או
האמנם מערכת החינוך בישראל נכנסה לעידן הפוסט מודרני?
טענות רבות מובאות על ידי מבקרי מערכת החינוך בישראל כדי לחזק את הצידוק למעבר לחינוך מהבית. יש הטוענים כי המורים נוהגים ברודנות בלתי דמוקרטית בתלמידיהם (ראה המאמר של ד"ר אסתר הרצוג "לחוות את הדמוקרטיה", ב"אמצע חדרה", 6 יוני 2001). אחרים תוקפים את חוסר יכולת הבחירה את המקצועות אותם רוצים ללמוד, ואת הקיבעון של תכניות הלימוד במשרד החינוך.
מורים רבים אינם נוהגים רודנות בתלמידיהם, אלא דווקא ביחס של כבוד. אמנם תכניות הלימודים הן לרוב כפויות, ויש מה לשפר בהן בהחלט, אולם קיימת מספיק אוטונומיה בניהול בית הספר, המאפשרת לתלמידים מגוון בחירה רב בין מקצועות הלימוד השונים. מערך למידה כזה נהוג בבית הספר למדעים ולאמנויות של רשת "עמל" בחדרה, והוא נהנה מאמון רב של התלמידים וההורים, ואף הפך אבן שואבת לתלמידים רבים מבתי ספר שכנים.
טענה אחרת נסבה סביב מתן שיעורי הבית הרבים, אשר לדברי הטוענים אינו משיג את המטרה ומשניא את בית הספר על התלמידים.
ובכן, במקרים רבים, בעיקר בחטיבת הביניים, שיעורי הבית נעשים בכיתה. בכל מקרה שיעורי בית אינם עונש, והם חשובים ביותר לשיפור יכולת הלמידה, בתרגול, ועוד. איני רואה כיצד מצליחה מערכת חינוך דמוקרטית ללמוד נושאים אלה ללא תרגול, ואין בין שיעורי בית לדמוקרטיה דבר וחצי דבר. מומחי היי-טק, אמנים ויוצרים כולם נדרשים לשעות רבות של תרגול על מנת להגיע לרמת שליטה כלשהי בתחומים בהם הם רוצים להתקדם.
איני רואה כיצד בית ספר דמוקרטי יצליח לממן תוספות חברתיות והעשרה ללא השתתפות ההורים במציאות של היום. על דרך הציניות, נראה כי בקצב הזה מן הראוי להתחיל בדמוקרטיה כבר בבית ומגיל שלוש, כי הרי גם המשפחה אינה מוסד דמוקרטי דיו.
באשר למעורבות ההורים, איני מאמין בסיסמא "מעורבות ולא התערבות". כל מעורבות היא התערבות. עם זאת, זכותם של הורים להעיר ולהתערב. כך נחשפים לעיתים קרובות ליקויים אשר בדרך אחרת לא היו נודעים למערכת. תלונות ציבור, יהא זה ציבור התלמידים, המורים או ההורים הם מדד חשוב למה שדרוש תיקון בארגון. עם זאת אין זה אומר שההורים הם אלה שינהלו את המערכת. מוטב שכל אחד ינהל את מה שהוא יודע ואת מה שהוא מופקד עליו.
כמו שאין בית הספר מתיימר לנהל את במשפחה, מן הראוי שההורים לא ינהלו את בית הספר. מעורבותם ברוכה וחשובה, אך אין זה הופך את בית הספר לדמוקרטיה בניהול משותף. הורים היודעים להעיר את עיני המערכת בצורה מכובדת ומתוך רצון טוב ייענו, אני מקווה בדרך כלל, ברצון טוב לפתור בעיות. זהו לפחות הניסיון שלי עם הורים. הורי בית הספר שלנו אינם מותקפים כשהם מעבירים ביקורת. מקשיבים להם ובית הספר מנסה לפתור את הבעיות המועלות לו.
בעניין אחר, ברצוני להגיב על תופעת החינוך מהבית, כפי שהיא הוצגה במאמרים שונים, ביניהם מאמרו של ד"ר רוני אבירם בגיליון יולי-אוגוסט ב"הד החינוך". אמנם קיימת כיום תופעה כזו בישראל. עם זאת היא מצומצמת בהיקפה, והיא דורשת אישורים ממשרד החינוך, בנסיבות מיוחדות, ולא בקלות ניתן להשיגם. נכון להיום קיימות כ 30 משפחות בישראל אשר קיבלו אישור לכך, עוד כעשר בתהליך קבלת אישור, וכנראה עוד מספר משפחות העושות זאת בסתר וללא האישורים המתאימים. חלק מאלה נחשפו בכתבות שונות, ביניהן של מירית אזרחי ב"אמצע חדרה" ביוני השנה. מידע על עמותות קיימות ניתן לקבל במספר מקומות, ביניהם באתר האינטרנט של העמותה הישראלית לחינוך מהבית [email protected].
נראה לי כי משפחות המחליטות שלא לשלוח את ילדיהן לבית הספר עושות עוול כפול. מצד אחד, נטל החינוך, על מרכיביו השונים הוא עול משמעותי. איני מכיר הרבה הורים אשר יודעים ללמד את כל המקצועות הדרושים להשכלתו של הילד, על אחת כמה וכמה ככל שגילו עולה. בסופו של דבר, הילד יידרש לידע ולכישורים אקדמיים רחבים, וימצא עצמו משלים אותם בגיל מאוחר יותר באמצעות מורים או בתי ספר פרטיים, בכסף רב ובאיחור, תוך שהוא משלם על כך מחירים רבים ומגוונים.
זאת ועוד, תפקידו של בית הספר, אותו הוא מממש בצורה די טובה, להערכתי, הוא הרבה מעבר להוראה ספציפית של מקצועות לימוד והעברה של ידע. בית הספר מכשיר את התלמידים לחיי חברה נורמטיביים וערכיים. חינוך מהבית איננו יכול להשלים זווית זו במלואה לעולם. ישנה טענה כי אין אפשרות ממילא להכין ילד לקראת החיים כיום, לפיכך אל לו לבית הספר להתיימר לעשות כן. אחרים טוענים (ראה כתבתה של מירית אזרחי ב"אמצע חדרה" בגיליון 6 יוני 2001) כי ריבוי חברים מסיט את הילד מעצמו ולכן מפריע לו בהתפתחות תקינה. טועה המשפחה אם היא חושבת שאי אפשר להכין את הילדים לחיים ולכן הדבר לא רלוונטי. טועה היא גם במחשבה כי עומס חברים מסיט את הילד מעצמו.
קשר טוב עם ילד, ובילוי זמן משמעותי ביחד עם הורים ומשפחה, כשהם באים ביחד עם מידה ראויה של חיי חברה הם הדרך הנכונה להתפתחות חברתית תקינה. גם בתוך "ים של אנשים", בסופו של דבר לרוב הילדים יש מספר מצומצם של חברים טובים. דווקא היכולת לגוון, להחליף חברים, להתנסות במגוון של קשרים חברתיים היא זו אשר מקנה לו בסופו של דבר את היכולת לתפקד היטב בחברה הסובבת אותו.
הוראה מהבית מחייבת תכנית לימודים וגם משאב משמעותי של זמן. לא ניתן לעשות זאת בשעות ספורות הניתנות באופן ספוראדי. חינוך והוראה מחייבים מסגרת ברורה, גם אם היא לא חייבת להיות נוקשה, בה יש זמן לימוד איכותי ומשמעותי, זמן לחקירה וקריאה ועוד. הורים רבים מאוד אינם יכולים להרשות לעצמם בצורה מסודרת וממוסדת להקצות משאב זמן כזה לילדיהם, שלא לדבר על זמן ההכנה הדרוש להורה כמורה בתכנון ההוראה והלמידה. זאת מבלי להזכיר כי זמן ואנרגיה אלה יחסרו בפרנסת המשפחה, מה שמגביל מראש את החינוך מהבית.
נכון הוא שישנם ילדים המתקשים להתאים עצמם לדרישות מערכת החינוך הסטנדרטית, ונכון הוא שהמערכת החינוכית מתקשה במידה מסוימת לטפל בחריגים (הן התלמידים המצטיינים ביותר והן המתקשים ביותר). על כך צריכה מערכת החינוך לשקוד ולמצוא פתרונות. אולם מכאן ועד לשלילת מערכת החינוך כולה, וללקיחת כל אחריות החינוך על ההורה לבדו הדרך ארוכה, מה גם שמעטים הם ההורים היכולים להרשות לעצמם, כלכלית, את הלוקסוס הזה. הפסד ימי או שעות עבודה, והקדש, והקדשת זמן רב לחינוך הילדים אינם יכולים להיות נחלת הכלל, לפחות לא בישראל של היום. אף איני משוכנע שזה בריא כל כך לשני הצדדים, הורה וילד. ואם כל החינוך הביתי מסתכם במספר שעות מצומצם ביום, בהתאם לאילוצי ההורים, או אז מה עשינו בזה?
באשר לטענה כי עד גיל 18 לערך נכון לתת חינוך ביתי(אכן קיימת בקרב מצדדי החינוך הביתי גם טענה כזו), כולי תקווה כי לא יהיו למשפחות הללו הפתעות לקראת התקרב ילדיהם לגיל הנעורים וההתבגרות. הפערים הנפתחים, הן בחומרי הלימוד, הכישורים והידע, והן בכישורים החברתיים והאחרים, יבוא לידי ביטוי חריף כאשר יצטרך הנער או הנערה להשתלב בחברת אלה ש"הלכו בתלם" הרגיל, ונראה כי בסופו של דבר יכול הדבר שיביא ל"שכרו בהפסדו". החיים החברתיים בחצר בית הספר, בכיתות, בטיולים ובשאר הפעילויות החוץ-קוריקולאריות מעניקים כישורים והתמודדויות אשר מלמדים לא פחות מאשר תכנית ההוראה הפורמאלית, יהא זה בבית או בבית הספר. שום תכנית בטלוויזיה או באינטרנט, תהא זו אינטראקטיבית כאשר תהא, ושום השקעה בבית אינם יכולים להשלים לימוד זה.
אחת הטענות של ד"ר רוני אבירם מתייחסת לתפקיד המסורתי של בית הספר בהיותו מעביר ערכים ותפיסות עולם לאומיות. לא נראה לי כי שקעה השמש מעל תפקיד זה, אולי להפך, נראה כי הוא חיוני יותר מאי-פעם. דווקא כאן, לנוכח האדישות מחד, החומרנות מאידך, וראיית הצורך בלכידות לאומית, מוטיבציה להמשיך לבנות חברה בריאה ומלוכדת, במציאות ביטחונית, כלכלית ותרבותית מורכבת המציבה עדיין אתגרים עצומים מול החברה הישראלית, נכון לבית הספר תפקיד מכריע. נראה כי כך זה יישאר לעוד שנים רבות.
בנוסף, השארת החלטות כמו ללכת לבית הספר או לא (שיקול מרכזי לא פעם אצל המשפחות המחליטות לתת חינוך ביתי, ראה הכתבה של מירית אזרחי ב"אמצע חדרה", יוני 2001), בידי ילדים צעירים - נראית קצת מוגזמת. בעיני זוהי בריחה מסוימת של ההורים מאחריותם. עליהם לדעת מהן הדרישות בעולמנו המשתנה. לא נראה כי דרך הישיבה בבית, בלימודים של מספר מצומצם של שעות ביום יצליחו הילדים להדביק את הקצב. אולי מן הראוי לחשוב על כך שנית? בסיכומו של עניין, יש לכבד את רצונם של אנשים לחנך את ילדיהם בבית, אולם לא פחות חשוב מזה הוא לראות את טובתם לטווח הארוך. לא פחות חשוב מאלה הוא לכבד את החוק במדינה, הוא החוק לחינוך חובה.
מה בכל זאת חשוב, לאור המגמות הפוסט-מודרניות אשר כן מתדפקות בדלת?
איני טוען כי מגמות הפוסט-מודרניזם אינן קיימות כלל. אולם אני חולק על היקף ועומק התופעה בעולם, לא כל שכן בישראל. אשתמש במונח יוצא דופן כדי לתאר את תמונת המצב המתאימה יותר, לדעתי, של המציאות בה פועלים בתי הספר, התלמידים וההורים כיום. המונח שאטבע לצורך העניין הוא "מרוץ לחינוך". לדעתי עדיין אין אנו מצויים בעידן הפוסט-מודרניזם, לפחות בישראל, ולפחות כאשר מדובר ברוב הציבור בארץ. אי לכך חלק גדול מהמתואר על ידי ד"ר רוני אבירם במאמרו אינו תופס עדיין לגבינו. רחוק העידן בו יהפוך החינוך מהבית לזרם מרכזי ומכריע בחינוך, ולו רק משום שרוב הציבור אינו יכול להרשות זאת לעצמו, מסיבות שכבר תוארו. יחד עם זאת נראה לי בהחלט שאנו נמצאים בעידן בו מתקיים מרוץ, אף תחרות, באשר להשפעות על איכות וסוג החינוך הניתן לילדינו.
כיום, ציבור ההורים אכן בוחר, מחפש ומשווה בין בתי ספר בטרם ישלח ילדיו ללמוד, והוא רוצה להשפיע במקום שבו הוא איננו מרוצה מהתוצר הניתן על ידי בית הספר. ההורים הם שותף פעיל, בעל דעה מגובשת, בעל חוש ביקורת מפותח ולעיתים קרובות נכון וגם נוקב. חוש ביקורת זה מחייב את מערכת החינוך בשיפור מתמיד וערנות. תקלות וטעויות של המורים והמערכת זוכות פחות ופחות לסלחנות מצד ההורים. אלה תובעים איכות בהוראה, איכות בחינוך ואיכות בניהול החיים השוטפים של בית הספר (איכות הוראה ולמידה, ניקיון, הסעות, בטיחות ואבטחה, טיפול מוצלח באלימות, גניבות או בעיות רגש ונפש המתרחשות בין כותלי המוסד ועוד).
ב"מרוץ החינוך" הזה, חשוב מאוד שמורים ינצלו את היתרון היחסי שיש להם על פני הסביבה, התלמידים וההורים, אם הם רוצים להישאר רלוונטיים ומשמעותיים. חשוב אף שיגדילו יתרון יחסי זה. מהו יתרון זה? ראשית, השכלתם המקצועית, אותה יש להרחיב ולקדם ולעדכן בהתאם למיטב השיטות והאמצעים המזדמנים כיום בתחום ההוראה ובתחומי התוכן בהם המורה מתמחה. הדבר אמור לגבי מיומנויות ושיטות הוראה, שילוב מחשב ואינטרנט ואמצעים אורקוליים או דידאקטיים אחרים, לימוד בקבוצות קטנות, בשיטות חקר, בתוך ומחוץ לכותלי בית הספר, בשילוב עם הסביבה הארגונית והתרבותית של בית הספר, תוך שילוב של חיפוש ומציאת פתרונות לבעיות ממשיות בקהילה ועוד.
שנית, על ציבור המורים לנצל את הניסיון הרב שיש לו. זאת ניתן לעשות באמצעות סיגול שיטות של הפקת לקחים מקצועית ומתמשכת אשר נותנת משמעות לניסיון זה. ללא הפקת לקחים שיטתית, מדעית, מקצועית, בה שותפים תהליכי רפלקציה עצמית, עיבוד נתונים, משוב מהצוות, מהתלמידים ומהמורים נשאר הניסיון הזה רק מטען עמום ולא מספיק שימושי או יעיל בניסיון המורה להשתפר ולהיות שותף פעיל במרוץ החינוך שבו אנו דנים.
לבסוף, על המורים לשמור על כיוון נכון ומוטיבציה לעבודה. כיוון נכון יימצא באמצעות חזון חינוכי המתאים את עצמו למציאות המשתנה, ואילו המוטיבציה לעשייה החינוכית צריכה להיות מבוססת על האמונה שעדיין יש לנו יכולת להשפיע בצורה משמעותית. כאן המקום לומר מילה על התהליך הנדוש של שחיקת מעמד המורים. תהליך זה נידון זה מכבר במאמרים רבים, ויש עליו מאבק מתמיד של ארגוני המורים מול האוצר ומול הסקטורים השונים במדינה. התמקדתי כבר בסוגיה זו בעבר, בהזדמנויות שונות, ואף כתבתי כאן את דעתי לגבי המקום המכריע של המנהיגות האישית בקידום הנושא. לטעמי, המורים, ורק הם, יוכלו לזהות ולטפל בהצלחה בתהליכי שחיקת מעמדם, כמו גם בשחיקתם האישית בעבודה, זאת ללא קשר עם תהליכי שיפור מעמדם אשר צריכים להתרחש ברמת המדינה ומשרד החינוך.
אולי דווקא כאן ישכילו המורים לגייס את ההורים למאבק משותף, הוא המאבק הצודק על המשך הכשרה מקצועית הולמת, תגמול דיפרנציאלי ומשופר למורי ישראל ועוד. אלה גורמים העשויים לתרום רבות לשיפור מעמד המורה בישראל. עם זאת, אני חוזר ומדגיש כי בראש ובראשונה על המורים, במו ידיהם, לתרום לשיפור קרנה של ההוראה ולהעלאה של מעמד המורה בישראל, בדיוק באמצעות הדברים אותם ציינתי לעיל: גישה מקצועית, רצינית ואנושית, שילוב ההורים בצורה בונה ואיכותית, עבודה מושכלת הנעזרת בשיפור מתמיד של שיטות הוראה והטמעת אמצעים, טכניקות ודעת חדישים וחדשים בתהליך ההוראה.
מודעות לאיכות השירות הניתן בבתי הספר ושמירה על כיוון חזוני נכון, תוך קריאת המפה החברתית, האקדמית, הטכנולוגית והפוליטית (במובנה הרחב והלא-המפלגתי) במדינה יסייעו רבות למורים במלאכה החשובה של שמירה על התפקיד המרכזי של בתי הספר בחינוך הנוער ובעיצוב החברה גם בעידן שאחרי המודרניזם. מורים ובתי ספר שלא ישכילו לקרוא נכון את המפה, ולא יתאימו עצמם לשינויים הנדרשים, בין השאר, מ"מרוץ החינוך" הנ"ל, ימצאו עצמם לא אטרקטיביים בקהילה. לא תהיה אצלם נהירה של תלמידים, הם יימצאו באופן מתמיד תחת ביקורת ויהיו להם קשיים מול ההורים והסביבה. הכתובת הזו, לפחות, רשומה היטב על "מסך" הפוסט-מודרניזם העולה.