באחרונה הצטרף לחברה הישראלית גרעין חדש. הוא איננו בגדר עליה, אולם בקרוב ייהנה מזכויות עולה, כך אני מקווה. במספרים מדובר בקבוצה קטנה מכדי שתהיה מורגשת או משפיעה על הלך הרוחות הישראלי או על צביון החברה הישראלית, אולם בתודעה הציבורית הישראלית יש לקבוצה זו השפעה ועוצמה הרבה מעבר לגודלה היחסי באוכלוסייה. בעבר הלא רחוק רבים הישראלים אשר באו במגע שוטף ויומיומי עם קבוצה זו, ואילו כיום היא נדחקה לשולי התודעה הציבורית המעוצבת על יד דעת הקהל והעיתונות

מבחינה אתנית מדובר במיעוט יוצא דופן. מבחינה לאומית זוהי קבוצה עם שיוך עכשווי לא ברור. המעמד האישי של בני קבוצה זו נמצא תחת דיון, אולי נכון יותר לומר בסימן שאלה. המדובר הוא בפליטי צד"ל אשר נכנסו למדינת ישראל עם נסיגת צה"ל מלבנון. עם יציאת צה"ל ב 23 במאי 2000 מלבנון תמה מערכת יחסים ענפה ומורכבת עם קבוצה גדולה של תומכי ישראל נלהבים אשר הוכיחו מאז 1976 את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה. הקורבנות הרבים אשר הקריבו אנשי צד"ל במשך עשרים וחמש שנות לחימה נגד הטרור הם העדות האילמת לכך. למעלה משבע מאות הרוגים, מאות רבות של פצועים ונכים רבים, וששת אלפים ושש מאות פליטים אשר עזבו את כל רכושם, עזבו בני משפחה ואדמות, עזבו את כבודם ומילטו נפשם בעקבות מה שמכונה מבחינתם בצדק הבגידה הגדולה של מדינת ישראל ושל צה"ל בברית הדמים ארוכת השנים.

הרקע להגעת אנשי צד"ל לישראל הכל החל ב 1976, כאשר בחודש מרס הגיעו כמה אנשים מדרום לבנון לשיחה עם קציני צה"ל בגזרת מטולה. בראשם עמדו כמה נגדים מצבא לבנון, מיחידה דרום לבנונית אשר עמדה להתפרק. במקביל למגעים עם קציני צה"ל, החלו התושבים להתארגן, ומהיחידה המתפרקת נטלו נשק ותחמושת. לאור הצורך להגן על יישוביהם מפני התקפות המחבלים המוסלמיים, שאליהם החלו להצטרף פורשים סונים ושיעים מאותו גדוד לבנוני מתפרק, נאלצו אנשי הדרום להתארגן להגנה. לצורך הגנה זו ביקשו הם סיוע חיוני מצה"ל. שיתוף הפעולה אשר החל להירקם בין צה"ל לאנשים אלה, שעיקרו היה בתחילה יעוץ והכוונה, סיוע בכמה רובים בריטיים ישנים ובתחמושת, הכל לצרכים הגנתיים בלבד, הוא שסלל את הדרך ליצירת אזור דרום לבנון אשר התפתח ברבות הימים לצבא דרום לבנון המוכר לנו בשנים האחרונות.

הייעוץ המקומי קיבל עם הזמן את אישור אלוף הפיקוד דאז, רפאל איתן (רפול) ולאחר מכן גם את אישור הדרג המדיני. כפרים רבים הצטרפו לגרעין הראשון של הכפר הנוצרי קליעה, והשאר הוא סיפור של שיתוף פעולה אמיתי, כן וחזק לאורך כעשרים וחמש שנים של לחימה משותפת בטרור הפלשתיני בלבנון. הקשר המסתעף כלל סיוע כלכלי ענף, סיוע רפואי, פתיחת שערי ישראל לפרנסה והצטיידות, הכשרה צבאית, סיוע בציוד, כסף ועוד לאורך שנים רבות.

בקשר הזה היו עליות ומורדות, אולם בסך הכל הוא הלך והתהדק לאורך השנים, והפך לברית דמים המתבססת על אמון וכבוד הדדיים בין הצדדים. אפשר לספר באריכות את סיפור שיתוף הפעולה הזה, מימי 1976, דרך תקופת רב סרן חדאד ועד ימי גנרל לאחד והימים האלה. זהו סיפור של גבורה ואומץ, של אנשים אשר לקחו את גורלם בידיהם, החליטו להגן על ביתם גם במחיר חייהם, וגם במחיר הידיעה שביום מן הימים מדינת ישראל תיסוג מלבנון והם יצטרכו להמשיך במטלה הכבדה לבד. זהו סיפור של גבורה ושל שכול, של קרבות, פצועים ונכים, של אוכלוסיה שלמה המגויסת למען מטרה אחת. לצורך המאמר הנוכחי די בעיקרים אשר הובאו כאן. שיתוף הפעולה הזה נקטע באופן חד ומביש עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, במאי 2000, לאור החלטת ממשלת ישראל.

הנסיגה בוצעה במהירות, בסודיות רבה, שכן הדגש היה על מינימום נפגעים לצה"ל. החלק הגרוע בעניין הוא שאנשי צד"ל, אשר לחמו כתף אל כתף עם חיילי וקציני צה"ל כנגד הטרור הלבנוני, לא קיבלו כל התראה על הנסיגה הזו, גם לא לאחר שזו החלה בפועל. התראה מהסוג הזה הייתה יכולה, לדעת רבים (ידע אישי, מבוסס על היכרות אישית מעמיקה ושיחות עם קצינים בכירים בצד"ל, וראה גם אמיר, 2001) , לסייע להם בצורה משמעותית בהיערכות מבחינות רבות.

ראשית, יש בין אנשי צד"ל מי שיאמר שהתראה והכנה מסודרת להעברת האחריות לצד"ל יכלה לאפשר לצבא דרום לבנון להמשיך ולהחזיק במובלעות בטוחות מול החיזבאללה גם ללא צה"ל. שנית, ועל כך אין ויכוח, התראה יכלה לאפשר להם להתארגן לקראת מעבר מסודר לישראל. צורת המעבר הייתה מבישה לכל הדעות. אנשי דרום לבנון למעשה נאלצו לברוח במהירות, באפס התראה, תוך שהם מלקטים במהירות את בני המשפחה, חלקם לבושים עדיין בפיג'אמות, לארוז מעט מטלטלים, לקחת כלי רכב. הם הצטופפו במעברי הגבול והמתינו שעות רבות לאישור כניסה ולבדיקות ביטחוניות, הם עזבו מאחור בני משפחה, רכוש וכסף מזומן, תכשיטים, בתים ואדמות. חלק גדול מהם לא יכלו לאסוף תעודות המעידות על השכלתם.

גם את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף נאלצו לנטוש בחלקו, כולל כלי רכב רבים ונשק, בגדר המערכת הישראלית, שם נבזזו על ידי החיזבאללה. גם המעבר בחלק מהמקומות נעשה דרך כפרים עוינים, היורים על הפליטים ומשפילים אותם. התנסות כזו איני מאחל לאיש מאתנו. את העובדה שלא ניתנה להם אתראה על הנסיגה הצפויה אפשר להבין, על רקע שיקולים ביטחוניים וצבאיים. צה"ל חשש שדליפה מודיעינת אודות הנזיגה עלולה לסכן את חייליו ולחשוף אותם להתקפות מזנבות של החיזבאללה, שעלולות היו להסתיים בהרוגים ובפצועים ישראליים רבים. מה שלא ניתן לקבל בשום פנים ואפן הוא שמרגע שהוחלט על פתיחת השערים לאנשי הדרום, נעשה הדבר באנדרלמוסיה מבישה ומשפילה ביותר, אנדרלמוסיה שאי אפשר להחביא מאחורי שום הסבר מניח את הדעת.

הקליטה בארץ הייתה לקויה לא פחות, עם כי במהירות מצאו עצמם המשפחות במקלט זמני בבתי נופש של צה"ל, בתי מלון ועוד. לא כאן המקום להאריך בכך, אולם רבות נכתב כבר על הקליטה הלקויה הזו, אשר מצביעה בעיקר על דבר אחד: למרות הידיעה בישראל, על הנסיגה הקרובה, לא נערכה זו לקליטה מסודרת ומאורגנת של אנשי צד"ל, הכוללת סיוע פיזי, רפואי ונפשי לפליטים, ובעיקר לא נערכה לקליטה ארוכת טווח, דבר שהתבקש מעצמו והיה די זמן לתכננו מזה שנים. "תכניות המגרה" הידועות של צה"ל ומערכת הביטחון נעלמו בשולחן משרדי כלשהו, אם היו קיימות בכלל. מסתבר שכנראה אין לא מגירה ולא תכניות.

מעמדם האזרחי של פליטי צד"ל

בהתחלה, אנשי דרום לבנון הנמצאים בארץ נמצאים במעמד של פליטים. עם הגיעם ארצה במאי 2000 נשללה מהם באופן אוטומטי האזרחות הלבנונית. אזרחות ישראלית הם טרם קיבלו. תחילה הונפקה להם תעודת זהות כתומה, משמעה שאתה תושב ארעי. אינך יכול לצאת מהארץ, אלא באמצעות תעודת מסע. אין לך דרכון, אין גם אזרחות. לפני מספר חודשים הוחלפו התעודות הללו בתעודות זהות סגולות, המעידות על מעמד של תושב קבע. התקדמנו. מה שנותר עוד לעשות הוא ברור, רק נמשך לעד, משום מה.

החובה המוסרית והמשפטית של מדינת ישראל לסייע

המחויבות המוסרית - אין כיום כמעט אדם פרטי או גוף (להוציא אולי את ערביי ישראל) אשר חולקים על כי מגיע לאנשי צד"ל סיוע של כבוד, זכויות ואזרחות כאות הוקרה וכחובה מוסרית מהמעלה הראשונה על חלקם בתרומה לביטחון ישראל. גם מי שטוען כי אנשי צד"ל לא עסקו בביטחון "מאהבת מרדכי", דהיינו מתוך אהבה למדינת ישראל, אלא עשו זאת מתוך אינטרס פרטי קהילתי שלהם, איננו מכחיש כי פעילותם הביטחונית רבת השנים, על קורבנותיה, עלתה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל. על כן חובתנו המוסרית כלפי אנשים אלה איננה עומדת בויכוח כלשהו.

המחויבות המשפטית - באשר למחויבות המשפטית של מדינת ישראל כלפי אנשי צד"ל, זו הרי הוצגה כבר על ידי ממשלת ישראל בשלושה בג"צים שהוגשו נגד המדינה בטרם נסיגת צה"ל מדרום לבנון (אמיר, 2001, ע' 36). בעתירה הראשונה אשר הוגשה על ידי אנשי צד"ל לבג"צ כנגד ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון ושר הפנים נתבקשו המשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא תינתן לעותרים לאלתר אזרחות ישראלית מכוח סעיף 6(ה) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952, ולחלופין, מדוע לא תינתן לעותרים לאלתר התחייבות, לפיה הם יקבלו מקלט מדיני בישראל בטרם ייסוג צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שם, ע' 36). תגובת המדינה לעתירה הייתה: "מדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לדאוג לביטחונם ולשלומם של חיילי צד"ל ושל תושבי "אזור הביטחון", לאחר שכוחות צה"ל ייסוגו מדרום לבנון, ואין היא זקוקה להטפות המוסר ולאסמכתאות ב"כ העותרים בעניין זה.

המצב בשטח, שנתיים לאחר הנסיגה, שונה בהחלט. ממשלת ישראל אף התחיבה, בהחלטת ועדת השרים לענייני ביטחון מיום 1.4.98 כי "ישראל רואה בהבטחת ביטחונם ושלומם של תושבי "אזור הביטחון" בדרום לבנון ושל חיילי צד"ל חלק בלתי נפרד מיישום החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 425, ומכל הסדר להשבת הביטחון בגבולנו עם לבנון" (שם, ע' 38). בדצמבר 1999 הוגש שוב בג"צ דומה בעניין והמדינה חזרה על מחויבותה המוסרית והמשפטית להגן על אנשי צד"ל.

אולי הנוקבת והמנומקת שבעתירות לבג"ץ בעניין זה היא העתירה שהוגשה בסוף שנת 2000 על ידי עמותת "ידידי דרום לבנון" (ראה הספר השחור, ע' 28), זאת לאחר הנסיגה והקליטה המבישה, כאמור. למותר לציין כי למרות ההתראות, העתירות, ובעיקר למרות ואף על פי שהתחייבה המדינה לכל האמור לעיל, עד היום לא נקבעה מדיניות ברורה לטיפול באנשי צד"ל. חלקם עדיין שוהים בבתי מלון, רבים אינם עובדים, והבעיות היומיומיות איתן הם מתמודדים מורכבות וקשות ביותר.

מציאות היומיום

בחיי היומיום נתקלים אנשי צד"ל, על משפחותיהם, במכלול גדול של בעיות חיים מורכבות ביותר. אנשים אלה סובלים מקשיי מחיה. המדינה משלמת להם קצבת מחיה חודשית של 1,600 ש"ח למשפחה שלמה השוהה במלון או אכסניה, 3,200 ש"ח לחודש למשפחה הגרה בדיור עצמאי וכן 170 ש"ח עבור כל ילד. מי שנחשב רווק מקבל 800 ש"ח בלבד, או 2,400 ש"ח לרווק המתגורר בבית שכור.

המדינה שכרה דירות לחלק ניכר מאנשי צד"ל, אך כאמור עדיים לא מעט מהם מתגוררים בבתי מלון (חלקם מרוחקים ביותר ממרכזי הערים, דוגמת מלון "פארק" בטבריה, אכסניית האגודה למען החייל ב"בית גולדמינץ" בנתניה, מלונות בנהריה ועוד). במשפחות רבות נותרו בני משפחה בלבנון, מחוסרי כל ומחוסרי תמיכה כלכלית כלשהי, שלא לדבר על חוסר יכולת לקשר מכתבים או טלפונים.

בני משפחה אלה, בלבנון, אף נתונים תחת איומי החיזבאללה ופגיעותיו המתמידות, המתועדות היטב בערוצי התקשורת בישראלי ובעולם (פיצוצי רכב, בתים, שוד רכוש, איומים ופגיעה בגוף, מצור מתמיד ועוד).

רבים מאנשי צד"ל או נשותיהם עבדו שנים בישראל, במקומות עבודה שונים. רבים מהם לא זכו לקבל פיצויים הולמים או בכלל, גם כאשר יש ביניהם שעבדו שמונה עשרה שנה ברציפות באותו המקום.

רבים סובלים מבעיות בריאות, החל מבעיות בריאות רגילות ושוטפות, וכלה בבעיות נכות, צורך בשיקום מפציעות קרב, טיפולי שיניים, פיזיותראפיה, ניתוחים ועוד. גם בעיות חינוך מטרידות את בני צד"ל, שכן אין הם יכולים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ערביים. מקצת הילדים שולבו מההתחלה בבתי ספר יהודיים, דוגמת העיר חדרה, אחר כך גם בקריית שמונה ובטבריה, אולם רוב תלמידי חטיבות הביניים והיסודי שולבו תחילה בבית ספר לבנוני מאולתר במנחמיה, ופעילותו הופסקה לאחר השנה הראשונה.

ישנם לא מעט בוגרי אוניברסיטאות או כאלה שהפסיקו לימודיהם באמצע ואין בידיהם אקרדיטציה כלשהי על מצב לימודיהם. אלה עוברים בתקופה זו מסכת ייסורים בדרכם להמשך ההשכלה הגבוהה. בכל מקום עומד לעזרם רק הרצון הטוב של מוסדות אלה, בפניה אישית, פרטנית. כאמור, מדיניות מוסדרת - אין. מרבית הציבור אף לא זכה ללמוד עברית באולפן מסודר, וכך נמנעת מהם השתלבות תקינה בעבודה, המשך לימודים ושילוב בחברה. מרביתם עובדים בעבודות שוליות, ללא הכשרה מקצועית או הסבה כלשהי.

רבים מבני הקהילה נתקלים במצבים רגישים הדורשים שירותי דת ייחודיים, החל בכנסיות מרוניות, כמרים לתמיכה נפשית, לטקסי נישואין ואשכבה ועוד. אין כיום חלקת קבר המוקצית לבני העדה, ומתיהם מועברים בדרך לא דרך ללבנון, דרך מעבר ראש הנקרה ובסיוע האו"ם או הצלב האדום.

בתחום היומיום אולי הקשה מכל הוא הבידוד החברתי. קהילה שרגילה הייתה לדור בקרבה גיאוגרפית זה לזה, כשניתן בקלות לבקר, להיפגש, לסעוד זה את זה בצער או בשמחה, מפוזרת עתה על פני מרבית שטח המדינה בקבוצות קטנות. המפגש קשה, עלויות הנסיעה גבוהות (המשפחות גדולות, ולחלק גדול אין רכב כלל, או אין רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף), והם מוצאים עצמם מבודדים חברתית, עסוקים בעבודה ואחזקת הבית (מי שהאיר מזלו ומצא עבודה) או גרוע מזה, בבטלה ובציפייה למה שאיננו קורה (חלקם יושבים חסרי מעש בקיבוצים, שכונות או כאמור בבתי מלון).

מאות כלי רכב אשר עברו במאי 2000 את הגדר נותרו מיותמים במשך חודשים, עד שאושר ללבנונים לרכוש אותם בסכומים סמליים. עשרות רבות של כלי רכב נותרו ללא דורש, ומצבם בהתפוררות וביזה במגרש ליד הגבול הצפוני. זאת שלא להזכיר את עשרות כלי הרכב אשר נותרו מעבר לגדר, וכיום אנשי החיזבאללה נוסעים עליהם, לאחר שגנבו או בזזו אותם.

הנלווה לכל אלה הוא תחושת השפלה קשה, תחושת אובדן הכבוד העצמי, ואכזבה גדולה מאוד מ"האחים" הישראליים. כאן המקום לציין שבלא מעט מקומות מתגייסים אזרחים מן השורה, ופה ושם גם אנשי ציבור ורשויות מקומיות ואחרות לסייע, אולם הסיוע איננו מאורגן, מוסדר וממוסד ובעיקר איננו מוגן בהחלטות, במדיניות או בחוק.

כדי להמחיש את תחושת המחנק, די לו לאדם לנסוע בסופי שבוע למה שהיה פעם "שער וייס", במטולה, ליד האנדרטה של אחד עשר חללי צה"ל מפיגוע הספארי הידוע, על הגבעה הקטנה. המחזה המתגלה שם לעיני הצופה הוא מחזה מעולם אחר. מבוגרים וצעירים עולים אל הגבעה, שולפים מהכיס טלפונים סלולריים, פותחים אותם ומחליפים את כרטיס החיוג לכרטיס לבנוני, מתקשרים ליקיריהם המודאגים, לחברים והחברות שנותרו מאחור, לארוסים וכן הלאה. מעבר לכביש, בבקעת מרג' עיון, במרחק מאות מטרים ספורים, מסיירים גם בני המשפחה בכלי רכב, כדי להיות קרובים ל"גבעת הצעקות הסלולרית", ולהישאר בטווח קליטה. למרבה הצער, גם רכבי החיזבאללה ואנשיהם מסתובבים בשטח, רושמים את מספרי כלי הרכב המקומיים המקרבים לגדר, מאיימים ולעיתים גם ממשים את איומיהם בזמן מאוחר יותר.

חשוב להבין כי במקרים רבים נפרדו משפחות ונותרו חצויות. אבות ובנים נפרדו, במשפחות אחדות הבעל נשאר בישראל ואילו האישה והילדים חזרו לכפר, ארוסים הופרדו ועוד. יש שבני משפחה נשברו מגעגועים וחזרו ללבנון, בעוד הבעל נותר כאן מסיבות ביטחון אישי מובנות.

בעיית הבעיות - הזהות העתידית

אולי מן המורכבות שבבעיות בהן נתקלים אנשי צד"ל, והיא עדיין לא מורגשת במלוא עוצמתה היא בעיית הזהות הלאומית - האתנית שלהם. על אף מחויבותם ונאמנותם המוכחת למדינת ישראל, הלבנונים נתקלים כבר היום, וייתקלו ביתר חריפות בעתיד, בבעיית הזהות המורכבת אותה עליהם לאמץ.

בעיני עצמם הם לבנונים, אולם הם חסרי דרכון ואזרחות לבנונית, לאחר שזו נשללה מהם, שלא לדבר על היותם נחשבים כבוגדים בעיני לבנון ובעיני שכניהם המוסלמים לשעבר. בעיני הנוצרים בארץ הם מוקצים ואלה לא מגלים כלל התלהבות יתרה לאמץ אותם בקהילותיהם. קהילות דתיות מרוניות יש אך מעט, אולי ארבע או חמש בישראל כולה, מרביתן בחיפה, מנזר לטרון וגוש חלב בגליל. כש יש צורך בטקס דתי כלשהו, תפילת אשכבה, חג או נישואין, נוהרים לשם בני העדה מכל האזורים כדי להיות ביחד.

בעיני הערבים בלבנון וגם בישראל מרביתם נחשבים לבוגדים ולא רצויים, חלקם אף עלול להימצא בסכנה של ממש בבואו במגע עימם. יהודים הם לא. ישראלים הם עדיין לא. השאלות העולות הן: מי הם? עם מי יתחתנו בניהם ובנותיהם? היכן ובאיזה מעמד ייקברו מתיהם? מה יהיה מעמד התינוקות שלהם? לעת עתה, מקצת המתים הועברו לקבורה בלבנון, ולא תמיד זכו אלה לכבוד האחרון כפי שהמשפחות היו רוצות וכפי שהמסורת הדתית שלהם מחיבת. אחרים נקלעים למצבים מורכבים עוד יותר, כאשר בני משפחה שעזבו כפליטים למדינות כמו שוודיה או גרמניה נפטרים, ואין יכולת משפטית וכלכלית להביאם ארצה, לערוך להם טקסי קבורה ראויים ולהעבירם לקבורה בלבנון. בהיעדר דרכון אף לא ניתן להם לבקר במדינות אלה לצורך הלוויה. בשני המקרים אף את מצוות ההשתטחות השנתית עלהקבר אין הם יכולים לממש.

זהו רק קצה הקרחון של בעיית הזהות המורכבת, והיא תחריף ככל שיתגלו עוד מצבים אנושיים טבעיים כגון לידה, נישואין, סכסוכי משפחה, הסמכה למוסדות ותפקידי דת ואחרים והשתלבות כללית בקהילה הישראלית. נישואים מעורבים יהוו בעיה אולם הם צפויים, ומקצת המנהגים המסורתיים מתנגשים עם הנוהג והחוק במדינות דמוקרטיות (לדוגמא הנוהג לחטוף בת שאביה מסרב להשיא אותה, ולהתחתן עמה בסתר, ועוד).

מה צופן העתיד?

קשה לענות על שאלה זו. נכון להיום לא קיימת מדיניות ממשלתית מוגדרת או נראית לעין כלפי אנשי צד"ל, וזה הדבר העצוב. למרות הכרזות ממשלת ישראל בתקופת אהוד ברק, למרות תאריך היעד הידוע מראש ("עד יולי 2000 אוציא את צה"ל מלבנון" - אהוד ברק, התקשורת הישראלית לגווניה), לא הייתה ואין מדיניות מוגדרת לגבי הטיפול באנשי צד"ל. לפי שעה הטיפול בהם נמצא בידי אגף השיקום של השב"כ, גוף שלא הוכן ולא מצויד בתשתית המתאימה לטפל בבעיות בעלות מורכבות וסדר גודל שכזה. אנשי אגף השיקום עושים עבודה טובה ומסורה, אולם חסרה להם יד מכוונת של החלטות מדיניות, כגון החלטת ממשלה על המעמד האזרחי, על הזכויות האזרחיות, וכמובן על גובה התקציב המוקצה לטיפול בפליטים.

לפני מספר חודשים אף הועבר הטיפול בחלק גדול מהאוכלוסיה הזו לידי משרד הקליטה, כך שכיום נוצרה הפרדה בין המטפלים על ידי משרד הביטחון ולבין המטופלים על ידי משרד הקליטה, הפרדה שאינה מיטיבה עם הצד"לניקים, ורק יוצרת אי בהירות, חרדה ותחושת פילוג והפליה.

בינתיים, בעיות רבות הדורשות טיפול לא יכולות לקבל פתרון, ללא החלטות ממשלה. הטיפול בביטוח הלאומי, בהחלטות על אחוזי נכות, בקצבאות נכות, ההכרה באלמנות, נושאי פנסיה, זכויות להכשרה מקצועית ועוד הן חלק מן הבעיות שהטיפול בהן תקוע, ומשרדי הממשלה השונים מעבירים את האחריות מהאחד לשני ללא פתרונות. המצב ברשויות המקומיות איננו שונה בהרבה.

ראוי לציין כי בעיר חדרה נעשו מאמצים, בעיקר של אנשים פרטיים ואנשי ציבור, כולל אנשי השכונה בה מרוכזים חלק ניכר מהמשפחות. גם בעיריה נענו ךקריאה ומסייעים להם בהפחתת ארנונה ובמציאת עבודה. אולם בעיותיהם מורכבות ועדינות ודורשות טיפול מערכתי רגיש ועקבי.

באחרונה החלה להתגלגל הצעת חוק של סגן שר הקליטה להענקת אזרחות ומעמד של עולים חדשים לפליטי צד"ל. זהו צעד נכון בכיוון הנכון, גם אם הוא בא לאחר זמן רב ותוך תחושה קשה של בגידה, השפלה והזנחה, אלא שיש לעשותו במהירות ובצורה שתקיף את מכלול הנושאים הדורשים טיפול. לפי שעה, ההצעה תקועה על ויכוח מי יתקצב את המהלך ואת החוק החדש, האם משרד הביטחון או משרד הקליטה, או שמא יימצא לכך בממשלה מקור תקציבי אחר.

אנשי צד"ל הנבוכים עומדים וצופים מנגד כבר שנתיים, ולפני מספר חודשים נדמה היה כי קרוב הזמן בו הם עשויים לצאת להפגנות ("מעריב", איציק סבן, אוגוסט 2001). בינתיים רק מחסום התרבות, וחוסר האונים המוחלט שלהם, כמי שנתונים לחלוטין בידי חסדי פקידי ממשלת ישראל הוא שמונע הפגנות מן הסוג הזה. הכבוד העצמי שלהם כבר נרמס מזמן על ידי המדינה בנסיגה הבוגדנית ואחריה. העובדה שלא נאמר להם דבר על הנסיגה הצפויה, ובעיקר חוסר המוכנות המערכתית הגורפת לקליטתם בארץ, למרות הידיעה המוקדמת וההחלטות הידועות מראש פגעה קשה מאוד באמון שהם רכשו לישראל ולמערכת הביטחון. במשך חודשים רבים מדי של שהייה בערפל הביורוקרטי הישראלי הטיפוסי, נשחק גם מעט האמון שנותר. חוסר הברירה, והתקווה כי בכל זאת מעז ייצא מתוק מחזיק אותם "על אש נמוכה".

שלא בדומה לעולי חבר העמים, אשר לאחר שנים של המתנה וניסיון השתלבות בארץ הבינו כי כוחם הפוליטי הוא שיביא את היכולת לקבל תשומת לב, משאבים והישגים, גודל הקהילה הנוצרית-לבנונית (כיום פחות משלושת אלפים נפש, בניגוד לכמעט מיליון עולי בריה"מ לשעבר) ותרבותם מביאים למצב בו גם התארגנות פוליטית איננה בין הכלים הנשקלים על ידי הלבנונים כראויים לצורך הגעה להישגים בתחומי ענייניהם השונים.

העתיד, כאמור, נראה עבור אנשי צד"ל מעורפל ולא ברור. חלקם, טיפין-טיפין, עזבו בנתיים את הארץ, למרות המצב הקשה בלבנון, ולמרות ששם נכלאו, עונו וחלקם אף נרצחו בידי אויביהם. אחרים שילמו סכומי שוחד גדולים, וגם אז לא תמיד יצאו מהחזרה הביתה בשלום. אחרים יודעים, כי דמם בראשם אם יחזרו, לכן הם נשארים כאן, באין ברירה. הם מנסים להשתקע, לשכוח את הכל, בעיקר את העלבון, ולהתחיל מחדש. אחרי הכל החיים ממשיכים, ילדיהם זקוקים לעתיד, תינוקות נולדים, מתבגרים ומתחתנים, והחיים זורמים הלאה, אתם או בלעדיהם. הקהילה הקטנה, הדי ממורמרת הזו תתאקלם בסופו של דבר, אבל הפצעים העמוקים שנפערו בגופם ובמודעותם יישארו לעוד הרבה זמן ויעידו על הסיפור הטראגי של מחיר שיתוף הפעולה עם ישראל.

סיפור הגעתם של אנשי צד"ל אל תוך תחומי מדינת ישראל והחברה בה תם ונשלם. עתידם איננו ברור. מספרם של אנשים אלה, המחזיקים מעמד בקרבנו והמנסים לחדש את חייהם כאן הולך וקטן.

טוב תעשה מדינת ישראל אם תקדים לתקן את העוול הנוראי אשר נעשה בצורת קליטתם של אנשים אלה, אם בכלל הדבר אפשרי, ותעניק להם במהירות האפשרית מעמד של עולים מארצות המצוקה ואזרחות ישראלית. "האזרחות מציינת את הזיקה בין האדם והמדינה שבה הוא חי" (אדן, אשכנזי ואלפרסון, 2000, ע' 269). בסמכותו של שר הפנים, על פי שיקול דעתו הבלעדי, לאשר אזרחות לכל אדם, במידה והוא עומד בקריטריונים הבאים: "כאשר המדינה מעונינת מסיבות שונות להעניק אזרחות לאדם, לדוגמא, למי שמזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה" (שם, ע' 271). אינני מכיר כיום קבוצת אנשים המתאימה להגדרה זו טוב יותר מקבוצת אנשי צד"ל ואזור הביטחון השוהים כאן והזקוקים כל כך להגנת המדינה ולעזרתה.

טוב תעשה המדינה אם תתקן את המצב במהירות וביסודיות. אם לא תשכיל ישראל לעשות זאת, ומהר, תישאר הצלקת המבישה הזו לנגד עינינו תמיד. לעולם לא נוכל עוד לדרוש שיתוף פעולה מהסוג הזה מאוכלוסיה כלשהי. הכדור עגול, המצב בצפון ולאורך כל גבולותינו עדיין לא פתור, ביטחונית ומדינית, ונראה כי עוד נזדקק לאופציות של סיוע כאלה בעתיד. חשוב יותר, לעולם, אבל לעולם לא נוכל להסתכל לאחינו הגאים מדרום לבנון, נוצריים או מוסלמים כאחד, בעיניים.

__________________________________________