דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
סוטה
דף יב
המשך פרק ראשון 'המקנא לאשתו'
מתוך
"גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(סוטה יא,ב)
(שמות א,כא) ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם
בתים: רב ושמואל: חד אמר בתי כהונה
ולויה, וחד אמר בתי מלכות.
מאן דאמר בתי
כהונה ולויה - אהרן ומשה (שיצאו מיוכבד), ומאן דאמר בתי מלכות - דוד נמי ממרים קאתי, דכתיב
(דברי הימים א ב,יט) ותמת עזובה (אשת כלב, והיא מרים; ולקמן
מפרש למה נקראת שמה 'עזובה';
והאי 'ותמת' - שנצטרעה) ויקח לו כלב את אפרת (לאחר שנתרפאת - חזר ולקחה
לו, אלמא 'אפרת' קרי 'מרים') ותלד לו את חור, וכתיב (שמואל א
יז,יב) ודוד בן
איש אפרתי [כלומר:
מצאצאי מרים]
[הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי ולו שמנה בנים; והאיש בימי שאול זקן בא
באנשים].
וכלב בן
חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון (פסוק הוא בדברי הימים (דברי
הימים א ב,יח)); 'בן חצרון'? [במדבר
יג,ו: למטה
יהודה כלב בן יפנה] -
בן יפנה הוא!?
בן שפנה מעצת
מרגלים (תירוצא הוא דקא מתרץ: לעולם בן חצרון הוא, ולמה נקרא 'בן יפונה'? על שם
מעשיו).
ואכתי בן קנז
הוא, דכתיב (שופטים א,יג) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב [הקטן ממנו ויתן לו את עכסה
בתו לאשה]!?
אמר רבא: חורגו
דקנז הוה (בן אשתו של קנז היה כלב, ונמצא עתניאל אחיו מאמו).
(סוטה יב,א)
דיקא נמי, (קרא אחרינא, כי משתעי בכלב -
לא קריה 'בן
קנז' כדכתיב
בעתניאל, אלא 'הקניזי':) דכתיב [במדבר
לב,יב; [יהושע יד,ו: בלתי כלב בן יפנה] הקניזי [ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה'] (מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז) – שמע מינה.
'עזובה' [דברי הימים
א ב,יח: וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב
וארדון] - זו מרים, ולמה נקרא שמה
'עזובה'? - שהכל עזבוה מתחילתה;
'הוליד' (שמתחילה חולנית היתה, כדקרי לה הכא
'יריעות' ולקמן קרי לה נמי 'חלאה' ו'עזובה': שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה)? - והלא מינסב הוה נסיב לה (כדכתיב 'ותמת עזובה ויקח לו וגו' (דברי
הימים א ב,יט) - אלמא איתתיה הואי)?
אמר רבי יוחנן:
כל הנושא אשה לשם שמים (כגון זו שהיתה חולה, ונשאה לשם שמים, שבדק באחיה: אהרן ומשה,
וראה אותם צדיקים, ורוב בנים דומין לאחי האם - בבבא בתרא ב'יש נוחלין' (קי,א)) - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה;
'יריעות' - שהיו פניה דומין ליריעות (בלי תואר אדמומית דמחמת
חוליה היתה ירקרקת)
'ואלה בניה' - אל תקרי 'בניה' אלא 'בוניה' (אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה
מְבוּנָה כשאר נשים, בנישואין ובנים: ישר ושובב וארדון):
'ישר' - שישר את עצמו (מלטעות את טעות המרגלים);
'שובב' - ששיבב את יצרו (מעצתן, לשון 'הבת השובבה' (ירמיה לא,כא; מט,ד): יוצאנית ומורדת; והכי נמי קרי ליה
'מרד' בקרא אחרינא, על שם שמרד בעצת מרגלים)
'וארדון' - שרדה את יצרו (שהיה מסיתו לטעות עמהן).
ואיכא דאמרי:
על שהיו פניה דומין לורד.
(דברי הימים א ד,ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה:
'אשחור' זה כלב, ולמה נקרא שמו 'אשחור'? שהושחרו פניו בתעניות (שקבל עליו תעניות הרבה שינצל
מעצת מרגלים);
'אבי' - שנעשה לה כאב (להתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכין לחולה);
'תקוע' - שתקע את לבו לאביו שבשמים (שלא להיות בעצת מרגלים);
'היו שתי נשים' - נעשה מרים כשתי נשים;
'חלאה ונערה' - לא 'חלאה' ו'נערה' הואי, אלא בתחילה חלאה (חולי), ולבסוף נערה (שנתרפאה מחליה וחזרה בתואר
פנים כנערה).
(דברי הימים א ד,ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן (ובנייני חלאה שנבנית ונתרפאת
- משובחין היו, להיות צרת וצהר ואתנן>):
'צרת' - שנעשית צרה לחברותיה (מתקנאות ביופיה);
'צהר' - שהיו פניה דומין כצהרים,
'אתנן' - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו (שהיה מתאוה למשכב נשים).
(שמות א,כב) ויצו פרעה לכל עמו [לאמר: כל הבן הילוד היארה
תשליכהו וכל הבת תחיון]:
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אף על עמו גזר (דרש רבי תנחומא: יום שנולד משה אמרו
איצטגניניו: היום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי! ועמד
וקיבץ כל עמו ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו).
ואמר רבי יוסי
ברבי חנינא: שלש גזירות גזר: בתחילה [שמות א,טז: ויאמר
בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים] אם בן הוא והמתן אֹתו [ואם בת היא וחיה] (לא הושיב שומרים אלא סמך על המילדות) ולבסוף '[שמות א,כב: ויצו
פרעה לכל עמו לאמר] כל הבן
הילוד היאורה תשליכוהו [וכל הבת תחיון]' (שהושיב שומרין וקסדורין לדבר), ולבסוף - אף על עמו גזר (כדפרישית; וכיון שעבר היום
ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה - העמיד הגזירה עד יום שהושלך ליאור).
(שמות ב,א) וילך איש מבית לוי [ויקח את בת לוי] - להיכן הלך?
אמר רבי יהודה
בר זבינא: שהלך בעצת בתו: תנא: 'עמרם גדול הדור היה (והיו הכל נשמעין לדבריו); כיון <שראה שאמר> [שגזר] פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' - אמר לשוא אנו עמלין; עמד וגירש את אשתו. עמדו
כולן וגירשו את נשותיהן!
אמרה לו
בתו: אבא! קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על
הזכרים ועל הנקיבות (שלא יולידו לא זכר ולא נקיבה)!? פרעה לא גזר אלא בעולם הזה (שנולדים ומתים וחוזרים וחיים
הן לעולם הבא),
ואתה (גזרת)
בעולם הזה ולעולם הבא (שכיון שאינם נולדים אינן באין לעולם
הבא)!? פרעה
הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת,
שנאמר (איוב כב,כח) ותגזר אומר ויקם לך [ועל דרכיך נגה אור]!?
עמד והחזיר את אשתו - עמדו כולן והחזירו
את נשותיהן'.
'ויקח'? – 'ויחזור' מיבעי ליה!?
אמר רב יהודה
בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין: הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה,
ומלאכי השרת אמרו [תהלים קיג,ט: מושיבי עקרת הבית] אם הבנים שמחה [הללויה].
'את בת לוי'? - אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא (כדמפרש ואזיל: שנולדה
בירידתן למצרים, וישראל עמדו שם ר"י שנה, ומשנולד משה לא נתעכבו אלא שמונים
שנים, כדכתיב: ומשה
בן שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה (שמות
ז,ז); ואותה
שנה יצאו, נמצא שעברו מירידתם עד שנולד משה ק"ל שנה; וכשהחזיר עמרם את יוכבד
- היתה מעוברת ממשה כדאמרינן לקמן בשמעתין), וקרי לה 'בת'? דאמר רבי חמא ברבי
חנינא (ב'יש נוחלין'): (בפרטן של יורדי מצרים אתה
מוצא שבעים חסר אחת, ובכללן אתה אומר 'הבאה מצרימה שבעים' [בראשית
מו,כז]) זו יוכבד (שהשלימה מנינן בכניסתן לעיר), שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות, שנאמר [במדבר
כז,נט: ושם
אשת עמרם יוכבד בת לוי]
אשר ילדה אותה ללוי במצרים [ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת
מרים אחתם] - לידתה
במצרים ואין הורתה במצרים.
אמר רב יהודה:
שנולדו בה סימני נערות (חזרה לימי עלומיה: באורח כנשים ובתואר פנים ופשטו הקמטים).
(שמות ב,ב) ותהר האשה ותלד בן [ותרא אתו כי טוב הוא
ותצפנהו שלשה ירחים] -
והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא (מקמי דאהדרה, כדלקמן)!?
אמר רבי יהודה
בר זבינא: (לא נכתב הריון זה אלא לדרוש כך:) מקיש לידתה להורתה: מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא
בצער; מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה (בגזר דין שלה ושטר גזירות קללתה
דעצבון והריון).
'ותרא אותו כי טוב הוא' – תניא: 'רבי מאיר אומר: 'טוב' שמו; רבי יהודה אומר:
'טוביה' שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות (ראתה ברוח הקודש שעתיד
[להיות הגון] לנבואה);
אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו
אור; כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם (בראשית א,ד) וירא אלהים את האור כי טוב [ויבדל אלקים בין האור ובין
החשך].
'ותצפנהו שלשה ירחים' (שלשה חדשים יכלה להצפינו) - דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה (שלא הלכו המצרים לבדוק אחריה
אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה) והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא (ומהכא נפקא לן).
(שמות ב,ג) ולא יכלה עוד הצפינו [ותקח לו תבת גמא ותחמרה
בחמר ובזפת; ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר] – אמאי? תצפניה ותיזיל (מאחר שצפון במסתרים היה
כדכתיב ותצפנהו מה יש לה לדאג)!?
אלא כל היכא
דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא - ממטו ינוקא התם, כי היכי דלישמעינהו ומעוי
<בהדיהו> (וצועק שם; ודרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו) דכתיב (שיר השירים ב,טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים [מחבלים כרמים, וכרמינו
סמדר] (בת קול אומר למי הים: אחזו
לנו שועלים הקטנים המחבלים את הכרמים, בהיותם סמדר - בעוד הפרי קטן).
'ותקח לו תבת גומא' - מאי שנא 'גומא'?
אמר רבי אלעזר:
מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן (שדמיו מועטין, ואף על פי
שהיה משתמר גופו יותר בשל [בתיבה
של] עצים שקשים וחזקים), וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
רבי שמואל בר
נחמני אמר: דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה (בזה הוא משתמר יפה מן הכל,
לפי שהדבר הקשה - כשהמים מוליכין אותו בחזקה - הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר
קל - נתקל ונזדקר באבן לאחוריו).
'ותחמרה בחמר ובזפת' - תנא: 'חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו
צדיק ריח רע (של זפת)'.
'ותשם בה את הילד ותשם בסוף' - רבי אלעזר אומר: ים סוף; רבי שמואל בר נחמני
אמר:
(סוטה יב,ב)
אגם, כדכתיב [ישעיהו
יט,ו: וְהֶאֶזְנִיחוּ
נְהָרוֹת דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר] קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ (אגם של עצי ערבה וקנים דקין, והוא 'קנה וסוף' דקרא: 'קנה' – קנים; 'סוף'
- ערבה דקה).
(שמות ב,ה) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור [ונערתיה הלכת על יד היאר;
ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה];
אמר רבי יוחנן
משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה (לטבול שם לשם גירות), וכן הוא אומר (שהשב ומתנקה מעונו קרוי
'רחוץ'): (ישעיהו
ד,ד) אם רחץ
ה' את צואת בנות ציון [ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בָּעֵר].
'ונערותיה הולכות וגו':
אמר רבי יוחנן:
אין הליכה זו אלא לשון מיתה (כדמפרש ואזיל: שהיו ממחות בידה הצלתו
של צדיק), וכן הוא
אומר [בראשית כה,לב: ויאמר עשָׂו] הנה אנכי הולך למות [ולמה זה לי בכֹרָה].
'ותרא את התיבה בתוך הסוף' - כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה - אמרו לה:
"גבירתנו! מנהגו של עולם: מלך בשר ודם גוזר גזירה; אם כל העולם כולו אין
מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה? ואת עוברת על גזירת אביך!?" - בא
גבריאל וחבטן בקרקע.
'ותשלח את אמתהּ ותקחה': - רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר ידה, וחד אמר שפחתה.
מאן דאמר ידה -
דכתיב 'אמתהּ'; ומאן דאמר שפחתה - מדלא כתיב 'ידה'!
ולמאן דאמר
שפחתה - הא אמרת 'בא גבריאל וחבטן בקרקע'?
דשייר לה חדא,
דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה.
ולמאן דאמר
'ידה' - ליכתוב 'ידה'!?
הא קא משמע לן:
דאישתרבב אישתרבובי, דאמר מר (גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה) וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, וכן אתה מוצא
בשיני רשעים (דעוג מלך הבשן [במסכת ברכות בתחלת פרק 'הרואה']) דכתיב [תהלים ג,ח:
קומה ה'
הושיעני אלקי כי הכית את כל איבי לחי] שִנֵּי רשעים שִׁבַּרְתָּ', ואמר ריש לקיש: אל תיקרי 'שִׁבַּרְתָּ' אלא 'שריבבתה' (לשון דאישתרבובי).
(שמות ב,ו) ותפתח ותראהו את הילד [והנה נער בכה ותחמל עליו
ותאמר: מילדי העברים זה] –
'ותרא' מיבעי ליה!?
אמר רבי יוסי
ברבי חנינא: שראתה שכינה עמו (והאי 'את' - לשון 'עם', כמו '[ואת בנימין אחי יוסף] לא
שלח יעקב את אחיו (בראשית מב,ד)').
'והנה נער בכה' קרי ליה 'ילד' וקרי ליה 'נער' (גדול משמע)?!
תנא: 'הוא
ילד, וקולו כנער - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי
נחמיה: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום (והוא לוי, ונפסל בקול לעבודת
השיר)!?
אלא מלמד
שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו'.
'ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה' - מנא ידעה?
אמר רבי יוסי
ברבי חנינא: שראתה אותו מהול.
'זה' - אמר רבי יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה: זה נופל (ליאור), ואין אחר נופל (שאותו היום בטלו גזירתם), והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו
ח,יט) וכי
יאמרו אליכם (העובדי כוכבים) דרשו (כמותינו) אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים [הלוא עם אל אלקיו ידרש בעד
החיים אל המתים] (נביא קרי לשון גנאי, שהם
מצפצפין כעגורים, ומהגים כיונים: מוציאין קול בגרונם ואין יודעין מה אומרים - כך
דרך איצטגנינין:),
צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים (אינן רואין אלא סימן, אבל לא
פירושו של כל דבר).
ראו (אצטגניני פרעה) שמושיען של ישראל במים הוא לוקה - עמדו וגזרו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'; כיון דשדיוה למשה (במים - כל זמן שהיה ביאור
אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה) - אמרו 'תו לא חזינן כי ההוא סימנא' - בטלו לגזירתייהו,
והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה .
(ראו שמושיען של ישראל כו'. והך מילתא - לאו רבי אלעזר קאמר לה,
דקרא לאו אמצרים קאי, אלא גמרא קאמר לה, וקאי אהא דאמרינן לעיל 'ואין אחר נופל',
וכדרבי אלעזר, דאמר שאין יודעים מה הוגין - הילכך ראו המצרים ולא ידעו מה ראו.)
והיינו דאמר
רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (במדבר כ,ג) המה מי מריבה אשר רבו [בני ישראל את ה' ויקדש בם]? - המה שראו איצטגניני פרעה וטעו והיינו, דקאמר
משה [במדבר יא,כא: ויאמר משה] שש מאות אלף רגלי [העם אשר אנכי בקרבו; ואתה אמרת
בשר אתן להם ואכלו חדש ימים]: אמר להן משה לישראל: בשבילי נצלתם כולכם ['רגלי' = בשבילי, כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית
ל,ל)].
רבי חנינא בר
פפא אמר: אותו היום - עשרים ואחד בניסן היה; אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:
רבונו של עולם: מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה - ילקה ביום זה?!
(שירה על הים - בכ"א בניסן נאמרה, כדתניא בסדר עולם:
מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות - הרי שלשה; ברביעי 'ויוגד למלך מצרים כי ברח
העם' [שמות
יד,ה]; חמישי
וששי רדפו מצרים; אור שביעי ירדו לים, שנאמר 'ויאר את הלילה' [שמות
יד,כ]; לשחרית
אמרו שירה, ויום שביעי היה, ויו"ט אחרון של פסח היה).
רבי אחא בר
חנינא אמר: אותו היום - ששה בסיון היה; אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של
עולם! מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה?!
בשלמא למאן
דאמר בששה בסיון - משכחת לה תלתא ירחי (שלשה ירחי היו, והן שלשה חדשים
שהצפינתו), דאמר מר:
בשבעה באדר מת (בפרק קמא דקידושין (דף לח,א) ילפינן לה מקראי, דכתיב 'ויבכו בני ישראל את משה
בערבות מואב שלשים יום' [דשברים לד,ח], וכתיב 'משה עבדי מת ועתה קום עבור' [יהושע
א,ב] וכתיב 'כי בעוד שלשת ימים אתם
עוברים את הירדן
וגו' [יהושע א,יא], וכתיב 'והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון' [יהושע
ד,יט]; צא מהן
שלשים ושלשה למפרע - תמצא שבשבעה באדר מת משה) ובשבעה באדר נולד משה (ומנין שבשבעה באדר נולד?
שנאמר 'ויאמר
אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' [דברים לא,ב] מה תלמוד לומר: 'היום'? - היום מלאו ימי ושנותי) ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי; אלא למאן
דאמר בעשרים ואחד בניסן - היכי משכחת לה?
אותה שנה
מעוברת היתה: רובו של ראשון (לא חסר אלא שבעה ימים) ורובו של אחרון (של שלישי) ואמצעי (אדר השני) שלם.
(שמות ב,ז) ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה
מינקת מן העבריות [ותינק לך את הילד]; ומאי שנא 'מעבריות' (דקאמרה לה, מכלל דמצריות לא
ניחא לה)?
מלמד שהחזירוהו
למשה על כל המצריות כולן ולא ינק; אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא (זו שאכילתה דברים טמאים
והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא (דף עה:) גבי לשד השמן)?!
והיינו דכתיב (ישעיהו
כח,ט) את מי
יורה דעה [ואת מי יבין שמועה? - גמולי מחלב עתיקי משָדים]: למי יורה דעה ולמי יבין שמועה (למי לימד הקב"ה תורה)? לגמולי
מחלב (למי שגמל והפריש עצמו מחלב
טמא) ולעַתּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ונעתק מן השדים הטמאים, כמו ויעתק משם (בראשית
יב,ח; כו,כב)).
(שמות ב,ח) ותאמר לה בת פרעה לכי [ותלך העלמה ותקרא את אם
הילד]; אמר רבי
אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה (שכל כחה עליה, כמו 'חזק ואמץ' (דברים
לא,ז) = תקיף
ועלם).
רבי שמואל בר נחמני
אמר: 'העלמה' - שהעלימה את דבריה (שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא
מביאה את אמו).
(שמות ב,ט) ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה [והינקהו לי ואני אתן את
שכרך; ותקח האשה הילד ותניקהו]; אמר רבי חמא ברבי חנינא: מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה:
היליכי = הא (הרי ליך) שליכי.
'ואני אתן את שכרך' - אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין
להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן.
(שמות טו,כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן [את התף בידה; ותצאן כל
הנשים אחריה בתפים ובמחלת]; 'אחות
אהרן' - ולא אחות משה?
אמר רב עמרם
אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן (עד שלא נולד משה, והיינו 'הנביאה אחות אהרן'),
(סוטה יג,א)
ואומרת: עתידה
אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה - נתמלא כל הבית כולה אור; עמד אביה
ונשקה על ראשה, אמר לה: "בתי - נתקיימה נבואתיך"!.
וכיון שהטילוהו
ליאור - עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: "בתי - היכן נבואתיך"? והיינו
דכתיב (שמות ב,ד) ותתצב
אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו - לידע
מה יהא בסוף נבואתה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:[email protected], http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at [email protected]