שיכלו למכור בהם ללא מכס. כניסת תוצרת חקלאית מן השטחים לישראל הוגבלה, אך חקלאים ישראלים יכלו למכור את יבולם בשטחים ללא כל הגבלות. תכניות לעידוד התעשייה העניקו למתנחלים שפע הטבות ממשלתיות; ליזמים פלסטיניים, כמובן, לא ניתן דבר. באמצעים אדמיניסטרטיוויים מנעה ישראל מייצור פלסטיני לסכן מתחרים ישראליים

שיאו של "המצב הקולוניאלי" ניכר בשוק העבודה: ישראל ניצלה עד תום את כוח העבודה הפלסטיני הזול. כדי להגן על שוק העבודה הישראלי מעבודה פלסטינית זולה, חויבו המעסיקים לשלם לעובדים מן השטחים שכר מינימום ולנכות משכרם דמי ביטוח לאומי וקרנות סוציאליות אחרות. כספי ניכויים אלה לא חזרו אל העובדים הפלסטינים. הם לא היו זכאים לסעיפי הביטוח העיקריים: קצבאות ילדים, מענקי לידה, דמי אבטלה וביטוח זיקנה. כשהוטל הסגר ב1993-, נותרו עשרות אלפי הפועלים הפלסטינים, שצברו בממוצע ותק של 10 שנות עבודה בישראל, בלא עבודה ובלא דמי אבטלה. ישראל לא הסתפקה איפוא בעבודתם הזולה של עובדי השטחים, אלא ניצלה אותם פעם נוספת, באמצעות הביטוח הלאומי, כדי לסבסד מכיסם את התנאים הסוציאליים של העובדים הישראלים

עם משקעי עבר שכאלה, היה בעיתונות הישראלית מי שהבין ש"אין מדובר רק בעוינות מתמשכת כלפי מי שנחשב שלטון זר ומדכא, אלא קיים גם בסיס לחשדנות כלפי כלכלת ישראל", וש"ישראל אינה צריכה להתעקש במשא-ומתן הכלכלי (...) ואפילו אם זה כרוך בוויתור מסוים על האינטרסים שלה". אך מי שניהל את המשא-ומתן הכלכלי – שהוביל להסכם פאריס, חלק מהסכם עזה-יריחו – פעל אחרת

שתי סוגיות מרכזיות עמדו בבסיס קביעת היחסים הכלכליים בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל: מעבר מוצרים מן הרשות ואליה ומעבר עובדים מן הרשות לעבודה בישראל.

א. סוגיית מעבר המוצרים: הפלסטינים רצו להקים בשטחים משק עצמאי, מטעמים כלכליים ופוליטיים כאחד. השתלבה בכך דרישתם למטבע משלהם. הדרך לבנות כלכלה עצמאית, אחרי עשרות שנות כיבוש שעשה כמיטב יכולתו למנוע זאת, אמורה היתה להתבסס על כמה אמצעים. ראשית, היה זה אינטרס פלסטיני להקיף את התעשייה המקומית המתהווה בחומות מכס, שיגנו עליה מפני התעשייה הישראלית החזקה בהרבה. שנית, דרשו הפלסטינים חופש לייבא מוצרים זולים ממדינות ערב, בייחוד ירדן ומצרים, במקום לקנות אותם בשוק הישראלי היקר. ושלישית, דרשו חופש לייצא את תוצרתם בלא הגבלות

אך ישראל סירבה בכל תוקף לאפשר הקמת כלכלה פלסטינית עצמאית והתעקשה "לקיים את משק השטחים קשור בקשר הדוק למשק הישראלי". את עניין המטבע הפלסטיני דחתה כבר בראשית הדיונים לזמן בלתי-מוגדר, וכך נקבע גם בהסכם; הפלסטינים נותרו עם "רשות מוניטארית" משלהם, גוף אשר בלא מטבע משלו (וכל הכרוך בכך) הוא ריק מתוכן. השקל הישראלי ימשיך לשמש הילך חוקי בשטחים, והרשות גם חויבה להעניק רשיונות לבנקים הישראליים לפעול בתחומה, כדי שישתתפו בטיפול הפיננסי בכספי המדינות התורמות

כדי לא לאבד את אחיזתה בשטחים, דרשה ישראל שבינה לבין השטחים לא יהיו גבולות-מכס. "מעטפת מכס" כונה העיקרון: מעטפה שתעטוף את ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד. משמעות הדבר היא איחוד כלכלי בין ישראל לרשות הפלסטינית, איחוד המנציח את יחסי הכוחות הקיימים (המשק הישראלי גדול פי עשרים מן הפלסטיני) ואת התלות הפלסטינית שיצרו שנות הכיבוש

דרישתם של הפלסטינים לקנות מוצרים בזול בארצות השכנות הביאה למשבר החמור ביותר בדיונים. בינואר חתמו הפלסטינים על הסכם עקרוני לאזור סחר חופשי עם ירדן. ישראל זעמה. מספר מי שניהל את המשא-ומתן, דוד ברודט: "אבו עלא הציע: הבה נפתח את הגבול המזרחי כלפי ירדן, ונכונן אזור סחר חופשי גם איתה, ולא רק עם ישראל. הצעה כזו לא יכולנו לקבל, כי היא היתה חושפת את המשק הישראלי לייבוא חופשי מכל מדינות ערב והאיסלאם". כלומר: על המשק הישראלי, הגדול והחזק, חייבים להגן באמצעות חומות-מכס מפני ייבוא חופשי ממדינות ערב; אך חומות-מכס אינן באות בחשבון כשמדובר בהגנה על משק פלסטיני

מעטפת המכס נותרה סלע המחלוקת במשך כל המשא-ומתן. ישראל לא זזה מעמדתה. כל הסיסמאות הניאו-ליברליות גויסו כדי לשכנע את הפלסטינים לפעול נגד האינטרס שלהם: "גבולות כלכליים פתוחים", "שוק משותף", "טובת שני הצדדים". הפלסטינים לא השתכנעו וניסו להתנגד עד הרגע האחרון: כשבוע לפני חתימת ההסכם, לאחר חמישה חודשי דיונים, "התברר כי הפלשתינאים עדיין מתקשים מבחינה פוליטית להסתגל לרעיון זה, ומשום כך הדיון גולש לעתים תכופות לדיון בנושא המהותי כולו, ובעצם הקשר עם ישראל". הפלסטינים הבינו שמעטפת המכס נועדה להנציח את תלותם של השטחים בכלכלת ישראל, וניסו למצוא נוסחאות שונות ליחסים שלא יהיו בבחינת היבלעות השוק הפלסטיני במערכת הישראלית. הם הציעו להגביל את עיקרון מעטפת המכס לשנתיים, וטענו שבהיעדר פרלמנט אינם יכולים להתחייב לטווח ארוך.

דבר לא הועיל. לא היה זה משא-ומתן אמיתי: כשהפלסטינים דבקו בדרישתם, איימה ישראל מדי יום ביומו שאם לא יקבלו את עמדותיה, תכפה הסדר באופן חד-צדדי. היא אף הכינה ופירסמה את ההסדר שבכוונתה לכפות: כצפוי, הוא היה זהה בעיקרו למערכת הכלכלית "במתכונתה הנוכחית", מתכונת הכיבוש הנוחה לישראל.

תחת איום הפעולה החד-צדדית נאלצו הפלסטינים להיכנע לבסוף לעיקרון מעטפת המכס. בתמורה לקבלת העיקרון הכולל – "איחוד כלכלי אמיתי" – הסכימה גם ישראל לוויתור זעיר. בנימה אופיינית מספר דוד ברודט: "הם אמרו לנו: אחרי שאנחנו חותמים איתכם על יחסי כלכלה פתוחים, איחוד כלכלי אמיתי, איננו יכולים לנעול את שערי המימשל העצמי הפלשתינאי מפני סחורות מהעולם הערבי. הבנו את האילוץ הפוליטי הזה, והסכמנו על רשימה מפורטת, מדויקת וכפופה לאישורנו של סחורות שהאוטונומיה תהיה רשאית לייבא ממצרים, ירדן ומארצות מוסלמיות אחרות. למשל, אישרנו לייבא כמה אלפי טלוויזיות תוצרת ירדן. זה יפריע למישהו אצלנו? בטח לא. ישראל מייבאת בשנה 120 אלף מכשירי טלוויזיה, מכל העולם. אבל זה איפשר לפלשתינים לומר לעולם הערבי, הנה, לא מכרנו את עצמנו לישראלים."

ביחס לרשימה הזו – המפורטת, המדויקת והכפופה לאישור ישראל – הוענקו לפלסטינים "כל הסמכויות והאחריות" בתחום המכס, תחת עינו הפקוחה של מוכס ישראלי במעברים. על כל מוצר אחר חויבה הרשות הפלסטינית להטיל מכס, מס קנייה, בלו ואת "שאר ההיטלים הקיימים ביום חתימת ההסכם והמשתנים מזמן לזמן" על-פי שיעורם הנהוג בישראל, לכל הפחות. הדבר נועד להבטיח שמוצרים מיובאים בתחומי הרשות לא יהיו זולים מאשר בישראל, פן ימשכו קונים ישראלים. הרשות הפלסטינית רשאית, לעומת זאת, להטיל מסים בשיעור גבוה מאשר בישראל. את שיעור מס הערך המוסף דרשו הפלסטינים לקבוע בעצמם, וישראל "ויתרה": שיעור המע"מ בישראל הוא 17%, ואילו לפלסטינים הותר להורידו לשיעור של 16-15%.

ההסכם מתיר לרשות הפלסטינית לייצא בלא הגבלה לארצות העולם. סייג אחד נותר: על-פי הכלל שהגנה היא זכותם של החזקים, דאגה ישראל להגן על עצמה מפני תוצרת חקלאית מן השטחים, באמצעות שורת הגבלות שיבוטלו בהדרגה עד שנת 1998.

ב. סוגיית מעבר העובדים פשוטה יותר: הפלסטינים דרשו לשמור על הגישה החופשית לשוק העבודה הישראלי שהיתה להם עד ימי הסגר. דרישה מתקבלת על הדעת בתנאים של איחוד מכסים ו"גבולות כלכליים פתוחים". אולם, כפי שהיטיבו להבחין, "ישראל מסכימה לעקרון הגבולות הפתוחים רק כאשר הדבר פועל לטובתה, ואילו בעניינים החשובים לפלשתינאים, כגון מעבר חופשי של עובדים או תוצרת חקלאית, היא תובעת הגבלות שונות." הדיונים, שהחלו בהתמקחות על מספר העובדים שיורשו לעבוד בישראל, הסתיים בהחלטה כי "שני הצדדים ינסו לקיים תנועה נורמלית של עובדים ביניהם, בכפוף לזכותו של כל צד להגדיר מזמן לזמן את ההיקף והתנאים של תנועת העובדים לתחומו." הניסוח מבליט את ההדדיות: ישראל אמנם אינה מחויבת לאפשר ולו לעובד פלסטיני אחד לעבוד בתחומה, אך בה-במידה רשאים גם הפלסטינים לעצור את המוני הפועלים העבריים המבקשים להרוויח את לחמם בשדות עזה.

נראה שגם ממס ההכנסה של העובדים הפלסטיניים בתחומה התקשתה ישראל להיפרד; הוא יועבר אמנם לרשות הפלסטינית, אך בניכוי 25% שיישארו בידי ישראל. לעומת זאת, את מס ההכנסה של פלסטינים שיועסקו בהתנחלויות תעביר ישראל במלואו לרשות. כך נוצר תמריץ לרשות הפלסטינית להפנות את העובדים לתרום לתנופת הבנייה בהתנחלויות, או ל"פארקים התעשייתיים" שיוקמו עבורם קרוב לבית.

כמו השלטון הלבן בדרום-אפריקה, דאגה גם ישראל להבטיח שהתלות הכלכלית של הפלסטינים לא תיפסק, כדי שעצמאות כלכלית לא תוכל להתגלגל בעצמאות מדינית. סיסמאות כמו "להיפרד לשלום" או "גדרות טובות עושות שכנים טובים" היו נוחות כדי לתרץ את סילוק הפלסטינים משטחי ישראל ואת סגירת שוק העבודה בפניהם; כשהיה צורך להצדיק את שימור הנחיתות והתלות הכלכלית של השטחים, השתמשה ישראל בסיסמאות של "סחר חופשי" ו"גבולות פתוחים".

התגובות להסכם

עיון בהסכם מראה איפוא בבירור כי מדובר על כניעה פלסטינית, הדומה לאפרטהייד עצמו הרבה יותר מאשר לסיומו. מי שחיפש צלילים צורמים, יכול היה למצוא אותם: מיד אחרי החתימה מיהר ראש הממשלה, יצחק רבין, לנזוף בפלסטינים ולהסביר כי המשא-ומתן התמשך משום שמדובר ב"שתי ישויות שאהבה אינה שוררת ביניהן, בלשון המעטה". ביום חתימת ההסכם גם חזר ראש הממשלה פעמיים על עמדתו שלא תקום מדינה פלסטינית. "מבחינת ישראל צריכה לקום ישות פלסטינית שאינה מדינה", אמר בקהיר; "הבעיה היא להיפרד מהם – אבל לא מדינה", חזר בתל-אביב

מי שלא שמע את הטון שעשה את המוסיקה בדבריו של רבין, יכול היה להאזין לתגובה הפלסטינית. נזכיר את אווירת השמחה והשלום ששררה בשטחים אחרי הסכם אוסלו הראשון, עדות לרצונם של הפלסטינים בשלום. זמן לא-רב מאוחר יותר השתנתה האווירה מן הקצה אל הקצה. הבעות שמחה מסויגות פה-ושם נבלעו בשאון ההתנגדות. בהמשך ישיר לתהליך אוסלו מראשיתו, שבא להחליף את בני השיח הנוקשים מן השטחים באש"ף-תוניס שעל סף התמוטטות, נשען הסכם עזה ויריחו באופן ברור על ערפאת ועל מספר מצומצם של נאמנים לו מחוץ לשטחים. נדמה שפרט למחנה השלום בישראל, לכל יתר הנוגעים בדבר (לשלטונות ישראל, לתושבי השטחים ולערפאת עצמו) היה ברור כי בהסכם עזה ויריחו עושה ערפאת יד אחת עם ישראל כדי להציל את עצמו ולכפות את שלטונו על השטחים. ישראל הרוויחה מן העיסקה ויתורים בלתי-מוגבלים מצד ערפאת בכל הסוגיות המהותיות, כפי שראינו. ערפאת הרוויח את שובו לשטחים ואת שרידתו הפוליטית. תושבי השטחים לא נפלו בפח בהמוניהם כמו מחנה השלום הישראלי. הם המפסידים הגדולים, שמנהיגם הכושל ויתר על זכויותיהם למען שרידתו – ובשטחים ידעו זאת היטב

ההתנגדות הפלסטינית להסכם גאתה כבר במהלך המשא-ומתן. פרטי הדיונים היו ידועים רק לערפאת ולחוג עוזריו המצומצם; הפעילים בשטחים לא ידעו מאומה. מלבד ג'מיל טריפי מרמאללה, סילק ערפאת מן המשא-ומתן בזה אחר זה את כל מנהיגי השטחים. לקראת חתימת ההסכם ניסו אנשי הפת"ח לארגן חגיגות המוניות, אבל חזרו בהם מחשש להיענות נמוכה. ערב החתימה הגיעה ההתנגדות לשיאה, גם בקרב מי שהיו שותפים בעבר לשיחות מדריד ואפילו לתהליך אוסלו עצמו. פייסל חוסייני שיגר מסר בהול לערפאת ודרש שלא יחתום על ההסכם אם ישראל לא תבטיח להסיר את הסגר במזרח ירושלים. למרות שהוזמנו, מנהיגי השטחים החרימו באופן הפגנתי את הטקס בקהיר: "בין אלפי האורחים במצרים נעדר מקומם של ראשי הציבור שבו עוסק ההסכם – תושבי רצועת עזה והגדה." אפילו רבים מן הוועד הפועל של אש"ף, ובראשם פארוק קדומי, לא באו לטקס

החמאס, החזית העממית והחזית הדמוקרטית הכריזו על ימי אבל. ד"ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, תימצת את המצב בניסוח קצר וקולע: "ישראל קיבלה הכל ובתמורה לא נתנה כלום. ישראל לא תיסוג מעזה ויריחו, היא פשוט תארגן מחדש ובהתאם לאינטרסים שלה את כוחותיה במקומות אלה. ישראל תשמור לעצמה 40% משטחה של עזה, תשלוט על המעברים, תהיה אחראית על הביטחון ותהיה לה השפעה מכרעת על הכלכלה הפלסטינית. מה ההבדל בין מעמדה המעשי של ישראל בשטחים לזה של מחר?" השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של החמאס, הכלוא בישראל, רמז מה יחסו לערפאת: "אני חלק מהעם הפלשתיני. מי שעושים את התהליך זה אש"ף. אני לא רואה בזה תהליך נכון המוליך לשלום ולשקט באזור".

גם הקצה השני של המפה הפוליטית, מפלגת העם הפלסטינית (הקומוניסטים לשעבר), ראתה את ההסכם באור דומה. "אנחנו תמכנו בתהליך המדיני מראשיתו ובהסכם אוסלו", הצהיר בשיר ברגותי, מזכ"ל מפלגת העם, "אולם אנחנו מתנגדים להסכם שנחתם בקהיר, אשר לדעתנו לא יגרום לדינאמיקה שתוביל לנסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה ב1967-, להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית ולכינון שלום אמת." המזכ"ל נתן תיאור מפוכח מאוד של המצב: ההסכם מטיל מגבלות קשות על הפלסטינים ומשמר את תשתית הכיבוש הישראלי. השלטון הממשי, תחומי החקיקה והביטחון, יישארו בידי ישראל. בפועל לא תהיה נסיגה ישראלית, לא תהיה אחדות טריטוריאלית, עזה תחולק לארבעה חלקים, ההתנחלויות יישארו כפי שהן. הסכם קהיר, אמר, הוא תרגום רע של הסכמי אוסלו ותואם יותר את מצע מפלגת העבודה, שמטעמי נוחיות אינה רוצה לשלוט על אזורים מאוכלסים בצפיפות באוכלוסייה פלסטינית

בעל חנות ירקות ביריחו ידע לתמצת את ההבדל בין החגיגה בקהיר לבין המציאות בשטח: "אנחנו רוצים לראות שינויים מעשיים לנגד עינינו, ולא רק טקסים. בינתיים נראה שהישראלים סוגרים עלינו מסביב במחסומים. "

ערפאת ידע היטב מה מעמדו האמיתי בשטחים. הוא חשש מן המנהיגות המקומית: לא רק מן האופוזיציה, אלא אפילו מאנשיו-הוא. לאחר שסילק את אנשי השטחים מן המשא-ומתן, הורה ערפאת לסגור גם את משרדי הפת"ח בשטחים ולחכות שאנשיו יגיעו מתוניס. הוא התקשה למצוא מועמדים למועצה הזמנית. בשטחים החלו לחשוד שבשל מעמדו המעורער גם ידחה את קיום הבחירות למוסדות האוטונומיה, שאמורות היו להתקיים בסוף קיץ 1994. דני רובינשטיין, שתיאר היטב את חששו של ערפאת מן המנהיגים בשטחים, ניסה לתרץ ולהגן על ערפאת בטענה שהוא מייצג את הלאום הפלסטיני כולו, בעוד מנהיגי השטחים פועלים רק משיקולים מקומיים. זהו טיעון מופרך מיסודו: ערפאת אכן הצליח להקים עליו את מנהיגי השטחים, אולם לא בזכות פועלו למען הפזורה הפלסטינית, שהרי עבורה – פרט לכמה אלפי שוטרים שהורשו להתלוות אליו – לא השיג כידוע ולא כלום

ערפאת וישראל הבינו, שהדרך היחידה להשליט את ערפאת על השטחים היא באמצעות השוטרים שיבואו איתו מחו"ל, ועיגנו זאת בהסכם. גם מנהיגי השטחים הבינו זאת, והכעס על כך שאת המשטרה הפלסטינית ינהלו השוטרים הבאים מן החוץ היה עבורם סיבה נוספת להחרים את הטקס בקהיר. שמעון פרס, ברגע נדיר של זריזות, הודיע כי מאות שוטרים יוכלו להיכנס תוך 24 שעות מרגע חתימת ההסכם, אבל ערפאת עוד לא היה מוכן. וכך קרה שלילה לפני חתימת "ההסכם ההיסטורי על סיום כיבוש עזה ויריחו" ביקש ערפאת מרבין לעכב את נסיגת צה"ל, משום שאנשיו – קרי, השוטרים מחו"ל – עדיין אינם ערוכים לקבלת השלטון. רבין נענה לבקשתו, אך בזעמו על המטרד המתמהמה לרדת מעל צווארו "השמיע האשמות בוטות כנגד ההנהגה הפלשתינית ואמר כי היא איננה מוכנה כלל להעברת הסמכויות".

דבר מכל אלה לא מנע מפרשני המרכז והשמאל בתקשורת הישראלית (פרשני הימין היו עסוקים בהפחדה מפני מדינת המרצחים ומפני הקטיושות שיפלו בפארק הירקון) להמשיך ולשגות באשליות, ולהסביר באופטימיות רבה לקוראיהם במה באמת דברים אמורים. רובם ככולם, כך נדמה, לא טרחו לקרוא את ההסכם ובוודאי לא להתעמק בו; את הצהרותיו של רבין השוללות מדינה פלסטינית שמעו בלי ספק כולם, אך העדיפו לחשוב – ולכתוב – את ההפך. גם לתגובתם הצוננת של תושבי השטחים, תמונה שזעקה אפילו מן העיתונות הישראלית, לא הניחו הפרשנים הישראלים לקלקל את חלום השלום שבדו לעצמם ולקוראיהם. תוך התעלמות עיקשת מן המציאות ולעתים בסתירה גמורה לה, ידעו הפרשנים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני צעד עוד צעד גדול בדרך לסיומו, כי הפלסטינים יקבלו – ושמא כבר קיבלו? – מדינה משלהם וכי ההסכם דמוי-האפרטהייד הוא בעצם השלום המיוחל בהתגלמותו. אם בחודשים מרץ-אפריל, מאז הטבח בחברון, נדמה היה שיש תזוזה כלשהי בעולמם הווירטואלי של הפרשנים אל עבר המציאות העגומה, הרי חתימת ההסכם החדש החזירה אותם לתלם באחת. הם נשמעים שוב כמי שמצטטים מן הדו"ח השנתי על פעולות הממשלה שיגיש לימים יצחק רבין לנשיא המדינה, ועל-פיו "עצם חתימת ההסכם מהווה פריצת דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל, ראשית בשורה על חיסולו של סכסוך דמים בן מאה שנים ויותר ותחילת פיוס בין העמים."

יואל מרקוס, הפרשן הבכיר של {הארץ}, החליט שערפאת "בסופו של דבר קיבל הרבה מעבר למה שנתנו לו תחילה" וכי "הוכיח לבני עמו בשטחים – שנציגיהם הנודעים בלטו בהעדרם באולם – שאין כמוהו מגן על ענייניהם". נשים לב לנימה הפטרונית: יואל מרקוס יודע טוב יותר מנציגי השטחים מה טוב להם. בנוסף לעזה ול"ראש גשר לגדה", השיג ערפאת על-פי מרקוס "את כל הסמלים שלא חלמו לתת לו: דגל, מטבע, בולים, דרכון ומשטרה פלשתינית על הגשרים". לא ברור מהיכן בדה מרקוס את העניין רב-החשיבות של המטבע הפלסטיני, שישראל התנגדה לו לאורך כל הדרך ושבהסכם נקבע רק כי "הצדדים ימשיכו לדון באפשרותו" – "דיונים" שכידוע לא הניבו כל תוצאות עד עצם היום הזה. הפרשן גם מצר על כי לא הוזכר בנאומים מנחם בגין, "שייסד את מדינת הפלשתינאים בקמפ-דייוויד, הן כשהכיר בזכויותיהם הלגיטימיות והן כשהציע את תכנית הממשל העצמי". גם בגין המנוח – אין המת מכחיש את החי – וגם רבין – שהכחיש זאת פעמיים באותו יום – הם עבור מרקוס מייסדי המדינה הפלסטינית

ראיה ניצחת למדינה הפלסטינית שבדרך (ובעצם כבר קמה) נידב יהודה בלום, פרופסור למשפט בינלאומי ולשעבר שגריר ישראל באו"ם. הוא הגדיר את הרשות שנוצרה בהסכמים כ"מדינה עוברית", ונשען בכך לא רק על אמירה נושנה של פוליטיקאי מתוך הקואליציה – יוסי שריד, שטבע את המונח "אוטונומיה פלוס" – אלא, בדומה ליואל מרקוס אך הפעם באיצטלה אקדמית, על עניין סמלי: הדרכון. בהסתמך על "האנציקלופדיה למשפט בינלאומי" מסביר פרופ' בלום כי הרשות הפלסטינית רשאית להנפיק דרכון, ו"דרכונים מונפקים רק בידי רשויות ריבוניות, דהיינו מדינות. אחד הטורים הקבועים בכל דרכון הוא טור האזרחות, ואזרחות נותנות רק מדינות". אם יש דרכון – יש סעיף אזרחות, ואם יש סעיף אזרחות – יש מדינה, טוען בלום. על הטיעון הזה, הבעייתי עד מאוד, ניתן אולי לסלוח למי שרואה את העולם דרך משקפי המשפטן. אולם דווקא ממשפטן אפשר היה לצפות שיקרא את ההסכם, בו נקבעו בדקדקנות פרטי הפרטים של ה"דרכון / תעודת מסע" שרשאית הרשות הפלסטינית להנפיק, החל בנוסח כל מלה שתודפס בו וכלה בצבע הכריכה (ירוק). והנה, על-פי ההסכם, בדרכון הפלסטיני אין סעיף אזרחות

להשוואה בין הסכמי אוסלו לאפרטהייד נדרש גם אדוארד סעיד. רבין, הזכיר סעיד, אינו דה-קלרק; ויאסר ערפאת הוא בוודאי לא נלסון מנדלה. מנדלה, שעמד בראש המאבק באפרטהייד, ישב 27 שנים בכלא – אך לא ויתר על עמדותיו. כבר ב1982- פתחה ממשלת דרום-אפריקה במשא-ומתן חשאי איתו והיתה מוכנה להכיר בקונגרס הלאומי האפריקני (שהוגדר כ"ארגון טרור"), אך מנדלה לא היה מוכן להתפשר על דרישת היסוד של הארגון: סיום האפרטהייד ובחירות. רק כשהשיג את דרישותיו, השתחרר והפך לנשיא דרום-אפריקה החדשה. ערפאת איננו מנדלה: תמורת ההכרה הישראלית והצלת שליטתו המתערערת בבני עמו, הוא ויתר צעד אחר צעד על כל זכויותיו של העם הפלסטיני ועל כל מטרות המאבק בן עשרות השנים: על ריבונות, על כלכלה עצמאית, על פירוק ההתנחלויות, על החזרת הפליטים, על הקרקע, על המים, על חופש התנועה. במקום לסיים את האפרטהייד, הוא הפך לנדבך המרכזי בו. הסכם עזה-יריחו הוא צעד מכריע בדרך האובדנית הזאת. קריאה בהסכמים מראה זאת בבירור. פלסטינים רבים הבחינו בכך כבר בעת החתימה. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, טמנה את ראשה בחול, ושימשה שופר תעמולה נאמן וכנוע למערכת הפוליטית. כך גם הצליחה המערכת הפוליטית להשתמש בערמומיות באנלוגיה לסיום האפרטהייד, כדי למכור לתקשורת, ודרכה לציבור הרחב, הסכם הדומה יותר מכל דווקא למיסודו של אפרטהייד חדש