הפמיניזם הישראלי והמשפחה

 

גדעון ברוידא

 

 

למקרא הספרות הפמיניסטית שהצטברה עד היום בישראל, ולמראה כותרות החוגים הנלמדים היום באוניברסיטאות, מתקבל הרושם שאין תחום בעולם הקשור לנשים שעוד לא טופל על ידי הוגי הדעות בפמיניזם הישראלי. בכך הולך הפמיניזם הישראלי יד ביד עם המקבילים לו בעולם המערבי, אף כי שלבי התהליך מתרחשים אצלנו באיחור של שנים אחדות.

 

אולם בכל זאת נשאר תחום אחד אשר בו לא מטפל הפמיניזם הישראלי. התחום הזה עדיין לא נדון בישראל לעמקו, כפי שהוא מטופל בספרות הפמיניסטית המערבית, מאחר וגם במערב הוא התעורר רק בשלב מאוחר בהתפתחותו של מאבק הנשים לשוויון, ותפס מקום של ממש רק לאחר הבשלתה של התנועה לשוויון האשה שם. על כן סביר להניח שהדיון בתחום החשוב הזה יבוא אלינו רק באיחור של כמה שנים.

 

במהלך המאבק לשוויון האשה, מובן מאליו שבמרכז העניין ניצבת האשה. הטיפול האינטנסיבי נסוב במעמדה, תדמיתה, זהותה, תיפקודה כאם, זכויותיה, קידומה החברתי והכלכלי, וכו'. בכל אלה זוכה הפמיניזם הישראלי להישגים טובים, וטוב שכך. אולם לעתים קרובות מתקבל הרושם שלצד המאבק הזה, אשר ביסודו ניצבת הדאגה לטובתה של האשה, קיימת גם ההנחה שעל פיה שיפור במעמד האשה מביא אתו לשיפור אוטומטי במצבה של המשפחה הישראלית בכלל, ובמצבו של הילד הישראלי בפרט. הנחה זו דורשת בדיקה, מאחר והיא, כנראה, מוטעית ביסודה, וכרוכה באשליה אופטית.

 

"כנראה", משום שבארץ עוד לא נחקר העניין באורח יסודי, בעוד שבארצות אחרות, לעומת זאת, כבר התמודדו גורמים מקצועיים שונים עם הנושא החשוב הזה, והסיקו מסקנות. מעניין וחשוב לציין, כי לעתים קרובות באה היזמה לדיון בשאלה הזאת דווקא מתוך-תוכן של התנועות הפמיניסטיות. לאחר שהגיעו להישגים, ולאחר שנוצרה פרספקטיבה מספקת, פנה המחקר הפמיניסטי שם לבדוק את השלכותיהן של הצלחות המאבק לשוויון האשה על מעגלים קרובים - המשפחה והילדים.

 

במחקרים אלה מתגלה תמונה עגומה למדי: התרחקותה של האשה מתחום האחריות המשפחתי משאיר בעקבותיה חלל תפקודי חמור. חלל זה מטופל באורח מידי על ידי שירותים כמו-משפחתיים בשכר (מטפלות, אופריות, גנים ליום ארוך וכד') או בהקצאות של שירותים מטעם המדינה, באמצעות תקציביה ושירותי הרווחה שלה. שהרי כל אלה עומדים במרכז התביעות של שדולות הנשים לסוגיהן. כך מתרחש תהליך שבו המדינה ואגפיה הביורוקרטיים תופסים יותר ויותר את מקומה של המשפחה המסורתית, וכך מתפתח מעין בולשביזם סוציולוגי.

 

שני הגורמים הנעלמים במשוואה המשולשת הזו הם הילד והאבא. משוואה עם נתון אחד ושני נעלמים היא משוואה קשה לפיצוח. באטום, שבו הגרעין והחלקיקים המסתובבים סביבו בחוקיות וסדר, משנים לפתע את תפקודם היחסי, אין מנוס מהפרעות חמורות בקוהרנטיות שלו. מתוך כך שהנשים מתרחקות (ובצדק, אם כך הוא רצונן) מתפקידיהן המסורתיים (בשם עקרונות כמו "אינדיבידואליות" ו"חופש"), חייבת החברה לאמץ את מחשבתה ולמצוא את הפתרונות המתאימים לחללים שנוצרים, כדי לדאוג לטובתו של הילד הרך, המוצא עצמו בסערת התמורות החברתיות. פתרונות המעדיפים תחליפים לחברי המשפחה, מסייעים לפירוקו המוחלט של האטום החברתי היסודי הזה ולהפיכתו לגורם חברתי שולי.

 

מאחר והתנועה הפמיניסטית הישראלית אינה נוטלת על עצמה בשלב זה את אתגר ההתמודדות עם השלכות המאבק לשוויון על מצבה של המשפחה, ובעקר על גורלו של הילד, חייבים גופים ציבוריים או פרטיים לקחת על עצמם אחריות זו, ולא לחכות עד שייווצרו לחצים ציבוריים. לחצים כאלה באים תמיד באיחור, כאשר נזק רב כבר ניכר בשטח. מדוע לחכות? גופים אחרים, כמו ארגוני זכויות ילדים, או משרד העבודה והרווחה, או אחת מוועדות הכנסת, או מוסד אקדמאי כלשהו, יכולים לקחת על עצמם את התפקיד הכל-כך חשוב הזה.

 

יזמה חשובה שעשויה לתת את יריית-הפתיחה למאמץ ציבורי רציני ופורה, יכולה להיות ועידה של אנשי מקצוע ואנשי אקדמיה, מתחומי הפסיכולוגיה, המשפט, העבודה הסוציאלית, הסוציולוגיה והרפואה, אשר בה יבחנו המשתתפים את שאלת חשיבותו של האב בהתפתחותם של ילדיו מכל צדדיה. בעוד שבמערב כבר תפס נושא זה מקום חשוב בפעילות האקדמאית, הסוציאלית והמשפטית, נמצא התחום הזה אצלנו בחיתוליו, והספרות המקצועית המועטה והחשובה הקיימת בישראל ספונה בעבודות אקדמאיות. אם כי השאלה הזו היא אנושית ביסודה, חשוב שועידה כזו תיערך בישראל בהשתתפות חוקרים ישראלים, כדי לתת למסקנותיה תוקף מעשי למציאות החברתית הישראלית. 

 

בארצות הברית, לשם דוגמא, נוצרו מאז שנות השמונים במרבית המדינות עמותות וולונטריות עצמאיות ומקצועיות, אשר מעודדות את חיזוק מעורבותו של האב בחיי משפחתו בכלל, ובגידול ישיר של ילדיו מאז הולדתם, בפרט. ביזמה זו חשובה פעולה חינוכית נרחבת בקהילה הסובבת כולה, לשם הגברת המודעות הציבורית בדבר חשיבותו של תיפקוד אינטנסיבי יותר של האבות במסגרת המשפחתית שלהם. ללא מודעות תומכת כזו בקהילה כולה, אבות נתקלים בקושי פסיכולוגי עצום בבואם למלא תפקידים משפחתיים, לעתים על חשבון קריירה אישית ("היציאה לציד"). רשת נרחבת זו של עמותות מארגנת סדנאות, הרצאות, סמינרים ופעילויות מגוונות אחרות, מתוך מטרה להציל את הילדים, ההולכים לאיבוד בתוך הקלחת השוחקת של השינויים החברתיים. פעילות זו מיועדת גם, במידה רבה, להגנה על בריאותם הנפשית של הילדים הרבים בחברות המערביות, אשר הוריהם אינם חיים יחד, באמצעות עידוד וטיפוח של מעורבותם הממשית של אבות הילדים האלה בחייהם.

 

בישראל נדרשת פעולה נמרצת ומשותפת של גופים מקצועיים בעלי-משקל ושל אנשי מקצוע מתחומים רלוונטיים שונים, בלוויית הד תקשורתי רציני ובונה, כדי להשלים בתחום המשפחה והילדים את מלאכתה הברוכה של התנועה לשוויון האשה.