תולדות

משפחת

מרקל - ברטל

 

 

מאת: מרדכי מרקל

 

 

חיפה, ספטמבר 1998

 

 

 

שמי מרקל מרדכי (בלועזית Markel Marcus), יליד 14 באוקטובר 1924 מבוריסלב (BORYSLAV) באיזור לבוב (LWOW), שטח שנכלל אז ברשות מדינת פולין.

 

משנת 1948 אני מתגורר בחיפה, מדינת ישראל.

 

ברצוני לספר כאן על כל הידוע לי על קורות משפחתי – מרקל-ברטל (MARKEL–BARTEL), וכל המסופר כאן זכור לי עוד מהיותי ילד, מפיהם של סבתי ואבי אודות משפחתנו. אשתדל לשחזר הכל לפי מיטב זכרוני.

 

הכל החל בשנת 1820, שנת לידתו של אבי סבי – ברטל שלמה (Solomon) בכפר לוטובינסקו (LUTOWINSKO) ליד העיר סַמְבּוֹר (SAMBOR), השוכנת בדרום מזרח פולין.

 

האירועים מתרחשים בזמן מלחמת נפוליאון, שכבש אז מחצית מארצות אירופה. איני זוכר את שמה של אשת אב סבי כלל, רק את העובדה שאבי סבי היה חקלאי, נישא בשנת 1850 וגר בכפר לוטובינסקו, שם הקים משפחה. שם בנו בכורו – שמאי ברטל (SHAMAY BARTEL) שנולד בשנת 1860, והמשיך את השושלת המשפחתית באותו הכפר. שמאי ברטל הוא למעשה סבי שלי ושל בן דודי סידני פרינס, המתגורר בארה"ב, ועליו ארחיב את דיבורי בהמשך.

 

עליתי ארצה בשנת 1948, עם הקמת המדינה.

 

התיישבתי בעיר חיפה ונישאתי בשנת 1950 לחנה (נוסיה) לבית זנדברג, ילידת פולין בשנת 1929, ובעיר זו גם הקמתי משפחה. נולדו לנו שני בנים נהדרים:

 

בכורי, ד"ר שלמה מרקל, יליד 1952, שסיים את חוק לימודיו לתואר בטכניון בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים וכן לתארים השני והשלישי. הוא משרת כקצין בכיר בדרגת תת אלוף בצה"ל, בחיל הים. אשתו, אריאלה לבית ליפה, ילידת 1957, עובדת כמורה למוסיקה בחינוך המיוחד. נולדו להם שלושה בנים: גל, יליד 1978, כיום סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, חן (חנן) שנקרא ע"ש אשתי המנוחה חנה, יליד 1981, תלמיד תיכון בכתה י"ב, ועמית, יליד 1990, הלומד בכתה ב'. מצבם הכלכלי טוב.

 

בני השני, שמאי מרקל, יליד 1962, סיים את חוק לימודיו בטכניון בפקולטה להנדסת חשמל ומחשבים, נישא ליהודית (דיתי) לבית צימרין והקים משפחה בתל אביב. נולדו להם בת ובן. הבת, לירן, ילידת 1992, עולה לכתה א' והבן, אלעד, יליד 1996, תינוק בלונדיני יפהפה ושובה לבבות.

 

צר לי שאשתי חנה, שנפטרה בשנת 1981 ממחלה קשה, לא זכתה לראות את נכדיה בהתפתחותם ובבגרותם, אך אני מאושר בחלקי לראות את ילדי, הממשיכים את השושלת למשפחת מרקל, ורווה מהם רוב נחת.

 

שמאי ברטל נישא בשנת 1897. שם משפחת אשתו היה במקורו מרקל (MARKEL). הם השתקעו כאמור בלוטבינסקו לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. איזור זה היה בשליטתה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בראשותו של הקיסר פרנץ יוזף.

 

התייחסותו של הקיסר אל היהודים היתה טובה. כל האיזור הזה של דרום מזרח פולין, מזרח גליציה (OST GALIZIEN), סופח אז לקיסרות.

 

חתונת סבי נערכה לפי מיטב ההלכה היהודית לפי קידושין ע"י רב יהודי, נחתמה על ידו וע"י עדים. לזוג נולדו שלושה בנים וארבע בנות:

שמות הבנים:

                              1)        סלומון (שלמה) – נקרא על שם סבו סלומון.

                              2)        אהרון (AHARON) נקרא ע"ש סבא אהרון, אבי הסבתא לבית מרקל.

                              3)        יחזקאל (JEHEZKEL)

 

ושמות הבנות:

                              1)          מולי (MOLLY) - מלציה (MALCIA) בפולנית.

                              2)          מטילדה (MATILDA)

                              3)          מרים (MIRJAM)

                              4)          פרידה (FRIDA)

 

 

 

מלציה (מולי)

הבת הבכורה עזבה את פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונישאה לאמריקני יהודי ממוצא פולני, שמו מרדכי פרינס (PRINCE MARKUS).

 

הם חיו בעיר ניו יורק ברובע ברוקלין. מרדכי עבד כשכיר במפעל ליצור כובעי גברים. נולדו להם שני בנים: סידני (SIDNEY) ומרטין (MARTIN). בנוסף לכך אימצו גם בת – שמה אינו זכור לי.

 

מטילדה

הבת השניה נישאה בשנת 1930 לחקלאי מהכפר אולשניק (OLSANIK), הסמוך לעיר סמבור שבדרום מזרח פולין.

 

שם בעלה ומשפחתו אינו זכור לי. נולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות. זכור רק שם בנם הבכור בובה (WOWA). הכרתי היטב את כל בני המשפחה, עובדי אדמה בכפר. ברשותם היו שדות, בקר, סוסים ועופות.

 

עוד בהיותי ילד צעיר כבן 5 היו הורי שולחים אותי למשפחה זו בכפר לחופשה, לרוב לחודש ימים מלא.

 

נהניתי לשהות במחיצתם – היתה לי אפשרות לרכב על הסוסים, לשתות חלב פרות הישר מתהליך החליבה. בנוסף היו שטחי גידול חקלאיים – ירקות, תפוחי אדמה, גזר, מלפפונים וכן פירות: תפוחים, אגסים ושזיפים.

 

את התוצרת היו מביאים בעגלות רתומות לסוסים לעיירה שלנו – בוריסלב, ושם היו מוכרים את מרכולתם לסוחרים. אבי, שהיה חנווני במקצועו, היה קונה את התוצרת למכולת שלו.

 

הבת מרים

האחות הצעירה, בת הזקונים, שגדלה ונישאה בשנת 1940 לליאון שוור בעיר בוריסלב, זכורה לי היטב ביום חתונתה, בהיותי אז עלם צעיר כבן 16 שנים.

 

בעלה היה פועל בכיר בבתי הזיקוק בעיר והשתכר היטב למחייתו. בשנת 1941 נולדה בתם הבכורה. בדיוק אז פרצה המלחמה בין ברה"מ לגרמניה.

 

אהבתי מאוד את מרים ומשפחתה. הם התגוררו ברחוב שלנו בבוריסלב – רחוב לוקשביצה (LUKASIEWICZA) מול בנין המשטרה. הם חיו חיי רווחה. רכשו שני בתים להשכרה וגם דירה פרטית נאה היתה ברשותם.

 

פרידה

פרידה נישאה בשנת 1921, גם כן לחקלאי בשם אוגל (JGEL) ונשארה לגור באותו מקום. מצבם הכלכלי היה משופר: דונמים של אדמה לגידולים חקלאיים של חיטה, סוסים, עופות וכלבים. העבודה שהשקיעו במשק היתה קשה. נולדו להם שני בנים. אחד מהבנים גויס בשנת 1939 לצבא האדום של ברה"מ.

 

אספר כעת על דודי למשפחת ברטל.

 

אהרון ברטל

חקלאי שהתגורר בכפר קובלו (KOBLO). הוא נישא בשנת 1920 וחי באיזור סמבור. בדומה לשאר בני המשפחה, גם מצבו הכלכלי היה טוב. ברשותו היו אדמות ומשק חקלאי, שכלל סוסים, בקר ועופות. בנוסף עסק בסחר סוסים; היו לו מחסנים מלאים בכלי עבודה חקלאיים. לא זכור לי שם אשתו, עם זאת זוכר אני שהיו להם שני בנים ושתי בנות. גם שם הייתי מבלה לעיתים את חופשת הקיץ כילד, ואהבתי להתארח בביתם הפרטי הנאה.

 

יחזקאל ברטל

דודי השני נישא בשנת 1940 עם הודלה (HUDLA) מבית זומר. נכחתי בחתונתו. הייתי אז בן 16. לא היו להם ילדים.

 

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בתאריך 1 בסטפמבר, 1939, לא עבר זמן רב – כשבועיים לערך – עד שחולקה פולין בין גרמניה לבריה"מ, ונחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. את חלקה המערבי של פולין קיבלו הגרמנים, ואילו החלק המזרחי סופח לבריה"מ.

 

בשנת 1940 קיבלנו גלוייה מדודה מולי בברוקלין, המבקשת לדעת מה עלה בגורלה של משפחתנו והאם כולם בריאים. דרך הצלב הבינ"ל החזיר לה אבי תשובה, המודיעה על מצבם התקין של כל בני המשפחה.

 

באותה תקופה גרה משפחתי בבוריסלב. הורי היו בעלי מכולת וחנות לממכר פרות וירקות. בנוסף היו להם בתים ודירות להשכרה. המשפחה נחשבה לבעלת המעמד הבורגני ולאנשים בעלי ממון ונכסים.

 

האיזור נכבש ע"י הרוסים הקומוניסטים וחיינו בפחד מתמיד שמא ישלחונו למחנות בסיביר הרחוקה. לשמחתנו, הדבר לא קרה.

 

וכך נמשכה שגרת החיים. אבי עבד קשה מאד כפועל פשוט, רק בכדי לא להישלח לסיביר.

 

בשנת 1941 התקיפו צבאות גרמניה את צבא ברה"מ והקרבות התלקחו מחדש. הגרמנים פלשו וכבשו את כל איזור דרום מזרח פולין – המקום שבו התגוררה משפחת ברטל-מרקל.

 

 

 

ברצוני להרחיב את היריעה אודות משפחתי האישית.

 

אבי, שלמה ברטל, נקרא ע"ש סבו לפי מנהג אותם הימים, בכדי להנציח את זכרון הדור הקודם ולכבדו. נישא בשנת 1922 עם אמי לאה לבית זעמן (SEEMAN). הם עברו לגור בבוריסלב, ושם נולדתי אנוכי בשנת 1924. סבי שמאי נפטר בשנת 1939, ואחי הצעיר שנולד נקרא שמאי על-שמו.

 

לאחר הולדת הילדים שמאי ומרדכי נוצרה בעייתיות מסויימת עם שמות המשפחה. שם משפחתו של אבי היה, כאמור, ברטל, אך היות וסבי וסבתי נישאו בטקס יהודי ולא אזרחי נחשבו הנישואין ללא חוקיים, כיוון שלא נרשמו במשרד הפנים כחוק, ולכן נרשמו הילדים שנולדו בשם מרקל – שם משפחת האם – ולא ברטל, שם משפחת האב.

 

על מנת להקל על הבלבול הוצע הפתרון לאבי להחליף את שם המשפחה שלו עצמו למרקל, על מנת שכל בני המשפחה יקראו באותו שם.

 

אני קיבלתי את השם מרקוס, על שם אביה של אמי, ואחי שמאי – כאמור, על שם אביו של אבי.

 

שמאי נורה ע"י הגרמנים ונרצח בדמי ימיו, בשנת 1942, והוא רק בן 16. כהערת אגב, אציין שגם אני המשכתי בנוהג להנציח את יקירי, ושני בני שנולדו לי נקראו ע"ש אבי ואחי, בני בכורי שלמה ובני השני שמאי, וכך סגרתי מבחינתי את המעגל.

 

ברצוני לחזור לרגע לדודתי פרידה. אחד משני בניה גויס לצבא האדום בשנת 1939, והוא בן 21. בזמן שכל המשפחות נספו בשואה הוא היחיד שנותר כשריד בהיותו ברוסיה כחייל שהשתתף בקרבות נגד הגרמנים. באוגוסט 1944 שוחררתי מהצורר הנאצי. לא היה לי אז איש בעולם – רק אנוכי בבדידותי. נזכרתי באותה גלוייה שנשלחה מדודתי מולי מארה"ב, וחשבתי לעצמי שחובה עלי למצוא את דודתי, ויהי מה!

 

באותו הזמן נודע לי שאימי נמצאת במחנה ההשמדה אושוויץ, אך לא ידעתי בבירור אם היא אכן חיה או לא. אודות אבי לא ידעתי מאומה. זמן מה לאחר מכן הסתבר לי שנספה במחנה מטהאוזן באוסטריה, ואימי נותרה בחיים במחנה ההשמדה OSWINCIM. התחלתי לחפש את כל הדרכים על מנת למצאה.

 

רציתי גם למצוא סימן חיים מדודתי מולי בארה"ב. דרך מכר קיבלתי את כתובתו של אדם בניו-יורק בשם EGIT. כתבתי לו וביקשתי ממנו לשלוח לי את כתובתה של דודתי מולי. ציינתי במכתבי  שנותרתי לבד ומלבד אותה דודה אין לי קרוב משפחה אחר בעולם. דודה זו לא הכרתי אישית ולא ידעתי האם חיה או היכן. והנה, להפתעתי, חזר אלי מכתב תשובה מEGIT המציין את כתובתה של מולי. אין לתאר במלים כמה רבה הייתה שמחתי.

 

 מאז החלה מערכת של התכתבות נפלאה בינינו. בנוסף לזאת שלחה לי דודתי חבילות מזון, אשר היוו באותה עת דבר יקר מציאות.

 

מולי כתבה לי במכתביה כי קבלה מאחיינה – הבן של פרידה – מכתב, משהותו בצבא הרוסי שבו שירת, אך היה זה מכתב אחרון. יותר היא לא שמעה ממנו. נראה שנפל באחד הקרבות המרים נגד הגרמנים, והרוסים לא ידעו למי להודיע על דבר מותו.

 

 

 

משפחת סבתי – מרקל

 

לסבתי ממשפחת מרקל היו שני אחים ואחות. שני האחים לבית מרקל גרו בעיר לבוב, הקימו משפחות ובשנת 1936 עלו לארץ ישראל. בשנת 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, העלו ארצה את הוריהם מפולין, מהעיר לבוב, והודות לכך נותרו בחיים ולא עברו את טראומת השואה. ההורים נפטרו ונקברו בארץ ישראל. אחד הבנים התיישב בחיפה, ונולדו לו שתי בנות ובן. הבן, שמו מתתיהו (MATES) מרקל (MARKEL), הבנות חוה (CHAWA) וזלדה (ZELDA). איש מהם לא נותר כיום בחיים. חוה נישאה לאחד בשם פלוט. לא היו להם ילדים. זלדה נישאה לבן פתח-תקוה, שמו יוסף פורת, שעבד כמנהל מחלקת החינוך בעיריית פתח-תקוה. נולדו להם 3 ילדים: צבי, רבקה וטלי. כולם נשואים והורים לילדים. צבי פורת עובד תעשיה אווירית כיום בפתח-תקווה, ריקי עובדת כמורה לחינוך מיוחד, גם היא תושבת פתח-תקווה. טלי חיה בחיפה ועובדת כמורה בבית-ספר תיכון ליאו-בק.

 

בשנת 1946, בהיותי בגרמניה, שהיתי במחנה הפליטים אונה (UNRA) בברלין. דודתי מלציה (MOLLY) מארה"ב שלחה עבורי ועבור אמי שני בקשות לאישור עליה עבור נסיעה לארה"ב. דודי מרדכי פרינס (MARKUS PRINCE), שעבר כאמור ככובען, לא שפרה עליו פרנסתו באותה תקופה, אך למרות זאת שלחה דודתי את האישורים להגעתינו לארה"ב. אמי ואנוכי עברנו שימוע אצל הקונסול האמריקני בברלין וחיכינו לקבל אישור נסיעה עבור מיכסה, כמות נוסעים יהודים יוצאי פולין שיכלו לקבל היתר בכל שנה. האישור בושש מלהגיע. חיכינו כך כשנתיים. לאחר הקמת המדינה בשנת 1948 החלטנו לעלות לארץ ישראל, ובזאת תם ונגוז החלום האמריקני.

 

עוד מבית אבא זכרתי כי בחיפה מתגוררת משפחת מרקל, בני דודיו של אבי שהוזכרו לעיל. הייתה תכתובת בין המשפחות, וכך רצה הגורל שזימן אלי שליח עליה מישראל, שהגיע לברלין ובמקרה היה חיפאי ושמו אלמוגי יעקב. ביקשתי מאד ממנו לאתר בחיפה אדם בשם מתתיהו מרקל. לשמחתי הרבה סיפר לי האיש שמתתיהו מרקל הוא אדם מפורסם, ומשמש כמהנדס בועד הדר הכרמל אשר בעיריית חיפה. וכך החל הצעד הראשון שלי לכיוון ארץ ישראל על צידו הימני ובצורה מוצלחת.

 

כאשר עליתי ארצה הכרתי את כל משפחת סבתי, כל המרקלים מבית סבתי, בני-הדודים ומשפחותיהם. מתתיהו מרקל הקים משפחה בחיפה, נישא לנעמי (NOOMI) מבית ריבצקי (RIBACKI). נולדו להם בן, מרדכי (MODI) בשנת 1948, כיום נשוי ואב לבת, עובד ככלכלן, גר בעיר גבעתיים. אחותו מרים (MIJA) ילידת 1946, שמשמשת כיום כפרופסורית הדיקנית של הפקולטה לתעשיה וניהול בטכניון בחיפה, ומוכשרת ביותר. היא נשואה לליפא ארז וגרה בחיפה. גם להם נולדו בן, עדי (ADI) ובת, מור (MOR). הבת, מור, גם נשואה ויש לה 2 בנות. כך שבכל אופן למשפחת מרקל יש דור המשך, והנאצים לא הצליחו למחוק אותה מן העולם.

 

לסבתי הייתה אחות ושמה רבקה, אשר התחתנה עם בחור מבוריסלב בשם וילף. נולדו להם ארבעה בנים: דיוניו, יהודה, משה והרמן. הבנים הקימו משפחות לכשהתבגרו, אך כולן נספו בשואה, מלבד שתי בנותיו של האך משה – האך הבכור. שם בנותיו נוסיה וג'וטה. הן הסתתרו הזמן השואה אצל אכר פולני, שהיה חבר טוב של אביהן, וכך ניצלו.

 

ג'וטה התחתנה וילדה בן ובת ואפילו נכדים, כולם חיים בישראל, בנתניה. היא עצמה נמצאת במוסד סיעודי בגלל מחלת האלצהיימר, שחלתה בה. האחות השנייה, נוסיה, נישאה לאחר מלחמת העולם השנייה בפולין, לנכה הצבא הרוסי בשנת 1945, והיא בת 17. שם בעלה פראנק פולק. הם היגרו לניו-יורק עם שני בניהם בשנת 1948, והתאחדו שם עם משפחת אביו של פולק. מצבם הכלכלי טוב, ומצאו את פרנסתם בחנות מכבסה. הם קנו בית נאה בהדסון, מוניטור.

 

לפני שלוש שנים קיבל פראנק דום לב, ונפטר. בנו נהרג לפני שנתיים בתאונת דרכים, כך שנוסיה סבלה טרגדיות נוראות אך התאוששה, והתנחמה בכך שיש לה כלות נהדרות ונכדים, ובן נוסף – החיים ממשיכים, וכך גם היא, כדבריה.

 

אני נוהג להתכתב איתה ואנו משוחחים טלפונית. היא מבקרת כל שנה בישראל ורואה את אחותה ואותי. אני מאוד אוהב אותה כיוון שהיא אישה מתוקה, היא למעשה בת-דודתי מסדר שני (אבותינו היו בני-דודים) ממשפחתה של סבתי.

 

סבתי לבית מרקל נפטרה בערך בשנת 1927, לפי עדות הורי. הסבא, שמאי, נותר עם שישה ילדים (מולי נסעה בינתיים לארה"ב), ואז התחתן בשנית, ומנישואין אלה נולד בין נוסף. טקס הנישואין נערך לפי ההלכה היהודית, ולא לפי החוק האזרחי, ולכן התינוק שנולד נרשם בשם משפחתה של אמו – בירנבאום (BIRENBAUM). הוא היה אחיו למחצה של אבי. איני זוכר את שמו הפרטי של בירנבאום. על כל פנים, הוא התגורר בעיר סמבור עם אשתו וילדיו – בן ושמו בֶּלוֹ ובת, הֶלַה. הייתה להם חנות לממכר ממתקים.

 

הכרתי אותם היטב, ובגיל 13 – בר המצווה – שלחו אותי הורי אליהם לחופשה בסמבור מבית הספר. התיידדתי איתם מאוד.

 

אשתו של בירנבאום הייתה מיילדת – מקצוע זה נחשב מיוחס באותה תקופה. מצבם הכלכלי היה מצויין.

 

בשואה הושמדה כל המשפחה ונותרה בחיים הבת, שעבדה אצל פולני כעוזרת בית וכך ניצלה. אחר המלחמה נישאה הבת וילדה שתי בנות. בשנת 1957 הגיעו לישראל. אמי הייתה בקשר שוטף איתן כיוון שהכירו היטב, עוד מימי המלחמה.

 

הם ביקרו אצלי בחיפה, והשתדלי לעזור להן לפי יכולתי אז. הבת הגדולה, פֶלַה, התארחה אצלי כשבוע וסיפרה לי שסיימה שלוש שנות לימוד בפולין. היא למדה רפואה באוניברסיטה, וכאן בארץ המשיכה את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. לא היו בידיה האמצעים הכלכליים, והיא התגוררה במעונות סטודנטים. לכן שלחתי לה מדי חודש קיצבה על-סך 30 לירות (בשנת 1957-1958), וגם ביקשתי מאמי להוסיף לה 30 לירות מן הפנסיה שלה מגרמניה. כך שבמשך שנה שלחנו לה 60 לירות קצבה חודשית.

 

לאכזבתנו לא הכירה לנו בחורה זו תודה, לא כתבה ולא שמרה על קשר. הפסקנו את התמיכה בה לאחר שנה. היא סיימה את לימודי הרפואה והתקבלה לעבוד כרופאה בבית חולים "העמק" בעפולה. שם הכירה גניקולוג בשם ד"ר צוקרמן, נישאה לו וילדה שתי בנות. אמי הייתה בחתונתה. אותי לא הזמינו, משום מה. הם התקדמו במקצועם, ובעלה משמש כפרופסור לגניקולוגיה במרכז הרפואי ע"ש רבין. אין שום קשר איתם מאז.

 

מצאתי לנחוץ להזכיר את כל הפרשה משום שביתה של הגב' בירנבאום, בהגיעה ארצה, סיפרה לי כי עוד בהיותה בפולין ניהלה תכתובת עם דודה מולי, וביקשה ממנה תמיכה כספית, אך דודה מולי הייתה אז אישה מבוגרת, ולא היה ביכולתה לעזור לה מבחינה כלכלית. סיפרתי לה זאת בהיותה בחיפה בביתי.

 

דודתי מולי ובעלה, מרדכי פרינס, נפטרו בניו-יורק, ארה"ב. גם בן דודי מרטין פרינס, בנם הבכור, נפטר ממחלה קשה. נותרו בחיים אשתו דוריס, ילדיו ונכדיו. בן דודי – בנה הצעיר – סידני, חי עם משפחתו בפלורידה שבארה"ב עם אשתו אדל (Adela), ולהם שני בנים, ג'פרי וריצ'ארד, ובת, דניס, ונכדות, ומצבם הכלכלי טוב מאד. אני בקשר מתמיד – טלפוני ומכתבי. סידני ביקר אותנו פעמיים בישראל ונהנינו כולנו יחד ביותר.

 

דבר נוסף שרציתי להוסיף אודות גורל משפחת מרקל-ברטל בזמן השואה. כל משפחת דודי אהרון ברטל מכפר קובלו – הוא אשתו וילדיו – הוגלו בתחלית 1942 לגטו סמבור, ומשם בנובמבר 1942 נשלחו יחד עם כל יהודי הגטו למחנה ההשמדה בלזץ, שם ניספו ע"י המרצחים הנאצים.

 

גם דודי, יחזקאל ברטל, עם אשתו ומשפחתו שחיה בבוריסלב, נשלחו באוקטובר 1942 למחנה ההשמדה בלזץ וניספו שם.

 

משפחות עיגל ודודתי פרידה עם בעלה ובנם ניספו ממש באותו המחנה בסוף שנת 1942.

דודתי מטילדה, בעלה וילדיה, נשלחה גם הם לבלזץ וניספו.

דודתי מרים לבית ברטל נשלחה עם בתה התינוקת ובעלה, בסוף שנת 1942, מבוריסלב לבלזץ.

ממשפחת סבתי – כל משפחת וילף, הדודה רבקה, בעלה, ארבעת בניהם עם נשותיהם וילדיהם – כולם ניספו בשואה ע"י המרצחים הנאצים הגרמנים. לא נשאר מהם שריד ופליט!

 

 

משפחת אמי – לאה מרקל לבית זעמן (SEEMAN)

 

אמי לאה (LEA) נולדה בשנת 1902 בעיר סְטְרִי, השוכנת בדרום מזרח פולין באיזור לבוב. אביה של אמי נקרא גרינפלד נחום, ושם אימה (סבתי) – ברטה. סבי היה אדם דתי שומר מצוות. הם חיו בעיר סטרי. היה להם בית מלון לא הרחק מתחנת הרכבת. כילד הרביתי הרביתי לבקר אצלם ואהבתי אותם. הם היו אנשים נהדרים והיה כיף לשהות במחיצתם.

 

לאמי הייתה אחות, מרים – ילידת 1900, ואח – דוד, יליד 1898. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כל המשפחה עברה לאוסטריה, לוינה, ונשארה שם עד 1919. בשנה זו חזרו לפולין והתיישבו בסטרי. מצבם הכלכלי היה טוב. בן-הדוד היגר לצ'כיה, לעיר קַרלסבַד, שם נישא לבחורה עשירה ופתח חנות לבגדי ילדים, גברים ונשים.

 

נולד לו בן אחד – מקס. בשנת 1938, עם כיבוש צ'כיה ע"י הגרמנים, הצליח דוד ואשתו ובנו לברוח במטוס שכור לצ'ילה – סנטיאגו, ולקח עמו גם מזומנים. עד שנת 1941 שמרנו על קשר עמו. דוד נפטר בצ'ילה בשנת 1946, בנו מקס נישא ועבר לריו דה ז'נרו שבברזיל, המקום שממנו באה אשתו. שם עסק במכירת נעליים ונולדה בתו. אותה שנה נפטרה אמו ממחלת הסרטן, וגם בתו חלתה באותה מחלה, ונפטרה. הוא עדיין חי שם בברזיל עד היום.

 

אחות אמי, מרים, התחתנה לאחר שחזרה לפולין. בעלה עסק בהנהלת חשבונות. נולד להם בן – מרקוס (מרדכי) ובת – רוזה (ROZA). הם התגוררו בעיר בוריסלב, ולכן הכרתי אותם היטב. הם נשלחו בשנת 1941 ליערות ברוניצה לאחר פלישת הגרמנים, ושם נורו כולם למוות.

 

הבת, רוזה, ניצלה ע"י כך שהסתתרה במשרד שבו עבדה. אך בשנת 1944, בחודש אפריל, בהיותה במחנה כפייה, נשלחה עם יתר תושבי המחנה לאושוויץ. הודות לכך שהייתה יפת תואר, לא נשלחה ישר למשרפות, אלא נוצלה כפקידה בגלל ידיעת השפות אנגלית וגרמנים על בוריין. בשל חוסר אוכל חלתה בשחפת, והוכנסה לבניין שהוסב לבית חולים זמני, וחיכתה להישלח למשרפות. למזלה שוחררה אושוויץ בינואר 1945 ע"י הצבא הרוסי, וכך ניצלו חייה. דוד פנה לצלב האדום הבינלאומי, והיא נמצאה על-ידם חולה ותשושה. היא הועברה לסנטוריום בלוֹזַן שבשוויץ, שם שהתה שנתיים, נרפאה וקיבלה היתר נסיעה לדרום אמריקה, שם הכירה בחור יהודי ממוצא אוסטרי שחי בארגנטינה, ושמו מקס קליין, בעיר בואנוס איירס, נישאה לו וילדה שני בנים – מקס וג'ורג'.

 

כולם ביקרו אותי כאן בישראל.

 

בעלה נפטר בשנות ה80', והיא חייה עדייו בבואנוס איירס, ובת 79 כיום. בניה ומשפחותיהם מתגוררים כיום בארגנטינה, בבואנוס איירס.

 

סבי מצד אימי – נחום גרינפלד, נישא לסבתי (זימן) בטקס יהודי מסורתי ולא אזרחי, ולכן שם משפחתה של אימי נרשם כזימן. גם אחותה ואחיה נרשמו בשם זה.

 

אציין כאן שסבתי ברטה הובלה בנובמבר 1943 ליער ברוניצה, ושם נורתה עם יהודים נוספים למוות.

 

סבי נחום נפטר בשנת 1940, לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה"מ.

 

לסבתי היו שתי אחיות ושני אחים.

 

אח אחד, יצחק זימן, חי עם משפחתו בעיר סקולה שבפולין. לא נשאר זכר למשפחתם, כולם נספו במחנה ההשמדה סוביבו. האח השני, חנוך, חי עם משפחתו בלבוב, וגם הם הושמדו ע"י הנאצים. האחות, רגינה, רוקחת במקצועה, חיה עם משפחתה בורשה ונספתה עם כל משפחתה במחנה ההשמדה טרבלינקה.

 

אחות סבתי השנייה, צילה, חיה בעיר פְּשֶמִישְל עם בעלה וחמשת ילדיה. כולם נספו בסוביבו.

 

לסבי, נחום גרינפלד, היו שני אחים ואחות.

אחיו שמואל חי בדרוהוביץ, וניספה עם משפחתו בשואה.

אחיו מאיר חי בכפר פּוֹפְּיֶלֶה עם משפחתו וניספה שם. לא נותר מהם זכר.

אחות סבי בּוּצָ'ה, בעלה ושבעת ילדיה חיו בעיר טְרוּסְקַוִיץ שבפולין. כולם נשלחו להשמדה.

 

 

 

וכך נותרנו מכל המשפחה העניפה רק אנוכי ובן-דודי סידני שבארה"ב, אשר עבר את השואה וגם נולד בארה"ב.

 

אמי לאה מרקל ניצלה מהשואה בהיותה במחנה אושוויץ. הנאצים פשוט לא הספיקו לשרוף אותה. היא נפטרה בחיפה בשנת 1992 בשיבה טובה – בגיל 90, זכתה לנכדים ולנינים וחיה את שנותיה האחרונות בצורה טובה.

 

 

 

אני מקווה שהצלחתי, ולו במעט, לנסות ולשחזר את כל הזוועות שעברו על משפחתינו המורחבת והעניפה.

 

התקופה של פרוץ המלחמה בין גרמניה לברה"מ והכיבוש הנאצי באיזורינו הייתה עבור משפחתנו – אבי, אמי, אחי שמאי ואנוכי – גיהנום של ממש. ביתינו נשרף על כל תכולתו ע"י החיילים, ואנו יצאנו בשן ועין מן התופת. יחד עם כל יהודי העיר הועברתי לגטו שבו חווינו את כל הזוועות והטראומות של הכיבוש הנאצי הארור: רעב, מגפות, מכות רצח ועבודה פיסית קשה מאד.

 

באחת מן החטיפות הרבות של היהודים ע"י הנאצים ירו הגרמנים באחי והרגוהו בעודו בן 16 בלבד. אבי ואנוכי העברנו את גופתו לבית הקברות היהודי בעיר, אך כיום בית קברות זה נהרס לגמרי ולכן לא נותר אפילו קבר לאחי.

 

אך כוס הסבל והתרעלה רק החלה אז להתמלא, הובלנו למחנה הכפייה האיום אושוויץ ברכבות משא להעמסת בהמות. בדרך עוד הספקתי לברוח מהרכבת, וזו הסיבה שנותרתי בחיים. עבורי הבריחה הייתה כביאת המשיח וקימה לתחייה.

 

הורי הגיעו לאושוויץ ושם הופרדו מיידית הגברים מן הנשים. אמי לאה נשארה באושוויץ במחנה בירקנאו לעבודות קשות עד שחרורה בינואר, 1945, ואבי נשלח מאושוויץ לאוסטריה למחנה ההשמדה מטהאוזן, ומשם למחנה עבודה קשה מאד, גוּזֶן 2. במחנה זה חוסלו סופית כל היהודים בעבודות פרך. בפסח 1945 אבי התמוטט בשעת מסדר הבוקר ולא קם עוד. הוא היה בן 44 במותו, ומקום קבורתו לא נודע.

 

 

 

באופן כללי, כמה מלים על התקופה:

 

עם כיבוש 18 ארצות אירופה ע"י הנאצים הבטיחו הגרמנים לעמי אירופה ששיתוף פעולה בדבר הפתרון הסופי ליהודים ישתלם להם מאד מבחינה כלכלית – כל רכוש היהודים: נכסי דלא ניידי, בתים, מפעלים, עסקים, יועברו לרשותם, וכן הכספים, ניירות הערך, תכשיטים, חפצי אומנות – כל מה שהופקד בבנקים האירופאים באותה תקופה, ומעל הכל – כולם יפטרו מהיהודים, אך לא לפני שינצלו אותם בעבודות קשות.

 

זה היה גיהנום אמיתי עבור היהודים. כל אחד ויתר על רכושו הנייח, ואלו שהצליחו להחביא אצלם מעט כספים, זהב ותכשיטים עברו תהליך משפיל של חיפוש ושוד. אפילו מן הגופות היו בוזזים שיני זהב, וכך מצוי עד היום הון עתק של כסף, טונות של זהב ומיליוני דולרים וכסף במטבעות זרים אחרים.

 

לכל מדינות אירופה היה חלק בתהליך זה – ללא יוצא מהכלל. לכולן היתה העיסקה כדאית. כך גזלו את רכוש עמינו והגזל נמשך עד עצם היום הזה.

 

כל כך חבל שנותר ממשפחה גדולה זו כל כך מעט.

 

אני מתנחם בכך שבגילי יש לי נחת רבה משני בני – שלמה ושמאי, וכמובן מנכדי היקרים ושתי כלותיו. כולנו חיים כאן בארץ, ואני מאחל ומייחל לילדי רק להינות מן הטוב, בריאות לרוב ואושר, שיתמלאו כל משאלות ליבם ותקוותיהם, ושיזכו לגדל את ילדיהם באהבה ובשמחה.

 

 

 

תם, אך בוודאי לא נשלם.