דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
סוטה
דף מו
המשך פרק תשיעי 'עגלה ערופה'
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(סוטה מה,ב)
משנה:
נפטרו זקני
ירושלים והלכו להן (שאין עליהם אלא למדוד, כדכתיב 'ויצאו
זקניך ושופטיך ומדדו');
זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר
לא משכה בעול - ואין המום פוסל בה -
ומורידין אותה לנחל איתן.
'איתן' - כמשמעו: קשה;
אף על פי שאינו
איתן – כשר (דלא כתיב ביה עיכובא, ולא נאמר אלא למצוה);
ועורפין אותה
בקופיץ (כמין סכין גדול) מאחוריה (ממול עורפה) ומקומה אסור (לעולם)
מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים (דוקא נקט
עבודה שאינה בגופה של קרקע, כדמפרש בגמרא).
זקני אותה העיר
רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"
[דברים כא,ז]:
וכי על דעתינו
עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו <בלא מזון>
(בגמרא מפרש בלא מזונות, והיינו 'ידינו
לא שפכו': לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות, והוצרך ללסטם את
הבריות ועל כך נהרג), ולא ראינוהו
והנחנוהו <בלא לוייה> (יחידי, בלא חבורה, והיינו 'ועינינו
לא ראו').
(סוטה מו,א)
[המשך
המשנה]
והכהנים (כדכתיב
לעיל 'ונגשו הכהנים בני לוי' ולא
פירש על מי הם נגשים) אומרים (דברים
כא,ח) 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך
ישראל'
לא היו צריכין
לומר [סוף
הפסוק] 'ונכפר להם הדם' (כלומר: 'ונכפר'
דכתיב בקרא - לאו א'וענו ואמרו' קאי שיהא אף זה בכלל
אמירה) אלא (מילתא
באנפי נפשה היא:) רוח הקודש מבשרתן (בישר
את ישראל על ידי משה רבינו): אימתי
שתעשו ככה - הדם מתכפר להם (לכשיעשו כן - 'ונכפר
להם הדם').
גמרא:
ויהא מום פוסל
בעגלה מקל וחומר: ומה פרה (אדומה, אין שיעור לשנותיה), שאין השנים פוסלות בה - מום פוסל בה (דכתיב
בפרה אדומה אין בה מום (במדבר יט,ב)), עגלה, ששנים פוסלות בה (בת שנתה
היא, ואם עברה שנתה – פסולה, דכל מקום שנאמר בתורה 'עגל' סתם - בן שנה הוא, דיליף
מ'ועגל וכבש בני שנה' [ויקרא
ט,יג])- אינו דין
שיהא מום פוסל בה!?
שאני התם דאמר
קרא '[במדבר יט,ב: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר:
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה] אשר אין בה מום [אשר לא
עלה עליה על] - בהּ (-
מיעוט) מום פוסל, ואין מום פוסל
בעגלה.
אלא מעתה (דכל
היכא דכתב 'בהּ' - מיעוטא הוא, ולא גמרינן מיניה בקל וחומר) לא יהו שאר עבודות פוסלות בה (בפרה,
דהא 'עול' בלבד כתיב בה, אלא דגמר
לה בקל וחומר מעגלה, דכתיב (דברים כא,ג) 'אשר
לא עובד בּה' - כל עבודות במשמע; ואי 'בהּ'
מיעוטא - לא נגמר מיניה)!? אלמה אמר
רב יהודה אמר רב: 'הניח עליה (על פרה) עודה (אגודה) של שקין – פסולה (ואף על גב דלאו עול הוא, ובעלייה
לחודיה מיפסלא, כדכתיב בפרה, במלאכת עול האמורה בה 'אשר לא
עלה' [במדבר יט,ב] - בעלייה לחודה, ואפילו
שלא משכה), ובעגלה - עד שתמשוך' (שתטלטל
המשא מעט, דבעגלה כתיב 'אשר לא משכה' [דברים
כא,ג])?
(ולקמן פריך: כיון דשאר עבודות בפרה לא כתיבי, ומעגלה
ילפינן - אמאי מיפסל בעלייה לחודה דשאר משאוי שאינו עול ממש? מכל מקום שמע מינה
דגמר פרה מעגלה בקל וחומר בשאר עבודות, ואף על גב דכתיב בה מיעוטא;)
שאני פרה,
דילפינן עול עול מעגלה [בפרה:
במדבר יט,ב: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר:
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל;
בעגלה: [דברים כא,ג: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת
בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעֹל] (וכיון דגזירה שוה מופנה היא - הוה
ליה כמאן דכתיב בגופה, ומיעוטא ד'בהּ' דריש
ליה לדרשא אחרינא כדלקמן).
עגלה נמי -
תיתי 'עול' 'עול' מפרה (למום)?
הא - מיעט
רחמנא 'בה'.
בעגלה נמי כתיב
'בה'!?
ההוא מיבעי ליה
למעוטי קדשים, דלא פסלה בהו עבודה (מהקרבה אבל פרה לא ממעטא, דאתיא
מגזרה שוה): סלקא דעתך אמינא ליתי
בקל וחומר מעגלה: ומה עגלה, שאין מום פוסל בה, עבודה פוסלת בה – קדשים, שמום פוסלת
בהן, אינו דין שעבודה פוסלת בהן!
איכא למיפרך:
מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה!
אטו קדשים מי
ליכא דפסלי בהו שנים (והרי פסח וחטאת דכתיב בהו בני שנתן)? כי איצטריך קרא ('בה') - להנך קדשים דפסלה בהו שנים (למעטינהו
מפסול עבודה להכי איצטריך דאי לא מעטינהו הוו גמרי בקל וחומר מעגלה)!
וקדשים דלא
פסלה בהו עבודה - מהכא נפקא?
מהתם נפקא: (ויקרא
כב,כב) עורת או שבור או חרוץ
או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' [ואשה לא תתנו מהם על
המזבח לה'] - אֵלֶה אי אתה מקריב,
אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה!
איצטריך: סלקא
דעתך אמינא 'הני מילי היכא דעבד בהן עבודת היתר, אבל עבודת איסור (כגון
בשבת או כלאים בשור וחמור) אימא
ליתסרו' – צריכא.
והא נמי מהכא
נפקא?
(ויקרא כב,כה) ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם [מכל
אלה, כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם] – 'מכל אלה' אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה
בהן עבודה (עבודת איסור נמי מהאי קרא נפקא, דכיון דתרי קראי כתיבי - על
כרחיך חד מינייהו לעבודת איסור)!?
איצטריך: סלקא
דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא
ליתסרו -
צריכא.
גופא אמר רב
יהודה אמר רב: הניח עליה [על פרה
אדומה] עודה של שקין
פסולה, ובעגלה - עד שתמשוך.
מיתיבי (גבי
פרה תניא [ספרי במדבר פסקא קנג]): '[במדבר יט,ב: זאת
חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין
בה מום אשר לא עלה עליה] עֹל - אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין? אמרת קל
וחומר: ומה עגלה, שאין מום פוסל בה - שאר עבודות פוסלות בה (דכתיב
'אשר לא עובד בה'), פרה, שמום
פוסל בה - אינו דין ששאר עבודות פוסלין בה!
ואם נפשך
לומר (ואם יש לך להשיב על קל וחומר זה - צא ולמד בגזירה שוה): נאמר כאן 'עול' [במדבר יט,ב: זאת חקת התורה, אשר צוה ה'
לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה
על] ונאמר להלן 'עול' [דברים
כא,ג: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה
אשר לא משכה בעל]:
מה להלן [עגלה] שאר עבודות פוסלות בה - אף כאן [פרה] שאר עבודות פוסלות'.
מאי 'אם
נפשך לומר'? (מאי הוה לך למיפרך דשבקה תנא לאורחיה ויליף בגזירה
שוה?)
וכי תימא 'איכא
למיפרך: מה לעגלה שכן שָׁנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין
עבודה פוסלת בהן' – 'נאמר כאן [בפרה] 'עול' ונאמר להלן [בעגלה] 'עול' (והאי
'עול' יתירא הוא, דהא בכלל שאר עבודות הוא): מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות'.
וממקום שבאתה:
מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך?
('וממקום שבאת' לאו תנא קתני לה, אלא תיובתיה
קא מפרש ואזיל גמרא: דקא מותיב לרב יהודה דאמר לעיל 'שאר משאות פוסל בפרה - בעלייה
בעלמא' והא - כיון דשאר משאוי בפרה לא כתיב, ומעגלה יליף לה בגזירה שוה - וממקום
שבאת משם יש לך ללמד נמי: דמה עגלה - עד שתמשוך, אף פרה - בשאר משאות דילפינן
מעגלה - עד שתמשוך)!
תנאי היא:
דאיכא דמייתי לה מעגלה, איכא דמייתי לה מגופה דפרה, דתניא [בפרה]: '[במדבר יט,ב: זאת
חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין
בה מום אשר לא עלה עליה]
עול - אין לי אלא עול, שאר
עבודות מנין? - תלמוד לומר: אשר
לא עלה עליה עול - מכל מקום (דריש
ליה בלא 'עול': מדלא כתיב 'אשר לא עלה עול עליה' ותו הדר כתיב 'עול' – לדרשא,
כדדרשינא ואזיל);
אם כן מה
תלמוד לומר 'עול'?
עול פוסל
בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה (ואפילו הניחו עליה להקל
משא מידו ולא למשוך), שאר עבודות
אין פוסלות אלא בשעת עבודה' (כלומר:
שעבודה זו לצורך היא, אבל אקראי בעלמא - שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי
ואותיב - לא פסלה).
ואימא 'אשר לא עלה עליה' - כלל, 'עול' – פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: עול -
אִין, מידי אחרינא – לא!?
'אשר' - רבויא הוא.
ותניא נמי גבי
עגלה כי האי גוונא: '[דברים כא,ג: והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו
זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה] בעֹל - אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין?
תלמוד לומר
'אשר לא עובד בה' – מכל מקום;
אם כן מה
תלמוד לומר: 'עול'?
עול פוסל
בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה'.
ואימא 'אשר לא עובד בה' – כלל, 'עול' – פרט: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: עול –
אִין, מידי אחרינא – לא?
'אשר' - רבויא הוא.
אמר רבי אבהו:
בעי מיניה מרבי יוחנן: משיכת עול בכמה (לפסול בעגלה)?
אמר ליה: כמלא
עול.
איבעיא להו:
לארכו או לרחבו?
אמר להו ההוא
מרבנן, ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: משיכת עול לרחבו טפח.
ולימא 'טפח'?
הא קא משמע לן:
שיעורא דעול טפח הוי.
למאי נפקא
מינה?
למקח וממכר.
אמר רבי יוחנן
בן שאול: 'מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל? - אמר הקב"ה: יבא דבר שלא
עשה פירות (עגלה בת שנתה לא ילדה), ויערף במקום שאין עושה פירות (נחל איתן
קשה), ויכפר על מי שלא הניחו
לעשות פירות (שהרגוהו)'.
מאי 'פירות'?
אילימא פריה ורביה - אלא מעתה אזקן ואסריס הכא נמי דלא ערפינן?!
אלא [תקן
דברי רבי יוחנן בן שאול: במקופ 'פירות' גרוס] 'מצות'.
ומורידין אותה
אל נחל איתן:
'איתן'
כמשמעו: קשה:
תנו רבנן: 'מנין
ל'איתן' שהוא קשה [ספרי
דברים פסקא רז]?
שנאמר:
(סוטה מו,ב)
[במדבר כד,כא: וירא
את הקיני וישא משלו ויאמר:]
איתן מושבך ושים בסלע קנך (אלמא איתן הוא סלע), ואומר (מיכה ו,ב) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ [כי
ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח] ('מוסדי
ארץ' הם הרים, וכל הר - של אבנים הוא);
אחרים
אומרים: מנין לאיתן שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע
אחריתי)?
שנאמר [ירמיהו
ה,טו: הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל נאם ה'] גוי איתן הוא גוי מעולם הוא [גוי
לא תדע לשנו ולא תשמע מה ידבר] ('גוי
מעולם הוא' היינו ישן).
ועורפין אותה
בקופיץ מאחוריה:
מאי טעמא?
גמר עריפה
עריפה מחטאת העוף (דכתיב בה 'ממול ערפו'
(ויקרא ה,ח)).
ומקומה אסור
מלזרוע ומליעבד:
תנו רבנן: [דברים
כא,ד: והורדו זקני העיר ההוא את העגלה, אל נחל איתן] אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ [וערפו שם את העגלה בנחל] – לשעבר [ספרי
דברים פסקא רז], דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: להבא.
רבא אמר: להבא,
דכולי עלמא לא פליגי (דהא כתיב 'ולא יזרע' - משמע להבא, מדלא כתיב 'ואשר לא
יזרע' דלהוי משמע לשעבר), דכתיב
'ולא יִזָּרֵעַ'; כי פליגי לשעבר: רבי יאשיה סבר מי כתיב 'ולא יעובד'? (אי
הוה כתיב 'אל נחל איתן ולא יעֻבד בו' הוה משמע להבא, אבל השתא דכתיב 'לא יֵעָבֵד'
- משמע לשעבר, ד'אשר' לאו לשון צַוָאָה הוא));
ורבי יונתן?
מי כתיב 'אשר
לא נעבד'?
ורבי יאשיה?
'אשר' - לשעבר משמע (אף על גב ד'לא יעֻבד'
- להבא משמע, הני מילי בלאו 'אשר', אבל השתאא דכתיב 'אשר'
- על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא)
ורבי יונתן?
'אשר' - רבויא הוא (לא בא אלא לרבות כל עבודות, כדלקמן, דלא תדרשיה בכלל
ופרט).
ומותר לסרוק שם
פשתן ולנקר שם אבנים:
תנו רבנן: [דברים
כא,ד: והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן] אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ [וערפו שם את העגלה בנחל] - אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין?
תלמוד לומר
'אשר לא יֵעָבֵד בו' - מכל מקום.
אם כן מה
תלמוד לומר 'ולא
יִזָּרֵעַ'?
לומר לך: מה
זריעה מיוחדת, שהיא בגופה של קרקע - אף כל שהוא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן
וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע'.
ואימא 'אשר לא יעבד בו' – כלל, 'ולא
יזרע' – פרט: כלל ופרט אין בכלל אלא
מה שבפרט: זריעה אין, מידי אחרינא לא!?
'אשר' - רבויא הוא.
זקני העיר
רוחצין ידיהן כו':
תנו רבנן: '(דברים
כא,ו) וכל זקני העיר ההיא
הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל; שאין תלמוד לומר 'הערופה'; ומה תלמוד לומר 'הערופה'? - על מקום עריפתה של עגלה;
ואמרו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו';
וכי על לבנו
עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו
והנחנוהו בלא לויה.
תניא: 'היה
רבי מאיר אומר: כופין (את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו
לדרך) ללויה (שילוהו), ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר (שופטים
א,כד) ויראו השומרים איש
יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד', וכתיב (שופטים
א,כה) ויראם את מבוא העיר [ויכו
את העיר לפי חרב, ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו]; ומה חסד עשו עמו? - שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו
האיש ומשפחתו שלחו;
(שופטים א,כו) וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה' (סיפיה דקרא 'היא
שמה עד היום הזה', ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה, כדאמרינן: כל
מקום שנאמר 'עד היום הזה' - לעולם ולעולמי עולמים
הוא).
תניא: 'היא
לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך
המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה - בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ
לחומה והן מתים; והלא דברים קל וחומר: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו (דלא
כתיב אלא 'ויראם' באצבעו או בעקמימות שפתים, כדלקמן) ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו (כדאמרינן
שאין מלאך המות שולט בהם) עד סוף
כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה'.
במה הראה להם?
חזקיה אמר:
בפיו עקם להם.
רבי יוחנן אמר:
באצבעו הראה להם.
תניא כוותיה
דרבי יוחנן: 'בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות'.
אמר רבי יהושע
בן לוי: המהלך בדרך, ואין לו לויה - יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א,ט) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
ואמר רבי יהושע
בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר (בראשית
יב,כ) ויצו עליו פרעה אנשים [וישלחו
אֹתו ואת אשתו ואת כל אשר לו] -
נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר [בראשית טו,יג:
ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.
אמר רב יהודה
אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק (אותו
היוצא לדרך).
בינא אלויה
לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר. מטא לידיה היזיקא - ואיתציל.
תנו רבנן: 'הרב
לתלמיד - עד עיבורה של עיר (שהוא יוצא ממנה, והוא בבית החיצון
שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר); חבר לחבר - עד תחום שבת; תלמיד לרב - אין לו שיעור'.
וכמה?
אמר רב ששת: עד
פרסה.
ולא אמרן אלא
רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק - שלשה פרסאות.
רב כהנא אלויה
לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל (מקום
הוא, ובו דקלים הרבה, כמו 'ציני הר הברזל' (סוכה כט,ב)); כי מטו התם - אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא
דבבל משני אדם הראשון איתנהו! אמר ליה: אדכרתן מלתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי
דכתיב [ירמיהו ב,ו: ולא אמרו איה יקוק המעלה אתנו
מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות] בארץ
לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם; וכי
מאחר שלא עבר - היכן ישב? <ומאחר שלא ישב היכן עבר>
אלא ארץ שגזר
עליה אדם הראשון לישוב – נתישבה; ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה (והיינו
'לא ישב אדם שם' - לא גזר אדם הראשון יישוב שם;
והיינו דאמרי אינשי 'איתנהו משני אדם הראשון': שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים
ולא יישוב אחר).
רב מרדכי אלויה
לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.
אמר רבי יוחנן
משום רבי מאיר: 'כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי
יריחו לאלישע - לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר (מלכים ב
ב,כג) ויעל משם בית אל והוא
עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו "עלה קרח עלה
קרח"'; אמרו לו: עלה
שהקרחת עלינו את המקום (שכשהיו המים הרעים - היתה
פרנסתינו להביא מים ולמכור)'.
מאי 'ונערים קטנים' ['נערים'
אינם 'קטנים']?
אמר רבי אלעזר:
שמנוערים מן המצות; 'קטנים' - שהיו מקטני אמנה (שהיו
דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים).
תנא: 'נערים
היו, ובזבזו עצמן כקטנים'.
מתקיף לה רב
יוסף: ודלמא (קטנים ממש הוו) על שם מקומן (נקראו 'נערים':
שהיו מן נעורן)? מי לא כתיב (מלכים
ב ה,ב) וארם יצאו גדודים וישבו
מארץ ישראל נערה קטנה [ותהי לפני אשת נעמן], וקשיא לן: 'נערה' ו'קטנה', ואמר רבי פדת [אביו
של רבי אלעזר] 'קטנה דמן נעורן'!?
התם לא מפרש
מקומה, הכא מפורש מקומן (יריחו).
(מלכים ב ב,כד) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' [ותצאנה שתים דובים מן היער
ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים] - מה ראה?
אמר רב: ראה
ממש, כדתניא: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה
או עוני';
ושמואל אמר:
ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים;
ורבי יצחק נפחא
אמר: בלורית ראה להן, כאמוריים;
ורבי יוחנן
אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה.
ודלמא בזרעייהו
ניהוה הוה?
אמר רבי אלעזר:
לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.
[מלכים ב ב,כד: ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'] ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים;
(סוטה מז,א)
רב ושמואל: חד
אמר 'נס', וחד אמר 'נס בתוך נס'.
מאן דאמר 'נס'
- יער הוה, דובים לא הוו; מאן דאמר 'נס בתוךך נס' - לא יער הוה ולא דובים הוו.
וליהוי דובים
ולא ליהוי יער (מאי עבד ליה יער, דקרית ליה נס)?
דבעיתי (הדובים
להתגרות בהם, כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות, וכשהן קרובים ליער יוצאין
בהבטחה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת
הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:[email protected], http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at [email protected]