דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים [];      מקראה מלאה בסוף הדף.

 

סוטה דף מט

סיום פרק תשיעי 'עגלה ערופה'

וסיום מסכת סוטה

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(סוטה מח,ב)

ופסקו אנשי אמנה: [שנאמר (תהלים יב,ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד]

אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה (לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים), דתניא: 'רבי אליעזר הגדול אומר: 'כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר "מה אוכל למחר"? - אינו אלא מקטני אמנה';

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (זכריה ד,י) כי מי בז ליום קטנות [ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל - שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ]: מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא (שאין מקבלין שכר שלם; והכי משמע: כי מי בז ליום הבא את הצדיקים)? קטנות (קטנות אמנה) שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה.

רבא אמר: אלו קטני בני רשעי ישראל (גירסת רש"י:קטני רשעי בני ישראל: שמתו כשהן קטנים),

 

(סוטה מט,א)

שמבזבזין דין אביהם (קורעים דין אביהם) לעתיד לבוא, (שכשבאין לדונם) אומרים לפניו "רבונו של עולם! מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן - למה הקהיתה שיניהם בם (למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו, ונפרעת מהם בחייהם)?"

 

אמר רבי אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של דוד - היו כל ישראל מוכרי רבב ('רבב' הוא דבר מאוס, כגון חלב ושומן, ונדבק בבגדים, ונמאסין; ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני) שנאמר (תהלים ט,כא) שיתה ה' מורה להם [ידעו גוים אנוש המה סלה] (לעיל מיניה כתיב 'כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד - שיתה ה' מורה להם': תן להם מרות לאותן עניים עושר, שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד, וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות, שאין כל הכבוד והגדולה שלהם).

 

ואמר רבי אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של חבקוק - היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת (משום עוני) ועוסקין בתורה, שנאמר (חבקוק ג,ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בְּקֶרֶב שָנִים חייהו (רפאהו והרווח להם, ותן להם חיותם) [בקרב שנים תודיע; ברגז רחם תזכור] - אל תקרא 'בְּקֶרֶב שָנִים' אלא 'בִּקרוֹב שְנַיִם' (אותה פעולה שלך, דהיינו דבר תורה - שהיא בקירוב שנים, ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד).

 

ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה - ראוין לישרף באש, שנאמר (מלכים ב ב,יא) ויהי המה (באליהו ובאלישע כתיב) הולכים הלוך ודבר (בדברי תורה) והנה רכב אש [וסוסי אש ויפרדו בין שניהם; ויעל אליהו בסערה השמים] - טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראוין לישרף (שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם).

 

ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה - אחד מת (על ידי חבירו, שהרגו בשוגג) ואחד גולה (וזה גולה לערי מקלט; ואם אין כאן מיתה - סימן למיתה; וגלות - סימן לגלות, שאחד מת ואחד גולה), שנאמר (דברים ד,מב) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת [והוא לא שנא לו מתמל שלשם, ונס אל אחת מן הערים האל וחי] ('בבלי דעת' על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה); ואין דעת אלא תורה, שנאמר (הושע ד,ו) נדמו עמי מבלי הדעת (וסיפיה דקרא) [כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני].

 

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק - תפלתו נשמעת, שנאמר (ישעיהו ל,יט) כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ ('כי עם בציון ישב' - אלו יושבי ישיבת תורה; וסיפא דקרא 'חנון יחנך לקול זעקך'), וכתיב בתריה (פסוק כ) וְנָתַן לָכֶם ה' לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ [וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ] ('לחם צר' - במי הכתוב מדבר? - במי שמזונותיו קשין עלייו ואף על פי כן יושב ועוסק בתורה) (והיו עיניך וגו': וכן בתריה כתיב 'ולא יכנף': לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו).

רבי אבהו אומר: משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר (שם) 'והיו עיניך רואות את מוריך'.

רבי אחא בר חנינא אמר: אף אין הפרגוד (מחיצה) ננעל בפניו, שנאמר (שם) 'ולא יכנף עוד מוריך'.

 

רבי שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין [יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות]: 

אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר (דברים כח,סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר [מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה] - הי 'בֹקר'?:אילימא בקר דלמחר (מי יתן שיבא יום) - מי ידע מאי הוי (אם ייטב מן הלילה)?! אלא דחליף (מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר);

ואלא עלמא - אמאי קא מקיים (מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה)? אקדושה דסידרא (סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט: שאומר קריאתו ותרגומו - והן כעוסקין בתורה; וכיון שנוהג בכל ישראל - בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים: קדושת השם ותלמוד התורה - חביב הוא) וא'יהא שמיה רבא' דאגדתא (וכן 'יהא שמיה רבה מברך' שעונין אחר הגדה: שהדרשן דורש ברבים בכל שבת - היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם), שנאמר (איוב י,כב) אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים [וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל] - הא יש סדרים (סדרי פרשיות דתורה) תופיע מאופל. 

 

ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות [רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות; רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את <הטעם ואת> הריח, המעשרות נטלו את שומן הדגן; וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכל]: 

תניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: טהרה (שפסקה מישראל) בטלה טעם (הפירות) וריח (וריחם: שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה - אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע);

מעשר (בעון פיסוק מעשרות) - ביטל שומן דגן (פסק שומן הדגן, כשמו של מעשר דאיקרי 'חלב', כדכתיב: כל חלב יצהר (במדבר יח,)).

 

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא (שמינה ויש בה ריח טוב, ומין תמרים הוא לעצמן); שקלה, כרכה בסודריה; אתא רבה בריה, אמר ליה: מורחינא ריחא דחינוניתא! אמר ליה: בני, טהרה יש בך (לפיכך מריחה לך, ולא בטל הריח מאצלך). יהבה ניהליה. אדהכי אתא אבא בריה (דרבה בר רב הונא), שקלה יהבה ניהליה. אמר ליה (רב הונא לבריה): בני! שמחת את לבי (בטהרתך) - והקהיתה את שיני (שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי: שנטלת ממני ונתת לו)!

היינו דאמרי אינשי: רחמי (אהבה) דאבא – אבני, רחמי דבני – אבני דהוו ליה.

רב אחא בר יעקב איטפל ביה (גידלו בביתו) ברב יעקב בר ברתיה; כי גדל, אמר ליה "אשקיין מיא"! אמר לו: "לאו בריך אנא"!

והיינו דאמרי אינשי: 'רבי רבי (גדל גדל אותי ואף על פי כן איני בנך:) בר ברתך אנא (ואין עלי לכבדך כבן)'.

 

 

משנה:

בפולמוס של אספסיינוס (חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים) - גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס (מפרש בגמרא);

בפולמוס של טיטוס (שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו, ובין זה [אספסיינוס] לזה [טיטוס] היו חמשים ושתים שנה, כדאמר בסדר עולם) - גזרו על עטרות כלות (מפרש בגמרא) ושלא ילמד אדם את בנו יוונית;

בפולמוס האחרון (הוא של חורבן הבית, ושל טיטוס נמי הוה) - גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר (שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה; ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה), ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

 

משמת רבי מאיר - בטלו מושלי משלים (לתת אות אמתלא וטעם לחכמה, ליכנס בה בשערי בינה, כגון ממשלות שועלים, דאמר בסנהדרין (לח,ב) כי הוה דריש רבי מאיר בפירקא - הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי).

משמת בן עזאי - בטלו השקדנים (שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמר ביבמות (סג,ב): אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה).

משמת בן זומא - בטלו הדרשנים (שהיה בקי בטעמי המקראות, כדאמר 'לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא' (ברכות  יב,ב)).

משמת רבי עקיבא - בטל כבוד התורה (שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות, וכל שכן תיבות יתירות ואותיות יתירות, כגון: ''בת' 'ובת' אני דורש' (סנהדרין נא,ב), וזהו 'כבוד תורה' גדול: שאין בה דבר לבטלה).

משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה (בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים, כדאמר בתענית (כה,א): נמטי כשוריך! יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם).

משמת רבי יוסי קטנתא - פסקו חסידים; ולמה נקרא שמו 'קטנתא'? שהיה קטנתא של חסידים (קטנותם של חסידים: שהיו החסידים הולכים וכלים והוא היה מקטניהם וסופן).

משמת רבי יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה (זה - לא ידענא מאי היא).

משמת רבן גמליאל הזקן - בטל כבוד התורה (במסכת מגילה (כא,א) אמר: שעד שמת הוא - היה בריאות בעולם, ולא היו למידין תורה אלא מעומד; משמת הוא - ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב) ומתה טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי - בטלה זיו הכהונה (שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלין על שולחנו).

משמת רבי - בטל ענוה ויראת חטא.

 

גמרא:

[תנו רבנן] [לפי גירסאות אחדים זהו המשך למשנה; וכן נראה היה לרש"י]

רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין (מיוחסין), וחפו ראשם (שגברה יד עזי פנים ממזרים, שהם עשירים ואלו עניים), ונדלדלו אנשי מעשה (אין חש להם), וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש (לישראל) ואין מבקש (עליהם רחמים) ואין שואל; על מי לנו להשען - על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא (התחילו החכמים) למהוי כספריא (מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים), וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא (כעמי הארץ), ועמא דארעא

 

(סוטה מט,ב)

אזלא ודלדלה (גירסת רש"י: 'אזלא ונוולא': הולכים ודלים ומתנוולים), ואין שואל ואין מבקש; על מי יש להשען - על אבינו שבשמים.

 

בעקבות משיחא (בעקבות המשיח, בסוף הגלות לפני ביאת משיח) חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה - והיין ביוקר (שהכל עוסקין במשתאות), ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת (אין לך אדם שיוכל להוכיח, שכולם נכשלים בחטאות, וכשמוכיחין אומר לו 'אתה כמוני');

בית וועד (של חכמים) יהיה לזנות (שכלו החכמים ואין לומד תורה, ויהא חרב מאין איש, ובעלי זימה מתגודדים שם; מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם),

והגליל יחרב, והגבלן [יש מפרשים: הגולן, ויש אומרים גבל (תהלים פג,ח)] ישוֹם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו,

וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת;

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים;

בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה: אויבי איש - אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב.

הבן אינו מתבייש מאביו,

ועל מה יש לנו להשען - על אבינו שבשמים. 

 

גמרא:

אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית (ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א) אבל של הדס ושל וורד מותר;

ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת (לישק"א: כמין גוֹמא הגדל במים) מותר;

ולוי אמר: אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה: 'אף של קנים ושל חילת אסור'.

 

ועל האירוס: 

מאי 'אירוס'?

אמר רבי אלעזר: טבלא דחד פומא (זוג של עינבל אחד, שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות).

 

רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא (כך קורין אותו בלשון לעז 'טנבור'; והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה, וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל, ושוטחין על פיו עור כשהוא לח -  ומותח, והוא מתייבש שם מאליו; וכשמכין עליו במקל דק - הוא מוציא קול צלול, ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר). אתא אבוה – תבריה. אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא (זוג של עינבל שעושים בבית משתאות דומה לו בקול, ואתי למעבד ההוא דגזור עליה)! זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא (כלי מחזיק שלשה לוגין).

 

בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות: 

מאי 'עטרות כלות'?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עיר של זהב (עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה).

תניא נמי הכי: 'איזהו 'עטרות כלות'? - עיר של זהב; אבל עושה אותה כיפה ('כיפה' כמו כובע) של מילת (של צמר לבן שקורין פילטר"א).

 

תנא: 'אף על חופת חתנים גזרו'.

מאי 'חופת חתנים'?

זהורית המוזהבות (טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב, עד שמעמידין אותה כמין כיפה);

תניא נמי הכי: 'אלו הן חופת חתנים: זהורית המוזהבות; אבל עושה פפירית (כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין) ותולה בה כל מה שירצה (ותולין בה צניפין ורדידי זהב, כמו שאנו עושין)'.

צצצ

ושלא ילמד את בנו יוונית (לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין, ואין שאר העם מכירין בו): 

תנו רבנן: 'כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה (שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה: הורקנוס ואריסטובלוס) - היה הורקנוס מבחוץ (צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים) ואריסטובלוס מבפנים; בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה (מתרומת הלשכה, לתמידים) ומעלין להן תמידים.

היה שם (מבפנים) זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית; לעז להם (לאותן שבחוץ) בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה - אין נמסרין בידכם.

למחר שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר! כיון שהגיע לחצי חומה - נעץ צפרניו; נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה (מחמת המלך שבערה על חילול שמו)! אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.

ועל אותה שנה שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפים, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר (שאותה שנה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות מדינת ירושלים, והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים; ובשאר השנים מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים, כדכתיב (ויקרא כג) 'כרמל תקריבו' [YH1] - שיהא הזרע לח והכר מלא ממנו, וכשהוא בא מרחוק מתייבש ומתמעך ואין כר השבלת מלא מן הגרעין).

איני! והאמר רבי: 'בארץ ישראל - לשון סורסי (קרוב הוא ללשון ארמי; ואומר אני שזה לשון גמרת ירושלמי; ואומות העולם קורין אותו לינג"א שוריי"א) למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית (שהיו קרובין לארץ יון, ולשון יון יפה מזה, והיה לו לספר בו)'!

ואמר רב יוסף: 'בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי'?

'לשון יוונית' לחוד ו'חכמת יוונית' לחוד.

 

וחכמת יוונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי שמעון בן גמליאל: 'מאי דכתיב ('מאי דכתיב' - לא גרס, אלא 'רבי שמעון קרא מקרא זה על עצמו ואמר שעליו לעולל את עיניו בבכי יותר מן הכל:) (איכה ג,נא) עיני עוללה (מנוולת את עניי) לנפשי (על נפשי, מפני קורותיי) מכל בנות עירי - אלף ילדים היו בבית אבא: חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית; ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא'.

שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו, דתניא: 'מספר קומי (מספר שערו שלפניו ומניח בלורית מאחוריו) - הרי זה מדרכי האמורי (שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים);

אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות'. 

 

בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון: 

מאי טעמא?

משום צניעותא. 

 

משמת רבן יוחנן - בטלה החכמה: 

תנו רבנן: 'משמת רבי אליעזר - נגנז ספר תורה (שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה, וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר, כדאמר בסנהדרין (סח,א): הרבה תורה למדתי מרבותיי, ולא עוד אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין ושלש מאות בבהרת עזה).

משמת רבי יהושע - בטלה עצה ומחשבה (שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בפרק קמא דחגיגה (ה,ב): כי נח נפשיה - אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים? אמר להן: אבדה עצה מבני ישראל [ירמיהו מט,ז] - נסרחה חכמה של עובדי כוכבים).

משמת רבי עקיבא - בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה (עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא).

 

משמת רבי אלעזר בן עזריה (עשיר הוא, כדאמרינן (שבת נד,ב): תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא) - בטלו עטרות חכמה, ש'עטרת חכמים עשרם [אולת כסילים אולת] (משלי יד,כד).

 

משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה.

משמת אבא יוסי בן קטונתא - בטלו חסידים; ולמה נקרא שמו 'אבא יוסי בן קטונתא'? שהיה מקטני חסידים.

משמת בן עזאי - בטלו השקדנין.

משמת בן זומא - בטלו הדרשנין.

משמת רבי שמעון בן גמליאל - עלה גובאי, ורבו צרות;

משמת רבי - הוכפלו צרות.

 

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא: 

אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני 'ענוה' - דאיכא אנא (שאני ענוותן).

אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני 'יראת חטא' - דאיכא אנא.

 

הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:[email protected], http://www.dafyomi.co.il/

This material is © 2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at [email protected]